Leonard Susskind: My friend Richard Feynman

מתרגם: Omer Tzuk מבקר: Ido Dekkers

החלטתי כשהתבקשתי לעשות זאת

I decided when I was asked to do this

שמה שאני באמת רוצה לדבר עליו

that what I really wanted to talk about was my friend, Richard Feynman.

זה על חברי ריצ'רד פיינמן.

I was one of the fortunate few that really did get to know him

אני הייתי מהמעטים ברי המזל

שבאמת זכו להכיר אותו

and enjoyed his presence.

ונהנו מנוכחותו.

And I'm going to tell you about the Richard Feynman that I knew.

ואני הולך לספר לכם על הריצ'רד פיינמן שאני הכרתי.

I'm sure there are people here who could tell you

אני בטוח שיש כאן אנשים אחרים

שיכולים לספר לכם על ריצ'רד פיינמן כפי שהם הכירו,

about the Richard Feynman they knew,

and it would probably be a different Richard Feynman.

וזה ככל הניראה יהיה ריצ'רד פיינמן שונה.

ריצ'רד פיינמן היה אדם מאוד מורכב.

Richard Feynman was a very complex man.

He was a man of many, many parts.

הוא היה אדם של הרבה, הרבה חלקים.

He was, of course, foremost, a very, very, very great scientist.

הוא היה, כמובן, לפני הכל

מדען מאוד, מאוד, מאוד דגול.

הוא היה שחקן. ראיתם אותו משחק.

He was an actor. You saw him act.

I also had the good fortune to be in those lectures,

גם לי היה המזל הרב להיות בהרצאות אלו,

up in the balcony.

למעלה במרפסת.

They were fantastic.

הן היו פנטסטיות.

הוא היה פילוסוף;

He was a philosopher.

He was a drum player.

הוא היה מתופף;

He was a teacher par excellence.

הוא היה מורה למופת.

Richard Feynman was also a showman,

לריצ'רד פיינמן היה גם כישרון תיאטרלי,

כישרון תיאטרלי עצום.

an enormous showman.

הוא היה נמהר, חסר כבוד --

He was brash, irreverent.

He was full of macho, a kind of macho one-upmanship.

הוא היה מלא במאצ'ו,

סוג של מאצ'ו תחרותי.

He loved intellectual battle.

הוא אהב קרב אינטלקטואלי.

He had a gargantuan ego.

היה לו אגו גרגרני.

But the man had, somehow,

אבל לאדם הזה היה איכשהו

a lot of room at the bottom.

הרבה מקום בתחתית.

ומה שאני מתכוון בכך

And what I mean by that is a lot of room, in my case --

זה הרבה מקום, במקרה שלי --

אני לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר --

I can't speak for anybody else, but in my case --

אבל במקרה שלי,

a lot of room for another big ego.

הרבה מקום לאגו גדול נוסף.

Well, not as big as his,

ובכן, לא גדול כמו שלו,

but fairly big.

אבל די גדול.

אני תמיד הרגשתי טוב עם "דיק" פיינמן.

I always felt good with Dick Feynman.

It was always fun to be with him.

זה היה תמיד מהנה להיות איתו.

He always made me feel smart.

הוא תמיד גרם לי להרגיש פיקח.

איך מישהו שכזה יכול לגרום לך להרגיש פיקח?

How can somebody like that make you feel smart?

איכשהו הוא עשה זאת.

Somehow he did.

He made me feel smart. He made me feel he was smart.

הוא גרם לי להרגיש פיקח. הוא גרם לי להרגיש שהוא היה פיקח.

He made me feel we were both smart,

הוא גרם לי להרגיש ששנינו היינו פיקחים,

and the two of us could solve any problem whatever.

וששנינו היינו יכולים לפתור כל בעיה שהיא.

ולמעשה, עסקנו מדי פעם בפיזיקה ביחד.

And in fact, we did sometimes do physics together.

אף פעם לא פרסמנו מחקר ביחד,

We never published a paper together,

אך אכן הייתה לנו הרבה הנאה.

but we did have a lot of fun.

הוא אהב לנצח.

He loved to win,

win these little macho games we would sometimes play.

במשחקים המאצ'ואיסטיים הקטנים ששיחקנו מדי פעם --

And he didn't only play them with me, but with all sorts of people.

