Holly Morris: Why stay in Chernobyl? Because it's home.

מתרגם: Michael Coslovsky מבקר: Ido Dekkers

Three years ago, I was standing about a hundred yards

לפני שלוש שנים, עמדתי בערך מאה מטר

from Chernobyl nuclear reactor number four.

מהכור הגרעיני מספר ארבע של צ'רנוביל.

My Geiger counter dosimeter, which measures radiation,

מונה הגייגר שלי, שמודד קרינה,

was going berserk,

השתולל לגמרי,

and the closer I got, the more frenetic it became,

וככל שהתקרבתי, הוא הלך והשתגע

and frantic. My God.

וצפצף בטירוף. אלוהים אדירים.

I was there covering the 25th anniversary

הייתי שם בכדי לסקר את יום השנה ה-25

of the world's worst nuclear accident,

לאסון הגרעיני החמור ביותר שקרה בעולם,

as you can see by the look on my face,

וכפי שאתם רואים לפי ההבעה על פני,

reluctantly so, but with good reason,

בלית ברירה; אבל מסיבה טובה,

because the nuclear fire that burned for 11 days

כיוון שהאש הגרעינית שבערה במשך 11 ימים

back in 1986 released 400 times as much radiation

אז ב-1986 שחררה כמות קרינה גדולה פי 400

as the bomb dropped on Hiroshima,

מהפצצה שהוטלה על הירושימה,

and the sarcophagus, which is the covering

והסרקופג שמכסה

over reactor number four,

את כור מספר ארבע,

which was hastily built 27 years ago,

אשר נבנה בחיפזון לפני 27 שנים,

now sits cracked and rusted

יושב כעת סדוק וחלוד

and leaking radiation.

ודולף קרינה.

So I was filming.

אז אני צילמתי.

I just wanted to get the job done

רק רציתי לגמור עם זה

and get out of there fast.

ולצאת משם מהר.

But then, I looked into the distance,

אבל אז הסתכלתי למרחק,

and I saw some smoke coming from a farmhouse,

וראיתי עשן יוצא מחווה,

and I'm thinking, who could be living here?

ואני חושבת לעצמי, מי גר שם?

I mean, after all, Chernobyl's soil, water and air,

זאת אומרת, אחרי הכל, האדמה, המים והאוויר של צ'רנוביל

are among the most highly contaminated on Earth,

הם מהמזוהמים ביותר בעולם,

and the reactor sits at the the center of

והכור יושב במרכזו

a tightly regulated exclusion zone, or dead zone,

של שטח סגור ומפוקח, או שטח מת,

and it's a nuclear police state, complete with border guards.

וזוהי מדינה של משטרה גרעינית, עם שומרי גבול ממש.

You have to have dosimeter at all times, clicking away,

עליך לשאת מונה אתך כל הזמן, מתקתק לו בצד,

you have to have a government minder,

צריך להיות עליך פיקוח ממשלתי,

and there's draconian radiation rules

וישנם חוקי קרינה דראקוניים

and constant contamination monitoring.

ופיקוח תמידי כנגד זיהום.

The point being, no human being

הנקודה היא, שאף בן אנוש

should be living anywhere near the dead zone.

לא אמור לגור אפילו קרוב לשטח המת.

But they are.

אבל הם שם.

It turns out an unlikely community

מסתבר שקהילה לא צפויה

of some 200 people are living inside the zone.

של כ-200 איש חיים בתוך השטח.

They're called self-settlers.

הם נקראים מתיישבים עצמאיים.

And almost all of them are women,

וכמעט כולם הן נשים,

the men having shorter lifespans

לגברים יש תוחלת חיים קצרה יותר

in part due to overuse of alcohol, cigarettes,

חלקית בשל שימוש יתר באלכוהול, סיגריות,

if not radiation.

אם לא קרינה.

Hundreds of thousands of people were evacuated

מאות אלפי אנשים פונו

at the time of the accident,

בזמן התאונה,

but not everybody accepted that fate.

אבל לא כולם השלימו עם הגורל ההוא.

