Where good ideas come from | Steven Johnson

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Sigal Tifferet

Fifty-two minutes ago, I took this picture about 10 blocks from here.

רק לפני מספר דקות, צילמתי תמונה זו

במרחק 10 בניינים מכאן.

This is the Grand Café here in Oxford.

זהו הגרנד קפה כאן באוקספורד.

I took this picture

צילמתי את התמונה מכיוון שמתברר שזה

because this turns out to be the first coffeehouse to open in England,

היה בית-הקפה הראשון שנפתח

באנגליה ב-1650.

in 1650.

That's its great claim to fame.

מכאן עיקר פרסומו.

And I wanted to show it to you,

ורציתי להראות לכם את זה,

not because I want to give you the Starbucks tour

לא בגלל שרציתי לערוך לכם הכרות עם סטארבוקס

of historic England --

של אנגליה ההיסטורית,

(Laughter)

אלא בגלל

but rather because the English coffeehouse was crucial

שבית-הקפה האנגלי היה קריטי

to the development and spread of one of the great intellectual flowerings

להתפתחותה והתפשטותה

של אחת מהפריחות האינטלקטואליות הגדולות של 500 השנים האחרונות,

of the last 500 years,

מה שמכונה היום "תקופת ההשכלה".

what we now call the Enlightenment.

And the coffeehouse played such a big role in the birth of the Enlightenment

ובית-הקפה מילא תפקיד כל-כך משמעותי

בהולדתה של "תקופת ההשכלה",

in part because of what people were drinking there.

בחלקו, בגלל מה שאנשים נהגו לשתות שם.

מכיוון שלפני התפשטותם

Because, before the spread of coffee and tea through British culture,

של הקפה והתה בתרבות הבריטית,

what people drank -- both elite and mass folks drank --

מה שאנשים שתו -- גם האליטה וגם ההמונים --

day in and day out, from dawn until dusk,

בתחילת היום ובסופו, מבוקר עד ערב,

was alcohol.

היה אלכוהול.

Alcohol was the daytime beverage of choice.

אלכוהול היה המשקה המועדף בשעות היום.

You would drink a little beer with breakfast

היו שותים קצת בירה בארוחת-בוקר וקצת יין בארוחת-צהריים,

and have a little wine at lunch,

a little gin, particularly around 1650,

וקצת ג'ין -- במיוחד בסביבות 1650 --

and top it off with a little beer and wine at the end of the day.

ומסיימים את הכל עם קצת בירה ויין בסוף היום.

זו היתה הבחירה הבריאה,

That was the healthy choice, because the water wasn't safe to drink.

מכיוון שזה לא היה בטוח לשתות מים.

And so, effectively, until the rise of the coffeehouse,

וכך, בפועל, עד לעלייתם של בתי-הקפה,

you had an entire population that was effectively drunk all day.

האוכלוסייה כולה

היתה למעשה שתויה כל היום.

(Laughter)

And you can imagine what that would be like in your own life --

ואתם יכולים לדמיין איך זה יכול היה להיות אצלכם --

ואני יודע שזה נכון לגבי חלקכם --

and I know this is true of some of you -- if you were drinking all day --

אם הייתם שותים כל היום,

(Laughter)

and then you switched from a depressant to a stimulant in your life.

ואז הייתם עוברים מסם הרגעה לחומר ממריץ,

היו לכם רעיונות יותר טובים.

You would have better ideas.

You would be sharper and more alert.

הייתם יותר חדים ויותר ערניים.

So it's not an accident that a great flowering of innovation happened

ולכן אין זה מקרה שהפריחה הגדולה של חדשנות התרחשה

כאשר אנגליה עברה לתה וקפה.

as England switched to tea and coffee.

But the other thing that makes the coffeehouse important

אבל הדבר האחר שהופך את בית-הקפה לחשוב

is the architecture of the space.

הוא מבנה המרחב.

It was a space where people would get together,

זה היה המרחב בו אנשים

from different backgrounds, different fields of expertise,

מרקעים שונים, עם תחומי התמחות שונים,

התאספו ושיתפו פעולה.

and share.

It was a space, as Matt Ridley talked about, where ideas could have sex.

זה היה מרחב, כפי שמאט רידלי סיפר עליו, ששם רעיונות יכלו להזדווג.

במובן מסויים, זו היתה המיטה הזוגית שלהם.

This was their conjugal bed, in a sense; ideas would get together there.

הרעיונות היו מתכנסים שם.

And an astonishing number of innovations from this period

ולמספר מדהים של המצאות מאותה תקופה

have a coffeehouse somewhere in their story.

יש בהיסטוריה שלהם איזה בית-קפה היכן שהוא.

ביליתי המון זמן במחשבות על בתי-קפה

I've been spending a lot of time thinking about coffeehouses

for the last five years

בחמש השנים האחרונות,

because I've been kind of on this quest

כי הייתי במין מסע חיפוש כזה

כדי לחקור את השאלה הזו

to investigate this question of where good ideas come from.

של מהיכן באים רעיונות מוצלחים.

What are the environments that lead to unusual levels of innovation,

מהן הסביבות

המובילות לרמות יוצאות-דופן של חדשנות,

לרמות יוצאות-דופן של יצירתיות?

unusual levels of creativity?

