Roxane Gay: Confessions of a bad feminist | TED

מתרגם: Adi Magori מבקר: Ido Dekkers

I am failing as a woman,

אני נכשלת כאישה,

I am failing as a feminist.

אני נכשלת כפמיניסטית.

I have passionate opinions about gender equality,

יש לי דעה נחרצת בנוגע לשיוויון בין המינים.

but I worry that to freely accept the label of "feminist,"

אבל אני חוששת שקבלת התווית של "פמיניסטית",

would not be fair to good feminists.

לא יהיה הוגן כלפי הפמיניסטיות.

I'm a feminist, but I'm a rather bad one.

אני פמיניסטית, אבל פמיניסטית רעה למדי.

Oh, so I call myself a Bad Feminist.

או כמו שאני קוראת לעצמי - "פמיניסטית רעה".

Or at least, I wrote an essay,

או ככה לפחות,כתבתי במאמר שלי.

and then I wrote a book called "Bad Feminist,"

ואז כתבתי ספר,שנקרא "פמיניסטית רעה".

and then in interviews, people started calling me The Bad Feminist.

ואז בראיונות התחילו לקרוא לי "הפמיניסטית הרעה".

(Laughter)

(צחוק בקהל)

So, what started as a bit of an inside joke with myself

אז מה שהחל כבדיחה פנימית שלי עם עצמי

and a willful provocation,

ופרובוקציה מכוונת,

has become a thing.

פתאום ניהיה למשהו גדול.

Let me take a step back.

תנו לי ללכת צעד אחד אחורה.

When I was younger,

כשהייתי צעירה,

mostly in my teens and 20s,

בעיקר בנעוריי ובשנות ה-20 שלי,

I had strange ideas about feminists

היו לי רעיונות מוזרים על פמיניסטיות

as hairy, angry, man-hating, sex-hating women --

נשים שעירות,כועסות, שונאות-גברים,שונאות-סקס

as if those are bad things.

כאילו שזה משהו רע.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

These days, I look at how women are treated the world over,

בימים ההם,הסתכלתי על איך מתייחסים לנשים בעולם מסביב,

and anger, in particular, seems like a perfectly reasonable response.

וכעס, במיוחד, היה נראה לי כתגובה הגיונית לחלוטין.

But back then,

אבל אז בימים ההם,

I worried about the tone people used

דאגתי לגבי הטון שאנשים השתמשו בו

when suggesting I might be a feminist.

כשחשבו שאולי אני פמיניסטית.

The feminist label was an accusation,

התיוג כפמיניסטית היה ממש אישום,

it was an "F" word, and not a nice one.

זו היתה ממש קללה,לא נחמדה במיוחד.

I was labeled a woman who doesn't play by the rules,

תוייגתי כמישהי שלא משחקת לפי החוקים,

who expects too much,

שמצפה ליותר מדי,

who thinks far too highly of myself,

שחושבת יותר מדי על טובת עצמה,

by daring to believe I'm equal -- (Coughs) -- superior to a man.

בלהעיז להאמין שאני משתווה או שווה יותר מגבר.

You don't want to be that rebel woman,

את לא רוצה להיות האישה המורדת הזו.

until you realize that you very much are that woman,

עד שאת מגלה שאת בדיוק האישה הזאת,

and cannot imagine being anyone else.

ולא יכולה לדמיין להיות מישהי אחרת.

As I got older, I began to accept

עם הזמן, כשהתבגרתי, התחלתי לקבל את זה

that I am, indeed, a feminist, and a proud one.

שאני אכן פמיניסטית, ופמיניסטית גאה.

I hold certain truths to be self-evident:

אני מחזיקה בדעות מסוימות שמובנות מאליהן:

Women are equal to men.

נשים שוות לגברים.

We deserve equal pay for equal work.

אנחנו ראויות לשכר שווה לעבודה זהה.

We have the right to move through the world as we choose,

יש לנו זכות לנוע בעולם כפי שאנחנו בוחרות,

free from harassment or violence.

חופשיות מהטרדות ואלימות.

We have the right to easy, affordable access to birth control,

יש לנו זכות לשימוש באמצעי מניעה,

and reproductive services.

ולביצוע הפריות.

We have the right to make choices about our bodies,

יש לנו הזכות לקבל החלטות לגבי הגוף שלנו,

free from legislative oversight or evangelical doctrine.

מבלי לעבור פיקוח חוקתי או דתי.

We have the right to respect.

יש לנו את הזכות לכבד.

There's more.

יש עוד.

