Rufus Griscom and Alisa Volkman: It's time to explode 4 taboos of parenting

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

Alisa Volkman: So this is where our story begins --

אליסה וולקמן: אז הסיפור שלנו מתחיל כאן --

the dramatic moments of the birth

ברגעים הדרמטיים של לידת

of our first son, Declan.

בננו הבכור, דקלן.

Obviously a really profound moment,

כמובן רגע ממש עמוק,

and it changed our lives in many ways.

והוא שינה את חיינו בהרבה דרכים.

It also changed our lives in many unexpected ways,

הוא גם שינה את החיים שלנו בדרכים לא צפויות,

and those unexpected ways we later reflected on,

וכשאח"כ חשבנו עליהם,

that eventually spawned a business idea between the two of us,

זה הוליד אצלנו יוזמה עסקית של שנינו,

and a year later, we launched Babble,

ושנה מאוחר יותר השקנו את באבל (פטפוט),

a website for parents.

אתר להורים.

Rufus Griscom: Now I think of our story

רופוס גרישקום: היום אני חושב שהסיפור שלנו

as starting a few years earlier. AV: That's true.

החל כמה שנים קודם לכן (אליסה: זה נכון.)

RG: You may remember, we fell head over heels in love.

רופוס: אולי את זוכרת, התאהבנו קשות.

AV: We did.

אליסה: נכון.

RG: We were at the time running a very different kind of website.

רופוס: באותו זמן הפעלנו אתר מאוד שונה.

It was a website called Nerve.com,

קראו לו נרב.קום (עצבים),

the tagline of which was "literate smut."

והסיסמה שלו היתה "תועבה מושכלת."

It was in theory, and hopefully in practice,

בתיאוריה, ואולי גם במעשה,

a smart online magazine

זה היה מגזין מקוון חכם

about sex and culture.

על סקס ותרבות.

AV: That spawned a dating site.

אליסה: שהוליד אתר לדייטים.

But you can understand the jokes that we get. Sex begets babies.

אבל תבינו את הבדיחות עלינו: סקס מוליד תינוקות.

You follow instructions on Nerve and you should end up on Babble,

אם תעקבו אחר ההוראות בנרב תסיימו בבאבל,

which we did.

וזה מה שקרה לנו.

And we might launch a geriatric site as our third. We'll see.

ואולי נשיק אתר גריאטרי בתור אתר שלישי. נראה.

RG: But for us, the continuity between Nerve and Babble

רופוס: אבל בשבילנו ההמשכיות בין נרב לבאבל

was not just the life stage thing,

לא היתה רק שלב בחיים,

which is, of course, relevant,

שזה גם כמובן רלוונטי,

but it was really more about

זה היה יותר קשור

our desire to speak very honestly

לרצון שלנו לדבר בכנות

about subjects that people have difficulty speaking honestly about.

על נושאים שאנשים מתקשים לדבר עליהם בכנות.

It seems to us that

נראה לנו

when people start dissembling, people start lying about things,

שכשאנשים מתחילים להעמיד פנים, הם מתחילים גם לשקר,

that's when it gets really interesting.

ואז זה נהיה ממש מעניין,

That's a subject that we want to dive into.

וזה נושא שאנחנו רוצים להרחיב עליו.

And we've been surprised to find, as young parents,

והופתענו לגלות, כהורים צעירים,

that there are almost more taboos around parenting

שכמות הטאבוים שיש סביב הורות,

than there are around sex.

גדולה מזו שיש סביב סקס.

AV: It's true. So like we said,

אליסה: נכון. אז כמו שאמרנו,

the early years were really wonderful,

השנים הראשונות היו באמת נפלאות,

but they were also really difficult.

אבל הן גם היו באמת קשות.

And we feel like some of that difficulty

והרגשנו שחלק מהקושי

was because of this false advertisement around parenting.

נבע מפרסומות שקריות על הורות.

(Laughter)

(צחוק)

We subscribed to a lot of magazines, did our homework,

אנחנו עשינו מנוי להרבה מגזינים, עשינו שיעורי בית,

but really everywhere you look around, we were surrounded by images like this.

אבל באמת בכל מקום בו הבטנו ראינו תמונות כמו אלה.

And we went into parenting

ונכנסו להורות

expecting our lives to look like this.

בציפייה שחיינו ייראו כך.

The sun was always streaming in, and our children would never be crying.

השמש תמיד תאיר עלינו, וילדינו לעולם לא יבכו.

I would always be perfectly coiffed and well rested,

אני אהיה נינוחה ומסורקת למשעי.

and in fact, it was not like that at all.