The women in the zone, now in their 70s and 80s,

הנשים במתחם, כיום בשנות ה-70 וה-80 לחייהן

are the last survivors of a group who defied authorities

הן הניצולות האחרונות של קבוצה שקראו תיגר על השלטונות

and, it would seem, common sense,

ועל ההגיון הבריא, כך נראה,

and returned to their ancestral homes inside the zone.

וחזרו לבתי אבותיהם בתוך המתחם.

They did so illegally.

הן עשו זאת באופן בלתי חוקי.

As one woman put it to a soldier

כפי שאשה אחת אמרה לחייל

who was trying to evacuate her for a second time,

שניסה לפנות אותה בפעם השנייה,

"Shoot me and dig the grave.

"תירה בי וחפור את הקבר.

Otherwise, I'm going home."

אחרת, אני הולכת הביתה."

Now why would they return to such deadly soil?

אבל למה להן לחזור לכזו אדמה קטלנית?

I mean, were they unaware of the risks

זאת אומרת, האם הן לא היו מודעות לסיכונים

or crazy enough to ignore them, or both?

או מטורפות מספיק בכדי להתעלם מהם, או גם וגם?

The thing is, they see their lives

העניין הוא, הן רואות את חייהן

and the risks they run decidedly differently.

ואת הסיכונים שהן לוקחות באופן אחר לגמרי.

Now around Chernobyl, there are scattered ghost villages,

עכשיו, סביב צ'רנוביל מפוזרים כפרי רפאים,

eerily silent, strangely charming, bucolic,

שקטים באופן מטריד, מקסימים באופן מוזר, כפריים,

totally contaminated.

מזוהמים לגמרי.

Many were bulldozed under at the time of the accident,

רבים מהם הוחרבו בדחפורים בזמן התאונה,

but a few are left like this,

אבל מעטים נשארו ככה,

kind of silent vestiges to the tragedy.

מעין שרידים דוממים לטרגדיה.

Others have a few residents in them,

באחרים יש תושבים מעטים,

one or two "babushkas," or "babas,"

"בבושקות" או "בבות" אחדות,

which are the Russian and Ukrainian words for grandmother.

שהן המילים הרוסיות והאוקראיניות לסבתא.

Another village might have six or seven residents.

בכפר אחר יהיו אולי ששה או שבעה תושבים.

So this is the strange demographic of the zone --

אז זוהי הדמוגרפיה המוזרה של המתחם -

isolated alone together.

מבודדים לבד ביחד.

And when I made my way to that piping chimney

וכשאני עשיתי את דרכי לכיוון אותה הארובה המעשנת

I'd seen in the distance,

שראיתי מרחוק,

I saw Hanna Zavorotnya, and I met her.

ראיתי את חנה זבורטינה, ופגשתי אותה.

She's the self-declared mayor of Kapavati village,

היא ראשת העיר מטעם עצמה של הכפר קאפאבאטי,

population eight.

אוכלוסיה - שמונה.

(Laughter)

(צחוק)

And she said to me, when I asked her the obvious,

והיא אמרה לי, כששאלתי אותה את המובן מאליו,

"Radiation doesn't scare me. Starvation does."

"קרינה לא מפחידה אותי. הרעב כן."

And you have to remember, these women have

ועליכם לזכור, הנשים הללו

survived the worst atrocities of the 20th century.

שרדו את הזוועות הנוראיות ביותר של המאה ה-20.

Stalin's enforced famines of the 1930s, the Holodomor,

ההרעבות הכפויות של סטאלין בשנות ה-30, ההולודומור,

killed millions of Ukrainians,

הרגו מיליוני אוקראינים,

and they faced the Nazis in the '40s,

הן עמדו מול הנאצים בשנות ה-40,

who came through slashing, burning, raping,

שעברו שם מכים, שורפים, אונסים,

and in fact many of these women

ולמעשה רבות מהנשים הללו

were shipped to Germany as forced labor.

נשלחו לגרמניה לעבודות כפייה.

So when a couple decades into Soviet rule,

כך שכאשר כמה עשורים בתוך השלטון הסובייטי,

Chernobyl happened,

קרה אסון צ'רנוביל,

they were unwilling to flee in the face of an enemy

הן לא היו מוכנות לברוח מפני אויב

that was invisible.

