Jeremy Gilley: One day of peace

מתרגם: Chen Harel מבקר: Ido Dekkers

I was basically concerned about what was going on in the world.

בעצם הייתי מוטרד ממה שקורה בעולם.

I couldn't understand

לא הצלחתי להבין

the starvation, the destruction,

את הרעב, את ההרס,

the killing of innocent people.

את ההרג של אנשים חפים מפשע.

Making sense of those things

למצוא הגיון בדברים אלו

is a very difficult thing to do.

זו משימה קשה.

And when I was 12, I became an actor.

כשהייתי בן 12, נהייתי שחקן.

I was bottom of the class. I haven't got any qualifications.

הייתי בתחתית הכיתה. לא הייתה לי הכשרה.

I was told I was dyslexic.

אמרו לי שאני דיסלקט.

In fact, I have got qualifications.

בעצם, הייתה לי הכשרה.

I got a D in pottery, which was the one thing that I did get --

קיבלתי 70 בקדרות, זה הדבר היחיד שעברתי

which was useful, obviously.

שהייה יעיל, כמובן.

And so concern

ולכן דאגה

is where all of this comes from.

זה המקום שממנו כל זה מגיע.

And then, being an actor, I was doing these different kinds of things,

ואז, בהיותי שחקן, עשיתי כל מני דברים.

and I felt the content of the work that I was involved in

והרגשתי שהתוכן בעבודה שהייתה לי

really wasn't cutting it, that there surely had to be more.

לא היה מספיק, שבטוח יש עוד.

And at that point, I read a book by Frank Barnaby,

ובנקודה ההיא, קראתי ספר מאת פרנק ברנבי,

this wonderful nuclear physicist,

מדען גרעין נהדר

and he said that media had a responsibility,

והוא אמר שלמדיה יש אחריות,

that all sectors of society had a responsibility

שלכל סקטורי החברה יש אחריות

to try and progress things and move things forward.

לנסות לקדם ולהזיז דברים קדימה.

And that fascinated me,

וזה ריתק אותי,

because I'd been messing around with a camera most of my life.

מכיוון ששיחקתי עם מצלמות רוב חיי.

And then I thought, well maybe I could do something.

ואז חשבתי, אולי יש משהו שאני יכול לעשות.

Maybe I could become a filmmaker.

אולי אני אהיה מפיק סרטים.

Maybe I can use the form of film constructively

אולי בעזרת בניית סרטים

to in some way make a difference.

אוכל לעשות את ההבדל.

Maybe there's a little change I can get involved in.

אולי יש משהו קטן שאוכל להשתתף בו.

So I started thinking about peace,

והתחלתי לחשוב על שלום,

and I was obviously, as I said to you,

וכמובן, כמו שאמרתי,

very much moved by these images,

השפיעו עלי התמונות,

trying to make sense of that.

לנסות להבין אותן.

Could I go and speak to older and wiser people

האם אוכל ללכת לדבר עם אנשים מבוגרים וחכמים

who would tell me how they made sense

שיסבירו לי איך הם מצליחים להבין

of the things that are going on?

את הדברים האלו?

Because it's obviously incredibly frightening.

מכיוון שזה מאד מפחיד.

But I realized that,

אבל הבנתי,

having been messing around with structure as an actor,

אחרי ששיחקתי עם מבנים בתור שחקן,

that a series of sound bites in itself wasn't enough,

שסדרה של ציטוטים לא תספיק,

that there needed to be a mountain to climb,

שיש הר שצריך לטפס עליו,

there needed to be a journey that I had to take.

יש מסע שצריך לצאת אליו.

And if I took that journey,

ואם אני אצא למסע,

no matter whether it failed or succeeded, it would be completely irrelevant.

לא משנה אם אכשל או אצליח, זה לא רלוונטי.

The point was that I would have something

הנקודה היא שיהיה לי משהו

to hook the questions of -- is humankind fundamentally evil?

לחבר אליו את השאלה - האם האנושות רעה מיסודותיה?

