Pearl Arredondo: My story, from gangland daughter to star teacher

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

So I grew up in East Los Angeles,

אז גדלתי במזרח לוס אנג'לס,

not even realizing I was poor.

ואפילו לא הבנתי שאני עניה.

My dad was a high-ranking gang member who ran the streets.

אבי היה חבר כנופיה רם דרג ששלט ברחובות.

Everyone knew who I was,

כולם ידעו מי אני,

so I thought I was a pretty big deal, and I was protected,

אז חשבתי שאני עניין גדול, והייתי מוגנת,

and even though my dad spent most of my life

ואפילו שאבי בילה את רוב חיי

in and out of jail,

בכניסה ויציאה מהכלא,

I had an amazing mom who was just fiercely independent.

היתה לי אמא מדהימה שהיתה עצמאית להפליא.

She worked at the local high school

היא עבדה בתיכון המקומי

as a secretary in the dean's office,

כמזכירה של המנהל,

so she got to see all the kids that got thrown out of class,

אז יצא לה לראות את כל הילדים שנזרקו מהכיתה,

for whatever reason, who were waiting to be disciplined.

מכל סיבה שהיא, שחיכו לעונש.

Man, her office was packed.

תאמינו לי, המשרד שלה היה מפוצץ.

So, see, kids like us, we have a lot of things to deal with

אז, תראו, ילדים כמונו, יש לנו הרבה דברים להתמודד איתם

outside of school,

מחוץ לבית הספר,

and sometimes we're just not ready to focus.

ולפעמים אנחנו פשוט לא מוכנים להתמקד.

But that doesn't mean that we can't.

אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים.

It just takes a little bit more.

זה פשוט דורש קצת יותר.

Like, I remember one day I found my dad

כמו, אני זוכרת יום אחד שמצאתי את אבי

convulsing, foaming at the mouth,

מפרפר, מעלה קצף מפיו,

OD-ing on the bathroom floor.

אחרי שלקח מנת יתר על רצפת השרותים.

Really, do you think that doing my homework that night

באמת, אתם חושבים שלעשות את השיעורים באותו ערב

was at the top of my priority list?

היה בראש סדר העדיפויות שלי?

Not so much.

לא ממש.

But I really needed a support network,

אבל באמת הייתי צריכה רשת תמיכה,

a group of people who were going to help me

קבוצה של אנשים שיעזרו לי

make sure that I wasn't going to be

לדאוג שאני לא אהפוך

a victim of my own circumstance,

לקורבן של הנסיבות של עצמי,

that they were going to push me

שהם ידחפו אותי

beyond what I even thought I could do.

מעבר למה שאפילו אני חשבתי שאני יכולה לעשות.

I needed teachers, in the classroom, every day,

הייתי צריכה מורים, בכיתה, כל יום,

who were going to say, "You can move beyond that."

שיגידו לי, "את יכולה לעבור את זה."

And unfortunately, the local junior high

ולצערי, החטיבה המקומית

was not going to offer that.

לא עמדה להציע את זה.

It was gang-infested, huge teacher turnover rate.

היא היתה נגועה בכנופיות, חלופת מורים גבוהה.

So my mom said, "You're going on a bus

אז אימי אמרה, "את תעלי על אוטובוס

an hour and a half away from where we live every day."

במרחק שעה וחצי מאיפה שאנחנו גרים כל יום."

So for the next two years, that's what I did.

אז במשך השנתיים הבאות, זה מה שעשיתי.

I took a school bus to the fancy side of town.

לקחתי אוטובוס בית ספר לצד המהודר של העיר.

And eventually, I ended up at a school

ובסופו של דבר, הייתי בבית ספר

where there was a mixture.

שבו היה עירוב.

There were some people who were really gang-affiliated,

היו כמה אנשים שהיו ממש קשורים לכנופיות,

and then there were those of us

ואז היו אלה מאיתנו

really trying to make it to high school.

שבאמת ניסו להצליח בתיכון.

Well, trying to stay out of trouble was a little unavoidable.

ובכן, לנסות להשאר מחוץ לצרות היה קשה.

You had to survive.

היית חייב לשרוד.

You just had to do things sometimes.

היית חייב לעשות דברים מדי פעם.

So there were a lot of teachers who were like,

אז היו הרבה מורים שהיו כאילו,

"She's never going to make it.

"היא לעולם לא תצליח.

She has an issue with authority.

יש לה בעיות עם סמכות.

She's not going to go anywhere."

היא לא תגיע לשום מקום."

Some teachers completely wrote me off as a lost cause.