What's the kind of environmental -- what is the space of creativity?

מהו סוג הסביבה --

מהו מרחב היצירתיות?

And what I've done is,

ומה שעשיתי הוא,

I've looked at both environments like the coffeehouse,

התבוננתי בשתי הסביבות כמו בית-הקפה;

התבוננתי בסביבות של אמצעי התקשורת, כמו האינטרנט,

I've looked at media environments like the World Wide Web,

שהם חדשניים בצורה יוצאת דופן;

that have been extraordinarily innovative;

חזרתי אחורה להיסטוריה של הערים הראשונות;

I've gone back to the history of the first cities;

הלכתי אפילו לסביבות ביולוגיות,

I've even gone to biological environments, like coral reefs and rain forests,

כמו שוניות אלמוגים ויערות גשם,

שיש בהם רמות בלתי רגילות של חדשנות ביולוגית;

that involve unusual levels of biological innovation.

And what I've been looking for is shared patterns,

ומה שחיפשתי זה תבניות משותפות,

signature behavior that shows up again and again

מן התנהגות מפתח המופיעה

שוב ושוב בכל הסביבות הללו.

in all of these environments.

Are there recurring patterns that we can learn from,

האם ישנן תבניות החוזרות על עצמן שניתן ללמוד מהן,

that we can take and apply to our own lives

שאנחנו יכולים ליישם בחיינו שלנו,

or our own organizations or our own environments

או בארגונים שלנו,

או בסביבות שלנו כדי להפכן ליותר יצירתיות וחדשניות?

to make them more creative and innovative?

ואני חושב שמצאתי כמה.

And I think I've found a few.

But what you have to do to make sense of this

אבל מה שעליכם לעשות כדי לעשות בזה סדר

and to really understand these principles is,

וכדי באמת להבין את העקרונות הללו,

you have to do away with

זה לחשוב הרבה,

the way in which our conventional metaphors and language steers us

הרבה על הדרך שבה הדימויים והשפה הרגילים שלנו

מובילים אותנו אל עבר

towards certain concepts of idea creation.

תפיסות מסויימות של יצירת רעיונות.

We have this very rich vocabulary to describe moments of inspiration.

יש לנו אוצר מילים רחב מאוד

כדי לתאר רגעים של השראה.

יש לנו מין הבזק של תובנה,

We have the "flash" of insight,

the "stroke" of insight,

מכת תובנות,

we have "epiphanies,"

יש לנו התגלויות, יש לנו רגעי "גיליתי, מצאתי!",

we have eureka moments,

we have the "light bulb" moments, right?

יש לנו רגעי הארה.

All of these concepts, as rhetorically florid as they are,

כל המושגים הללו,

מליציים באופן רטורי כפי שהם,

share this basic assumption,

עומדים על ההנחה הבסיסית המשותפת

which is that an idea is a single thing.

שרעיון זה דבר בדיד,

It's something that happens often in a wonderful, illuminating moment.

שזה משהו שמתרחש בדרך-כלל

ברגע קסום של הארה.

But, in fact, what I would argue and what you really need to begin with

אבל למעשה, מה שאני טוען, ומה שעליכם להתחיל איתו,

הוא התפיסה שרעיון הינו רשת

is this idea that an idea is a network on the most elemental level.

ברמה הבסיסית ביותר.

I mean, this is what is happening inside your brain.

כוונתי שזה מה שמתרחש במוחנו.

An idea -- a new idea -- is a new network of neurons

רעיון, רעיון חדש, הוא רשת של תאי-עצב

firing in sync with each other inside your brain.

הנדלקים בתיאום האחד עם השני במוחנו.

It's a new configuration that has never formed before.

זהו מבנה חדש שמעולם לא היה קיים קודם.

And the question is: How do you get your brain into environments

והשאלה היא: כיצד אנו מביאים את מוחנו אל תוך סביבות

where these new networks are going to be more likely to form?

ששם יש סיכויים יותר גבוהים שרשתות כאלה תיווצרנה?

And it turns out that, in fact, the network patterns of the outside world

ומתברר שלמעשה, סוגי תבניות הרשת בעולם החיצוני

מחקות הרבה מן תבניות הרשת

mimic a lot of the network patterns of the internal world of a human brain.

שבעולם הפנימי של המוח האנושי.

So the metaphor I'd like to use,

כך שהדימוי שהייתי רוצה להשתמש,

אקח אותו

I can take from a story of a great idea that's quite recent --

מסיפור של רעיון גדול שהוא די חדש --

a lot more recent than the 1650s.

הרבה אחרי 1650.

A wonderful guy named Timothy Prestero

אדם נפלא ששמו טימותי פרסטרו,

has an organization called Design That Matters.

שיש לו חברה הנקראת.... ארגון ששמו "עיצוב שעושה את ההבדל".

They decided to tackle this really pressing problem

הם החליטו להתמודד עם בעיה ממש לוחצת

of the terrible problems we have with infant mortality rates

שהיא הבעיה הנוראית שיש לנו עם תמותת תינוקות

in the developing world.

