The optimism bias | Tali Sharot

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shahar Rodrig מבקר: Yhonatan Shemesh

I'm going to talk to you about optimism --

אני עומדת לדבר איתכם על אופטימיות

or more precisely, the optimism bias.

או ליתר דיוק, הטיית האופטימיות.

It's a cognitive illusion

מדובר באשליה קוגניטיבית

that we've been studying in my lab for the past few years,

שאנחנו חוקרים במעבדה שלי בשנים האחרונות,

and 80 percent of us have it.

ושיש לכ-80% מאיתנו.

It's our tendency to overestimate

מדובר בנטיה שלנו לבצע הערכת יתר

our likelihood of experiencing good events in our lives

לסבירות שנחווה אירועים חיוביים בחיינו

and underestimate our likelihood of experiencing bad events.

והערכת חסר לסבירות שנחווה אירועים שליליים.

So we underestimate our likelihood of suffering from cancer,

אז אנחנו מבצעים הערכת חסר לסבירות שלנו ללקות בסרטן,

being in a car accident.

ולעבור תאונת דרכים.

We overestimate our longevity, our career prospects.

אנחנו מבצעים הערכת יתר לתוחלת חיינו, לסיכויי הצלחת הקריירה שלנו.

In short, we're more optimistic than realistic,

בקיצור, אנחנו יותר אופטימיים מריאליים,

but we are oblivious to the fact.

אולם אנחנו עיוורים לתופעה.

Take marriage for example.

קחו לדוגמה את הנישואין.

In the Western world, divorce rates are about 40 percent.

בעולם המערבי, שיעורי הגירושין נעים סביב 40%.

That means that out of five married couples,

משמע, מתוך חמישה זוגות נשואים,

two will end up splitting their assets.

שניים יפצלו את נכסיהם.

But when you ask newlyweds about their own likelihood of divorce,

אולם כששואלים נשואים טריים על הסבירות שהם יתגרשו,

they estimate it at zero percent.

הם מעריכים אותה בכאפס אחוזים.

And even divorce lawyers, who should really know better,

אפילו עורכי דין לענייני גירושין, שאמורים להיות מציאותיים יותר,

hugely underestimate their own likelihood of divorce.

מבצעים הערכת חסר משמעותית בסבירות שלהם עצמם להתגרש.

So it turns out that optimists are not less likely to divorce,

מסתבר כי אופטימיים אינם פחות מועדים לגירושין,

but they are more likely to remarry.

אבל הם כן נוטים להתחתן שנית.

In the words of Samuel Johnson,

במילותיו של סמואל ג'ונסון,

"Remarriage is the triumph of hope over experience."

"חתונה מחדש הינה נצחון התקווה על הניסיון".

(Laughter)

(צחוק)

So if we're married, we're more likely to have kids.

אם התחתנו, סביר יותר שנביא ילדים לעולם

And we all think our kids will be especially talented.

וכולנו חושבים שהילדים שלנו יהיו מוכשרים במיוחד.

This, by the way, is my two-year-old nephew, Guy.

זהו, דרך אגב, אחייני בן השנתיים, גיא.

And I just want to make it absolutely clear

ואני רק רוצה שזה יהיה ברור:

that he's a really bad example of the optimism bias,

הוא דוגמה גרועה ביותר להטיית האופטימיות

because he is in fact uniquely talented.

מכיוון שהוא באמת מוכשר באופן יוצא מן הכלל.

(Laughter)

(צחוק)

And I'm not alone.

ואני לא לבד.

Out of four British people, three said

מתוך ארבעה בריטים, שלושה יגידו

that they were optimistic about the future of their own families.

שהם אופטימיים לגבי העתיד של משפחתם.

That's 75 percent.

מדובר ב-75 אחוזים.

But only 30 percent said

רק 30 אחוזים יגידו

that they thought families in general

שהם חושבים שמשפחות באופן כללי

are doing better than a few generations ago.

מצליחות יותר מאשר משפחות בדורות הקודמים.

