My son was a Columbine shooter. This is my story | Sue Klebold | TED

מתרגם: Valen Sutovsky מבקר: Ido Dekkers

The last time I heard my son's voice

הפעם האחרונה ששמעתי את הקול של בני

was when he walked out the front door

הייתה כשהוא יצא מהדלת

on his way to school.

בדרך לביה״ס.

He called out one word in the darkness:

הוא אמר מילה אחת בחושך:

״ביי.״

"Bye."

It was April 20, 1999.

זה היה ה-20 באפריל 1999.

Later that morning, at Columbine High School,

מאוחר יותר באותו הבוקר, בביה״ס קולומביין,

my son Dylan and his friend Eric

בני דילן וחברו אריק

killed 12 students and a teacher

הרגו 12 תלמידים ומורה

and wounded more than 20 others before taking their own lives.

ופצעו יותר מ-20 אחרים לפני ששמו קץ לחייהם.

Thirteen innocent people were killed,

נהרגו שלושה עשר אנשים חפים מפשע,

leaving their loved ones in a state of grief and trauma.

ויקיריהם נותרו במצב של צער וטראומה.

Others sustained injuries,

אחרים סבלו מפציעות,

some resulting in disfigurement and permanent disability.

אצל חלקם זה הפך להשחתה ונכות תמידית.

But the enormity of the tragedy

אבל את גודל הטרגדיה

can't be measured only by the number of deaths and injuries that took place.

אי אפשר למדוד רק במספר ההרוגים והפציעות שהתרחשו.

There's no way to quantify the psychological damage

אין דרך לכמת את הנזק הפסיכולוגי

of those who were in the school,

של אלה שהיו בביה״ס,

or who took part in rescue or cleanup efforts.

או שעזרו במשימות ההצלה והניקיון.

There's no way to assess the magnitude of a tragedy like Columbine,

אי אפשר לאמוד את הגודל של טרגדיה כמו קולומביין,

especially when it can be a blueprint

במיוחד כשזה יכול לשמש כתוכנית

for other shooters who go on to commit atrocities of their own.

ליורים אחרים שימשיכו לבצע זועות משל עצמם.

Columbine was a tidal wave,

קולומביין היה נחשול,

and when the crash ended,

וכשהתנפצות נגמרה לקח שנים

it would take years for the community and for society

כדי שהקהילה והחברה

to comprehend its impact.

יבינו את גודל פגיעתה.

It has taken me years to try to accept my son's legacy.

לקח לי שנים לנסות לקבל את מורשת בני.

The cruel behavior that defined the end of his life

ההתנהגות האכזרית שהגדירה את סוף חייו

showed me that he was a completely different person from the one I knew.

הראתה לי שהיה בן אדם שונה לגמרי ממי שאני הכרתי.

Afterwards people asked,

אחרי זה אנשים שאלו,

"How could you not know?

״איך לא ידעת?

What kind of a mother were you?"

איזה מין אמא היית?״

I still ask myself those same questions.

אני עדיין שואלת את אותן השאלות.

Before the shootings, I thought of myself as a good mom.

לפני היריות, חשבתי שאני אמא טובה.

Helping my children become caring,

ללמד את ילדיי להיות מבוגרים

healthy, responsible adults

אוהבים, בריאים ואחראיים

was the most important role of my life.

היה התפקיד הכי חשוב בחיי.

But the tragedy convinced me that I failed as a parent,

אבל הטרגדיה שכנעה אותי שנכשלתי כהורה,

and it's partially this sense of failure that brings me here today.

ותחושת הכישלון הזו היא מה שמביאה אותי לכאן היום.

חוץ מאבא שלו,

Aside from his father,

I was the one person who knew and loved Dylan the most.

אני הבן אדם שאהב והכיר את דילן הכי טוב.

If anyone could have known what was happening,

אם מישהו היה יכול לדעת מה עובר עליו,

it should have been me, right?

זה היה צריך להיות אני, נכון?

But I didn't know.

אבל לא ידעתי.