במדינות המתפתחות.

One of the things that's very frustrating about this

אחד הדברים המאוד מתסכלים בנושא זה הוא שאנו יודעים,

is that we know by getting modern neonatal incubators into any context,

שעל-ידי שימוש באינקובטורים ליילודים

בכל תנאי שהוא,

if we can keep premature babies warm, basically -- it's very simple --

אם אנו יכולים לשמור על חום גופם של פגים -- זה מאוד פשוט --

we can halve infant mortality rates in those environments.

נוכל להפחית בחצי את אחוז תמותת תינוקות באזורים אלו.

So the technology is there.

כך שהטכנולוגיה קיימת.

These are standard in all the industrialized worlds.

אלו הם הסטנדרטים בכל העולם המתועש.

The problem is, if you buy a $40,000 incubator,

הבעיה היא שאם רוכשים אינקובטור ב-40,000 דולר,

and you send it off to a midsized village in Africa,

ומעבירים אותו

לכפר בגודל בינוני באפריקה,

it will work great for a year or two years,

הוא יפעל היטב לשנה, או שנתיים,

and then something will go wrong and it will break,

ואז משהו יתקלקל,

and it will remain broken forever,

והוא יישאר מקולקל לתמיד,

because you don't have a whole system of spare parts,

מפני שאין שם את כל המערכת של חלקי חילוף,

and you don't have the on-the-ground expertise

ואין שם אנשים היודעים

to fix this $40,000 piece of equipment.

לתקן ציוד השווה 40,000 דולר.

So you end up having this problem where you spend all this money

וכך נשארים עם הבעיה שבזבזנו את הכסף

כדי להביא עזרה ואת כל המיכשור האלקטרוני המתקדם לכל המדינות הללו,

getting aid and all these advanced electronics to these countries,

ובסופו של דבר הוא נשאר ללא שימוש.

and it ends up being useless.

אז מה שפרסטרו וצוותו החליטו לעשות

So what Prestero and his team decided to do

הוא להסתכל סביב ולראות: איזה משאבים קיימים בשפע

was to look around and see: What are the abundant resources

במדינות המתפתחות הללו?

in these developing world contexts?

And what they noticed was,

והם שמו לב שאין להם הרבה מכשירי די.וי.די.,

they don't have a lot of DVRs, they don't have a lot of microwaves,

אין להם הרבה מיקרוגלים,

but they seem to do a pretty good job of keeping their cars on the road.

אבל נראה שהם עושים עבודה טובה בהחזקת מכוניותיהם על הכביש.

There's a Toyota 4Runner on the street in all these places.

רואים טויוטה פור-ראנר

על הכבישים בכל המקומות האלה.

They seem to have the expertise to keep cars working.

נראה שיש להם היכולת לשמור שהמכוניות תסענה.

So they started to think,

אז הם החלו לחשוב,

"Could we build a neonatal incubator

"האם נוכל לבנות אינקובטור

that's built entirely out of automobile parts?"

שעשוי כולו מחלקי מכוניות?"

And this is what they came up with.

ואז זה מה שהם בנו.

It's called the NeoNurture device.

זה נקרא התקן ניאו-טיפוח.

From the outside, it looks like a normal little thing

מבחוץ הוא נראה כדבר רגיל

you'd find in a modern Western hospital.

שמוצאים בבתי-חולים במערב.

מבפנים הוא כולו עשוי מחלקי מכוניות.

In the inside, it's all car parts.

It's got a fan, it's got headlights for warmth,

יש לו מאוורר, יש לו חימום מפנסים ראשיים,

יש לו פעמוני דלתות בשביל אזעקה.

it's got door chimes for alarm,

it runs off a car battery.

הוא פועל על מצבר של מכונית.

And so all you need is the spare parts from your Toyota

וכך כל מה שצריך זה חלקי חילוף של טויוטה

והיכולת לתקן פנסים ראשיים,

and the ability to fix a headlight,

ואז ניתן לתקן את הדבר הזה.

and you can repair this thing.

Now that's a great idea,

כעת, זה אכן רעיון גדול, אבל מה שהייתי רוצה לומר שלמעשה

but I'd like to say that, in fact,

this is a great metaphor for the way ideas happen.

זוהי מטפורה נהדרת לדרך בה נולדים רעיונות.

We like to think our breakthrough ideas, you know,

נדמה לנו שרעיונות פורצי-הדרך שלנו,

הם כמו האינקובטור ההוא ששווה 40,000 דולר,

are like that $40,000, brand-new incubator,

חזית הטכנולוגיה,

state-of-the-art technology.

But more often than not, they're cobbled together

אבל לעיתים יותר קרובות, הם מאוגדים ביחד בתפרים גסים

from whatever parts that happen to be around nearby.

מכל מיני חלקים מזדמנים שנמצאו במקרה בסביבה.

אנו נוטלים רעיונות מאנשים אחרים,

We take ideas from other people,

מאנשים שלמדנו מהם, מאנשים שנתקלים בהם בבית-קפה,

people we've learned from, people we run into in the coffee shop,

ואנו תופרים אותם ביחד לצורה חדשה, וכך יוצרים משהו חדש.

and we stitch them together into new forms and we create something new.