Is the destruction of the world inevitable? Should I have children?

האם הרס העולם בלתי נמנע? האם לעשות ילדים?

Is that a responsible thing to do? Etc., etc.

האם זהו דבר אחראי לעשות? וכולי ...

So I was thinking about peace,

וחשבתי על שלום,

and then I was thinking, well where's the starting point for peace?

ואז חשבתי, איפה נקודת ההתחלה של שלום?

And that was when I had the idea.

ואז הגיתי את הרעיון.

There was no starting point for peace.

אין נקודת פתיחה לשלום.

There was no day of global unity.

לא היה יום לאחדות גלובלית.

There was no day of intercultural cooperation.

לא היה יום לשיתוף פעולה בין-תרבותי.

There was no day when humanity came together,

לא היה יום שהאנושות עמדה יחדיו,

separate in all of those things

בנפרד מכל שאר הדברים

and just shared it together --

ושיתפה את זה ביחד -

that we're in this together,

אנחנו נמצאים בזה ביחד.

and that if we united and we interculturally cooperated,

ואם נתאחד ונשתף את התרבויות,

then that might be the key to humanity's survival.

אולי זה יהיה המפתח להישרדות האנושות.

That might shift the level of consciousness

אולי זה יסיט את רמת המודעות

around the fundamental issues that humanity faces --

מסביב לעניינים הבסיסיים שהאנושות עומדת לפניהם -

if we did it just for a day.

אם נעשה זאת רק ליום אחד.

So obviously we didn't have any money.

כמובן שלא היה לנו כסף.

I was living at my mom's place.

אני גרתי בביתה של אמי.

And we started writing letters to everybody.

והתחלנו לכתוב מכתבים לכולם.

You very quickly work out what is it that you've got to do

מהר מאד אתה מבין מה עליך לעשות

to fathom that out.

בשביל לתפוס את זה.

How do you create a day voted by every single head of state in the world

איך אתה יוצר יום שמוסכם ע"י כל ראשי המדינות בעולם,

to create the first ever Ceasefire Nonviolence Day,

היום הראשון אי פעם שבו אין אלימות ויש הפסקת אש,

the 21st of September?

ה 21 בספטמבר?

And I wanted it to be the 21st of September

ורציתי שזה יהיה ה 21 בספטמבר

because it was my granddad's favorite number.

כי זה היה המספר האהוב על סבי.

He was a prisoner of war.

הוא היה שבוי מלחמה.

He saw the bomb go off at Nagasaki.

הוא ראה את ההפצצה בנגסקי.

It poisoned his blood. He died when I was 11.

היא הרעילה את דמו, הוא מת כשהייתי בן 11.

So he was like my hero.

הוא היה הגיבור שלי.

And the reason why 21 was the number is

והסיבה שהמספר הוא 21 היא:

700 men left, 23 came back,

700 אנשים עזבו, 23 חזרו,

two died on the boat and 21 hit the ground.

שניים מתו באוניה ו 21 עלו לאדמה.

And that's why we wanted it to be the 21st of September as the date of peace.

וזו הסיבה שרציתי שה 21 בספטמבר יהיה התאריך.

So we began this journey,

והתחלנו את המסע,

and we launched it in 1999.

השקנו אותו ב 1999.

And we wrote to heads of state, their ambassadors,

וכתבנו לראשי מדינות, לשגרירים,

Nobel Peace laureates, NGOs, faiths,

לזוכי פרס נובל לשלום, ל-NGOs (ארגון חוץ-ממשלתי), למובילי דת,

various organizations -- literally wrote to everybody.

לארגונים רבים ושונים - כתבנו לכולם פשוטו כמשמעו.

And very quickly, some letters started coming back.

ומאד מהר, התחלנו לקבל תשובות.

And we started to build this case.

והתחלנו לבנות תיק.

And I remember the first letter.

ואני זוכר את המכתב הראשון.

One of the first letters was from the Dalai Lama.