Today, I'm here to share the experience

היום, אני כאן כדי לחלוק את החוויה

of what it's like to be the mother of someone who kills and hurts.

של מה זה אומר להיות אמו של מישהו שהורג ומכאיב.

For years after the tragedy, I combed through memories,

במשך שנים אחרי הטרגדיה, חיטטתי בין זכרונות,

trying to figure out exactly where I failed as a parent.

בניסיון להבין איפה בדיוק נכשלתי כהורה.

But there are no simple answers.

אבל אין תשובות פשוטות.

I can't give you any solutions.

אין לי פתרונות בשבילכם.

All I can do

כל מה שאוכל לעשות

is share what I have learned.

זה לחלוק את מה שלמדתי.

When I talk to people who didn't know me before the shootings,

כשאני מדברת עם אנשים שלא הכירו אותי לפני הירי,

I have three challenges to meet.

אני מתמודדת עם שלושה אתגרים.

First, when I walk into a room like this,

ראשון, כשאני מגיעה לחדר כזה,

I never know if someone there has experienced loss

אני אף פעם לא יודעת אם מישהו בו חווה אובדן

because of what my son did.

בגלל מעשיו של בני.

I feel a need to acknowledge the suffering caused by a member of my family

אני מרגישה צורך להכיר בסבל שנגרם על ידי מישהו ממשפחתי

who isn't here to do it for himself.

שלא נמצא כאן כדי לעשות זאת בעצמו.

So first, with all of my heart,

אז קודם כל, מכל ליבי,

I'm sorry if my son has caused you pain.

אני מצטערת אם בני גרם לכם כאב.

The second challenge I have

האתגר השני

is that I must ask for understanding and even compassion

הוא שעליי לבקש הבנה ואפילו חמלה

when I talk about my son's death as a suicide.

כשאני מדברת על מות בני כהתאבדות.

Two years before he died,

שנתיים לפני שהוא מת,

he wrote on a piece of paper in a notebook

הוא רשם בפיסת נייר במחברת

that he was cutting himself.

שהוא חותך את עצמו.

He said that he was in agony

הוא אמר שהיה בייסורים

and wanted to get a gun so he could end his life.

ושרצה להשיג אקדח כדי לשים קץ לחייו.

I didn't know about any of this until months after his death.

אני לא ידעתי מזה עד חודשים אחרי שהוא מת.

When I talk about his death as a suicide,

כשאני מדברת על מותו כעל התאבדות,

I'm not trying to downplay the viciousness he showed at the end of his life.

אני לא מנסה לזלזל ברשעות שהוא הראה בסוף חייו.

I'm trying to understand

אני מנסה להבין

how his suicidal thinking

איך המחשבה האבדנית שלו

led to murder.

הובילה לרצח.

After a lot of reading and talking with experts,

אחרי הרבה קריאה ושיחות עם מומחים,

I have come to believe

הגעתי למסקנה שמעורבותו בירי

that his involvement in the shootings was rooted not in his desire to kill

לא היתה מושרשת ברצונו להרוג

but in his desire to die.

אלא ברצונו למות.

The third challenge I have when I talk about my son's murder-suicide

האתגר השלישי כשאני מדברת על הרצח-התאבדות של בני

is that I'm talking about mental health --

הוא שאני מדברת על בריאות נפשית -

סלחו לי -

excuse me --

is that I'm talking about mental health,

זה שאני מדברת על בריאות נפשית,

or brain health, as I prefer to call it, because it's more concrete.

או בריאות שכלית, אני מעדיפה לקרוא לזה כך, כי זה יותר מוחשי.

And in the same breath, I'm talking about violence.

ובאותה נשימה, אני מדברת על אלימות.

The last thing I want to do is to contribute to the misunderstanding

הדבר האחרון שברצוני לעשות הוא לתרום לאי הבנה

that already exists around mental illness.

שכבר קיימת סביב מחלות נפש.

