How to be fearless in the face of authoritarianism | Sviatlana Tsikhanouskaya

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Alsa Saal

On August 12, 2020,

ב 12 באוגוסט, 2020,

two groups of girls went out to protest in Minsk,

שתי קבוצות של בחורות יצאו להפגין במינסק,

the capital city of Belarus.

עיר הבירה של בלארוס,

They put on white clothes

הן לבשו בגדים לבנים

and went barefoot out into the street.

ויצאו יחפות לרחוב.

In the morning,

בבוקר,

some went to Komarovskiy Market in the center of town.

כמה מהן יצאו לשוק קומרובסקי במרכז העיר.

Later that day,

מאוחר יותר באותו יום,

the other group gathered with flowers

הקבוצה האחרת התאספה עם פרחים

at the eternal flame under the victory monument.

באש התמיד תחת אנדרטת הניצחון.

They stood together holding hands,

הם עמדו יחד והחזיקו ידיים,

and they started to sing the Belarusian lullaby,

והם התחילו לשיר שיר ערש בלארוסי,

waiting for the police cars to arrive.

מחכות לניידות המשטרה שיגיעו.

They knew the police would pick them up just like that:

הם ידעו שהמשטרה תעצור אותן פשוט כך:

barefoot with flowers in their hands,

יחפות עם פרחים בידיהן,

that they would take them to the police station,

שהם יקחו אותן לתחנת המשטרה,

beat them up and try to humiliate them.

יכו אותן וינסו להשפיל אותן.

And yet they did it anyway.

ועדיין הן עשו את זה בכל זאת.

This year, something changed in Belarus,

השנה, משהו השתנה בבלארוס,

a country of more than nine million people

מדינה של יותר מתשעה מליון אנשים

that has been ruled by an authoritarian leader since 1994.

שהיתה תחת שלטון של מנהיג אוטוריטרי מאז 1994.

These young women were protesting the latest rigged election result,

הנשים הצעירות האלו הפגינו נגד התוצאות המפוברקות של הבחירות האחרונות,

which had taken [place] just a few days earlier.

שהתרחשו רק כמה ימים קודם לכן.

Their small expressions of protest very quickly expanded

הבעת המחאה הקטנה שלהן התרחבה במהירות

into massive, peaceful, women-led demonstrations

להפגנות מסיביות שקטות ומובלות על ידי נשים

all across the country.

לכל רוחב המדינה.

Within just a few days,

תוך כמה ימים בלבד,

a few hundred thousand people took to the streets

כמה מאות אלפים של אנשים יצאו לרחובות

and demonstrations have continued ever since,

וההפגנות נמשכו מאז,

the likes of which Belarus has never seen before.

כאלו שבלארוס מעולם לא ראתה.

All this despite the fact

כל זאת למרות העובדה

that the president proclaimed himself reelected

שהנשיא הכריז על עצמו כנבחר מחדש

and that more than 10,000 people have been detained,

ושיותר מ 10,000 אנשים נעצרו,

hundreds tortured

מאות עונו

and at least six killed.

ולפחות שישה נהרגו.

Many people wonder why the people of Belarus are speaking up now.

הרבה אנשים תהו למה האנשים של בלארוס מדברים עכשיו.

What makes them keep taking to the streets

מה גורם להם לצאת לרחובות

despite unprecedented police violence,

למרות האלימות המשטרתית יוצאת הדופן,

despite state lawlessness?

למרות היעדר החוק במדינה?

The answer I hear the most

התשובה שאני שומעת הכי הרבה

is that people have become fearless,

היא שאנשים הפכו לחסרי פחד,

and it's something we have become together.

וזה משהו שהפכנו להיות ביחד.

Because fear is the province of one.

בגלל שפחד הוא מחוז של אחד.

It feeds on isolation.

הוא ניזון מבידוד.

It doesn't discriminate:

הוא לא מפלה:

men, women, children, elderly --

גברים, נשים, ילדים, מבוגרים --

all of us can feel fear,

כולנו יכולים להרגיש פחד,

but only as long as we are on our own.

אבל רק כל עוד אנחנו לבדנו.

Fearlessness takes two.

חוסר פחד דורש שניים.

It only works if and when we show up for each other.