אחד המכתבים הראשונים היה מהדלאי לאמה.

And of course we didn't have the money; we were playing guitars

וכמובן שלא היה לנו כסף. היינו מנגנים בגיטרות

and getting the money for the stamps that we were sending out all of [this mail].

בשביל להרוויח את הכסף הדרוש לבולים, לשלוח את כל המכתבים.

A letter came through from the Dalai Lama saying,

והמכתב שהגיע מהדלאי לאמה אמר,

"This is an amazing thing. Come and see me.

"זה רעיון מדהים, בואו לפגוש אותי.

I'd love to talk to you about the first ever day of peace."

אני אשמח לדבר אתכם על היום הראשון אי פעם של שלום."

And we didn't have money for the flight.

ולא היה לנו את הכסף לנסיעה.

And I rang Sir Bob Ayling, who was CEO of BA at the time,

אז התקשרתי לסר בוב איילינג, מנכ"ל BA בזמנו,

and said, "Mate, we've got this invitation.

ואמרתי "חבר, יש לנו פה הזמנה.

Could you give me a flight? Because we're going to go see him."

אתה יכול לסדר לי טיסה? כי אנחנו הולכים לפגוש אותו."

And of course, we went and saw him and it was amazing.

וכמובן, טסנו ופגשנו אותו וזה היה מדהים.

And then Dr. Oscar Arias came forward.

ואז ד"ר אוסקר אריאס לקח צעד קדימה.

And actually, let me go back to that slide,

ובעצם, אני אחזור אחורה שקופית אחת,

because when we launched it in 1999 --

בגלל שכשהשקנו ב 1999,

this idea to create the first ever day of ceasefire and non-violence --

הרעיון ליצור את היום הראשון של אי-אלימות והפסקת אש,

we invited thousands of people.

הזמנו אלפי אנשים.

Well not thousands -- hundreds of people, lots of people --

טוב נו, לא אלפים, אבל מאות אנשים, הרבה אנשים.

all the press, because we were going to try and create

את כל התקשורת, מכיוון שהלכנו לנסות ליצור

the first ever World Peace Day, a peace day.

את יום השלום העולמי הראשון, יום של שלום.

And we invited everybody,

והזמנו את כולם,

and no press showed up.

והתקשורת לא באה.

There were 114 people there -- they were mostly my friends and family.

היו שם 114 אנשים, רובם חברים ומשפחה שלי.

And that was kind of like the launch of this thing.

וזה היה אירוע ההשקה שלנו.

But it didn't matter because we were documenting, and that was the thing.

אבל זה לא שינה כי תעדנו הכל, וזה מה שחשוב.

For me, it was really about the process.

בשבילי, זה הכל התהליך.

It wasn't about the end result.

זה לא בשביל התוצאה הסופית.

And that's the beautiful thing about the camera.

וזה היופי של המצלמה.

They used to say the pen is mightier than the sword. I think the camera is.

אמרו פעם שהעט חזקה יותר מהחרב. אני חושב שהמצלמה היא החזקה.

And just staying in the moment with it was a beautiful thing

ורק להיות ברגע זה דבר יפיפייה

and really empowering actually.

ומאד מעצים למען האמת.

So anyway, we began the journey.

בכל מקרה, התחלנו את המסע.

And here you see people like Mary Robinson, I went to see in Geneva.

וכאן אתם רואים אנשים שפגשתי כמו מרי רובינסון, בג'נבה.

I'm cutting my hair, it's getting short and long,

אני מספר את השיער שלי, הוא פעם קצר ופעם ארוך,

because every time I saw Kofi Annan,

מכיוון שכל פעם שפגשתי את קופי אנאן,

I was so worried that he thought I was a hippie that I cut it,

פחדתי להצטייר כהיפי, אז גזרתי אותו.

and that was kind of what was going on.

וזה מה שקרה.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, I'm not worried about it now.

כן, אני כבר לא מודאג מזה היום.