ולמעשה, זה לא היה כך כלל.

RG: When we lowered the glossy parenting magazine

רופוס: כשהורדנו את מגזין ההורות המבריק

that we were looking at, with these beautiful images,

בו הבטנו, עם התמונות הנפלאות האלה,

and looked at the scene in our actual living room,

והבטנו בסצינה בסלון הממשי שלנו,

it looked a little bit more like this.

זה נראה יותר כך.

These are our three sons.

אלה שלושת הבנים שלנו.

And of course, they're not always crying and screaming,

וכמובן, הם לא תמיד בוכים וצורחים.

but with three boys, there's a decent probability

אבל עם שלושה בנים, ישנו סיכוי סביר

that at least one of them will not be comporting himself

שלפחות אחד מהם לא

exactly as he should.

יתנהג בדיוק כמצופה.

AV: Yes, you can see where the disconnect was happening for us.

אליסה: כן, אתם רואים היכן התרחש הנתק.

We really felt like what we went in expecting

אנחנו ממש הרגשנו שלא היה שום קשר

had nothing to do with what we were actually experiencing,

בין הציפיות איתן הגענו, לבין החוויות הממשיות שלנו.

and so we decided we really wanted to give it to parents straight.

אז החלטנו שאנחנו רוצים לתת להורים את הנתונים כמו שהם.

We really wanted to let them understand

ממש רצינו שהם יבינו

what the realities of parenting were in an honest way.

את המציאות של ההורות בדרך ישרה.

RG: So today, what we would love to do

רופוס: אז היום, מה שהיינו רוצים לעשות

is share with you four parenting taboos.

זה לשתף אתכם בארבעה טאבוים של הורות.

And of course, there are many more than four things

וכמובן, יש הרבה יותר מארבעה דברים

you can't say about parenting,

שאסור לומר על הורות.

but we would like to share with you today

אבל אנחנו נשתף אתכם היום

four that are particularly relevant for us personally.

בארבעה שהם רלוונטים במיוחד עבורנו.

So the first, taboo number one:

אז הראשון, טאבו מספר אחד:

you can't say you didn't fall in love with your baby

אסור לך לומר שלא התאהבת בתינוק שלך

in the very first minute.

ברגע הראשון.

I remember vividly, sitting there in the hospital.

אני זוכר בבירור, אני יושב בביה"ח.

We were in the process of giving birth to our first child.

אנחנו במהלך הלידה של בננו הראשון.

AV: We, or I?

אליסה: אנחנו או אני?

RG: I'm sorry.

רופוס: סליחה.

Misuse of the pronoun.

טעות שלי.

Alisa was very generously in the process

אליסה, בנדיבות רבה, היתה במהלך

of giving birth to our first child -- (AV: Thank you.)

הלידה של בננו הראשון (אליסה: תודה)

-- and I was there with a catcher's mitt.

ואני הייתי שם מוכן לתפיסה.

And I was there with my arms open.

עמדתי בזרועות פתוחות.

The nurse was coming at me

האחות התקדמה לעברי

with this beautiful, beautiful child,

עם הילד היפהפה הזה.

and I remember, as she was approaching me,

ואני זוכר, בעוד היא מתקרבת אלי,

the voices of friends saying,

קולות של חברים שאומרים לי:

"The moment they put the baby in your hands,

"ברגע שהם ישימו את התינוק בידיים שלך,

you will feel a sense of love that will come over you

אתה תרגיש תחושת אהבה שתעבור בך

that is [on] an order of magnitude more powerful

בעוצמה כזו שמעולם

than anything you've ever experienced in your entire life."

לא חווית במהלך חייך."

So I was bracing myself for the moment.

אז אני החזקתי את עצמי בציפייה לרגע.

The baby was coming,

התינוק עמד להגיע,

and I was ready for this Mack truck of love

ואני הייתי מוכן למשאית של אהבה

to just knock me off my feet.

שתפיל אותי מרגליי.

And instead, when the baby was placed in my hands,

ובמקום זאת, כשהניחו את התינוק בידי,

it was an extraordinary moment.

זה היה רגע יוצא דופן.

This picture is from literally a few seconds after

התמונה הזו צולמה ממש שניות אחרי

the baby was placed in my hands and I brought him over.

שהתינוק הונח בידי ואני הבאתי אותו.

And you can see, our eyes were glistening.

ואתם יכולים לראות, העינים שלנו נוצצות.

I was overwhelmed with love and affection for my wife,

אני הייתי המום מאהבה לאשתי,

with deep, deep gratitude

עם הכרת תודה עמוקה ביותר

that we had what appeared to be a healthy child.