ואכן כאן באמת נוצרים החידושים.

That's really where innovation happens.

And that means we have to change some of our models

וכל זה אומר שעלינו לשנות חלק מהמודלים שלנו

of what innovation and deep thinking really looks like, right?

על כיצד באמת נראות חדשנות וחשיבה עמוקה.

I mean, this is one vision of it.

כלומר, זהו מבט אחד מסויים על הנושא.

Another is Newton and the apple, when Newton was at Cambridge.

האחר הוא ניוטון והתפוח, כאשר ניוטון היה בקיימברידג'.

This is a statue from Oxford.

זהו פסל מאוקספורד.

You know, you're sitting there, thinking a deep thought,

מישהו יושב שם ומתעמק במחשבותיו,

והתפוח נופל מהעץ, ויש לנו תאוריית הכבידה.

the apple falls from the tree, and you have the theory of gravity.

בעצם, המרחבים שהיסטורית הובילו להמצאות

In fact, the spaces that have historically led to innovation tend to look like this.

נוטים יותר להיראות כך.

This is Hogarth's famous painting of a kind of political dinner at a tavern,

זהו ציורו המפורסם של הוגארת', מין ארוחה פוליטית בפונדק,

אבל כך נראו בתי-הקפה אז.

but this is what the coffee shops looked like back then.

This is the kind of chaotic environment where ideas were likely to come together,

זוהי מין סביבה מבולגנת שכזו

שבה רעיונות היו עשויים להתכנס,

where people were likely to have new, interesting, unpredictable collisions,

שבה לאנשים עשויות היו להיות

היתקלויות מעניינות, לא-צפויות -- אנשים מרקעים שונים.

people from different backgrounds.

So if we're trying to build organizations that are more innovative,

כך שאם רוצים ארגונים יותר חדשניים,

עלינו לבנות מרחבים, שבאופן די מוזר, נראים קצת יותר כמו זה.

we have to build spaces that, strangely enough, look a bit more like this.

כך צריך להיראות המשרד שלכם,

This is what your office should look like, it's part of my message here.

שזהו חלק מהמסר שלי כאן.

ואחת הבעיות עם זה

And one of the problems with this is that, when you research this field,

אנשים למעשה -- כאשר חוקרים תחום זה --

people are notoriously unreliable

אנשים באופן מצער בלתי-אמינים,

when they actually self-report on where they have their own good ideas,

כאשר הם מספרים בעצמם

מהיכן באים הרעיונות המוצלחים שלהם,

or their history of their best ideas.

או על היסטוריית הרעיונות הכי טובים שלהם.

And a few years ago, a wonderful researcher named Kevin Dunbar

לפני מספר שנים, חוקר נפלא בשם קווין דנבאר

החליט

decided to go around and basically do the Big Brother approach

ובעצם אימץ את גישת ה"אח הגדול"

to figuring out where good ideas come from.

כדי למצוא מהיכן באים רעיונות מוצלחים.

He went to a bunch of science labs around the world

הוא הלך למספר מעבדות מדעיות ברחבי העולם

and videotaped everyone as they were doing every little bit of their job:

וצילם שם בוידאו כל אחד ואחד

בעוד הם עושים את מלאכתם.

when they were sitting in front of the microscope,

כך היה כאשר הם ישבו ליד מיקרוסקופ,

when they were talking to colleagues at the watercooler ...

כאשר הם שוחחו עם עמיתיהם ליד הקולר מים וכו'.

והוא הקליט את כל השיחות

And he recorded all these conversations

וניסה להבין איפה הרעיונות הכי חשובים,

and tried to figure out where the most important ideas happened.

איפה הם נוצרו.

And when we think about the classic image of the scientist in the lab,

וכאשר אנו חושבים על הדמות הקלאסית של מדען במעבדה,

we have this image -- you know, they're poring over the microscope,

יש לנו את התמונה הזו -- הוא שפוף מעל המיקרוסקופ

and they see something in the tissue sample,

והוא רואה משהו בדוגמית של הריקמה.

and -- "Eureka!" -- they've got the idea.

ואז "גיליתי, מצאתי!", יש לו את הרעיון.

What happened, actually, when Dunbar looked at the tape,

מה שקרה בפועל כאשר דנבאר צפה בהקלטה

is that, in fact, almost all of the important breakthrough ideas

הוא שבעצם כמעט כל הרעיונות החשובים פורצי-הדרך

did not happen alone in the lab, in front of the microscope.

לא נוצרו לבד במעבדה, ליד המיקרוסקופ.

They happened at the conference table at the weekly lab meeting,

הם נוצרו ליד שולחן הכינוסים,

בפגישת המעבדה השבועית,

when everybody got together and shared their latest data and findings,

כאשר כולם התאספו ביחד וחלקו את ממצאיהם ונתוניהם האחרונים,

oftentimes when people shared the mistakes they were having,

לעיתים מזומנות, כאשר אנשים חלקו

את השגיאות שהם קיבלו, את הרעש באות שהם גילו.

the error, the noise in the signal they were discovering.