So Mary Robinson,

נחזור למרי רובינסון,

she said to me, "Listen, this is an idea whose time has come. This must be created."

היא אמרה לי, "זה רעיון שזמנו הגיע. הוא חייב להתקיים."

Kofi Annan said, "This will be beneficial to my troops on the ground."

קופי אנאן אמר, "זה יתרום לאנשים שלי בשטח."

The OAU at the time, led by Salim Ahmed Salim,

ארגון אחדות אפריקה, בהובלת סלים אחמד סלים

said, "I must get the African countries involved."

אמר, "אני חייב לשכנע את המדינות מאפריקה להצטרף."

Dr. Oscar Arias, Nobel Peace laureate,

ד"ר אוסקר אריאס, זוכה פרס נובל לשלום,

president now of Costa Rica,

היום נשיא קוסטה ריקה,

said, "I'll do everything that I can."

אמר, "אני אעשה כל מה שאני יכול."

So I went and saw Amr Moussa at the League of Arab States.

והלכתי ופגשתי את עמר מוסא בליגה הערבית.

I met Mandela at the Arusha peace talks,

פגשתי את מנדלה בשיחות השלום בארושה.

and so on and so on and so on --

וכך הלאה וכך הלאה...

while I was building the case

בזמן שבניתי את התיק

to prove whether this idea

להוכיח אם הרעיון הזה

would make sense.

יכול להיות הגיוני.

And then we were listening to the people. We were documenting everywhere.

ואז הקשבנו לאנשים. תיעדנו בכל מקום.

76 countries in the last 12 years, I've visited.

ביקרתי ב 76 מדינות ב 12 שנים האחרונות.

And I've always spoken to women and children wherever I've gone.

ותמיד דיברתי עם נשים וילדים בכל מקום שהייתי בו.

I've recorded 44,000 young people.

הקלטתי 44,000 אנשים צעירים.

I've recorded about 900 hours of their thoughts.

הקלטתי 900 שעות של מחשבותיהם.

I'm really clear about how young people feel

ברור לי היום איך הם מרגישים

when you talk to them about this idea

כשאתה מדבר איתם על הרעיון

of having a starting point for their actions for a more peaceful world

של ליצור נקודת פתיחה לעולם שליו יותר

through their poetry, their art, their literature,

דרך השירה, האומנות, הסיפורים,

their music, their sport, whatever it might be.

המוזיקה, הספורט, כל מה שהם רוצים.

And we were listening to everybody.

והקשבנו לכולם.

And it was an incredibly thing, working with the U.N.

וזה היה דבר מדהים, לעבוד עם האו"ם.

and working with NGOs and building this case.

ארגונים חוץ ממשלתיים

I felt that I was presenting a case

הרגשתי שאני מציג תיק

on behalf of the global community

בשם הקהילה הבינלאומית

to try and create this day.

לנסות וליצור את היום.

And the stronger the case and the more detailed it was,

וככל שהתיק גדל וככל שהוא היה מפורט יותר,

the better chance we had of creating this day.

הסיכוי ליצירת היום הזה גדל.

And it was this stuff, this,

והדברים האלו, זה,

where I actually was in the beginning

איפה שהייתי בהתחלה

kind of thinking no matter what happened, it didn't actually matter.

כשחשבתי שלא משנה מה יקרה, זה לא באמת משנה.

It didn't matter if it didn't create a day of peace.

זה לא משנה, אם לא ניצור יום של שלום.

The fact is that, if I tried and it didn't work,

האמת היא, שאם אנסה וזה לא יצליח,

then I could make a statement

אז אוכל לטעון טענה

about how unwilling the global community is to unite --

לגבי כמה הקהילה הבינלאומית לא מוכנה להתאחד.

until, it was in Somalia, picking up that young girl.

עד אשר הייתי בסומליה, דיברתי עם נערה צעירה.