לכך שנולד לנו ילד שנראה בריא.

And it was also, of course, surreal.

וזה כמובן היה סוריאליסטי.

I mean, I had to check the tags and make sure.

כלומר, אני הייתי חייב לבדוק את השמות ולוודא.

I was incredulous, "Are you sure this is our child?"

הייתי ספקן, "את בטוחה שזה הילד שלנו?"

And this was all quite remarkable.

והכל היה בלתי רגיל.

But what I felt towards the child at that moment was deep affection,

אבל מה שהרגשתי כלפי הילד באותו רגע היה היתה חיבה עמוקה,

but nothing like what I feel for him now, five years later.

אבל זה היה כלום לעומת מה שאני מרגיש כלפיו היום, 5 שנים מאוחר יותר.

And so we've done something here

אז עשינו כאן משהו

that is heretical.

אפיקורסי.

We have charted

שמנו על גרף

our love for our child over time.

את אהבתנו לילד שלנו לאורך זמן.

(Laughter)

(צחוק)

This, as you know, is an act of heresy.

זה, כידוע, מעשה כפירה.

You're not allowed to chart love.

אסור לך לכמת אהבה.

The reason you're not allowed to chart love

הסיבה שאסור לך לכמת אהבה

is because we think of love as a binary thing.

היא משום שאנחנו חושבים שאהבה היא דבר בינארי.

You're either in love, or you're not in love.

או שאתה מאוהב, או שלא.

You love, or you don't love.

אתה אוהב, או לא אוהב.

And I think the reality is that love is a process,

ואני חושב שהאמת היא שאהבה היא תהליך.

and I think the problem with thinking of love

ואני חושב שהקושי במחשבה שאהבה

as something that's binary

היא דבר בינארי

is that it causes us

הוא שזה גורם לנו

to be unduly concerned

להיות יותר מדי מוטרדים

that love is fraudulent, or inadequate, or what have you.

שהאהבה שקרית, או לא מספקת, או מה שלא תרצו.

And I think I'm speaking obviously here to the father's experience.

ואני חושב שאני מדבר כאן בבירור על החוויה האבהית.

But I think a lot of men do go through this sense

אבל אני חושב שהרבה אבות מרגישים כך

in the early months, maybe their first year,

בחודשים הראשונים, אולי בשנה הראשונה,

that their emotional response is inadequate in some fashion.

שהתגובה הרגשית שלהם היא לא מספקת באיזה שהוא אופן.

AV: Well, I'm glad Rufus is bringing this up,

אליסה: טוב, אני שמחה שרופוס מעלה את זה,

because you can notice where he dips in the first years

כי אפשר לראות את הנפילות שלו בשנים הראשונות

where I think I was doing most of the work.

בהן אני חושבת שאני עשיתי את רוב העבודה.

But we like to joke,

אבל אנחנו אוהבים לצחוק על זה,

in the first few months of all of our children's lives,

שבחודשים הראשונים בחיי הילדים שלנו,

this is Uncle Rufus.

זהו דוד רופוס.

(Laughter)

(צחוק)

RG: I'm a very affectionate uncle, very affectionate uncle.

רופוס: אני דוד מאוד אוהב, דוד מאוד אוהב.

AV: Yes, and I often joke with Rufus when he comes home

אליסה: כן, ואני צוחקת עם רופוס הרבה פעמים כשהוא מגיע הביתה

that I'm not sure he would actually be able to find our child in a line-up

שאני לא בטוחה שהוא היה מצליח לזהות את הילד שלנו במסדר זיהוי

amongst other babies.

בין תינוקות אחרים.

So I actually threw a pop quiz here onto Rufus.

אז הכנתי בוחן פתע כאן לרופוס.

RG: Uh oh.

רופוס: אוי.

AV: I don't want to embarrass him too much. But I am going to give him three seconds.

אליסה: אני לא רוצה להביך אותו יותר מדי. אבל אני אתן לו 3 שניות.

RG: That is not fair. This is a trick question. He's not up there, is he?

רופוס: זה לא פייר. זו שאלה מכשילה. הוא לא שם, נכון?

AV: Our eight-week-old son is somewhere in here,

אליסה: הבן שלנו, בן 8 שבועות, נמצא שם.

and I want to see if Rufus can actually quickly identify him.

ואני רוצה לראות אם רופוס יכול לזהות אותו במהירות.

RG: The far left. AV: No!

רופוס: השמאלי ביותר. (אליסה: לא!)