הוא עובד רק אם ומתי שאנחנו מופיעים אחד עבור השני.

Show up so that your neighbor,

מופיעים כך שלשכן שלכם,

your colleague, your friend has courage.

לקולגה שלכם, לחברים יש את האומץ.

And they will do the same for you.

והם יעשו את אותו הדבר עבורכם.

A lot has been made of my own role in the presidential election

דובר רבות על התפקיד שלי בבחירות לנשיאות

of August 2020.

באוגוסט 2020.

How I stepped in to run for my husband, Sergei, when he was jailed

איך נכנסתי כדי לרוץ במקום בעלי, סרגי, כשהוא נכלא

and it became clear that the authorities would deny him his chance to run himself;

והיה ברור שהרשויות ימנעו ממנו את הסיכוי להתמודד בעצמו;

how I rightfully won the election

איך זכיתי באופן הוגן בבחירות

and became the elected leader of a democratic Belarus,

והפכתי למנהיגה הנבחרת של בלארוס הדמוקרטית,

but the official results only gave me 10 percent of the vote

אבל התוצאות הרשמיות נתנו לי רק 10 אחוזים מהקולות

and I was forced into exile with my children;

ואולצתי לצאת לגלות עם ילדי;

how I still fight for those who voted for me

איך אני עדיין נלחמת עבור אלו שבחרו בי

and whose voice the regime wants to steal;

שאת הקולות שלהם השלטון רוצה לגנוב;

how "fearless" I am.

כמה אני "חסרת פחד".

But there were many moments when I was frightened,

אבל היו הרבה רגעים שפחדתי,

and I wanted to step down.

ורציתי לפרוש.

I was threatened

איימו עלי

and forced to believe that I'm alone in this fight.

והכריחו אותי להאמין שאני לבדי במאבק.

And yet the more cities I visited,

ועדיין ככל שביקרתי ביותר ערים,

the more people showed up for the rallies,

ויותר אנשים הגיעו לעצרות,

the less fear I had.

כך פחדתי פחות.

And then in the days before the election in Minsk,

ואז בימים לפני הבחירות במינסק,

60,000 people came to show their support for me,

60,000 אנשים הגיעו להביע את התמיכה בי,

and I was no longer afraid.

ולא פחדתי יותר.

I never wanted to do any of this.

מעולם לא רציתי לעשות משהו מזה.

I was never overly political,

מעולם לא הייתי פוליטית יותר מדי,

and I never planned to run for office.

ומעולם לא תכננתי לרוץ למשרה ציבורית.

I wanted to be a mom and a wife.

רציתי להיות אם ואישה.

But by fate and the will of my people,

אבל הגורל ורצון האנשים,

I was elevated to this position.

הרימו אותי לעמדה הזו.

And I accept this with a sense of duty and pride.

וקיבלתי את זה עם תחושה של אחריות וגאווה.

I will not give up.

אני לא אוותר.

And I will show up for people, because they show up for me.

ואני אופיע עבור האנשים שלי, בגלל שהם הופיעו בשבילי.

Our courage is born from unity.

האומץ שלנו נולד מאחדות.

Our solidarity is our strength.

הסולידריות שלנו היא הכוח שלנו.

I also now understand that being fearless is a commitment.

אני גם מבינה עכשיו שלהיות חסרת פחד זו התחייבות.

It is a decision you make every single day.

זו החלטה שאתם מקבלים כל יום ויום.

It is a responsibility you take --

זו אחריות שאתם לוקחים --

responsibility for one another.

אחריות אחד לשני.

In this regard, I'm no different from my fellow Belarusians.

בהקשר הזה, אני לא שונה מאזרחים כמוני בבלארוס.

Their support is tangible.

התמיכה שלהם מורגשת.

Their solidarity grows in progression.

הסולידריות שלהם גדלה בהתקדמות.

When there are two of you,

כשיש שניים מכם,

you are daring.

אתם נועזים.

When you're 100, you are brave.

כשיש 100, אתם אמיצים.

When there are thousands of you,

כשיש אלפים מכם,

you are fearless.

אתם חסרי פחד.

And once you are tens of thousands,

וברגע שיש עשרות אלפים מכם,

you become invincible.

אתם הופכים לבלתי מנוצחים.

Thank you.

תודה לכם.