And this is a really important point,

זוהי נקודה חשובה מאוד,

because we're optimistic about ourselves,

מכיוון שאנחנו אופטימיים לגבי עצמנו,

we're optimistic about our kids,

אנחנו אופטימיים לגבי הילדים שלנו,

we're optimistic about our families,

אנחנו אופטימיים לגבי המשפחות שלנו,

but we're not so optimistic about the guy sitting next to us,

אולם אנחנו לא אופטימיים לגבי הבחור שיושב לידנו,

and we're somewhat pessimistic

ואנחנו אפילו די פסימיים

about the fate of our fellow citizens and the fate of our country.

לגבי גורל האזרחים והמדינה שבה אנחנו חיים.

But private optimism about our own personal future

אולם אופטימיות פרטית בנוגע לעתיד שלנו

remains persistent.

בעינה עומדת.

And it doesn't mean that we think things will magically turn out okay,

זה לא אומר שאנחנו מאמינים שדברים יסתדרו באופן קוסמי,

but rather that we have the unique ability to make it so.

אלא שיש לנו את הכח לגרום להם להסתדר.

Now I'm a scientist, I do experiments.

ובכן, אני מדענית, אני מבצעת ניסויים.

So to show you what I mean,

אז כדי להבהיר לכם למה אני מתכוונת,

I'm going to do an experiment here with you.

אני עומדת לבצע עליכם ניסוי.

So I'm going to give you a list of abilities and characteristics,

אני אתן לכם רשימה של יכולות ותכונות

and I want you to think for each of these abilities

ואני רוצה שתחשבו, בכל אחת מהיכולות הללו,

where you stand relative to the rest of the population.

היכן אתם עומדים ביחס לשאר האוכלוסיה.

The first one is getting along well with others.

הראשונה היא היכולת להסתדר עם אנשים אחרים.

Who here believes they're at the bottom 25 percent?

מי בקהל חושב שהוא ב-25 האחוזים התחתונים?

Okay, that's about 10 people out of 1,500.

אוקיי, יש כאן בערך 10 אנשים מתוך 1,500.

Who believes they're at the top 25 percent?

מי מאמין שהוא ב-25 האחוזים העליונים?

That's most of us here.

זה הרוב כאן.

Okay, now do the same for your driving ability.

אוקיי, בואו נעשה את אותו הדבר בקשר ליכולות הנהיגה שלכם.

How interesting are you?

כמה מעניינים אתם?

How attractive are you?

כמה מושכים אתם?

How honest are you?

כמה כנים אתם?

And finally, how modest are you?

ואחרון חביב, כמה צנועים אתם?

So most of us put ourselves above average

רובנו ממקמים את עצמנו מעל הממוצע

on most of these abilities.

בהתייחס לרוב התכונות הללו.

Now this is statistically impossible.

ובכן, זה בלתי אפשרי סטטיסטית.

We can't all be better than everyone else.

אין סיכוי שכולנו טובים יותר מכל אחד אחר.

(Laughter)

(צחוק)

But if we believe we're better than the other guy,

אבל אם נאמין שאנחנו יותר טובים מהזולת,

well that means that we're more likely to get that promotion, to remain married,

זה אומר שיותר סביר שנקבל את הקידום, שנישאר נשואים,

because we're more social, more interesting.

כי אנחנו אנשים חברותיים יותר, מעניינים יותר.

And it's a global phenomenon.

וזו תופעה גלובאלית.

The optimism bias has been observed

הטיית האופטימיות נצפתה

in many different countries --

במדינות רבות --

in Western cultures, in non-Western cultures,

בתרבויות מערביות, לא-מערביות,

in females and males,

בנשים ובגברים,

in kids, in the elderly.

בילדים, במבוגרים.

It's quite widespread.

זה די שכיח.

But the question is, is it good for us?

השאלה היא, האם זה טוב בשבילנו?

So some people say no.

יש שאומרים שלא.

Some people say the secret to happiness

יש שאומרים שהסוד לאושר

is low expectations.

הוא ציפיות נמוכות.

I think the logic goes something like this:

אני חושבת שההגיון מאחורי הוא בערך כזה:

If we don't expect greatness,

אם לא נצפה לגדולות,

if we don't expect to find love and be healthy and successful,

אם לא נצפה למצוא אהבה, להיות בריאים ומוצלחים,

well we're not going to be disappointed when these things don't happen.

לא נתאכזב כשהדברים האלה לא יקרו.