(Laughter)

(צחוק)

RG: Cruel.

רופוס: אכזרית.

AV: Nothing more to be said.

אליסה: אין צורך להוסיף מילה.

(Laughter)

(צחוק)

I'll move on to taboo number two.

אני אעבור לטאבו מס' 2.

You can't talk about how lonely having a baby can be.

אסור לכם לדבר על הבדידות שמתלווה לגידול תינוק.

I enjoyed being pregnant. I loved it.

אני נהניתי להיות בהריון, אהבתי את זה.

I felt incredibly connected to the community around me.

הרגשתי ממש מחוברת לקהילה שסביבי.

I felt like everyone was participating in my pregnancy, all around me,

הרגשתי שכולם סביבי השתתפו בהריון שלי,

tracking it down till the actual due-date.

ועקבו וספרו את הימים עד למועד הלידה.

I felt like I was a vessel of the future of humanity.

הרגשתי שאני נושאת את עתיד האנושות.

That continued into the the hospital. It was really exhilarating.

וזה נמשך גם לתוך ביה"ח, זה באמת היה משמח.

I was shower with gifts and flowers and visitors.

המטירו עלי מתנות ופרחים ואורחים.

It was a really wonderful experience,

זו היתה חוויה נפלאה באמת.

but when I got home,

אבל כשהגעתי הביתה,

I suddenly felt very disconnected

פתאום הרגשתי מאוד מנותקת

and suddenly shut in and shut out,

ופתאום הייתי נעולה בפנים ומחוץ לעניינים.

and I was really surprised by those feelings.

ומאוד הופתעתי מהרגשות הללו.

I did expect it to be difficult,

ציפיתי שיהיה קשה,

have sleepless nights, constant feedings,

שיהיו לילות חסרי שינה, האכלות תמידיות,

but I did not expect the feelings

אבל לא ציפיתי לרגשות

of isolation and loneliness that I experienced,

של בידוד ובדידות שחוויתי.

and I was really surprised that no one had talked to me,

ומאוד הופתעתי שאף אחד לא סיפר לי

that I was going to be feeling this way.

שכך ארגיש.

And I called my sister

והתקשרתי לאחותי

whom I'm very close to -- and had three children --

אליה אני מאוד קרובה, ויש לה 3 ילדים,

and I asked her, "Why didn't you tell me

ושאלתי אותה: "למה לא סיפרת לי

I was going to be feeling this way,

שאני הולכת להרגיש כך,

that I was going to have these -- feeling incredibly isolated?"

שארגיש נורא מבודדת?"

And she said -- I'll never forget --

והיא אמרה - אני לא אשכח את זה -

"It's just not something you want to say to a mother

"זה פשוט לא משהו שרוצים לספר למישהי

that's having a baby for the first time."

שעומדת להיות אמא לראשונה."

RG: And of course, we think

רופוס: ואנחנו, כמובן, חושבים

it's precisely what you really should be saying

שזה בדיוק מה שבאמת צריך לומר

to mothers who have kids for the first time.

לאמהות שעומדות ללדת לראשונה.

And that this, of course, one of the themes for us

וזה כמובן אחד הנושאים שחשובים לנו

is that we think

והוא שאנחנו חושבים

that candor and brutal honesty

שגילוי לב וכנות כואבת

is critical to us collectively

הם קריטיים לכולנו בהפיכתנו

being great parents.

בהפיכתנו להורים נהדרים.

And it's hard not to think

וקשה שלא לחשוב

that part of what leads to this sense of isolation

שחלק ממה שגורם לתחושת הבידוד הזו

is our modern world.

הוא העולם המודרני שלנו.

So Alisa's experience is not isolated.

אז החוויה של אליסה היא לא יוצאת דופן.

So your 58 percent of mothers surveyed

אז 58% מהאמהות בסקר

report feelings of loneliness.

דיווחו על רגשות של בדידות.

Of those, 67 percent are most lonely

מתוכן, 67% היו הכי בודדות

when their kids are zero to five -- probably really zero to two.

כשילדיהם בני 0-5, כנראה באמת בשנתיים הראשונות.

In the process of preparing this,

בתהליך ההכנה של זה

we looked at how some other cultures around the world

הסתכלנו על איך תרבויות אחרות בעולם

deal with this period of time,

מתמודדות עם תקופה זו של החיים,

because here in the Western world,

כי כאן בעולם המערבי,

less than 50 percent of us live near our family members,

פחות מ50% מאיתנו גרים ליד בני משפחה,

which I think is part of why this is such a tough period.