And this young child

והילדה הזאת

who'd taken about an inch and a half out of her leg with no antiseptic,

שהוציאו לה 4 ס"מ מהרגל בלי חומר מחטא,

and that young boy who was a child soldier,

והנער הזה שהיה ילד-חייל,

who told me he'd killed people -- he was about 12 --

שאמר לי שהוא הרג אנשים. הוא היה בערך בן 12.

these things made me realize

הדברים הללו גרמו לי להבין

that this was not a film that I could just stop.

שזהו לא סרט שאני יכול פשוט לעצור.

And that actually, at that moment something happened to me,

ובעצם, ברגע הזה משהו קרה לי,

which obviously made me go, "I'm going to document.

וגרם לי להגיד, "אני הולך לתעד.

If this is the only film that I ever make,

אם זה הסרט היחיד שאני אי פעם יעשה,

I'm going to document until this becomes a reality."

אני אתעד אותו עד אשר הוא יהפוך למציאות."

Because we've got to stop, we've got to do something

כי אנחנו חייבים לעצור, אנחנו חייבים לעשות משהו

where we unite --

שבו אנו מאחדים -

separate from all the politics and religion

מפרידים את כל הפוליטיקה והדתות

that, as a young person, is confusing me.

שבתור איש צעיר, עדיין מבלבלות אותי.

I don't know how to get involved in that process.

אני לא יודע איך להיות מעורב בתהליך הזה.

And then on the seventh of September, I was invited to New York.

ובשביעי בספטמבר, הוזמנתי לניו-יורק.

The Costa Rican government and the British government

הממשלות של קוסטה ריקה ובריטניה

had put forward to the United Nations General Assembly,

קראו בעצרת הכללית של האו"ם,

with 54 co-sponsors,

עם 54 ספונסרים שותפים,

the idea of the first ever Ceasefire Nonviolence Day,

ליצור את היום הראשון של האי-אלימות והפסקת אש,

the 21st of September, as a fixed calendar date,

כיום קבוע בלוח השנה, ה 21 בספטמבר,

and it was unanimously adopted by every head of state in the world.

והיום אומץ בפה אחד ע"י כל ראשי המדינות בעולם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Yeah, but there were hundreds of individuals, obviously, who made that a reality.

כן, והיו מאות אנשים שבזכותם זה הפך למציאות.

And thank you to all of them.

ותודה רבה לכל אחד מהם.

That was an incredible moment.

זה היה רגע מדהים.

I was at the top of the General Assembly just looking down into it and seeing it happen.

הייתי למעלה בעצרת הכללית, מסתכל למטה ורואה את כל זה קורה.

And as I mentioned, when it started,

וכמו שציינתי, כשהתחלתי,

we were at the Globe, and there was no press.

לא באה תקשורת.

And now I was thinking, "Well, the press it really going to hear this story."

ועכשיו חשבתי לעצמי, "ובכן, התקשורת בטוח הולכת לשמוע על זה."

And suddenly, we started to institutionalize this day.

ולפתע, התחלנו למסד את היום.

Kofi Annan invited me on the morning of September the 11th

קופי אנאן הזמין אותי בבוקר של ה 11 בספטמבר.

to do a press conference.

לערוך מסיבת עיתונאים.

And it was 8:00 AM when I stood there.

ובשעה 8 בבוקר, עמדתי שם.

And I was waiting for him to come down, and I knew that he was on his way.

ואני חיכיתי שהוא ירד למטה, וידעתי שהוא בדרך.

And obviously he never came down. The statement was never made.

וכמובן, הוא מעולם לא ירד. ההצהרה מעולם לא בוצעה.

The world was never told there was a day of global ceasefire and nonviolence.

העולם לא שמע מעולם על היום אי-אלימות והפסקת אש גלובלית.

And it was obviously a tragic moment

וכמובן שזה היה רגע טרגי

for the thousands of people who lost their lives,

לאלפי האנשים שאיבדו את חייהם,

there and then subsequently all over the world.

שם ובהמשך בכל העולם.

It never happened.

זה מעולם לא קרה.

And I remember thinking,

ואני זוכר שחשבתי,

"This is exactly why, actually,

"זה בדיוק למה

we have to work even harder.