And if we're not disappointed when good things don't happen,

ואם לא נתאכזב כשדברים טובים לא קורים לנו

and we're pleasantly surprised when they do,

ונופתע כאשר הם כן קורים,

we will be happy.

נהיה מאושרים.

So it's a very good theory,

אז, זו תיאוריה טובה מאוד,

but it turns out to be wrong for three reasons.

אבל היא מוטעית משלוש סיבות:

Number one: Whatever happens, whether you succeed or you fail,

הראשונה, יקרה מה שיקרה, בין אם אתה מצליח או נכשל,

people with high expectations always feel better.

אנשים עם ציפיות גבוהות תמיד מרגישים טוב יותר.

Because how we feel when we get dumped or win employee of the month

מכיוון שהתחושה שלנו כשזורקים אותנו או כשאנחנו זוכים בפרס "עובד החודש"

depends on how we interpret that event.

תלויה בפרשנות שלנו לאירוע.

The psychologists Margaret Marshall and John Brown

הפסיכולוגים מרגרט מרשל וג'ון בראון

studied students with high and low expectations.

חקרו סטודנטים עם ציפיות גבוהות ונמוכות.

And they found that when people with high expectations succeed,

הם מצאו שכשאנשים עם ציפיות גבוהות מצליחים,

they attribute that success to their own traits.

הם מייחסים את ההצלחה לתכונות האישיות שלהם.

"I'm a genius, therefore I got an A,

"אני גאון, לכן קיבלתי 100 במבחן,

therefore I'll get an A again and again in the future."

ולכן אני אקבל 100 שוב ושוב בעתיד."

When they failed, it wasn't because they were dumb,

כשהם נכשלו, זה לא היה בגלל שהם טפשים,

but because the exam just happened to be unfair.

אלא בגלל שהבחינה לא הייתה הוגנת.

Next time they will do better.

בפעם הבאה הם יצליחו יותר.

People with low expectations do the opposite.

אנשים עם ציפיות נמוכות הם בדיוק ההיפך.

So when they failed it was because they were dumb,

כאשר הם נכשלו, זה היה בגלל שהם טפשים,

and when they succeeded

וכשהם הצליחו

it was because the exam just happened to be really easy.

זה בגלל שהבחינה במקרה הייתה מאוד קלה.

Next time reality would catch up with them.

בפעם הבאה, המציאות כבר 'תראה להם'.

So they felt worse.

ולכן הרגישו פחות טוב.

Number two: Regardless of the outcome,

דבר שני, לא משנה מה התוצאה,

the pure act of anticipation makes us happy.

הציפיה עצמה עושה אותנו למאושרים.

The behavioral economist George Lowenstein

הכלכלן ההתנהגותי ג'ורג' לוונשטיין

asked students in his university

ביקש מסטודנטים באוניברסיטה

to imagine getting a passionate kiss from a celebrity, any celebrity.

לדמיין נשיקה לוהטת מאיזשהו מפורסם, כל מפורסם.

Then he said, "How much are you willing to pay

לאחר מכן הוא שאל אותם: "כמה הייתם מוכנים לשלם

to get a kiss from a celebrity

כדי לקבל נשיקה ממפורסם

if the kiss was delivered immediately,

אם האירוע היה מתרחש באופן מיידי,

in three hours, in 24 hours, in three days,

בעוד שלוש שעות, בעוד 24 שעות, בעוד שלושה ימים,

in one year, in 10 years?

בעוד שנה, בעוד 10 שנים?

He found that the students were willing to pay the most

הוא מצא שהסטודנטים היו מוכנים לשלם את הסכום הגבוה ביותר

not to get a kiss immediately,

לא עבור הנשיקה המיידית,

but to get a kiss in three days.

אלא זו שבעוד 3 ימים.

They were willing to pay extra in order to wait.

כלומר, הם היו מוכנים לשלם יותר כדי להמתין.

Now they weren't willing to wait a year or 10 years;

הם לא היו מוכנים להמתין שנה או 10 שנים;

no one wants an aging celebrity.

אף אחד לא רוצה ידוען מזדקן.

But three days seemed to be the optimum amount.

אבל שלושה ימים נראו כזמן אופטימלי.

So why is that?