Only a very small percent of those who have a mental illness

רק אחוז מאוד קטן מאלה שסובלים מהפרעות נפש

are violent toward other people,

הם אלימים כלפי אחרים,

but of those who die by suicide,

אבל מאלה שמתים בהתאבדות,

it's estimated that about 75 to maybe more than 90 percent

מוערך שבין 75 לבין אולי מעל 90 אחוז

have a diagnosable mental health condition of some kind.

סובלים מהפרעת נפש כלשהי שניתנת לאבחנה.

As you all know very well,

כפי שאתם יודעים טוב מאוד,

our mental health care system is not equipped to help everyone,

מערכת בריאות הנפש שלנו לא מצויידת לעזור לכולם,

and not everyone with destructive thoughts

ולא כל אחד בעל מחשבות הרסניות

fits the criteria

תואם את הקריטריון

for a specific diagnosis.

לאבחנה ספציפית.

Many who have ongoing feelings

הרבה אנשים שיש להם באופן קבוע רגשות

of fear or anger or hopelessness

של פחד או כעס או חוסר תקווה

are never assessed or treated.

לא מקבלים טיפול או יעוץ לעולם.

Too often, they get our attention only if they reach a behavioral crisis.

לעיתים קרובות, אנחנו מתייחסים אליהם רק אם יש להם משבר התנהגותי.

If estimates are correct

אם ההערכות נכונות

that about one to two percent of all suicides

שרק אחוז אחד או שניים מכלל התאבדויות

involves the murder of another person,

מערבים רצח של אדם אחר,

when suicide rates rise, as they are rising for some populations,

כשאחוזי ההתאבדות עולים, כפי שהם עולים בחלק מהאוכלוסיות,

the murder-suicide rates will rise as well.

אחוזי הרצח-התאבדות יעלו גם כן.

I wanted to understand what was going on in Dylan's mind prior to his death,

רציתי להבין מה עבר בראש של דילן לפני מותו,

so I looked for answers from other survivors of suicide loss.

לכן חיפשתי תשובות בקרב שורדים אחרים של אובן עקב התאבדות.

I did research and volunteered to help with fund-raising events,

ערכתי מחקר והתנדבתי באירועים לאיסוף תרומות,

and whenever I could,

ובכל פעם שיכולתי,

I talked with those who had survived their own suicidal crisis

דיברתי עם אלה ששרדו את המשבר האבדני שלהם

or attempt.

או את הניסיון להתאבד.

One of the most helpful conversations I had

אחת השיחות שהכי עזרו לי

was with a coworker

היתה עם עמיתה לעבודה

who overheard me talking to someone else

ששמעה אותי מדברת עם מישהו אחר

in my office cubicle.

בתא שלי בעבודה.

She heard me say that Dylan could not have loved me

שמעה אותי אומרת שבטח דילן לא אהב אותי

if he could do something as horrible as he did.

אם הוא היה מסוגל לעשות משהו נוראי כפי שעשה.

Later, when she found me alone,

מאוחר יותר, כשתפסה אותי לבד,

she apologized for overhearing that conversation,

התנצלה על זה שהיא הקשיבה לשיחה הזו,

but told me that I was wrong.

ואמרה לי שאני טועה.

She said that when she was a young, single mother

היא סיפרה לי שכשהיתה צעירה, אמא חד הורית,

with three small children,

עם שלושה ילדים,

she became severely depressed and was hospitalized to keep her safe.

נכנסה לדיכאון עמוק ואושפזה על מנת לשמור על עצמה.

At the time, she was certain

באותו הזמן, היא היתה בטוחה

that her children would be better off if she died,

שלילדים שלה יהיה הרבה יותר טוב אם היא תמות,

so she had made a plan to end her life.

לכן היא תכננה איך לשים קץ לחייה.

She assured me that a mother's love was the strongest bond on Earth,

היא הבטיחה לי שאהבה של אמא היא הקשר הכי חזק בעולם,

and that she loved her children more than anything in the world,

ושהיא אהבה את ילדיה יותר מכל דבר אחר בעולם,

but because of her illness,

אבל בגלל מחלתה,

she was sure that they would be better off without her.