ואני חושב שזו אחת הסיבות לכך שזו תקופה כל-כך קשה.

So to take one example among many:

אז קחו דוגמא אחת מני רבות:

in Southern India

בדרום הודו

there's a practice known as jholabhari,

יש מנהג הנקרא ז'ולביהארי

in which the pregnant woman, when she's seven or eight months pregnant,

בו האשה בחודש השביעי או השמיני להריונה

moves in with her mother

עוברת לגור עם אמה

and goes through a series of rituals and ceremonies,

ועוברת סדרה של פולחנים וטקסים,

give birth and returns home to her nuclear family

יולדת וחוזרת הביתה למשפחה הגרעינית שלה

several months after the child is born.

כמה חודשים לאחר הלידה.

And this is one of many ways

וזו רק דרך אחת מרבות

that we think other cultures offset this kind of lonely period.

בהן אנחנו חושבים שתרבויות אחרות מפצות על התקופה הבודדה הזו.

AV: So taboo number three:

אליסה: אז, טאבו מס' 3:

you can't talk about your miscarriage -- but today I'll talk about mine.

אסור לך לדבר על ההפלה שלך - אבל היום אדבר על שלי.

So after we had Declan,

אז אחרי שילדנו את דקלן,

we kind of recalibrated our expectations.

כיילנו מחדש את הציפיות שלנו.

We thought we actually could go through this again

חשבנו שנוכל לעבור זאת שוב

and thought we knew what we would be up against.

וחשבנו שאנחנו יודעים מול מה נתמודד.

And we were grateful that I was able to get pregnant,

והיינו אסירי תודה על כך שנכנסתי להריון.

and I soon learned that we were having a boy,

וגילינו די מהר שיהיה לנו בן.

and then when I was five months,

ואז כשהייתי בחודש החמישי,

we learned that we had lost our child.

גילינו שאיבדנו את הילד שלנו.

This is actually the last little image we have of him.

זו בעצם התמונה האחרונה שיש לנו ממנו.

And it was obviously a very difficult time --

וזו כמובן היתה תקופה קשה -

really painful.

מאוד כואבת.

As I was working through that mourning process,

ובזמן שעברתי את תהליך האבל,

I was amazed that I didn't want to see anybody.

נדהמתי מכך שלא רציתי לראות אף אחד.

I really wanted to crawl into a hole,

רציתי לזחול לתוך חור באדמה.

and I didn't really know how I was going

ולא ידעתי איך אצליח לחזור

to work my way back into my surrounding community.

לקהילה שסביבי.

And I realize, I think, the way I was feeling that way,

ואני מבינה, אני חושבת, את הדרך בה הרגשתי,

is on a really deep gut level,

ברמה מאוד ראשונית ורגשית,

I was feeling a lot of shame

הרגשתי הרבה בושה,

and embarrassed, frankly,

הייתי נבוכה מכך שבכנות,

that, in some respects, I had failed

במובנים מסויימים נכשלתי

at delivering what I'm genetically engineered to do.

במשימה אותה הונדסתי גנטית לבצע.

And of course, it made me question,

וכמובן, זה גרם לי לתהות,

if I wasn't able to have another child,

אם אני לא יכולה ללדת עוד ילד,

what would that mean for my marriage,

מה יהיו ההשלכות על הנישואין שלי,

and just me as a woman.

ועלי כאשה.

So it was a very difficult time.

אז זו היתה תקופה מאוד קשה.

As I started working through it more,

וכשהתחלתי לעבד את זה יותר,

I started climbing out of that hole and talking with other people.

התחלתי לטפס מחוץ לבור ולדבר עם אנשים אחרים.

I was really amazed

ונדהמתי ממש

by all the stories that started flooding in.

מכל הסיפורים שהחלו לצוף.

People I interacted with daily,

אנשים שפגשתי כל יום,

worked with, was friends with,

שעבדתי איתם, שהתחברתי איתם,

family members that I had known a long time,

חברי משפחה שהכרתי הרבה זמן,

had never shared with me their own stories.

מעולם לא שיתפו אותי בסיפורים שלהם.

And I just remember feeling all these stories came out of the woodwork,

ואני זוכרת שכל הסיפורים האלה הופיעו משום מקום.

and I felt like I happened upon

והרגשתי כאילו נפלתי על

this secret society of women that I now was a part of,

אגודה סודית של נשים שעכשיו הייתי חברה בה,

which was reassuring and also really concerning.

שהיתה מרגיעה ודואגת.

And I think,

ואני חושבת,

miscarriage is an invisible loss.

הפלה היא אובדן בלתי-נראה.