למה זה קורה?

Well if you get the kiss now, it's over and done with.

ובכן, אם תקבל את הנשיקה עכשיו, היא תעבור ותיעלם.

But if you get the kiss in three days,

אבל אם תקבל את הנשיקה בעוד שלושה ימים,

well that's three days of jittery anticipation, the thrill of the wait.

מדובר בשלושה ימים של ציפיה, של ההתרגשות שבהמתנה.

The students wanted that time

הסטודנטים רצו את הזמן הזה

to imagine where is it going to happen,

כדי לדמיין איפה זה עומד לקרות,

how is it going to happen.

כיצד זה עומד לקרות,

Anticipation made them happy.

הציפיה הפכה אותם למאושרים.

This is, by the way, why people prefer Friday to Sunday.

זוהי, אגב, הסיבה מדוע אנשים מעדיפים את יום שישי על יום ראשון.

It's a really curious fact,

זו עובדה די מסקרנת,

because Friday is a day of work and Sunday is a day of pleasure,

מכיוון ששישי הוא יום עבודה וראשון הוא יום של הנאה,

so you'd assume that people will prefer Sunday,

הייתם מצפים שאנשים יעדיפו את יום ראשון,

but they don't.

אולם לא כך הדבר.

It's not because they really, really like being in the office

זה לא כי הם ממש אוהבים לבלות במשרד

and they can't stand strolling in the park

וממש לא סובלים לטייל בפארק

or having a lazy brunch.

או ארוחת צהריים נינוחה.

We know that, because when you ask people

אנחנו יודעים זאת מכיוון שכששואלים אנשים

about their ultimate favorite day of the week,

על היום האולטימטיבי בשבוע,

surprise, surprise, Saturday comes in at first,

הפלא ופלא - יום שבת הוא המועדף,

then Friday, then Sunday.

אחריו שישי, ואחריו ראשון.

People prefer Friday

אנשים מעדיפים את יום שישי

because Friday brings with it the anticipation of the weekend ahead,

מכיוון שהוא נושא עמו את הציפייה לסוף השבוע,

all the plans that you have.

ולתכניות שיש לנו.

On Sunday, the only thing you can look forward to

ביום ראשון, הדבר היחיד שיש לצפות לו

is the work week.

הוא שבוע עבודה.

So optimists are people who expect more kisses in their future,

אז האופטימיים הם אלו שמצפים ליותר נשיקות בעתידם,

more strolls in the park.

וליותר טיולים בפארק.

And that anticipation enhances their wellbeing.

הציפייה הזו משפרת את איכות חייהם.

In fact, without the optimism bias,

למעשה, ללא הטיית האופטימיות,

we would all be slightly depressed.

כולנו היינו מעט מדוכאים.

People with mild depression,

אנשים עם דכאון מתון,

they don't have a bias when they look into the future.

אין להם ההטייה הזו כשהם מסתכלים לעתיד.

They're actually more realistic than healthy individuals.

הם יותר ריאליים מאשר אנשים בריאים.

But individuals with severe depression,

אולם אנשים עם דכאון חמור,

they have a pessimistic bias.

להם יש הטיית פסימיות.

So they tend to expect the future

הם נוטים לצפות לעתיד

to be worse than it ends up being.

גרוע מאשר זה שמתברר כי מחכה להם.

So optimism changes subjective reality.

אז אופטימיות משנה את המציאות הסובייקטיבית.

The way we expect the world to be changes the way we see it.

האופן בו אנחנו מצפים שהעולם יהיה משנה את האופן בו אנחנו תופשים אותו.

But it also changes objective reality.

אולם זה משנה גם את המציאות האובייקטיבית.

It acts as a self-fulfilling prophecy.

מכיוון שקיימת נבואה המגשימה את עצמה.

And that is the third reason

וזוהי הסיבה השלישית

why lowering your expectations will not make you happy.

מדוע להנמיך ציפיות לא יהפוך אתכם למאושרים.

Controlled experiments have shown

ניסויים מבוקרים הראו

that optimism is not only related to success,

כי אופטימיות לא רק מקושרת להצלחה,

it leads to success.

אלא היא מובילה להצלחה.

Optimism leads to success in academia and sports and politics.