ומשהו לגבי אותה סביבה --

And something about that environment --

and I've started calling it the "liquid network,"

התחלתי לקרוא לה "רשת נוזלים",

where you have lots of different ideas that are together,

היכן שיש המון רעיונות מכונסים ביחד,

different backgrounds, different interests,

רקעים שונים, אינטרסים שונים,

jostling with each other, bouncing off each other --

נתקלים אחד בשני, מקפצים מהאחד לשני --

סביבה שהיא, למעשה,

that environment is, in fact, the environment that leads to innovation.

הסביבה שמובילה להמצאה.

The other problem that people have is,

הבעיה האחרת היא

they like to condense their stories of innovation

שאנשים אוהבים לתמצת את סיפורי ההמצאות שלהם

down to shorter time frames.

למסגרת זמנים יותר קצרה.

So they want to tell the story of the eureka moment.

הם רוצים לספר את סיפור רגע ה"גיליתי, מצאתי!".

They want to say, "There I was, I was standing there,

הם רוצים לומר, "הנה כאן הייתי, עמדתי כאן

and I had it all, suddenly, clear in my head."

ופתאום הכל נהיה לי ברור בראש."

But, in fact, if you go back and look at the historical record,

אבל למעשה, אם תחזרו ותסתכלו ברשומות ההיסטוריה,

it turns out that a lot of important ideas have very long incubation periods.

מתברר שהרבה רעיונות חשובים

עוברים תקופות דגירה ארוכות.

I call this the "slow hunch."

אני מכנה זאת "אינטואיציה איטית".

We've heard a lot recently about hunch and instinct

שמענו הרבה לאחרונה

על תחושה ואינסטינקט

and blink-like sudden moments of clarity,

ורגעי בהירות פתאומיים דמויי הבזק,

אבל למעשה, הרבה מהרעיונות הגדולים

but, in fact, a lot of great ideas linger on, sometimes for decades,

משתהים, לפעמים במשך עשורים,

בצידו האחורי של המוח האנושי.

in the back of people's minds.

They have a feeling that there's an interesting problem,

לאנשים יש הרגשה שקיימת בעיה מעניינת,

אבל אין להם עדיין די כלים כדי לגלותה.

but they don't quite have the tools yet to discover them.

הם מעבירים את כל הזמן הזה בעבודה על בעיות מסויימות,

They spend all this time working on certain problems,

but there's another thing lingering there that they're interested in,

אבל יש דבר אחר תלוי ועומד

שהם מעוניינים בו, אבל הם לא בדיוק מצליחים לפותרו.

but can't quite solve.

דארווין הוא דוגמא טובה לכך.

Darwin is a great example of this.

Darwin himself, in his autobiography,

דארווין עצמו, באוטוביוגרפיה שלו,

tells the story of coming up with the idea for natural selection

מספר את סיפור הרעיון שעולה

על ברירה טבעית

as a classic eureka moment.

בתור רגע קלאסי של "גיליתי, מצאתי!".

He's in his study, it's October of 1838,

הוא עסוק במחקרו,

השנה היא 1838,

and he's reading Malthus, actually, on population.

והוא קורא את מאלטהוס, על אוכלוסיה.

And all of a sudden,

ופתאום,

the basic algorithm of natural selection kind of pops into his head,

ההיגיון הבסיסי של ברירה טבעית צץ בראשו,

and he says, "Ah, at last, I had a theory with which to work."

והוא אומר, "או, סוף סוף היתה לי תאוריה שיכלתי לעבוד איתה."

That's in his autobiography.

זה כתוב באוטוביוגרפיה שלו.

About a decade or two ago,

לפני עשור או שניים,

a wonderful scholar named Howard Gruber

מלומד בשם האוורד גרובר חזר

went back and looked at Darwin's notebooks from this period.

ובחן את מחברותיו של דארווין מאותה תקופה.

Darwin kept these copious notebooks,

ודארווין שמר את המחברות שופעות המידע הללו

where he wrote down every little idea he had, every little hunch.

בהן הוא רשם כל רעיון מעורפל שהיה לו, כל תחושה קטנה.

And what Gruber found was that Darwin had the full theory of natural selection

ומה שגרובר מצא היה

שלדארווין היתה תאוריה שלמה על ברירה טבעית

for months and months and months

במשך חודשים על-גבי חודשים על-גבי חודשים

before he had his alleged epiphany reading Malthus in October of 1838.

לפני שהיה לו כביכול רגע ההארה,

שהתרחש כביכול בזמן קריאת מאלטהוס ב-1838.

There are passages where you can read it,

הנה קטעים שניתן לקרוא אותם,

and you think you're reading from a Darwin textbook,

ונראה כאילו שאנו קוראים מספר-לימוד של דארווין,

from the period before he has his epiphany.

מהתקופה שלפני התרחשות ההארה שלו.

And so what you realize is that Darwin, in a sense,

ואז מה שמגלים הוא שדארווין, במובן מסויים,

had the idea, he had the concept,

היה לו את הרעיון, היה לו המושג,

but was unable to fully think it yet.

אבל עדיין לא היה מסוגל לחשוב על זה במלואו.

And that is, actually, how great ideas often happen --

וכך בעצם נוצרים רעיונות גדולים;

they fade into view over long periods of time.