והוא לא שיחק בהם רק איתי, הוא שיחק אותם עם מגוון סוגים של אנשים --

He would almost always win.

הוא כמעט תמיד ניצח.

But when he didn't win, when he lost,

אבל כאשר הוא לא ניצח, כאשר הוא הפסיד,

he would laugh and seem to have just as much fun

הוא צחק וניראה שזכה להנאה באותה מידה

as if he had won.

כאילו שהוא זכה.

I remember once he told me a story

אני זוכר שהוא סיפר לי פעם סיפור

about a joke the students played on him.

על שעשוע שהסטודנטים

I think it was for his birthday --

הם לקחו אותו -- אני חושב שזה היה לכבוד יום הולדתו --

they took him for lunch

הם לקחו אותו לארוחת צהריים.

to a sandwich place in Pasadena.

הם לקחו אותו לארוחת צהריים

לסנדוויץ' בר בפסדינה.

It may still exist; I don't know.

ייתכן שהמקום עדיין קיים; אני לא יודע.

Celebrity sandwiches was their thing.

סנדוויצ'ים על שמות סלבריטאים היה הקטע שלהם.

You could get a Marilyn Monroe sandwich.

היית יכול לקבל סנדוויץ' מרלין מונרו.

You could get a Humphrey Bogart sandwich.

היית יכול לקבל סנדוויץ' המפרי בוגרט.

The students went there in advance,

הסטודנטים הלכו לשם מראש,

and arranged that they'd all order Feynman sandwiches.

והם התארגנו כך שכולם יזמינו סנדוויצ'י פיינמן.

אחד אחר השני, הם ניכנסו והזמינו סנדוויצ'י פיינמן.

One after another, they came in and ordered Feynman sandwiches.

פיינמן אהב את הסיפור הזה.

Feynman loved this story.

He told me this story, and he was really happy and laughing.

הוא סיפר לי את הסיפור הזה, הוא היה מאוד שמח וצוחק.

When he finished the story, I said to him,

כאשר הוא סיים את הסיפור, אמרתי לו,

"Dick, I wonder what would be the difference

"דיק, אני תוהה מה היה יכול להיות השוני

בין סנדוויץ' פיינמן ולסנדוויץ' סוסקינד."

between a Feynman sandwich and a Susskind sandwich."

And without skipping a beat at all,

ובלי לפספס פעימת לב אחת,

he said, "Well, they'd be about the same.

הוא אמר, "ובכן, הם שניהם יהיו בערך אותו הדבר.

השוני היחיד הוא שבסנדוויץ' סוסקינד יהיה הרבה יותר נקניק שינקן,"

The only difference is a Susskind sandwich would have a lot more ham."

שינקן (Ham), במשמעות של שחקן גרוע.

"Ham" as in bad actor.

(צחוק)

(Laughter)

Well, I happened to have been very quick that day,

ובכן, קרה הדבר שהייתי מאוד זריז בעצמי באותו יום,

ואני אמרתי, "כן, אבל הרבה פחות בולוני (בסלנג - שטויות)."

and I said, "Yeah, but a lot less baloney."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

האמת במקרה הזה

The truth of the matter

is that a Feynman sandwich had a load of ham,

הוא שבסדנוויץ' פיינמן

היה אכן המון שינקן,

but absolutely no baloney.

אבל היה נטול בולוני.

What Feynman hated worse than anything else

מה שפיינמן שנא יותר מכל

היה יומרה אינטלקטואלית --

was intellectual pretense --

העמדת פנים,

phoniness,

false sophistication, jargon.

תחכום מזויף, ז'רגון.

אני זוכר שמתישהו בשנות השמונים,

I remember sometime during the mid-'80s,

באמצע שנות השמונים,

Dick and I and Sidney Coleman would meet a couple of times

דיק ואני וסידני קולמן,

ניפגשנו מספר פעמים

up in San Francisco -- at some very rich guy's house --

למעלה בסן פרנסיסקו בבית של איזשהו אדם מאוד עשיר --

up in San Francisco for dinner.

למעלה בסן פרנסיסקו לארוחת ערב.

ובפעם האחרונה שהאדם הזה הזמין אותנו,

And the last time the rich guy invited us,

he also invited a couple of philosophers.

הוא גם הזמין שני פילוסופים.

These guys were philosophers of mind.