אופטימיות מובילה להצלחה באקדמיה, בספורט ובפוליטיקה.

And maybe the most surprising benefit of optimism is health.

היתרון המפתיע ביותר בתחום הוא יתרון האופטימיות בבריאות.

If we expect the future to be bright,

אם אנחנו מצפים לעתיד בהיר,

stress and anxiety are reduced.

אנחנו פחות בלחץ ובחרדה.

So all in all, optimism has lots of benefits.

כך שלסיכום, לאופטימיות הרבה יתרונות.

But the question that was really confusing to me was,

אולם השאלה שבאמת בלבלה אותי היא,

how do we maintain optimism in the face of reality?

איך אנחנו שומרים על אופטימיות לאור המציאות?

As an neuroscientist, this was especially confusing,

כמומחית למדעי המח, זה מאוד מבלבל,

because according to all the theories out there,

מכיוון שבהתאם לכל התיאוריות הקיימות,

when your expectations are not met, you should alter them.

כשהציפיות שלך לא מתגשמות, אתה אמור לשנות אותן.

But this is not what we find.

אבל זה לא מה שמצאנו.

We asked people to come into our lab

ביקשנו מאנשים להגיע למעבדה שלנו

in order to try and figure out what was going on.

כדי לברר מה קורה.

We asked them to estimate their likelihood

ביקשנו מהם להעריך את הסבירות

of experiencing different terrible events in their lives.

שיחוו אירועים נוראיים בחייהם.

So, for example, what is your likelihood of suffering from cancer?

לדוגמא, מהי הסבירות שתסבלו מסרטן?

And then we told them the average likelihood

ואז אמרנו להם מהי הסבירות הממוצעת

of someone like them to suffer these misfortunes.

עבור מישהו כמוהם לסבול מאסונות אלה.

So cancer, for example, is about 30 percent.

לדוגמא במקרה של סרטן, מדובר בכ-30 אחוזים.

And then we asked them again,

לאחר מכן, שאלנו אותם שוב

"How likely are you to suffer from cancer?"

"מהי הסבירות שתחלה בסרטן?"

What we wanted to know was

רצינו לדעת

whether people will take the information that we gave them

אם אנשים מתייחסים למידע שנתנו להם

to change their beliefs.

ומשנים את אמונותיהם בהתאם.

And indeed they did --

וכן, כך היה --

but mostly when the information we gave them

אבל בעיקר כאשר התחזית שנתנו להם הייתה

was better than what they expected.

טובה יותר מהשערתם הראשונית.

So for example,

לדוגמא,

if someone said, "My likelihood of suffering from cancer

אם מישהו אמר: "הסבירות שלי לחלות בסרטן

is about 50 percent,"

היא בערך 50 אחוזים",

and we said, "Hey, good news.

ואנחנו אמרנו לו: "הי, חדשות טובות.

The average likelihood is only 30 percent,"

הסבירות הממוצעת היא 30 אחוזים",

the next time around they would say,

בפעם השניה כשהנבדק נשאל, הוא ענה

"Well maybe my likelihood is about 35 percent."

"אולי הסבירות שלי לחלות היא כ-35 אחוזים".

So they learned quickly and efficiently.

הנבדקים למדו מהר ובאופן יעיל.

But if someone started off saying,

אולם אם מישהו אמר מלכתחילה,

"My average likelihood of suffering from cancer is about 10 percent,"

"הסבירות שלי לחלות בסרטן היא כ-10 אחוזים",

and we said, "Hey, bad news.

ואנחנו אמרנו לו: "הי, חדשות רעות.

The average likelihood is about 30 percent,"

הסבירות הממוצעת לחלות בסרטן היא 30 אחוז".

the next time around they would say,

בפעם הבאה הנבדק אמר,

"Yep. Still think it's about 11 percent."

"כן, אני עדיין חושב שהסבירות שלי לחלות היא בערך 11 אחוזים".

(Laughter)

(צחוק)

So it's not that they didn't learn at all -- they did --

זה לא שהם לא למדו כלל -- הם למדו --

but much, much less than when we gave them

אבל הרבה פחות מאשר תחת תנאי

positive information about the future.

המידע החיובי לגבי העתיד.