אנחנו חייבים לעבוד קשה יותר.

And we have to make this day work.

ואנחנו חייבים לגרום ליום לעבוד.

It's been created; nobody knows.

הוא נוצר, אף אחד לא יודע.

But we have to continue this journey,

אבל אנחנו חייבים להמשיך במסע,

and we have to tell people,

ואנחנו חייבים להגיד לאנשים,

and we have to prove it can work."

ואנחנו חייבים להוכיח שהוא יכול לעבוד."

And I left New York freaked,

ועזבתי את ניו-יורק מבועת,

but actually empowered.

אבל בעצם מחוזק.

And I felt inspired

והרגשתי מעודד

by the possibilities

מהאפשרויות

that if it did, then maybe we wouldn't see things like that.

שאם נצליח, אולי נפסיק לראות מאורעות כאלו.

I remember putting that film out and going to cynics.

אני זוכר שהסרט יצא והציניקנים ראו אותו.

I was showing the film,

הראתי את הסרט,

and I remember being in Israel and getting it absolutely slaughtered

ואני זוכר שהייתי בישראל והוא נשחט

by some guys having watched the film --

ע"י כמה חבר'ה שראו אותו -

that it's just a day of peace, it doesn't mean anything.

שזה רק יום של שלום, שזה לא אומר שום דבר.

It's not going to work; you're not going to stop the fighting in Afghanistan;

שזה לא הולך לעבוד. שאני לא אעצור את הלחימה באפגניסטן,

the Taliban won't listen, etc., etc.

שהטליבאן לא יקשיב, וכולי ...

It's just symbolism.

זה רק סימבוליזם.

And that was even worse

וזה היה אפילו גרוע יותר

than actually what had just happened in many ways,

ממה שקרה בהרבה דרכים,

because it couldn't not work.

מכיוון שזה לא יכול לא לעבוד.

I'd spoken in Somalia, Burundi, Gaza, the West Bank,

דיברתי בסומליה, בבורונדי, בעזה, בגדה המערבית,

India, Sri Lanka, Congo, wherever it was,

בהודו, בסרי לנקה, בקונגו, לא משנה איפה,

and they'd all tell me, "If you can create a window of opportunity,

כולם אמרו לי, "אם תיצור את חלון ההזדמנויות הזה,

we can move aid, we can vaccinate children.

אנחנו נוכל לשנע עזרה, נוכל לחסן ילדים.

Children can lead their projects.

ילדים יוכלו להוביל פרויקטים.

They can unite. They can come together. If people would stop, lives will be saved."

הם יוכלו להתאחד. הם יוכלו להתכנס יחדיו. אם אנשים יעצרו, חיים ינצלו"

That's what I'd heard.

זה מה ששמעתי.

And I'd heard that from the people who really understood what conflict was about.

ושמעתי את זה מאנשים שבאמת הבינו את הקונפליקט.

And so I went back to the United Nations.

וחזרתי לאומות המאוחדות.

I decided that I'd continue filming and make another movie.

החלטתי שאני ממשיך לצלם ועושה עוד סרט.

And I went back to the U.N. for another couple of years.

וחזרתי לאו"ם אחרי כמה שנים.

We started moving around the corridors of the U.N. system,

התחלנו לעבור במסדרונות האו"ם,

governments and NGOs,

ממשלות וארגונים חוץ-ממשלתיים.

trying desperately to find somebody

מנסים נואשות למצוא מישהו

to come forward and have a go at it,

שיקום וילך על זה,

see if we could make it possible.

לראות אם נוכל לעשות את זה.

And after lots and lots of meetings obviously,

ואחרי הרבה הרבה פגישות,

I'm delighted that this man, Ahmad Fawzi,

איש אחד, אחמד פאווזי,

one of my heroes and mentors really,

אחד מהגיבורים ומהנטורים שלי,

he managed to get UNICEF involved.

הצליח לגרום ליוניצ"ף להתערב.