הבחורים האלו היו פילוסופים של המחשבה.

Their specialty was the philosophy of consciousness.

ההתמחות שלהם הייתה פילוסופיה של התודעה.

And they were full of all kinds of jargon.

והם היו מלאים בכל מני סוגים של ז'רגון.

אני מנסה להזכר במילים --

I'm trying to remember the words --

"monism," "dualism," categories all over the place.

"מוניזם," "דואליזם," קטגוריות לכל כיוון.

אני לא ידעתי מה המשמעות של הדברים הללו, וגם דיק לא --

I didn't know what those meant, neither did Dick or Sydney, for that matter.

גם סידני לא.

ועל מה דיברנו?

And what did we talk about?

Well, what do you talk about when you talk about minds?

ובכן, על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על תבונה?

There's one obvious thing to talk about:

דבר אחד, הדבר האחד הזה שברור שידברו עליו --

Can a machine become a mind?

האם מכונה יכולה להיות בעלת תבונה?

Can you build a machine

האם ניתן לבנות מכונה

that thinks like a human being that is conscious?

שחושבת כמו בן אדם,

שהיא מודעת?

We sat around and talked about this -- we of course never resolved it.

ישבנו יחד ושוחחנו על כך -- אנחנו כמובן לא פתרנו שאלה זו.

But the trouble with the philosophers

אבל הבעיה עם הפילוסופים

is that they were philosophizing

הוא שהם התפלספו

when they should have been science-ophizing.

בזמן שהם היו צריכים "להתמדען".

הרי זו שאלה מדעית אחרי הכל.

It's a scientific question, after all.

And this was a very, very dangerous thing to do

וזה היה דבר מאוד, מאוד מסוכן לעשות

בסביבתו של דיק פיינמן.

around Dick Feynman.

(Laughter)

Feynman let them have it -- both barrels, right between the eyes.

פיינמן נתן להם -- קנה כפול, ממש בין העיניים.

It was brutal; it was funny -- ooh, it was funny.

זה היה ברוטלי, זה היה מצחיק -- הו, זה היה מצחיק.

But it was really brutal.

אבל זה היה באמת ברוטלי.

He really popped their balloon.

הוא ממש פוצץ להם את הבלון.

אבל הדבר המדהים היה --

But the amazing thing was -- Feynman had to leave a little early;

פיינמן היה צריך לעזוב מוקדם.

he wasn't feeling too well, so he left a little bit early.

הוא לא הרגיש כל כך טוב, אז הוא עזב מעט מוקדם.

And Sidney and I were left there with the two philosophers.

ואני וסידני נישארנו עם שני הפילוסופים.

And the amazing thing is these guys were flying.

והדבר המדהים היה שהבחורים הללו התעופפו.

They were so happy.

הם היו כל כך שמחים.

הם פגשו אדם גדול;

They had met the great man;

they had been instructed by the great man;

הם הודרכו על ידי אדם גדול;

they had an enormous amount of fun

הם נהנו מאוד

having their faces shoved in the mud ...

כשפניהם נדחפו לתוך הבוץ;

וזה היה דבר מיוחד.

And it was something special.

I realized there was something just extraordinary about Feynman,

הבנתי שהיה משהו יוצא מגדר הרגיל בפיינמן,

אפילו כשהוא עשה מה שהוא עשה.

even when he did what he did.

Dick -- he was my friend; I did call him Dick --

דיק, הוא היה חבר שלי. אני אכן קראתי לו "דיק".

Dick and I had a little bit of a rapport.

דיק ואני הייתה ביננו מערכת יחסים.

אני חושב שבאמת הייתה מערכת יחסים מיוחדת ביננו.

I think it may have been a special rapport that he and I had.

We liked each other; we liked the same kind of things.

חיבבנו אחד את השני; מצאו חן בעיננו אותם סוגי דברים.

I also like the intellectual macho games.

גם אני חיבבתי את אותם משחקים אינטלקטואליים מאצ'ואיסטיים.

Sometimes I would win, mostly he would win,

לפעמים ניצחתי אני, לרוב הוא ניצח,

but we both enjoyed them.

אבל שנינו נהננו מהם.

And Dick became convinced at some point

ודיק נהיה משוכנע בשלב מסוים

that he and I had some kind of similarity of personality.

שלו ולי היו קווי דימיון באישיות.