היא היתה בטוחה שיהיה להם טוב יותר בלעדיה.

What she said and what I've learned from others

מה שהיא אמרה ומה שלמדתי מאחרים

is that we do not make the so-called decision or choice

הוא שאנחנו לא עושים את "הלכאורה" החלטה

to die by suicide

או בחירה להתאבד

in the same way that we choose what car to drive

באותו אופן שבו אנחנו מחליטים באיזה רכב לנהוג

or where to go on a Saturday night.

או לאן לצאת בשבת בערב.

When someone is in an extremely suicidal state,

כשמישהו נמצא במצב אבדני קיצוני,

they are in a stage four medical health emergency.

הוא ברמה ארבע של מצב חירום של בריאות נפש.

Their thinking is impaired and they've lost access to tools of self-governance.

המחשבה שלו לקויה ואין לו גישה לכלים לשליטה עצמית.

Even though they can make a plan and act with logic,

למרות שהוא יכול לתכנן ולהתנהג בצורה הגיונית,

their sense of truth is distorted by a filter of pain

תפיסתו של האמת מעוותת דרך מסך של כאב

through which they interpret their reality.

שדרכו הוא מפרש את המציאות.

Some people can be very good at hiding this state,

יש אנשים שמסתירים את המצב הזה טוב מאוד,

and they often have good reasons for doing that.

ולעיתים קרובות יש להם סיבות טובות לכך.

Many of us have suicidal thoughts at some point,

להרבה מאיתנו יש מחשבות אבדניות מתישהו,

but persistent, ongoing thoughts of suicide

אבל מחשבות אבדניות מתמשכות, מתמידות

and devising a means to die

ותכנון דרך למות

are symptoms of pathology,

הם תסמינים של פתולוגיה,

and like many illnesses,

וכמו הרבה מחלות,

the condition has to be recognized and treated

צריך לזהות ולטפל במצב

before a life is lost.

לפני שחיים הולכים לאיבוד.

But my son's death was not purely a suicide.

אבל מותו של בני לא היה רק התאבדות.

It involved mass murder.

זה עירב רצח המוני.

I wanted to know how his suicidal thinking became homicidal.

רציתי להבין איך המחשבה האבדנית שלו

הפכה לרצחנית.

But research is sparse and there are no simple answers.

אבל המחקר בנושא דליל ואין תשובות פשוטות.

Yes, he probably had ongoing depression.

כן, הוא בטח סבל מדיכאון כרוני.

He had a personality that was perfectionistic and self-reliant,

היה לו אופי פרפקציוניסטי

עם ביחטון עצמי גדול,

and that made him less likely to seek help from others.

וזה גרם לו להיות פחות נוטה לבקש עזרה מאחרים.

He had experienced triggering events at the school

הוא חווה ארועים מכוננים בביה״ס

that left him feeling debased and humiliated and mad.

שגרמו לו להרגיש פגום

ומושפל

וכועס.

And he had a complicated friendship

והיתה לו חברות מסובכת

with a boy who shared his feelings of rage and alienation,

עם ילד שחלק איתו את רגשותיו של זעם וניכור,

and who was seriously disturbed,

ושהיה באופן חמור

מעורער

controlling and homicidal.

שטלתן ואובדני.

And on top of this period in his life

ובנוסף לכך, בתקופה הזו בחייו

of extreme vulnerability and fragility,

של פגיעות ושבירות קיצוניות,

Dylan found access to guns

דילן מצא גישה לאקדחים

even though we'd never owned any in our home.

למרות שאף פעם לא היו לנו בבית.

It was appallingly easy for a 17-year-old boy to buy guns,

זה מחריד באיזה קלות ילד בן 17 הצליח לקנות אקדחים,

both legally and illegally, without my permission or knowledge.

באופן חוקי ולא חוקי, ללא אישורי או ידיעתי.

And somehow, 17 years and many school shootings later,

ואיכשהו,

17 שנה והרבה יריות בבי״ס אחר כך,

it's still appallingly easy.