When we talk about the needs of women,

כאשר אנו מדברים על צרכים של נשים,

we have to consider the other identities we inhabit.

אנחנו צריכים לקחת בחשבון, את הזהות הנוספת שבנו.

We are not just women.

אנחנו לא רק נשים.

We are people with different bodies,

אנחנו אנשים עם גוף שונה,

gender expressions, faiths, sexualities,

מגדר, אמונות, מיניות,

class backgrounds, abilities, and so much more.

מעמד, יכולות ועוד כל כך הרבה דברים.

We need to take into account

אנחנו צריכים לקחת בחשבון

these differences and how they affect us,

את ההבדלים הללו ואיך הם משפיעים עלינו,

as much as we account for what we have in common.

כמו שאנחנו מחשיבים את הדברים המשותפים לנו.

Without this kind of inclusion, our feminism is nothing.

ללא המכלול הזה, הפימנסטיות שלנו לא שווה כלום.

I hold these truths to be self-evident, but let me be clear:

אני מחזיקה ברעיונות המובנים מאליהם האלה, אבל תנו לי להבהיר:

I'm a mess.

אני צרה.

I am full of contradictions.

אני מלאה בסתירות.

There are many ways in which I'm doing feminism wrong.

יש המון דברים שאני עושה לא נכון בפמיניזם.

I have another confession.

יש לי ווידוי נוסף.

When I drive to work, I listen to thuggish rap at a very loud volume.

כאשר אני נוסעת לעבודה, אני מאזינה למוזיקת ראפ בריונית בווליום גבוה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Even though the lyrics are degrading to women --

אפילו שהמילים מבזות נשים --

these lyrics offend me to my core --

המילים הללו פוגעות בי מבפנים--

the classic Yin Yang Twins song "Salt Shaker" --

הקלאסיקה של Yin Yang Twins בשיר "Salt Shaker"

it is amazing.

זה מדהים.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

"Make it work with your wet t-shirt.

"תגרמי לזה לעבוד עם החולצה הרטובה שלך

Bitch, you gotta shake it 'til your camel starts to hurt!"

ביצ',את חייבת להזיז את זה עד שהאגן שלך יתחיל לכאוב!"

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Think about it.

תחשבו על זה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Poetry, right?

שירה,נכון?

I am utterly mortified by my music choices.

אני מזועזעת לגמרי, מבחירת השירים שלי.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

I firmly believe in man work,

אני מאמינה מאוד בעבודת גברים,

which is anything I don't want to do, including --

שזה כל מה שאני לא רוצה לעשות, כולל --

(Laughter) --

(צחוק בקהל)

all domestic tasks,

כל משימות הבית,

but also: bug killing, trash removal, lawn care and vehicle maintenance.

אבל גם: להרוג חרקים, להוריד את הזבל, לכסח את הדשא ותחזוקת הרכב.

I want no part of any of that.

אני לא רוצה שום חלק בזה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Pink is my favorite color.

ורוד זה הצבע המועדף עלי.

I enjoy fashion magazines and pretty things.

אני נהנית ממגזיני אופנה ודברים יפים.

I watch "The Bachelor" and romantic comedies,

אני צופה ב"הרווק" וקומדיות רומנטיות,

and I have absurd fantasies about fairy tales coming true.

ויש לי פנטזיה שפיות מהאגדות יהיו אמיתיות.

Some of my transgressions are more flagrant.

חלק מהנורמות שלי,יותר בוטות.

If a woman wants to take her husband's name,

אם אשה רוצה לקחת את שם בעלה,

that is her choice, and it is not my place to judge.

זו החלטה שלה וזה לא מקומי לשפוט אותה.

If a woman chooses to stay home to raise her children,

אם אישה מחליטה להישאר בבית ולגדל את ילדיה,

I embrace that choice, too.

אני מחזקת את הבחירה שלה.

The problem is not that she makes herself economically vulnerable in that choice;

הבעיה היא לא שהיא הופכת להיות פגיעה מבחינה כלכלית מעצם הבחירה הזו,

the problem is that our society is set up

הבעיה היא שהחברה שלנו

to make women economically vulnerable when they choose.

מחלישה כלכלית את הנשים הללו מעצם הבחירה.

Let's deal with that.

בואו נתמודד עם זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I reject the mainstream feminism

אני דוחה את הפמיניזם המקובל

that has historically ignored or deflected the needs

שהיסטורית התעלם והסיט מהצרכים

of women of color, working-class women, queer women and transgender women,

של נשים צבעוניות, העובדות, לסביות וטרנסג'נדריות

in favor of supporting white, middle- and upper-class straight women.