אני לא חושב שהוא צדק.

I don't think he was right.

I think the only point of similarity between us

אני חושב שנקודת הדימיון היחידה ביננו

היא ששנינו אהבנו לדבר על עצמנו.

is we both like to talk about ourselves.

But he was convinced of this.

אבל הוא היה משוכנע בכך.

והוא היה אדם סקרן.

And the man was incredibly curious.

האדם היה סקרן בצורה מדהימה.

And he wanted to understand what it was and why it was

והוא רצה להבין מה זה היה ולמה היה

כזה חיבור משעשע ביננו.

that there was this funny connection.

And one day, we were walking.

ויום אחד התהלכנו. היינו בצרפת.

We were in France, in Les Houches.

היינו בלה זוק.

We were up in the mountains, 1976.

היינו למעלה בהרים, 1976.

היינו למעלה בהרים, ופיינמן אמר לי,

And Feynman said to me, "Leonardo ..."

הוא אמר, "לאונרדו."

הסיבה שהוא קרא לי לאונרדו

The reason he called me "Leonardo" is because we were in Europe,

היא מפני שהיינו באירופה

and he was practicing his French.

והוא תרגל את הצרפתית שלו.

(Laughter)

ואז הוא אמר, "לאונרדו,

And he said, "Leonardo,

היית קרוב יותר לאימך או לאביך

were you closer to your mother or your father when you were a kid?"

כאשר היית ילד?"

I said, "Well, my real hero was my father.

ואני אמרתי, "ובכן, הגיבור האמיתי שלי היה אבי.

הוא היה אדם עובד,

He was a working man,

בעל השכלה ברמת כיתה ה'.

had a fifth-grade education.

He was a master mechanic, and he taught me how to use tools.

הוא היה מכונאי מעולה, והוא לימד אותי איך להשתמש בכלים.

He taught me all sorts of things about mechanical things.

הוא לימד אותי שלל דברים על חפצים מכניים.

He even taught me the Pythagorean theorem.

הוא אפילו לימד אותי את התאורמה של פיתגורס.

He didn't call it the hypotenuse,

הוא לא קרא לזה היתר,

he called it the shortcut distance."

הוא קרא לזה המרחק הקצר ביותר."

And Feynman's eyes just opened up.

ועיניו של פיינמן פשוט נפתחו.

He went off like a lightbulb.

נדלקה לו נורה.

והוא אמר שהיו לו

And he said that he had had

basically exactly the same relationship with his father.

בעקרו של דבר את אותם היחסים בדיוק

עם אביו.

In fact, he had been convinced at one time

ולמעשה, הוא היה משוכנע פעם אחת

that to be a good physicist,

שעל מנת להיות פיזיקאי טוב,

זה היה חשוב מאוד

it was very important to have had that kind of relationship

שיהיו מערכות יחסים שכאלו עם האב שלך.

with your father.

I apologize for the sexist conversation here,

אני מתנצל על השיח הסקסיסטי כאן,

but this is the way it really happened.

אבל כך זה באמת קרה.

He said he had been absolutely convinced that this was necessary,

הוא אמר שהוא ממש משוכנע שזה היה הכרחי --

a necessary part of the growing up of a young physicist.

החלק ההכרחי של לגדול להיות פיזיקאי צעיר.

Being Dick, he, of course, wanted to check this.

בהיותו דיק, הוא, כמובן, רצה לבדוק זאת.

הוא רצה ללכת ולעשות ניסוי.

He wanted to go out and do an experiment.

ובכן, כך הוא עשה.

(Laughter)

Well, he did.

הוא יצא ועשה ניסוי.

He went out and did an experiment.

הוא שאל את כל חבריו שהוא ראה אותם כפיזיקאים טובים,

He asked all his friends that he thought were good physicists,

"האם זו הייתה אימך או אביך שהשפיעו עליך?"

"Was it your mom or your pop that influenced you?"

They were all men,

ובשביל גבר -- הם היו כולם גברים --

and to a man, every single one of them said,

לגבר, כל אחד מהם

אמר, "אמא שלי."

"My mother."

(Laughter)

(צחוק)

There went that theory, down the trash can of history.

כך הלכה התאוריה הזו לפח האשפה של ההיסטוריה.