זה עדיין קל באופן מחריד.

What Dylan did that day broke my heart,

מה שדילן עשה באותו יום שבר את ליבי,

and as trauma so often does,

וכפי שלעיתים קורה עם טראומה,

it took a toll on my body and on my mind.

זה גבה את מחירו בגוף וגם בראש שלי.

Two years after the shootings, I got breast cancer,

שנתיים אחרי הירי חליתי בסרטן השד,

and two years after that, I began to have mental health problems.

ושנתיים אחרי זה, התחלתי לסבול מהפרעות נפשיות.

On top of the constant, perpetual grief

בנוסף לצער הקבוע, התמידי

I was terrified that I would run into a family member

הייתי מבועתת שאתקל בקרוב משפחה

of someone Dylan had killed,

של מישהו שדילן הרג,

or be accosted by the press

או שייגשו אליי עיתונאים

or by an angry citizen.

או איזה אזרח כועס.

I was afraid to turn on the news,

פחדתי לפתוח חדשות,

afraid to hear myself being called a terrible parent or a disgusting person.

פחדתי לשמוע בעצמי שאומרים עליי

שאני הורה נוראי או בן אדם מגעיל.

I started having panic attacks.

התחלתי לסבול מהתקפי חרדה.

The first bout started four years after the shootings,

ההתקף הראשון התחיל 4 שנים אחרי הירי,

when I was getting ready for the depositions

כשהתכוננתי להצהרות וידעתי

and would have to meet the victims' families face to face.

שאפגוש את משפחות הקורבנות פנים מול פנים.

The second round started six years after the shootings,

ההתקף השני התחיל 6 שנים אחרי הירי,

when I was preparing to speak publicly about murder-suicide

כשהתכוננתי לדבר מול קהל על רצח-התאבדות

for the first time at a conference.

בפעם הראשונה, בכנס.

Both episodes lasted several weeks.

שני האירועים נמשכו כמה שבועות.

The attacks happened everywhere:

ההתקפים קרו בכל מקום:

in the hardware store, in my office,

בחנות כלי בית,

במשרד שלי,

or even while reading a book in bed.

אפילו בזמן שקראתי ספר במיטה.

My mind would suddenly lock into this spinning cycle of terror

המוח שלי פתאום היה נתקע במחזור מסחרר של אימה

and no matter how I hard I tried

ולא משנה כמה ניסיתי

to calm myself down or reason my way out of it,

להרגיע את עצמי

או לצאת מזה בעזרת ההגיון,

I couldn't do it.

לא הצלחתי.

It felt as if my brain was trying to kill me,

זה הרגיש כאילו המוח שלי ניסה להרוג אותי,

and then, being afraid of being afraid

ואז, הפחד מלפחד

consumed all of my thoughts.

צרך את כל מחשבותיי.

That's when I learned firsthand

ואז למדתי מיד ראשונה

what it feels like to have a malfunctioning mind,

איך זה מרגיש כשהראש לא מתפקד.

and that's when I truly became a brain health advocate.

ואז הפכתי באמת לסנגור של בריאות הנפש.

With therapy and medication and self-care,

עם תרפיה ותרופות וטיפול עצמי,

life eventually returned

החיים, עם הזמן,

to whatever could be thought of as normal under the circumstances.

חזרו למה שאפשר להגדיר כנורמלי תחת הנסיבות.

When I looked back on all that had happened,

כשהסתכלתי אחורה על כל מה שקרה,

I could see that my son's spiral into dysfunction

הבנתי שהנפילה של בני אל תוך התפקוד הלקוי

probably occurred over a period of about two years,

התרחשה כנראה במשך תקופה של כשנתיים,

הרבה זמן כדי להשיג לו עזרה,

plenty of time to get him help,

if only someone had known that he needed help

אם מישהו רק היה יודע שהוא זקוק לעזרה

and known what to do.

והיה יודע מה לעשות.