לטובת תמיכה בנשים סטרייטיות לבנות, ממעמד בינוני וגבוה

Listen, if that's good feminism -- I am a very bad feminist.

אם זו פמיניסטיות טובה,אז אני פמיניסטית ממש גרועה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

There is also this:

יש גם את זה:

As a feminist, I feel a lot of pressure.

כפמיניסטית, אני מרגישה הרבה לחץ.

We have this tendency to put visible feminists on a pedestal.

יש לנו את הנטייה הזו לשים נשים גלויות על הבמה.

We expect them to pose perfectly.

אנחנו מצפים מהן לעמוד בצורה מושלמת.

When they disappoint us,

וכשהן מאכזבות אותנו,

we gleefully knock them from the very pedestal we put them on.

אנחנו בשמחה מסלקות אותן מאותה הבמה עצמה שאנחנו העלינו אותן עליה.

Like I said, I am a mess --

כמו שאמרתי,אני צרה--

consider me knocked off that pedestal

אני זאתי שסילקו אותה מהבמה

before you ever try to put me up there.

לפני שבכלל שמו אותי עליה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Too many women,

יותר מדי נשים,

particularly groundbreaking women and industry leaders,

בעיקר פורצות דרך ומבילות בתעשייה,

are afraid to be labeled as feminists.

מפחדות להיות מתוייגות כפמיניסטיות.

They're afraid to stand up and say, "Yes, I am a feminist,"

הן מפחדות לעמוד ולומר בקול: "כן,אני פמיניסטית",

for fear of what that label means,

מהפחד של מה התווית הזו אומרת.

for fear of being unable to live up to unrealistic expectations.

מהפחד לא להיות מסוגלות לממש ציפיות לא ריאליות

Take, for example, Beyoncé, or as I call her, The Goddess.

קחו לדוגמא את ביונסה,או כמו שאני קוראת לה - האלה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

She has emerged, in recent years, as a visible feminist.

היא התגלתה,בשנים האחרונות, כפמיניסטית מוצהרת.

At the 2014 MTV Video Music Awards,

בטקס פרסי המוזיקה 2014

she performed in front of the word "feminist" 10 feet high.

היא הציגה בפני העולם את המילה "פמיניסטית" בגובה 3 מטר.

It was a glorious spectacle to see

זה היה מחזה מרהיב לראות

this pop star openly embracing feminism

את כוכבת הרוק הזו מאמצת בפתיחות את הפמיניזם

and letting young women and men know

וגרמה לנשים צעירות וגברים לדעת

that being a feminist is something to celebrate.

שלהיות פמיניסטית זה משהו להתגאות בו.

As the moment faded, cultural critics began endlessly debating

אחרי המאורע הזה,מבקרי תרבות, החלו להתדיין בלי סוף

whether or not Beyoncé was, indeed, a feminist.

האם ביונסה אכן פמיניסטית או לא.

They graded her feminism,

הם דירגו את הפמיניסטיות שלה,

instead of simply taking a grown, accomplished woman at her word.

במקום פשוט לתפוס את אישה בוגרת והשגית זו במילתה.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We demand perfection from feminists,

אנחנו דורשים שלמות מהפמניזם,

because we are still fighting for so much,

בגלל שאנחנו עדיין נלחמות כל כך הרבה,

we want so much,

אנחנו רוצות כל כך הרבה,

we need so damn much.

אנחנו צריכות עוד כל כך הרבה,

We go far beyond reasonable, constructive criticism,

אנחנו הולכות הרבה מעבר לביקורת הגיונית ובונה,

to dissecting any given woman's feminism,

לנתח כל אישה פמיניסטית

tearing it apart until there's nothing left.

לקרוע אותה לגזרים עד שלא יישאר ממנה כלום.

We do not need to do that.

אנחנו לא צריכים לעשות את זה.

Bad feminism -- or really, more inclusive feminism -- is a starting point.

פמיניזם רע או פמיניזם כוללני יותר, זו נקודת התחלה.

But what happens next?

אבל מה יקרה אחר-כך?

We go from acknowledging our imperfections to accountability,

אנחנו עוברים מהכרה באי שלמות לנטילת אחריות

or walking the walk, and being a little bit brave.

אנו הולכות במסלול ונהיות יותר אמיצות.

If I listen to degrading music,

אם אני מאזינה למוזיקה מבזה,

I am creating a demand for which artists are more than happy

אני יוצרת דרישה שיש אומנים שיותר משמחים

to contribute a limitless supply.