And it's not that they didn't remember the numbers that we gave them;

זה לא בגלל שהם לא זכרו את המספרים שציינו בפניהם;

everyone remembers that the average likelihood of cancer

כולם זוכרים שהסבירות הממוצעת לחלות בסרטן

is about 30 percent

היא בערך 30 אחוזים

and the average likelihood of divorce is about 40 percent.

ושהסבירות הממוצעת להתגרש היא בערך 40 אחוזים.

But they didn't think that those numbers were related to them.

אולם הנבדקים לא חשבו שהמספרים הללו נוגעים אליהם.

What this means is that warning signs such as these

המשמעות היא שסימני אזהרה כגון אלו

may only have limited impact.

הם בעלי השפעה מוגבלת.

Yes, smoking kills, but mostly it kills the other guy.

כן, העישון הורג, אבל בעיקר מישהו אחר.

What I wanted to know was

רציתי לברר מה

what was going on inside the human brain

מתרחש בתוך המח האנושי

that prevented us from taking these warning signs personally.

שמונע מאיתנו להתייחס לאזהרות הללו באופן אישי.

But at the same time,

אולם בו בזמן,

when we hear that the housing market is hopeful,

מה קורה כשאנו שומעים שמחירי הדיור מעוררים תקווה

we think, "Oh, my house is definitely going to double in price."

ואנחנו חושבים: "הו, הבית שלי בטוח עומד להכפיל את שוויו".

To try and figure that out,

כדי להבין זאת,

I asked the participants in the experiment

ביקשתי מהמשתתפים בניסוי

to lie in a brain imaging scanner.

לשכב במכשיר הדימות.

It looks like this.

זה נראה כך.

And using a method called functional MRI,

באמצעות שיטת ההדמיה המכונה "דימות מגנטי פונקציונאלי",

we were able to identify regions in the brain

יכולנו לזהות את האיזורים במח

that were responding to positive information.

אשר מגיבים למידע חיובי.

One of these regions is called the left inferior frontal gyrus.

אחד מהאיזורים הללו נקרא "הפיתול הקדמי השמאלי התחתון".

So if someone said, "My likelihood of suffering from cancer is 50 percent,"

אם מישהו אמר: "הסבירות שלי לסבול מסרטן היא 50 אחוזים",

and we said, "Hey, good news.

ואנחנו אמרנו לו: "הי, חדשות טובות,

Average likelihood is 30 percent,"

הסבירות הממוצעת היא 30 אחוזים",

the left inferior frontal gyrus would respond fiercely.

הפיתול הקדמי השמאלי התחתון הגיב בחוזקה.

And it didn't matter if you're an extreme optimist, a mild optimist

זה לא היה משנה אם הנבדק הוא אופטימי באופן קיצוני, אופטימי באופן מתון,

or slightly pessimistic,

או מעט פסימי,

everyone's left inferior frontal gyrus

אצל כולם פעל הפיתול הקדמי השמאלי התחתון

was functioning perfectly well,

באופן מושלם,

whether you're Barack Obama or Woody Allen.

בין אם אתה ברק אובמה או וודי אלן.

On the other side of the brain,

בצד השני של המח,

the right inferior frontal gyrus was responding to bad news.

המקבילה הימנית, הפיתול הקדמי הימני התחתון הגיבה לחדשות רעות.

And here's the thing: it wasn't doing a very good job.

אולם - היא לא ביצעה את תפקידה כראוי.

The more optimistic you were,

ככל שהיית יותר אופטימי -

the less likely this region was

כך ירדה הסבירות שאזור זה במוח

to respond to unexpected negative information.

יגיב לחדשות בלתי צפויות ושליליות.

And if your brain is failing

ואם המוח שלך כושל

at integrating bad news about the future,

באינטגרציה של חדשות רעות לגבי העתיד,

you will constantly leave your rose-tinted spectacles on.

לעולם תמשיך להסתכל על העולם מבעד למשקפיים ורודות.

So we wanted to know, could we change this?

רצינו לדעת, האם נוכל לשנות זאת?

Could we alter people's optimism bias

האם נוכל לשנות את הטיית האופטימיות

by interfering with the brain activity in these regions?

ע"י הפרעה לפעילות המוחית באיזורים אלו?