There's not really a lot of community support around it.

אין באמת הרבה תמיכה קהילתית סביבה.

There's really no ceremony,

אין באמת טקסים,

rituals, or rites.

פולחנים או מנהגים.

And I think, with a death, you have a funeral, you celebrate the life,

ואני חושבת, במקרה של מוות יש לוויה, חוגגים את החיים,

and there's a lot of community support,

ויש הרבה תמיכה קהילתית.

and it's something women don't have with miscarriage.

וזה משהו שאין לנשים שעברו הפלה.

RG: Which is too bad because, of course,

רופוס: וחבל כי, כמובן,

it's a very common and very traumatic experience.

זו חוויה מאוד שכיחה ומאוד טראומטית.

Fifteen to 20 percent of all pregnancies result in miscarriage,

15-20% מכל ההריונות מסתיימים בהפלה.

and I find this astounding.

ובעיני זה מדהים.

In a survey, 74 percent of women said

74% מהנשים בסקר אמרו

that miscarriage, they felt, was partly their fault, which is awful.

שההפלה שלהן, הן הרגישו, היתה חלקית באשמתן, וזה נורא.

And astoundingly, 22 percent

ולמרבה הפלא, 22%

said they would hide a miscarriage from their spouse.

אמרו שהם היו מסתירים הפלה מפני בעליהן.

So taboo number four:

אז טאבו מס' 4:

you can't say that your average happiness

אתם לא יכולים לומר שהאושר הממוצע שלכם

has declined since having a child.

ירד מאז שנולד לכם ילד.

The party line is that every single aspect of my life

הסיסמא היא שכל פן בחיי

has just gotten dramatically better

השתפר באופן דרמטי

ever since I participated

מאז שהשתתפתי

in the miracle that is childbirth and family.

בנס שהוא לידה ומשפחה.

I'll never forget, I remember vividly to this day,

לעולם לא אשכח, אני זוכר את זה היטב גם היום,

our first son, Declan, was nine months old,

הבן הבכור שלנו, דקלן, היה בן 9 חודשים,

and I was sitting there on the couch,

ואני ישבתי על הכורסא,

and I was reading Daniel Gilbert's wonderful book, "Stumbling on Happiness."

וקראתי את הספר הנהדר של דניאל גילברט "להיתקל באושר."

And I got about two-thirds of the way through,

והגעתי בערך לשני שליש,

and there was a chart on the right-hand side --

ושם הופיעה טבלה בצד ימין,

on the right-hand page --

בדף הימני,

that we've labeled here

שקראנו לה כאן

"The Most Terrifying Chart Imaginable

"הטבלה הכי מפחידה שיכולה להיות

for a New Parent."

להורה הטרי."

This chart is comprised of four completely independent studies.

הטבלה הזו מורכבת מארבעה מחקרים בלתי תלויים.

Basically, there's this precipitous drop

בעקרון, הנה הנפילה התלולה

of marital satisfaction,

בשביעות הרצון הזוגית,

which is closely aligned, we all know, with broader happiness,

שקשורה מאוד, כפי שאנו יודעים, עם אושר בכלל,

that doesn't rise again

והיא לא עולה שוב

until your first child goes to college.

עד שהילד הבכור שלכם יוצא למכללה.

So I'm sitting here looking at the next two decades of my life,

אז אני יושב כאן ומסתכל על שני העשורים הבאים של חיי,

this chasm of happiness

תהום האושר

that we're driving our proverbial convertible straight into.

אליה פנינו מועדות.

We were despondent.

היינו מיואשים.

AV: So you can imagine, I mean again, the first few months were difficult,

אליסה: אז אתם יכולים לדמיין, שוב, החודשים הראשונים היו קשים,

but we'd come out of it,

אבל יצאנו מזה,

and were really shocked to see this study.

והיינו בשוק לראות את המחקר הזה.

So we really wanted to take a deeper look at it

אז רצינו להתעמק בזה

in hopes that we would find a silver lining.

בתקוה שנמצא צד חיובי.

RG: And that's when it's great to be running a website for parents,

רופוס: וברגעים כאלה טוב להיות מנהל אתר להורים,

because we got this incredible reporter

כי שלחנו כתבת נהדרת

to go and interview all the scientists

שתלך ותראיין את כל המדענים

who conducted these four studies.

שערכו את 4 המחקרים הללו.

We said, something is wrong here.

אמרנו, משהו לא נכון כאן.

There's something missing from these studies.

משהו חסר במחקרים האלה.

It can't possibly be that bad.