And UNICEF, God bless them, they said, "Okay, we'll have a go."

ויוניצ"ף, יברך אותם האל, אמרו "טוב, בוא נעשה את זה."

And then UNAMA became involved in Afghanistan.

ואז UNAMA התערבו באפגניסטן.

It was historical. Could it work in Afghanistan

זה היה היסטורי. האם זה יכול לעבוד באפגניסטן

with UNAMA and WHO

עם UNAMA ו WHO

and civil society, etc., etc., etc.?

וחברה אזרחית, וכולי..?

And I was getting it all on film and I was recording it,

ואני העליתי הכל על סרט, והקלטתי את זה,

and I was thinking, "This is it. This is the possibility of it maybe working.

וחשבתי לעצמי, "זהו זה. זו ההזדמנות שאולי סוף סוף זה יעבוד.

But even if it doesn't, at least the door is open

וגם אם לא, הדלת פתוחה

and there's a chance."

ויש סיכוי."

And so I went back to London,

וחזרתי ללונדון,

and I went and saw this chap, Jude Law.

ופגשתי את ג'וד לאו.

And I saw him because he was an actor, I was an actor,

ופגשתי אותו כי הוא שחקן, אני שחקן.

I had a connection to him,

היה לי חיבור אליו,

because we needed to get to the press, we needed this attraction,

מכיוון שהיינו צריכים להגיע לתקשורת, היינו צריכים אטרקציה,

we needed the media to be involved.

היינו צריכים שהמדיה תצטרף.

Because if we start pumping it up a bit maybe more people would listen

מכיוון שאם נתחיל לפמפם את זה, אולי עוד אנשים יקשיבו

and there'd be more --

ואפילו עוד -

when we got into certain areas,

כשנגיע לאזורים מסוימים,

maybe there would be more people interested.

אולי עוד אנשים יהיו מעוניינים.

And maybe we'd be helped financially a little bit more,

ואולי יעזרו לנו עוד קצת פיננסית,

which had been desperately difficult.

שגרם לנו לקשיים רבים.

I won't go into that.

אני אפילו לא אכנס לזה.

So Jude said, "Okay, I'll do some statements for you."

וג'וד אמר, "טוב, אני אעשה כמה הצהרות עבורך."

While I was filming these statements, he said to me, "Where are you going next?"

וכשצילמתי אותו, הוא אמר לי, "לאן אתה הולך מכאן?"

I said, "I'm going to go to Afghanistan." He said, "Really?"

ואני אמרתי "אני הולך לאפגניסטן." והוא אמר "באמת?"

And I could sort of see a little look in his eye of interest.

ויכולתי לראות את הניצוץ של עניין בעיניו.

So I said to him, "Do you want to come with me?

אז אמרתי לו, "אתה רוצה לבוא?

It'd be really interesting if you came.

זה יהיה מאד מעניין אם תצטרף.

It would help and bring attention.

זה יעזור ויביא תשומת לב.

And that attention

ותשומת הלב הזו

would help leverage the situation,

תעזור למנף את הסיטואציה,

as well as all of the other sides of it."

בנוסף להכל."

I think there's a number of pillars to success.

אני חושב שיש מספר עמודים להצלחה.

One is you've got to have a great idea.

אחד הוא שאתה חייב שיהיה לך רעיון טוב.

The other is you've got to have a constituency, you've got to have finance,

האחרים הם שאתה חייב שיהיה לך קהל, אתה חייב מימון,

and you've got to be able to raise awareness.

ואתה חייב להיות מסוגל ליצור מודעות.

And actually I could never raise awareness by myself, no matter what I'd achieved.

ואני לא יכול ליצור מודעות בעצמי, לא משנה מה השגתי.

So these guys were absolutely crucial.

ולכן האנשים הללו היו קריטיים.

So he said yes,

והוא אמר כן,

and we found ourselves in Afghanistan.

ומצאנו את עצמנו באפגניסטן.