הם נמוגים למשך תקופה ארוכה.

Now the challenge for all of us is:

האתגר של כולנו הוא:

How do you create environments

כיצד ליצור סביבות

that allow these ideas to have this long half-life?

המאפשרות לרעיונות הללו סוג כזה של מחצית-חיים ארוכה?

It's hard to go to your boss and say,

זה לא קל ללכת לבוס שלך ולומר,

"I have an excellent idea for our organization.

"יש לי רעיון מצויין בשביל הארגון שלנו.

It will be useful in 2020."

הוא יהיה שימושי ב-2020.

(Laughter)

"Could you just give me some time to do that?"

האם תוכל לתת לי קצת זמן בשבילו?"

בכמה ארגונים, כמו גוגל,

Now a couple of companies like Google have innovation time off, 20 percent time.

יש להם פסקי-זמן להמצאות, 20 אחוז מהזמן,

In a sense, those are hunch-cultivating mechanisms in an organization.

שזה, במובן מסויים, מנגנון לטיפוח האינטואיציה בארגון.

אבל זו נקודת מפתח.

But that's a key thing.

And the other thing is to allow those hunches

והדבר השני הוא לאפשר לאינטואיציות הללו

to connect with other people's hunches;

לבוא במגע עם אינטואיציות של אנשים אחרים; זה מה שקורה לעיתים קרובות.

that's what often happens.

You have half of an idea, somebody else has the other half,

לך יש חצי רעיון, למישהו אחר יש את החצי השני,

ואם אתם בסביבה הנכונה,

and if you're in the right environment,

הם הופכים למשהו יותר גדול מאשר סכום חלקיהם.

they turn into something larger than the sum of their parts.

כך שבמובן מסויים,

So in a sense,

אנו מדברים לעיתים על הערך

we often talk about the value of protecting intellectual property --

של ההגנה על קניין רוחני,

you know, building barricades,

אתם יודעים, בונים מחסומים,

having secretive R and D labs, patenting everything that we have

מקימים מעבדות מחקר ופיתוח חשאיות, רושמים פטנט על כל דבר,

so that those ideas will remain valuable,

כדי שהרעיונות שלנו ישמרו על ערכם,

and people will be incentivized to come up with more ideas,

ואנשים יומרצו להעלות עוד רעיונות,

והתרבות תהיה יותר חדשנית.

and the culture will be more innovative.

But I think there's a case to be made

אבל אני חושב שהגיע הזמן לטעון

that we should spend at least as much time, if not more,

שעלינו לבלות לפחות את אותו הזמן, אם לא יותר,

valuing the premise of connecting ideas

בלרומם את הנחת היסוד של חיבור רעיונות

and not just protecting them.

ולא רק בהגנה עליהם.

And I'll leave you with this story,

ואסיים עם הסיפור הבא,

which I think captures a lot of these values.

שלפי דעתי מכיל חלק גדול מהערכים האלה,

It's just a wonderful tale of innovation, and how it happens in unlikely ways.

והוא מין מעשייה נפלאה על המצאה,

וכיצד היא מתרחשת בדרכים בלתי סבירות.

It's October of 1957,

הזמן הוא אוקטובר 1957,

and Sputnik has just launched.

וספוטניק שוגרה לא מזמן,

And we're in Laurel, Maryland,

ואנחנו נמצאים בלורל מרילנד,

at the Applied Physics Lab associated with Johns Hopkins University.

במעבדה לפיזיקה שימושית

הקשורה לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

זהו בוקר יום שני,

It's Monday morning,

and the news has just broken about this satellite

והחדשות הטריות מספרות על הלוויין הזה

שחג כעת סביב כדור-הארץ.

that's now orbiting the planet.

And, of course, this is nerd heaven, right?

וכמובן זה תחום של חנונים, נכון?

There are all these physics geeks who are there,

יש את כל המכורים האלה לפיזיקה אשר חושבים,

thinking, "Oh my gosh! This is incredible. I can't believe this has happened."

"הו אלוהים! זה לא ייאמן. אני לא יכול להאמין שזה קרה."

ושניים מהם,

And two of them, two twentysomething researchers at the APL,

שני חוקרים בני 20 ומשהו במעבדה,

are there at the cafeteria table,

יושבים ליד שולחן בקפיטריה

having an informal conversation with a bunch of their colleagues.

ומנהלים שיחת-חולין עם עמיתיהם.

And these two guys are named Guier and Weiffenbach.

ושמותיהם הם גואייר ו-ואיפנבאך.

They start talking, and one of them says,

והם מתחילים לדבר, ואחד מהם שואל,

"Hey, has anybody tried to listen for this thing?

"מישהו ניסה להאזין לדבר הזה?

There's this, you know, man-made satellite up there in outer space

יש שם לוויין שאדם יצר, שם למעלה בחלל החיצון

שברור שהוא משדר איזה שהוא אות.

that's obviously broadcasting some kind of signal.

קרוב לוודאי שהיינו יכולים לשמוע אותו, אם נתכוונן נכון."

We could probably hear it, if we tune in."