(Laughter)

But he was very excited that he had finally met somebody

אבל הוא היה מאוד נלהב כאשר הוא מצא לבסוף מישהו

who had the same experience with his father

שהייתה לו את אותה ההתנסות עם אבי

כמו שהייתה לו עם אביו.

as he had with his father.

And for some time, he was convinced this was the reason we got along so well.

ולזמן מה, הוא היה משוכנע

שזו הייתה הסיבה לכך שאנחנו מסתדרים כה טוב יחד.

I don't know. Maybe. Who knows?

אני לא יודע. אולי. מי יודע?

But let me tell you a little bit about Feynman the physicist.

אבל תנו לי לספר לכם מעט

על פיינמן כפיזיקאי.

Feynman's style -- no, "style" is not the right word.

הסגנון של פיינמן --

לא, סגנון זו לא המילה הנכונה.

"Style" makes you think of the bow tie he might have worn,

סגנון גורם לחשוב על עניבת הפרפר שהוא כביכול לבש

או על חליפה שהוא לבש.

or the suit he was wearing.

יש כאן משהו עמוק הרבה יותר מזה,

It's something much deeper than that,

but I can't think of another word for it.

אבל אני לא יכול לחשוב על מילה אחרת לזה.

הסגנון המדעי של פיינמן

Feynman's scientific style was always to look for the simplest,

היה תמיד לחפש את הפשוט,

והאלמנטרי ביותר מהפתרונות האפשריים לבעיה.

most elementary solution to a problem that was possible.

If it wasn't possible, you had to use something fancier.

אם זה לא היה אפשרי, היה עליך למצא משהו מסובך יותר.

אבל אין ספק שחלק מזה

No doubt, part of this was his great joy and pleasure

היה העונג הגדול וההנאה

in showing people that he could think more simply than they could.

בלהראות לאנשים שהוא היה מסוגל לחשוב ביותר פשטות ממה שהם יכלו.

But he also deeply believed, he truly believed,

אבל הוא גם האמין מאוד, האמין באמת,

that if you couldn't explain something simply,

שאם אתה לא יכול להסביר משהו בצורה פשוטה

you didn't understand it.

אתה לא הבנת את זה.

In the 1950s, people were trying to figure out

בשנות החמישים, אנשים ניסו להבין

how superfluid helium worked.

את טבעו של הליום במצב סופר נוזלי.

הייתה תאוריה.

There was a theory.

It was due to a Russian mathematical physicist.

זו הומצאה על ידי מתמטיקאי פיזיקאי רוסי,

וזו הייתה תאוריה מסובכת.

It was a complicated theory;

I'll tell you what it was soon enough.

אני אספר לכם את התאוריה הזו במהרה.

It was a terribly complicated theory,

זו הייתה תאוריה מסובכת בצורה נוראית

full of very difficult integrals and formulas

מלאה באינטגרלים קשים ונוסחאות

and mathematics and so forth.

ומתמטיקה וכיוצא בזה.

And it sort of worked, but it didn't work very well.

וזה עבד במידה מסוימת, אבל לא עבד בצורה מעולה.

הדרך היחידה שזה עבד

The only way it worked

is when the helium atoms were very, very far apart.

הייתה כאשר האטומים של ההליום היו מרוחקים מאוד, מאוד אחד מהשני.

And unfortunately,

האטומים של ההליום היו צריכים להיות מרוחקים אחד מהשני.

ולרוע המזל, האטומים של הליום במצב נוזלי

the helium atoms in liquid helium are right on top of each other.

הם ממש אחד על השני.

Feynman decided, as a sort of amateur helium physicist,

פיינמן החליט, כפיזיקאי חובבני לנושא ההליום,

שהוא ינסה לפתור את הבעיה הזו.

that he would try to figure it out.

He had an idea, a very clear idea.

והיה לו רעיון, רעיון מאוד ברור.

He would try to figure out

הוא ינסה להבין

what the quantum wave function of this huge number of atoms looked like.

איך פונקציית הגל הקוונטית

של המספר העצום הזה של אטומים ניראית.

הוא ניסה לדמיין אז זה

He would try to visualize it,

guided by a small number of simple principles.

מונחה על ידי מספר מצומצם של עקרונות פשוטים.

The small number of simple principles were very, very simple.

המספר הקטן של העקרונות הפשוטים היה מאוד, מאוד פשוט.