לא יכול להיות שזה כ"כ גרוע.

So Liz Mitchell did a wonderful job with this piece,

אז ליז מיטשל עשתה עבודה נהדרת עם הכתבה הזו.

and she interviewed four scientists,

והיא ראיינה את כל 4 המדענים,

and she also interviewed Daniel Gilbert,

והיא ראיינה גם את דניאל גילברט.

and we did indeed find a silver lining.

ואכן מצאנו צד חיובי.

So this is our guess

אז זה הניחוש שלנו

as to what this baseline of average happiness

איך נראה האושר הממוצע

arguably looks like throughout life.

במהלך החיים.

Average happiness is, of course, inadequate,

אושר ממוצע הוא כמובן לא מדד טוב,

because it doesn't speak

כי הוא לא מתייחס

to the moment-by-moment experience,

לחוייות שחווים מרגע לרגע.

and so this is what we think it looks like

אז אנחנו חושבים שכך זה נראה

when you layer in

כשמכניסים פנימה

moment-to-moment experience.

חוייות רגעיות.

And so we all remember as children,

וכולנו זוכרים כילדים,

the tiniest little thing -- and we see it on the faces of our children --

הדבר הכי קטן - ורואים את זה על פניהם של ילדינו -

the teeniest little thing

הדבר הכי קטן

can just rocket them to these heights

יכול לשגר אותם לגבהים

of just utter adulation,

של התפעלות עילאית,

and then the next teeniest little thing

והדבר הקטן הבא

can cause them just to plummet to the depths of despair.

יגרום להם לשקוע אל מעמקי הייאוש.

And it's just extraordinary to watch, and we remember it ourselves.

ומדהים לראות את זה, ואנחנו זוכרים את זה בעצמנו.

And then, of course, as you get older,

וכמובן ככל שאתה מתבגר,

it's almost like age is a form of lithium.

זה כאילו שגיל הוא סוג של ליתיום,

As you get older, you become more stable.

ככל שאתה מתבגר אתה נהיה יציב יותר.

And part of what happens, I think, in your '20s and '30s,

וחלק ממה שקורה, אני חושב בשנות העשרים השלושים,

is you start to learn to hedge your happiness.

הוא שאתה מתחיל ללמוד להגביל את האושר שלך.

You start to realize that

אתה מתחיל להבין

"Hey, I could go to this live music event

ש"הי, יכולתי ללכת למופע מוזיקה חיה

and have an utterly transforming experience

ושתהיה לי חוויה משנת חיים

that will cover my entire body with goosebumps,

שתכסה את הגוף שלי בעור ברווז,

but it's more likely that I'll feel claustrophobic

אבל סביר יותר שאני ארגיש קלסטרופוביה

and I won't be able to get a beer.

ולא אצליח לקנות בירה.

So I'm not going to go.

אז אני לא אלך.

I've got a good stereo at home. So, I'm not going to go."

יש לי מערכת טובה בבית, אז אני לא אלך."

So your average happiness goes up,

אז האושר הממוצע שלך עולה,

but you lose those transcendent moments.

אבל אתה מאבד את כל הרגעים הנעלים האלה.

AV: Yeah, and then you have your first child,

אליסה: כן, ואז נולד לך הילד הראשון.

and then you really resubmit yourself

את חוזרת חזרה

to these highs and lows --

לכל אותם שיאים ומורדות -

the highs being the first steps, the first smile,

השיאים הם הצעדים הראשונים, החיוך הראשון,

your child reading to you for the first time --

הילד שלך קורא לראשונה -

the lows being, our house, any time from six to seven every night.

הירידות הן הבית בכל רגע נתון בין 6-7 בערב.

But you realize you resubmit yourself

אבל את יודעת שאת חוזרת

to losing control in a really wonderful way,

לאבד שליטה בדרך נפלאה,

which we think provides a lot of meaning to our lives

שלדעתנו נותנת המון משמעות לחיינו

and is quite gratifying.

והיא די מספקת.

RG: And so in effect,

רופוס: אז למעשה,

we trade average happiness.

אנחנו מחליפים אושר ממוצע,

We trade the sort of security and safety

אנחנו מחליפים את הבטחון

of a certain level of contentment

ברמה מסויימת של שביעות רצון

for these transcendent moments.

עבור הרגעים הנעלים האלה.

So where does that leave the two of us

אז איפה זה משאיר את שנינו

as a family with our three little boys

עם משפחה עם שלושה בנים קטנים

in the thick of all this?

בתוך כל זה?

There's another factor in our case.

יש עוד מרכיב במקרה שלנו.