כמה מורים לגמרי ויתרו עלי כעל אבודה.

But then, they were very surprised

אבל אז, הם היו מאוד מופתעים

when I graduated from high school.

כשסיימתי תיכון.

I was accepted to Pepperdine University,

התקבלתי לאוניברסיטת פפרדיין,

and I came back to the same school that I attended

וחזרתי לאותו בית ספר בו למדתי

to be a special ed assistant.

כדי להיות סייעת לחינוך מיוחד.

And then I told them, "I want to be a teacher."

ואז אמרתי להם, "אני רוצה להיות מורה."

And boy, they were like, "What? Why?

ולא תאמינו, הם היו כאילו, "מה" למה?

Why would you want to do that?"

למה שתרצי לעשות את זה?"

So I began my teaching career

אז התחלתי את קריירת ההוראה שלי

at the exact same middle school that I attended,

בדיוק באותה חטיבת ביניים בה למדתי,

and I really wanted to try to save more kids

ובאמת רציתי להציל יותר תלמידים

who were just like me.

שהיו בדיוק כמוני.

And so every year, I share my background with my kids,

אז כל שנה, חלקתי את הרקע שלי עם הילדים,

because they need to know that everyone has a story,

מפני שהם צריכים לדעת שלכל אחד יש סיפור,

everyone has a struggle,

לכל אחד יש מאבק,

and everyone needs help along the way.

וכל אחד צריך עזרה בדרך.

And I am going to be their help along the way.

ואני אהיה העזרה שלהם בדרך.

So as a rookie teacher, I created opportunity.

אז כמורה חדשה, יצרתי הזדמנות.

I had a kid one day come into my class

היה לי ילד אחד שנכנס יום אחד לכיתה

having been stabbed the night before.

לאחר שנדקר בלילה קודם לכן.

I was like, "You need to go to a hospital,

ואני אמרתי, "אתה חייב ללכת לבית החולים,

the school nurse, something."

לאחות בית הספר, משהו."

He's like, "No, Miss, I'm not going.

והוא אמר, "לא גבירתי, אני לא הולך.

I need to be in class because I need to graduate."

אני צריך להיות בכיתה כדי לסיים."

So he knew that I was not going to let him be a victim

אז הוא ידע שאני לא אתן לו להיות קורבן

of his circumstance,

של הנסיבות,

but we were going to push forward and keep moving on.

אלא שנדחף קדימה ונמשיך לנוע.

And this idea of creating a safe haven for our kids

והרעיון הזה של יצירת מקום בטוח לילדים שלנו

and getting to know exactly what they're going through,

ולדעת בדיוק מה הם עוברים,

getting to know their families -- I wanted that,

להכיר את המשפחות שלהם -- אני רציתי את זה,

but I couldn't do it in a school with 1,600 kids,

אבל לא יכולתי לעשות את זה בבית ספר עם 1,600 ילדים,

and teachers turning over year after year after year.

ומורים מתחלפים שנה אחרי שנה אחרי שנה.

How do you get to build those relationships?

איך אתם בונים את היחסים האלה?

So we created a new school.

אז יצרנו בית ספר חדש.

And we created

ויצרנו

the San Fernando Institute for Applied Media.

את מכון סן פרננדו למדיה שימושית.

And we made sure that we were still attached

ודאגנו שנהיה עדיין מחוברים

to our school district for funding, for support.

למחוז למימון, לתמיכה.

But with that, we were going to gain freedom:

אבל עם זאת, אנחנו נקבל עצמאות:

freedom to hire the teachers

עצמאות בשכירת מורים

that we knew were going to be effective;

שידענו שיהיו אפקטיביים;

freedom to control the curriculum

חופש לשלוט בחומר הלימוד

so that we're not doing lesson 1.2 on page five, no;

כך שלא נעשה את שיעור 1.2 בעמוד חמש, לא;

and freedom to control a budget,

וחופש לשלוט בתקציב,

to spend money where it matters,

להוציא כסף איפה שחשוב,

not how a district or a state says you have to do it.

לא איך שהמחוז או המדינה אומרים שצריך לעשות את זה.

We wanted those freedoms.

אנחנו רצינו את החרויות האלה.

But now, shifting an entire paradigm,

אבל עכשיו, כשהסטנו את כל דרך החשיבה,

it hasn't been an easy journey, nor is it even complete.

זה לא היה מסע קל, והוא אפילו לא מושלם.

But we had to do it.

אבל היינו חייבים לעשות את זה.

Our community deserved a new way of doing things.