So they ask around to a couple of their colleagues,

ואז הם שואלים על הנושא כמה מהעמיתים שלהם,

וכל אחד עונה משהו כמו, "לא, לא חשבתי לעשות את זה.

and everybody's like, "No, I hadn't thought of doing that.

אבל זה רעיון מעניין."

That's an interesting idea."

וזה הופך את ואיפנבאך למין מומחה כזה

And it turns out Weiffenbach is kind of an expert in microwave reception,

לקליטת מיקרו-גלים,

and he's got a little antenna set up with an amplifier in his office.

ואז הוא מציב אנטנה קטנה

עם מגבר ששוכן בתוך משרדו.

So Guier and Weiffenbach go back to Weiffenbach's office,

וכך גואייר וואיפנבאך הלכו למשרדו של ואיפנבאך,

and they start noodling around -- "hacking," as we might call it now.

והחלו לשחק עם המכשירים כדי לקלוט משהו -- היום היו קוראים להם האקרים.

ולאחר מספר שעות, הם התחילו לעלות על האות,

And after a couple of hours, they start picking up the signal,

מאחר והסובייטים בנו את הספוטניק

because the Soviets made Sputnik very easy to track;

כך שיהיה קל מאוד לאתרה.

it was right at 20 MHz, so you could pick it up really easily,

זה היה בדיוק על 20 מגה-הרץ, כך שבאמת כל אחד יכול היה לעלות על זה,

because they were afraid people would think it was a hoax, basically,

מפני שהם חששו שאנשים יחשבו שזו מתיחה.

לכן הם בנו את זה כך שיהיה קל לאתר.

so they made it really easy to find.

וכך שני הברנשים האלה יושבים שם ומאזינים לאות,

So these guys are sitting there, listening to this signal,

ואנשים מתחילים להיכנס למשרד ולומר,

and people start coming into the office and saying,

"וואו, זה די מדהים. האם אוכל להאזין? וואו, זה נפלא."

"That's pretty cool. Can I hear?"

And before long, they think, "Jeez, this is kind of historic.

ולפני שעובר זמן רב, הם מתחילים לחשוב, "יו, זה רגע הסיטורי.

We may be the first people in the United States listening to this.

אנו עשויים להיות הראשונים בארה"ב שמאזינים לזה.

אז עלינו להקליט זאת."

We should record it."

So they bring in this big, clunky analog tape recorder

אז הם מכניסים את רשם-הקול האנלוגי הגדול והמסורבל הזה,

ומתחילים להקליט את הביפים האלה.

and start recording these little bleep, bleeps.

And they start writing down the date stamp, time stamps

והם גם מתחילים לרשום את התאריך והזמן

for each little bleep that they record.

של כל ביפ שהם מקליטים.

And then they start thinking,

והם מתחילים לחשוב, "וואו, אנו מבחינים

"Well, gosh, we're noticing small little frequency variations here.

בשינויי תדירות קטנים כאן.

We could probably calculate the speed that the satellite is traveling

נראה שנוכל לחשב את מהירות

הטיסה של הלוויין,

if we do a little basic math here using the Doppler effect."

אם נעשה חישובים פשוטים

תוך שימוש באפקט דופלר.

And they played around with it a little bit more

והם המשיכו לשחק קצת עם המערכת,

והם דיברו עם כמה מעמיתיהם

and talked to a couple of their colleagues who had other specialties.

בעלי תחומי התמחות אחרים.

והם אמרו, "יו, אתם יודעים,

And they said, "You know,

we could actually look at the slope of the Doppler effect

אולי נוכל להסתכל בשיפוע של אפקט הדופלר

to figure out the points at which the satellite is closest to our antenna

ולגלות את הנקודות שבהן

הלוויין נמצא הכי קרוב לאנטנה שלנו

and the points at which it's furthest away.

והנקודות שבהן הוא הכי רחוק ממנה.

That's pretty cool."

זה די מדהים."

Eventually, they get permission -- this is all a little side project

ולבסוף, הם קיבלו אישור --

כל זה הוא משהו מן הצד שלא היה באופן רשמי חלק מהעבודה שלהם.

that hadn't been officially part of their job description --

they get permission to use the new UNIVAC computer

הם מקבלים אישור להשתמש במחשב ה-UNIVAC החדש

that takes up an entire room that they'd just gotten at the APL.

שתופס את כל החדר, שהם רק קיבלו לא מזמן במעבדה.

And they run some more of the numbers,

הם עושים עוד כמה חישובים, ובסיום כ-3 או 4 שבועות,

and at the end of about three or four weeks,

מתברר שהם מיפו את המסלול המדוייק

turns out they have mapped the exact trajectory

of this satellite around the Earth,

של לוויין זה סביב כדור-הארץ,

just from listening to this one little signal,

רק על-ידי האזנה לאות יחיד זה,

going off on this little side hunch that they'd been inspired to do

כאשר מה שדחף אותם זו רק תחושה קטנה ושולית

over lunch one morning.

שהתעוררה אצלם בוקר אחד בארוחה.