We have violated yet another taboo

אנחנו הפרנו עוד טאבו

in our own lives,

בחיים שלנו.

and this is a bonus taboo.

וזה טאבו בונוס.

AV: A quick bonus taboo for you, that we should not be working together,

אליסה: טאבו בונוס מהיר בשבילכם, שאסור לנו לעבוד יחד,

especially with three children --

במיוחד לא עם שלושה ילדים -

and we are.

ואנחנו כן.

RG: And we had reservations about this on the front end.

רופוס: והיו לנו הסתייגויות לגבי זה מהרגע הראשון.

Everybody knows, you should absolutely not work with your spouse.

כולם יודעים שאסור בשום אופן לעבוד עם בן הזוג שלך.

In fact, when we first went out to raise money to start Babble,

למעשה, כשיצאנו בהתחלה לגייס כסף כדי להתחיל את באבל,

the venture capitalists said,

אנשי ההון סיכון אמרו:

"We categorically don't invest

"אנחנו בשום אופן לא משקיעים

in companies founded by husbands and wives,

בחברות שמיוסדות ע"י בעל ואשה,

because there's an extra point of failure.

כי יש בהן מרכיב נוסף לכשלון.

It's a bad idea. Don't do it."

זה רעיון רע. אל תעשו את זה."

And we obviously went forward. We did.

ואנחנו כמובן המשכנו. עשינו את זה.

We raised the money, and we're thrilled that we did,

גייסנו את הכסף, ואנחנו מאושרים מכך,

because in this phase of one's life,

כי בשלב הזה בחיים,

the incredibly scarce resource is time.

המשאב הכי נדיר הוא הזמן.

And if you're really passionate about what you do every day -- which we are --

ואם אתה באמת נלהב ממה שאתה עושה כל יום - ואנחנו כאלה -

and you're also passionate about your relationship,

ואתה גם נלהב מהקשר שלך,

this is the only way we know how to do it.

זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים.

And so the final question that we would ask is:

אז השאלה האחרונה שלנו היא:

can we collectively bend that happiness chart upwards?

האם אנחנו יכולים יחד לעקם את גרף האושר כלפי מעלה?

It's great that we have these transcendent moments of joy,

זה מצוין שיש לנו רגעים של אושר עילאי,

but they're sometimes pretty quick.

אבל לפעמים הם מאוד קצרים.

And so how about that average baseline of happiness?

אז מה לגבי האושר הממוצע?

Can we move that up a little bit?

האם אפשר להרים אותו מעט יותר גבוה?

AV: And we kind of feel that the happiness gap, which we talked about,

אליסה: ואנחנו מרגישים שהפער באושר שדיברנו עליו,

is really the result of walking into parenting --

הוא בעצם תוצאה של כניסה לתוך ההורות -

and really any long-term partnership for that matter --

ולמעשה לכל שותפות ארוכת טווח -

with the wrong expectations.

עם ציפיות שגויות.

And if you have the right expectations and expectation management,

ואם יש לך את הציפיות הנכונות, ואתה מנהל את הציפיות שלך,

we feel like it's going to be a pretty gratifying experience.

אנחנו מרגישים שזו תהיה חוויה מספקת.

RG: And so this is what --

רופוס: אז זה מה ש...

And we think that a lot of parents,

ואנחנו חושבים שהרבה הורים,

when you get in there -- in our case anyway --

כשמגיעים לרגע הזה - לפחות כך היה עבורנו -

you pack your bags for a trip to Europe, and you're really excited to go.

אתה אורז את המזוודות שלך לטיול באירופה, ואתה מתרגש.

Get out of the airplane,

אתה יוצא מהמטוס,

it turns out you're trekking in Nepal.

ומתברר שאתה בטרק בנפאל.

And trekking in Nepal is an extraordinary experience,

וטרק בנפאל הוא חוויה יוצאת דופן,

particularly if you pack your bags properly

במיוחד אם ארזת נכון

and you know what you're getting in for and you're psyched.

ואתה יודע מה צפוי לך, ואתה מתלהב.

So the point of all this for us today

אז הנקודה העיקרית עבורנו

is not just hopefully honesty for the sake of honesty,

היא לא רק להיות כן למען הכנות,

but a hope that by being more honest and candid about these experiences,

אלה התקוה שאם נהיה יותר כנים לגבי החויות האלה,

that we can all collectively

כולנו נוכל

bend that happiness baseline up a little bit.

לכופף את עקומת האושר הממוצע מעט למעלה.

RG + AV: Thank you.

רופוס ואליסה: תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)