And there's a way for us to do that.

יש לנו דרך לעשות זאת.

This is my collaborator Ryota Kanai.

זהו השותף שלי, ריוטה קניי.

And what he's doing is he's passing a small magnetic pulse

הוא מעביר פעימה מגנטית קטנה

through the skull of the participant in our study

דרך הגולגולת של הנבדק במחקר

into their inferior frontal gyrus.

אל הפיתול הקדמי התחתון.

And by doing that,

ע"י כך,

he's interfering with the activity of this brain region

הוא מפריע לפעילות באיזור המוחי הזה

for about half an hour.

למשך כחצי שעה.

After that everything goes back to normal, I assure you.

לאחר מכן, הכל שב לתיקונו, אני מבטיחה לכם.

(Laughter)

(צחוק)

So let's see what happens.

בואו נראה מה קורה.

First of all, I'm going to show you

קודם כל, אראה לכם

the average amount of bias that we see.

את ההטייה הממוצעת שאנחנו רואים.

So if I was to test all of you now,

אם הייתי בוחנת את כולכם עכשיו,

this is the amount that you would learn

זהו המדד לכמה הייתם לומדים

more from good news relative to bad news.

יותר מחדשות טובות מאשר מחדשות רעות.

Now we interfere with the region

עכשיו נפריע לאיזור

that we found to integrate negative information in this task,

שמצאנו שמבצע אינטגרציה לחדשות רעות במטלה הזו,

and the optimism bias grew even larger.

והטיית האופטימיות גדלה אפילו יותר.

We made people more biased in the way that they process information.

גרמנו לאנשים להיות יותר מוטים באופן בו הם מעבדים מידע.

Then we interfered with the brain region

לאחר מכן הפרענו לאיזור המוחי

that we found to integrate good news in this task,

שמבצע אינטגרציה לחדשות טובות במטלה הזו,

and the optimism bias disappeared.

והטיית האופטימיות נעלמה.

We were quite amazed by these results

היינו די בהלם מהתוצאות הללו

because we were able to eliminate

מכיוון שהצלחנו לבטל

a deep-rooted bias in humans.

הטייה הטבועה עמוק בטבע האדם.

And at this point we stopped and we asked ourselves,

בנקודה הזו עצרנו ושאלנו את עצמנו,

would we want to shatter the optimism illusion into tiny little bits?

האם אנחנו רוצים לרסק את אשליית האופטימיות לחתיכות קטנות?

If we could do that, would we want to take people's optimism bias away?

אם נוכל לבצע זאת, האם נרצה להעלים את הטיית האופטימיות של אנשים?

Well I've already told you about all of the benefits of the optimism bias,

כבר סיפרתי לכם על היתרונות שבהטיית האופטימיות,

which probably makes you want to hold onto it for dear life.

וזה ודאי גורם לכם לרצות לדבוק בה בכל מאודכם.

But there are, of course, pitfalls,

אולם כמובן שקיימות מלכודות,

and it would be really foolish of us to ignore them.

ותהיה טעות להתעלם מהן.

Take for example this email I recieved

קחו לדוגמה את הדוא"ל שקיבלתי

from a firefighter here in California.

מכבאי, כאן בקליפורניה.

He says, "Fatality investigations for firefighters

הוא אמר: "חקירות מקרי מוות בקרב כבאים

often include 'We didn't think the fire was going to do that,'

כוללות לעיתים קרובות את המשפט 'לא חשבנו שהשריפה תגרום לנזקים כאלו',

even when all of the available information

אפילו כשכל המידע הזמין

was there to make safe decisions."

היה בנמצא כדי לבצע החלטה נכונה".

This captain is going to use our findings on the optimism bias

המפקד הזה יכול לקחת את ממצאינו לגבי הטיית האופטימיות

to try to explain to the firefighters

ולנסות להסביר לכבאים

why they think the way they do,

מדוע הם חושבים באופן בו הם חושבים,

to make them acutely aware of this very optimistic bias in humans.

ולהביא למודעות את קיומה של הטייה זו.

So unrealistic optimism can lead to risky behavior,

אופטימיות שאיננה ריאלית יכולה להוביל להתנהגות מסוכנת,

to financial collapse, to faulty planning.