שהיה בלתי נראה.

So they returned to their villages

אז הן חזרו לכפריהן

and are told they're going to get sick and die soon,

ואומרים להן שהן עומדות לחלות ולמות בקרוב,

but five happy years, their logic goes,

אבל חמש שנים מאושרות, אומר להן ההגיון שלהן,

is better than 10 stuck in a high rise

הן טובות יותר מאשר 10 שנים תקועות בבניין דירות

on the outskirts of Kiev,

בפרברי קייב,

separated from the graves of their mothers

מופרדות מקברי אמותיהן,

and fathers and babies,

אבותיהן ותינוקותיהן,

the whisper of stork wings on a spring afternoon.

לחישתן של כנפי חסידה באחר-צהריים אביבי.

For them, environmental contamination

עבורן, זיהום סביבתי

may not be the worst sort of devastation.

הוא לא בהכרח האסון הנורא ביותר.

It turns out this holds true

מסתבר שזו גם האמת

for other species as well.

עבור מינים אחרים.

Wild boar, lynx, moose, they've all returned

חזירי בר, שונרים, איילים קוראים, כולם חזרו

to the region in force,

לאזור בעוצמה,

the very real, very negative effects of radiation

כשההשפעות המאד אמיתיות, המאד שליליות של הקרינה

being trumped by the upside of a mass exodus

מתגמדות לעומת הצדדים החיוביים של נטישה המונית

of humans.

של בני-אדם.

The dead zone, it turns out, is full of life.

השטח המת, כך מסתבר, הוא מלא בחיים.

And there is a kind of heroic resilience,

ויש איזשהו כושר התאוששות הרואי,

a kind of plain-spoken pragmatism to those

סוג של פרגמטיזם פשוט עבור אלו

who start their day at 5 a.m.

שמתחילים את היום שלהם ב-5 בבוקר

pulling water from a well

בשאיבת מים מבאר

and end it at midnight

ומסיימים אותו בחצות

poised to beat a bucket with a stick

מוכנים להכות עם מקל בדלי

and scare off wild boar that might mess with their potatoes,

על מנת להבריח חזירי בר שעשויים להרוס את תפוחי האדמה שלהם,

their only company a bit of homemade moonshine vodka.

החברה היחידה שלהם מעט וודקה מתוצרת ביתית.

And there's a patina of simple defiance among them.

ויש איזו הילה של התנגדות פשוטה ביניהם.

"They told us our legs would hurt, and they do. So what?"

"הם אמרו לנו שהרגליים שלנו יכאבו, והן כואבות. אז מה?"

I mean, what about their health?

זאת אומרת, מה עם הבריאות שלהן?

The benefits of hardy, physical living,

היתרונות של חיים פיזיים, קשוחים,

but an environment made toxic

אבל סביבה שהורעלה

by a complicated, little-understood enemy, radiation.

באויב מסובך ובקושי מובן - קרינה.

It's incredibly difficult to parse.

קשה מאד לתאר את זה.

Health studies from the region

מחקרים על בריאות מהאזור

are conflicting and fraught.

הם טעונים וסותרים.

The World Health Organization

ארגון הבריאות העולמי

puts the number of Chernobyl-related deaths

מציב את מספר הקורבנות הקשורים לצ'רנוביל

at 4,000, eventually.

על 4,000 בסופו של דבר.

Greenpeace and other organizations

גרין-פיס וארגונים אחרים

put that number in the tens of thousands.

מציבים את המספר הזה על עשרות אלפים.

Now everybody agrees that thyroid cancers

עכשיו, כולם מסכימים שסרטן בלוטת התריס

are sky high, and that Chernobyl evacuees

נפוץ מאד, ושמפוני צ'רנוביל

suffer the trauma of relocated peoples everywhere:

סובלים מהטראומה של עמים שפונו מבתיהם בכל מקום:

higher levels of anxiety, depression, alcoholism,

רמות גבוהות יותר של חרדה, דיכאון, אלכוהוליזם,

unemployment and, importantly,

אבטלה, וחשוב,

disrupted social networks.

רשתות חברתיות משובשות.