The first one was that when helium atoms touch each other,

העקרון הראשון היה

שכאשר אטומי הליום נגעו אחד בשני, הם דוחים אחד את השני.

they repel.

The implication of that is that the wave function has to go to zero,

המשמעות של זה הייתה שהפונקציית גל הייתה צריכה להתאפס,

היא הייתה צריכה להעלם מתי שאטומי ההליום נגעו אחד בשני.

it has to vanish when the helium atoms touch each other.

העובדה השניה הייתה

The other fact is that in the ground state --

שבמצב היסוד, בו מערכת קוונטית היא בעלת האנרגיה הנמוכה ביותר,

the lowest energy state of a quantum system --

פונקציית הגל היא תמיד מאוד שטוחה --

the wave function is always very smooth;

it has the minimum number of wiggles.

מספר מינימלי של תנודות.

So he sat down --

אז הוא ישב --

and I imagine he had nothing more

ואני חושב שלא היה לו יותר

than a simple piece of paper and a pencil --

מאשר פיסה פשוטה של נייר ועפרון --

and he tried to write down, and did write down,

והוא ניסה לכתוב, ואכן כתב,

את פונקציית הגל הפשוטה ביותר שהוא יכל לחשוב עליה

the simplest function that he could think of,

which had the boundary conditions

ואשר היו לה את תנאי השפה

that the wave function vanish when things touch

כך שפונקציית הגל תיעלם כאשר דברים נגעו

and is smooth in between.

ותהיה שטוחה בין לבין.

הוא כתב דבר פשוט.

He wrote down a simple thing -- so simple, in fact,

זה היה כל כך פשוט, שלמעשה,

that I suspect a really smart high-school student

אני חשבתי שתלמיד בית ספר תיכון ממש פיקח,

שאפילו לא למד אפילו חשבון אינפיניטסימלי,

who didn't even have calculus

could understand what he wrote down.

יוכל להבין מה שהוא כתב.

The thing was, that simple thing that he wrote down

הדבר הפשוט הזה שהוא כתב

explained everything that was known at the time about liquid helium,

הסביר את כך מה שהיה ידוע באותו זמן על הליום נוזלי

באותו הזמן.

and then some.

I've always wondered whether the professionals --

אני תמיד תהיתי

האם המקצוענים, המקצוענים האמיתיים של פיזיקה של הליום,

the real professional helium physicists --

were just a little bit embarrassed by this.

היו פשוט מובכים קמעה מכל זה.

They had their super-powerful technique,

היו להם את הטכניקות הסופר-עוצמתיות,

והם לא הצליחו כמוהו.

and they couldn't do as well.

Incidentally, I'll tell you what that super-powerful technique was.

דרך אגב, אני אספר לכם מה הייתה הדרך הסופר-עוצמתית הזו הייתה.

זו הייתה הטכניקה של דיאגרמת פיינמן.

It was the technique of Feynman diagrams.

(Laughter)

(צחוק)

He did it again in 1968.

הוא עשה זאת שוב בשנת 1968.

In 1968, in my own university -- I wasn't there at the time --

ב 1968, באוניברסיטה שלי --

לא הייתי שם באותה התקופה -- אבל ב 1968,

they were exploring the structure of the proton.

הם חקרו את מבנה הפרוטון.

The proton is obviously made of a whole bunch of little particles;

הפרוטון היה ללא ספק בנוי

ממספר חלקיקים זעירים.

this was more or less known.

זה היה פחות או יותר ידוע.

And the way to analyze it was, of course, Feynman diagrams.

והדרך לנתח אז זה הייתה, כמובן, דיאגרמות פיינמן.

זו הייתה המטרה לשמה דיאגרמות פיינמן ניבנו --

That's what Feynman diagrams were constructed for --

to understand particles.

על מנת להבין חלקיקים.

The experiments that were going on were very simple:

הניסויים שנוהלו היו מאוד פשוטים.

אתה פשוט לוקח פרוטון,

you simply take the proton,

and you hit it really sharply with an electron.

ואתה פוגע בו בעוצמתיות עם אלטרון.

לשם כך נועדו דיאגרמות פיינמן.

This was the thing the Feynman diagrams were for.

הבעיה היחידה הייתה

The only problem was that Feynman diagrams are complicated.

שדיאגרמות פיינמן הן מסובכות.

הן אינטגרלים קשים.