Every time someone asks me,

כל פעם שמישהו שואל אותי,

״איך יכול להיות שלא ידעת?״,

"How could you not have known?",

it feels like a punch in the gut.

זה מרגיש כמו מכה בבטן.

It carries accusation and taps into my feelings of guilt

זה נושא עמו האשמה

ומתחבר לתוך רגשות האשמה שלי

that no matter how much therapy I've had

שלא משנה כמה טיפולים עברתי,

I will never fully eradicate.

אף פעם לא אצליח להשמיד.

But here's something I've learned:

אבל למדתי משהו:

if love were enough

אם אהבה הייתה מספיקה

to stop someone who is suicidal

כדי לעצור מישהו אובדני מלפגוע בעצמו

from hurting themselves,

suicides would hardly ever happen.

בקושי היו התאבדויות.

But love is not enough,

אבל אהבה לא מספיקה,

and suicide is prevalent.

והתאבדות זה משהו שכיח.

It's the second leading cause of death

זו הסיבה השניה למוות

for people age 10 to 34,

לאנשים בין גילאים 10 ל-34,

and 15 percent of American youth

ו-15 אחוז מהנוער בארה״ב

report having made a suicide plan

מדווחים שבנו תכנית התאבדות

in the last year.

בשנה האחרונה.

I've learned that no matter how much we want to believe we can,

למדתי שלא משנה כמה נרצה להאמין שאנחנו יכולים,

we cannot know or control

אנחנו לא יכולים לדעת או לשלוט

everything our loved ones think and feel,

כל מה שהיקרים לנו חושבים ומרגישים,

and the stubborn belief that we are somehow different,

והאמונה העקשנית שאנחנו איכשהו שונים,

that someone we love would never think of hurting themselves

שמי שאנחנו אוהבים לעולם לא יחשוב על לפגוע בעצמו

or someone else,

או במישהו אחר,

can cause us to miss

יכולה לגרום לנו לפספס

what's hidden in plain sight.

מה שמסתתר מול העיניים שלנו.

And if worst case scenarios do come to pass,

ואם הגרוע מכל אכן מתרחש,

we'll have to learn to forgive ourselves for not knowing

נצטרך ללמוד לסלוח לעצמנו שלא ידענו

or for not asking the right questions

או שלא שאלנו את השאלות הנכונות

or not finding the right treatment.

או שלא מצאנו את הטיפול המתאים.

עלינו תמיד להניח שמישהו יקר לנו

We should always assume

that someone we love may be suffering,

אולי סובל,

regardless of what they say

למרות מה שהם אומרים

or how they act.

או איך הם מתנהגים.

We should listen with our whole being,

אנחנו צריכים להקשיב עם כל ישותנו,

without judgments,

בלי לשפוט,

and without offering solutions.

ובלי להציע פתרונות.

I know that I will live with this tragedy,

אני יודעת שאחייה עם הטרגדיה הזו,

with these multiple tragedies,

עם הטרגדיות המרובת האלו,

for the rest of my life.

כל שארית חיי.

I know that in the minds of many,

אני יודעת שהרבה חושבים

what I lost can't compare to what the other families lost.

שמה שאני איבדתי לא ניתן להשוות למה שהמשפחות האחרות איבדו.

I know my struggle doesn't make theirs any easier.

אני יודעת שהמאבק שלי לא הופך את שלהם ליותר פשוט.

I know there are even some who think I don't have the right to any pain,

אני יודעת שיש כאלה שחושבים

שאין לי שום זכות לשום צער,

but only to a life of permanent penance.

אלא רק לחיים של עונש תמידי.

In the end what I know comes down to this:

בסופו של דבר, זה מגיע לזה:

the tragic fact is that even the most vigilant and responsible of us

העובדה הטרגית

היא שאפילו הכי דרוכים והכי אחראיים שביננו

may not be able to help,

אולי לא נצליח לעזור,

but for love's sake,

אבל למען האהבה,

we must never stop trying

אסור לנו להפסיק לנסות

to know the unknowable.

לדעת את מה שלא ניתן לדעת.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)