לתרום לאספקה בלתי מוגבלת שלה.

These artists are not going to change

האומנים הללו לא הולכים לשנות

how they talk about women in their songs

את איך שהם מדברים על נשים בשירים שלהם

until we demand that change by affecting their bottom line.

עד שנדרוש את השינוי הזה על-ידי השפעה על השורה התחתונה.

Certainly, it is difficult.

ברור,זה קשה.

Why must it be so catchy?

למה זה חייב להיות כל כך קליט?

(Laughter)

(צחוק בקהל)

It's hard to make the better choice,

זה קשה לקחת את ההחלטה הטובה יותר,

and it is so easy to justify a lesser one.

וזה כל כך קל להצדיק את הבחירה הקלה.

But --

אבל--

when I justify bad choices,

כאשר אני מצדיקה בחירות רעות,

I make it harder for women to achieve equality,

אני גורמת לזה שלנשים יהיה יותר קשה להשיג שיוויון,

the equality that we all deserve,

השיוויון שלכולנו מגיע,

and I need to own that.

וזו האחריות שלי.

I think of my nieces, ages three and four.

אני חושבת על האחייניות שלי, הן בגילאי 3 ו - 4.

They are gorgeous and headstrong, brilliant girls,

הן מדהימות,פזיזות וילדות מבריקות,

who are a whole lot of brave.

ויש להן הרבה אומץ.

I want them to thrive in a world where they are valued

אני רוצה שישגשגו בעולם שהן בעלות ערך

for the powerful creatures they are.

לבריות החזקות שהן.

I think of them,

אני חושבת עליהן,

and suddenly, the better choice becomes far easier to make.

ופתאום,הרבה יותר קל לי לקבל את ההחלטה הקשה.

We can all make better choices.

אנחנו כולנו יכולות לעשות בחירות טובות יותר.

We can change the channel when a television show

אנחנו יכולות להחליף ערוץ כשבטלוויזיה משדרים

treats sexual violence against women like sport,

התייחסות מינית אלימה כלפי נשים כמו ספורט,

Game of Thrones.

משחקי הכס.

We can change the radio station

אנחנו יכולות להחליף תחנה ברדיו

when we hear songs that treat women as nothing.

כשאנחנו שומעים שיר שמתייחס לנשים כמו כלום.

We can spend our box office dollars elsewhere

אנחנו יכולים להשתמש בכסף שחסכנו לקולנוע במקום אחר

when movies don't treat women

כאשר בסרטים מציגים נשים

as anything more than decorative objects.

כלא יותר מאשר כחפץ יפה.

We can stop supporting professional sports

אנחנו יכולים להפסיק לתמוך בספורט מקצועי

where the athletes treat their partners like punching bags.

כשספורטאים מתייחסים לשותפים שלהם כלא יותר מאשר שק חבטות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

In other ways, men -- and especially straight white men --

בכל מקרה,גברים - בעיקר גברים סטרייטים לבנים

can say, "No, I will not publish with your magazine,

יכולים לומר: "לא,אני לא אפרסם במגזין שלך,

or participate in your project, or otherwise work with you,

או אשתף פעולה עם הפרויקט שלך, או אעבוד איתך,

until you include a fair number of women,

עד שתכלול מספר שווה של נשים,

both as participants and decision makers.

גם כמשתתפות ומקבלות החלטות.

I won't work with you until your publication,

אני לא אעבוד איתך, עד שההוצאה לאור שלך

or your organization, is more inclusive of all kinds of difference."

או הארגון שלך, יכלול מגוון שונה ורחב יותר של אנשים"

Those of us who are underrepresented

אלו מאיתנו שאין להם ייצוג

and invited to participate in such projects,

ומוזמנים להשתתף בכאלה פרוייקטים,

can also decline to be included

יכולים גם לסרב להיות חלק מזה

until more of us are invited through the glass ceiling,

עד שיותר מאיתנו יהיו מוזמנים וישברו את תקרת הזכוכית

and we are tokens no more.

ולא יישארו מאיתנו בחוץ.

Without these efforts,

מבלי המאמץ הזה,

without taking these stands,

מבלי לאמץ את התנאים הללו,

our accomplishments are going to mean very little.

ההישג שלנו יהיה מאוד מזערי.