להתרסקות כלכלית, לתכנון לקוי.

The British government, for example,

הממשלה הבריטית, לדוגמא,

has acknowledged that the optimism bias

הכירה בכך שהטיית האופטימיות

can make individuals more likely

יכולה להעלות את הסבירות שאנשים

to underestimate the costs and durations of projects.

יבצעו הערכת חסר לעלות ולתקופה הנדרשת לפרוייקט.

So they have adjusted the 2012 Olympic budget

ועל כן, הם שינו את התקציב לאולימפיאדת 2012

for the optimism bias.

כך שתתאים להטיית האופטימיות.

My friend who's getting married in a few weeks

ידיד שלי, שמתחתן בעוד מספר שבועות

has done the same for his wedding budget.

עשה כך לגבי תקציב החתונה שלו.

And by the way, when I asked him about his own likelihood of divorce,

ודרך אגב, כששאלתי אותו אודות הסבירות שלו להתגרש,

he said he was quite sure it was zero percent.

הוא אמר שהוא די בטוח שמדובר ב-0 אחוזים.

So what we would really like to do,

מה שבאמת היינו רוצים לעשות,

is we would like to protect ourselves from the dangers of optimism,

הוא להגן על עצמנו מסכנות האופטימיות,

but at the same time remain hopeful,

אולם להישאר בעלי תקווה,

benefiting from the many fruits of optimism.

להרוויח מפירותיה הרבים של האופטימיות.

And I believe there's a way for us to do that.

אני מאמינה שיש דרך בה הדבר מתאפשר.

The key here really is knowledge.

המפתח הוא ידע.

We're not born with an innate understanding of our biases.

אנחנו לא נולדים עם הבנה שלמה של ההטיות שבנו.

These have to be identified by scientific investigation.

אלו זקוקות להבהרה באמצעות מחקר מדעי.

But the good news is that becoming aware of the optimism bias

החדשות הטובות הן שהמודעות להטיית האופטימיות

does not shatter the illusion.

לא מונעת מאיתנו את האשליה.

It's like visual illusions,

כמו באשליה אופטית,

in which understanding them does not make them go away.

כשאנחנו מבינים אותה, היא לא נעלמת.

And this is good because it means

זה טוב מכיוון שזה אומר

we should be able to strike a balance,

שאנחנו יכולים לשמור על איזון,

to come up with plans and rules

להגדיר חוקים ותכניות

to protect ourselves from unrealistic optimism,

על מנת להגן על עצמנו מאופטימיות שאיננה ריאלית,

but at the same time remain hopeful.

אולם בו בזמן להישאר בעלי תקווה.

I think this cartoon portrays it nicely.

אני חושבת שהדמות המצוירת ממחישה זאת היטב.

Because if you're one of these pessimistic penguins up there

מכיוון שאם אתם אחד מהפשינגווינים הפסימיים כאן

who just does not believe they can fly,

שפשוט לא מאמינים שהם יכולים לעוף,

you certainly never will.

אתם בטוח לא תעופו.

Because to make any kind of progress,

משום שבכדי לבצע התקדמות כלשהי,

we need to be able to imagine a different reality,

אנחנו צריכים להצליח ולדמיין מציאות אחרת,

and then we need to believe that that reality is possible.

ואז להאמין שהמציאות הזו אכן אפשרית.

But if you are an extreme optimistic penguin

אולם אם הייתם פינגווין אופטימי בצורה קיצונית

who just jumps down blindly hoping for the best,

אשר פשוט קופץ באופן עיוור ומקווה לטוב ביותר,

you might find yourself in a bit of a mess when you hit the ground.

אתם עלולים למצוא את עצמכם נחבטים בקרקע.

But if you're an optimistic penguin

אולם אם אתם פינגווין אופטימי

who believes they can fly,

המאמין שהוא יכול לעוף,

but then adjusts a parachute to your back

אבל מצמיד מצנח לגבו

just in case things don't work out exactly as you had planned,

רק ליתר בטחון, במידה ודברים לא יסתדרו לגמרי באופן שתכננתם,

you will soar like an eagle,

תתרוממו אל-על כנשר,

even if you're just a penguin.

אפילו אם אתם רק פינגווין.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)