Now, like many of you,

עכשיו, כמו רבים מכם,

I have moved maybe 20, 25 times in my life.

אני עברתי מקום מגורים אולי 20, 25 פעמים בחיי.

Home is a transient concept.

בית הוא מושג חולף.

I have a deeper connection to my laptop

יש לי קשר עמוק יותר עם המחשב הנייד שלי

than any bit of soil.

מאשר עם פיסת אדמה כלשהי.

So it's hard for us to understand, but home

אז קשה לנו להבין את זה, אבל בית

is the entire cosmos of the rural babushka,

הוא היקום כולו עבור הבבושקה הכפרית,

and connection to the land is palpable.

והקשר לאדמה הוא ממשי.

And perhaps because these Ukrainian women

ואולי בגלל שהנשים האוקראיניות הללו

were schooled under the Soviets

למדו תחת המשטר הסובייטי

and versed in the Russian poets,

ומכירות את המשוררים הרוסיים על בוריים,

aphorisms about these ideas

אמרות על הרעיונות האלו

slip from their mouths all the time.

נפלטות מפיהן כל הזמן.

"If you leave, you die."

"אם תעזוב, תמות".

"Those who left are worse off now.

"המצב עכשיו גרוע יותר עבור אלו שעזבו.

They are dying of sadness."

הם מתים מעצבות."

"Motherland is motherland. I will never leave."

"מולדת היא מולדת. לא אעזוב לעולם."

What sounds like faith, soft faith,

מה שנשמע כמו אמונה, אמונה רכה,

may actually be fact,

עשוי בעצם להיות עובדה,

because the surprising truth --

כי האמת המפתיעה --

I mean, there are no studies, but the truth seems to be

זאת אומרת, לא קיימים שום מחקרים, אבל נראה שהאמת היא

that these women who returned to their homes

שהנשים הללו שחזרו לבתיהן

and have lived on some of the most radioactive land

וחיו על חלק מהאדמות הרדיואקטיביות ביותר באולם

on Earth for the last 27 years,

במשך 27 השנים האחרונות,

have actually outlived their counterparts

בעצם האריכו חיים יותר מאשר מקבילותיהן

who accepted relocation,

שהשלימו עם היישוב מחדש,

by some estimates up to 10 years.

בכ-10 שנים לפי כמה הערכות.

How could this be?

איך זה יכול להיות?

Here's a theory: Could it be

אז הנה תיאוריה: הייתכן

that those ties to ancestral soil,

כי הקשרים הללו לאדמת המולדת,

the soft variables reflected in their aphorisms,

המשתנים הרכים הללו הבאים לידי ביטוי באימרות שלהן,

actually affect longevity?

בעצם משפיעים על אורך החיים?

The power of motherland

הכוח של המולדת

so fundamental to that part of the world

הכל כך בסיסי לחלק ההוא של העולם

seems palliative.

נראה ככוח שמשרה הקלה.

Home and community are forces

בית וקהילה הם כוחות

that rival even radiation.

שמתחרים אפילו עם קרינה.

Now radiation or not,

וקרינה או לא,

these women are at the end of their lives.

הנשים הללו הן בסוף חייהן.

In the next decade, the zone's human residents will be gone,

בעשור הבא, התושבים האנושיים של השטח ייעלמו,

and it will revert to a wild, radioactive place,

והמקום יחזור למקום פראי, רדיואקטיבי,

full only of animals and occasionally

מלא רק בחיות

daring, flummoxed scientists.

ומדי פעם במדענים אמיצים ומבולבלים.

But the spirit and existence of the babushkas,

אבל הרוח והקיום של הבבושקות,

whose numbers have been halved

שמספרן פחת בחצי

in the three years I've known them,

בשלוש השנים בהן הכרתי אותן,

will leave us with powerful new templates

ישאירו אותנו עם תבניות מחשבה עוצמתיות חדשות

to think about and grapple with,

לחשוב על ולהתמודד עם,

about the relative nature of risk,

על טבעו היחסי של סיכון,

about transformative connections to home,

על קשרים משתנים לבית,

and about the magnificent tonic

ועל הרענון הנפלא

of personal agency and self-determination.

של סוכנות אישית ושל נחישות.

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)