We can commit these small acts of bravery

אנחנו יכולים להתחייב לאקט המינימלי האמיץ הזה.

and hope that our choices trickle upward to the people in power --

ולקוות שההחלטות שלנו ידלפו לאנשים עם הכוח-

editors, movie and music producers,

במאים,מפיקי מוזיקה וסרטים,

CEOs, lawmakers --

מנכ"לים,בית המחוקקים--

the people who can make bigger, braver choices

אנשים שיכולים לעשות החלטות אמיצות וגדולות יותר

to create lasting, meaningful change.

שיכולים ליצור שינוי ארוך טווח ומשמעותי.

We can also boldly claim our feminism --

אנחנו גם יכולות לדרוש באופן נחוש ואמיץ את הפמיניזם שלנו--

good, bad, or anywhere in between.

טוב,רע, או כל דבר ביניהם.

The last line of my book "Bad Feminist" says,

השורה האחרונה בספרי "פמינסטית רעה" אומר,

"I would rather be a bad feminist than no feminist at all."

"אני מעדיפה להיות פמיניסטית רעה, מאשר בכלל לא פמניסטית."

This is true for so many reasons,

זה נכון מכל כך הרבה סיבות,

but first and foremost, I say this because once upon a time,

אבל בראש ובראשונה אני אומרת את זה מכיוון שפעם אחת

my voice was stolen from me,

הקול שלי נגנב ממני,

and feminism helped me to get my voice back.

ופמיניזם החזיר לי את הקול חזרה.

There was an incident.

זו היתה תקרית.

I call it an incident so I can carry the burden of what happened.

אני קורה לזה תקרית כדי שאוכל להתמודד עם מה שקרה.

Some boys broke me,

כמה בנים שברו אותי,

when I was so young, I did not know

כשהייתי כל כך קטנה,לא ידעתי

what boys can do to break a girl.

מה בנים יכולים לעשות כדי לשבור ילדה.

They treated me like I was nothing.

הם התייחסו אלי כאילו לא הייתי כלום.

I began to believe I was nothing.

התחלתי להאמין שאני כלום.

They stole my voice, and in the after,

הם גנבו את הקול שלי,ואחר כך

I did not dare to believe

לא העזתי להאמין

that anything I might say could matter.

שמשהו שאגיד יכול להיות עם משמעות

But --

אבל--

I had writing.

היה לי את הכתיבה.

And there, I wrote myself back together.

ושם,על-ידי הכתיבה חזרתי לעצמי.

I wrote myself toward a stronger version of myself.

כתבתי לגרסה חזקה יותר של עצמי.

I read the words of women

קראתי את המילים של נשים

who might understand a story like mine,

שיכולות להבין סיפור כמו שלי,

and women who looked like me,

ושל נשים שנראות כמוני,

and understood what it was like to move through the world with brown skin.

ומבינות איך זה היה להתנהל בעולם עם עור שחום.

I read the words of women who showed me I was not nothing.

קראתי את המילים של נשים שהראו לי שאני לא כלום.

I learned to write like them,

למדתי לכתוב כמוהן,

and then I learned to write as myself.

ואז למדתי לכתוב כמו שאני.

I found my voice again,

מצאתי את הקול שלי שוב,

and I started to believe that my voice is powerful beyond measure.

והתחלתי להאמין שהקול שלי הוא עוצמתי מעבר למה שאפשר למדוד.

Through writing and feminism,

דרך הכתיבה והפמיניזם,

I also found that if I was a little bit brave,

גם גיליתי שאם הייתי מעט אמיצה,

another woman might hear me and see me and recognize

אישה אחרת היתה יכולה לשמוע ולראות אותי ולזהות

that none of us are the nothing the world tries to tell us we are.

שאף אחת מאיתנו היא לא מה שהעולם מנסה להגיד לנו שאנחנו.

In one hand,

מצד אחד,

I hold the power to accomplish anything.

יש בי את הכח להשיג הכול.

And in my other,

מצד שני,

I hold the humbling reality that I am just one woman.

אני מבינה את המציאות הכנועה שאני רק אישה אחת.

I am a bad feminist,

אני פמיניסטית רעה,

I am a good woman,

אני אישה טובה,

I am trying to become better in how I think,

אני מנסה להיות יותר טובה באיך שאני חושבת,

and what I say, and what I do,

ומה שאני אומרת,ומה שאני עושה,

without abandoning everything that makes me human.

מבלי לנטוש שום דבר ממה שעושה אותי אנושית.

I hope that we can all do the same.

אני מקווה שכולנו יכולות לעשות אותו דבר.

I hope that we can all be a little bit brave,

אני מקווה שכולנו יכולות להיות קצת יותר אמיצות,

when we most need such bravery.

איפה שאנחנו הכי צריכות את האומץ הזה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)