A couple weeks later, their boss, Frank McClure,

כמה שבועות אחר-כך, הבוס שלהם, פראנק מק'קלור,

pulls them into the room and says,

מזמין אותם לחדרו ואומר,

"Hey, you guys, I have to ask you something

"ברצוני לשאול אתכם משהו

about that project you were working on.

על הפרויקט שאתם עובדים עליו.

You've figured out an unknown location

גיליתם מיקום שלא היה ידוע

של לוויין החג סביב כדור-הארץ,

of a satellite orbiting the planet from a known location on the ground.

באמצעות מיקום ידוע על הקרקע.

האם תוכלו לעשות את ההיפך?

Could you go the other way?

Could you figure out an unknown location on the ground

האם תוכלו לגלות מיקום לא ידוע על הקרקע,

אם אתם יודעים את מיקום הלוויין?"

if you knew the location of the satellite?"

And they thought about it and they said,

והם חשבו ואמרו,

"Well, I guess maybe you could. Let's run the numbers here."

"ייתכן וזה אפשרי. בוא נריץ כמה מספרים."

So they went back and thought about it

הם חזרו למעבדה וחשבו על הנושא.

and came back and said, "Actually, it'll be easier."

ואז הם באו אליו ואמרו, "בעצם, זה יהיה אפילו יותר קל."

והוא אמר, "זה נהדר.

And he said, "Oh, that's great,

because, see, I have these new nuclear submarines"

כי אתם מבינים, יש את הצוללות הגרעיניות החדשות

(Laughter)

שאני בונה עכשיו.

"that I'm building.

And it's really hard to figure out how to get your missile

וזה קשה למצוא כיצד להציב את הטילים

so that it will land right on top of Moscow

כך שהם יפלו בדיוק על מוסקבה,

if you don't know where the submarine is in the middle of the Pacific Ocean.

אם לא יודעים היכן בדיוק נמצאות הצוללות באוקיינוס השקט.

אז אנו חושבים על זה שאולי נוכל לפזר כמה לוויינים בחלל

So we're thinking we could throw up a bunch of satellites

and use it to track our submarines

ולהשתמש בחישובים שלכם כדי לעקוב אחר הצוללות שלנו

and figure out their location in the middle of the ocean.

ולמצוא את מיקומן באוקיינוס.

האם תוכלו לעבוד על הבעיה?"

Could you work on that problem?"

And that's how GPS was born.

וכך נולד ה-GPS.

30 שנה יותר מאוחר,

Thirty years later,

Ronald Reagan, actually, opened it up and made it an open platform

רונלד רייגן למעשה פתח אותו והפך אותו לפלטפורמה פתוחה

that anybody could build upon,

כך שכל אחד יכול היה לבנות עליה

and anybody could come along and build new technology

וכל אחד יכול היה לבוא ולבנות טכנולוגיה חדשה

that would create and innovate on top of this open platform,

שתיצור ותחדש

על-גבי פלטפורמה פתוחה זו,

left it open for anyone to do pretty much anything they wanted with it.

שהושארה פתוחה לכל אחד

כדי שיעשה כמעט כל מה שבא לו.

And now, I guarantee you, certainly half of this room, if not more,

ועכשיו, אני מתערב איתכם,

שבטוח מחצית האולם הזה, אם לא יותר,

יש להם מכשיר בתוך כיסם ממש עכשיו

has a device sitting in their pocket right now

שמשוחח עם אחד הלוויינים הללו בחלל החיצון.

that is talking to one of these satellites in outer space.

ואני מתערב איתכם שאחד מכם, אם לא יותר,

And I bet you one of you, if not more,

has used said device and said satellite system

השתמש במכשיר הנ"ל ובלוויין הנ"ל

to locate a nearby coffeehouse somewhere in the last --

כדי לאתר בית-קפה בקרבת מקום --

(צחוק)

(Laughter)

in the last day or last week, right?

ביממה או בשבוע האחרון, נכון?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

וזה, אני סבור,

And that, I think,

is a great case study, a great lesson

לקח מצויין ממקרה יחיד,

in the power -- the marvelous, unplanned, emergent, unpredictable power --

על הכוח, הנהדר, משהו לא מתוכנן,

עוצמה הצומחת מבלי שניתן לחזותה מראש,

of open innovative systems.

של מערכות חדשניות פתוחות.

When you build them right,

אם בונים אותן נכון, הן יובילו לכיוונים חדשים לגמרי

they will be led to completely new directions

שיצרניהן אף פעם לא חלמו עליהם.

the creators never even dreamed of.

כלומר, יש לכם את האנשים הללו

I mean, here you have these guys

who basically thought they were just following this hunch,

שחשבו תחילה שהם רק הולכים אחר תחושה,

התשוקה הקטנה שהם פיתחו,

this little passion that had developed,

אחר-כך הם חשבו שהם לוחמים את ה"מלחמה הקרה",

then they thought they were fighting the Cold War,

ואז התברר שהם רק מסייעים למישהו

and then, it turns out, they're just helping somebody find a soy latte.

למצוא איזה גרגיר נעלם.

(צחוק)

(Laughter)

That is how innovation happens.

כך נוצרים חידושים.

Chance favors the connected mind.

הזדמנויות נוטות חסד לנפשות ומוחות מקושרים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)