לקהילה שלנו הגיעה דרך חדשה לעשות דברים.

And as the very first pilot middle school

וכחטיבת הביניים הראשונה הנסיונית

in all of Los Angeles Unified School District,

בכל המחוז המאוחד של לוס אנג'לס,

you better believe there was some opposition.

כדאי שתאמינו שהיתה התנגדות.

And it was out of fear --

והיא היתה מפחד --

fear of, well, what if they get it wrong?

פחד מ-, ובכן, מה אם הם ישגו?

Yeah, what if we get it wrong?

כן, מה אם נטעה?

But what if we get it right?

אבל מה אם נצליח?

And we did.

והצלחנו.

So even though teachers were against it

אז למרות שהמורים היו נגד זה

because we employ one-year contracts --

מפני שאנחנו מועסקים עם חוזים של שנה --

you can't teach, or you don't want to teach,

אתה לא יכול ללמד, או שאתה לא רוצה ללמד,

you don't get to be at my school with my kids.

אתה לא תהיה בבית הספר שלי עם הילדים שלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So in our third year, how did we do it?

אז בשנה השלישית שלנו, איך עשינו את זה?

Well, we're making school worth coming to every day.

ובכן, אנחנו יוצרים בית ספר ששווה לחזור אליו כל יום.

We make our kids feel like they matter to us.

אנחנו גורמים לילדים שלנו להרגיש שהם חשובים לנו.

We make our curriculum rigorous and relevant to them,

אנחנו יוצרים את חומר הלימוד שלנו קפדני ורלוונטי להם,

and they use all the technology that they're used to.

והם משתמשים בכל הטכנולוגיות שהם רגילים אליהן.

Laptops, computers, tablets -- you name it, they have it.

מחשבים ניידים, מחשבים, טאבלטים -- אתם תגידו, יש להם את זה.

Animation, software, moviemaking software, they have it all.

אנימציה, תוכנה, תוכנות יצירת סרטים, יש להם הכל.

And because we connect it to what they're doing —

ובגלל שאנחנו מחברים את זה למה שהם עושים --

For example, they made public service announcements

לדוגמה, הם יצרו מודעות שרות לציבור

for the Cancer Society.

לאגודת הסרטן.

These were played in the local trolley system.

אלה הוקרנו בקרונות הרכבת המקומיים.

Teaching elements of persuasion,

לימוד אלמנטים של שיכנוע,

it doesn't get any more real than that.

זה לא נעשה יותר מציאותי מזה.

Our state test scores have gone up

המבחנים המדינתיים עלו

more than 80 points since we've become our own school.

ביותר מ 80 נקודות מאז שהפכנו לבית ספר עצמאי.

But it's taken all stakeholders, working together --

אבל זה דרש את כל בעלי העניין, שיעבדו יחד --

teachers and principals on one-year contracts,

מורים ומנהלים על חוזים של שנה אחת,

working over and above and beyond their contract hours

עובדים יותר ומעל שעות החוזה שלהם

without compensation.

בלי פיצוי.

And it takes a school board member

וזה דורש חבר הנהלה

who is going to lobby for you and say,

שילך וישתדל למענך ויגיד,

"Know, the district is trying to impose this,

"תדע, המחוז מנסה לכפות את זה,

but you have the freedom to do otherwise."

אבל יש לך את החרות לעשות אחרת."

And it takes an active parent center

וזה דורש ועד הורים פעיל

who is not only there, showing a presence every day,

שלא רק נמצא שם, מראה נוכחות כל יום,

but who is part of our governance,

אלא שהוא גם חלק מההנהלה,

making decisions for their kids, our kids.

מקבל החלטות עבור הילדים שלהם, הילדים שלנו.

Because why should our students have to go

מפני שלמה התלמידים שלנו צריכים ללכת

so far away from where they live?

כל כך רחוק מאיפה שהם גרים?

They deserve a quality school in their neighborhood,

מגיע להם בית ספר איכותי בשכונה שלהם,

a school that they can be proud to say they attend,

בית ספר שהם יהיו גאים להשתייך אליו,

and a school that the community can be proud of as well,

ובית ספר שהקהילה יכולה להיות גאה בו גם,

and they need teachers to fight for them every day

והם צריכים מורים שילחמו בשבילם כל יום

and empower them to move beyond their circumstances.

ויחזקו אותם לעבור מעבר לנסיבות.

Because it's time that kids like me

מפני שהגיע הזמן שילדים כמוני

stop being the exception, and we become the norm.

יפסיקו להיות יוצאי דופן, ונהפוך לנורמה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)