They're difficult integrals.

If you could do all of them, you would have a very precise theory,

אם היית יכול לחשב את כולם, הייתה יכולה להיות לך תאוריה מדוייקת.

אבל לא יכולת, הן היו פשוט מסובכות מדי.

but you couldn't -- they were just too complicated.

אנשים ניסו לפתור אותן.

People were trying to do them.

היית יכול לעשות דיאגרמה של לולאה אחת. אין דאגה על לולאה אחת.

You could do a one-loop diagram. Don't worry about one loop.

לולאה אחת, שתי לולאות -- אולי היית יכול לעשות אפילו דיאגרמה של שלוש לולאות,

One loop, two loops -- maybe you could do a three-loop diagram,

אבל מעבר לזה לא יכולת לעשות דבר.

but beyond that, you couldn't do anything.

פיינמן אמר, "תשכחו מכל זה.

Feynman said, "Forget all of that.

Just think of the proton

פשוט תחשבו על הפרוטון

as an assemblage, a swarm, of little particles."

כצביר של חלקיקים זעירים --

נחיל של חלקיקים זעירים."

He called them "partons."

הוא קרא להם פרטונים. הוא קרא להם פרטונים.

He said, "Just think of it as a swarm of partons moving real fast."

הוא אמר, "פשוט תחשבו על נחיל של פרטונים

שנעים במהירות גבוהה."

בגלל שהם נעו במהירות ממש גבוהה,

Because they're moving real fast,

relativity says the internal motions go very slow.

תורת היחסות אומרת שהתנועה הפנימית שלהם אחד ביחס לשני מאוד איטית.

האלקטרון פוגע בהם פתאום.

The electron hits it suddenly --

it's like taking a very sudden snapshot of the proton.

זה כמו לקחת צילום חטף של הפרוטון.

מה אתה רואה?

What do you see?

אתה רואה תמונה מוקפאת של קבוצת פרטונים.

You see a frozen bunch of partons.

They don't move,

הם לא זזים, ומכיוון שהם לא זזים

and because they don't move during the course of the experiment,

במהלך הניסוי,

you don't have to worry about how they're moving.

אתה לא צריך לשים את הדעת על איך הם זזים.

אתה לא צריך לדאוג על הכוחות שפועלים ביניהם.

You don't have to worry about the forces between them.

אתה פשוט יכול לחשוב על זה

You just get to think of it as a population of frozen partons."

כאוכלוסיה

של פרטונים קפואים.

This was the key to analyzing these experiments.

זה היה המפתח לאיך ניתן לנתח את הניסויים הללו.

מאוד אפקטיבי, זה באמת היה --

Extremely effective.

מישהו אמר שמהפכה הייתה מילה לא מתאימה.

Somebody said the word "revolution" is a bad word.

אני מניח זה נכון, אז לא אגיד מהפכה --

I suppose it is, so I won't say "revolution,"

but it certainly evolved very, very deeply our understanding of the proton,

אבל היא בהחלט פיתחה והעמיקה מאוד

את הבנתנו על הפרוטונים,

and of particles beyond that.

וחלקיקים נוספים.

Well, I had some more that I was going to tell you

ובכן, היו לי דברים נוספים שרציתי לספר לכם

על הקשר שלי עם פיינמן,

about my connection with Feynman,

what he was like,

איך הוא היה,

but I see I have exactly half a minute.

אבל אני רואה שיש לי בדיוק חצי דקה.

So I think I'll just finish up by saying:

אז אני חושב שפשוט אסיים

ואגיד שאני חושב שלמעשה פיינמן לא היה אוהב מאורע זה.

I actually don't think Feynman would have liked this event.

אני חושב שהוא היה אומר,

I think he would have said, "I don't need this."

"אני לא צריך את זה."

But ...

אבל איך אנחנו יכולים לכבד את פיינמן?

(Laughter)

How should we honor Feynman?

How should we really honor Feynman?

איך אנחנו יכולים באמת לכבד את פיינמן?

I think the answer is we should honor Feynman

אני חושב שהתשובה היא שאנחנו צריכים לכבד את פיינמן

by getting as much baloney out of our own sandwiches

על ידי כך שנפיק כמה שיותר שינקן

מהסנדוויצ'ים שלנו ככל שאנחנו יכולים.

as we can.

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)