It was a really incredible thing that when we landed there,

זה היה דבר נפלא שכשנחתנו שם,

I was talking to various people, and they were saying to me,

דיברתי עם אנשים שונים, והם אמרו לי,

"You've got to get everybody involved here.

"אתה חייב לגרום לכולם כאן להצטרף.

You can't just expect it to work. You have to get out and work."

אתה לא יכול לצפות שזה יעבוד. אתה חייב לצאת ולעבוד."

And we did, and we traveled around,

ועשינו זאת, טיילנו בסביבה,

and we spoke to elders, we spoke to doctors, we spoke to nurses,

דיברנו עם המבוגרים, עם הרופאים, עם האחיות,

we held press conferences, we went out with soldiers,

ערכנו מסיבות עיתונאים, נפגשנו עם חיילים,

we sat down with ISAF, we sat down with NATO,

ישבנו עם ה ISAF, ישבנו עם NATO,

we sat down with the U.K. government.

ישבנו עם הממשלה הבריטית.

I mean, we basically sat down with everybody --

אני מתכוון, ישבנו עם כולם.

in and out of schools with ministers of education,

ישבנו בבתי ספר עם שרי חינוך,

holding these press conferences,

עורכים את מסיבות העיתונאים האלו,

which of course, now were loaded with press, everybody was there.

שכמובן עכשיו, היו מפוצצות בעיתונאים, כולם היו שם.

There was an interest in what was going on.

היה עניין במה שקורה.

This amazing woman, Fatima Gailani, was absolutely instrumental in what went on

אישה מדהימה אחת, פטימה מגלני, הייתה מאד מועילה

as she was the spokesperson for the resistance against the Russians.

היא הייתה הדוברת של המחתרת נגד הרוסים.

And her Afghan network

והרשת שלה באפגניסטן

was just absolutely everywhere.

הייתה פשוט בכל מקום.

And she was really crucial in getting the message in.

והיא הייתה מאד נחרצת בהעברת המסר.

And then we went home. We'd sort of done it.

ואז חזרנו הביתה. בערך עשינו זאת.

We had to wait now and see what happened.

היינו צריכים לחכות ולראות מה יקרה.

And I got home,

וחזרתי הביתה,

and I remember one of the team bringing in a letter to me

ואני זוכר שאחד מהקבוצה שלנו הביא לי מכתב

from the Taliban.

מהטליבאן.

And that letter basically said, "We'll observe this day.

ובמכתב היה כתוב, "אנחנו נבחן את היום.

We will observe this day.

אנחנו נבחן את היום.

We see it as a window of opportunity.

אנחנו רואים בו חלון הזדמנויות.

And we will not engage. We're not going to engage."

ולא נתקוף. אנחנו לא נתקוף."

And that meant that humanitarian workers

וזה אמר שארגונים הומניטריים

wouldn't be kidnapped or killed.

לא יחטפו או יהרגו.

And then suddenly, I obviously knew at this point, there was a chance.

ופתאום, הבנתי באותה נקודה, שיש סיכוי.

And days later,

וכמה ימים אח"כ,

1.6 million children were vaccinated against polio

1.6 מיליון ילדים חוסנו נגד פוליו

as a consequence of everybody stopping.

כתוצאה מכך שכולם עצרו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And like the General Assembly,

וכמו בעצרת הכללית,

obviously the most wonderful, wonderful moment.

הרגע הזה, הרגע הנפלא הזה.

And so then we wrapped the film up and we put it together

ואז ערכנו את הסרט וסיימנו אותו

because we had to go back.

כי היינו חייבים לחזור.

We put it into Dari and Pashto. We put it in the local dialects.

תרגמנו אותו לפרסית ואפגנית. לניבים המקומיים.

We went back to Afghanistan,

חזרנו לאפגניסטן,

because the next year was coming, and we wanted to support.

מכיוון שלקראת שנה הבאה, רצינו לתמוך.

But more importantly, we wanted to go back,

אבל יותר חשוב, רצינו לחזור,

because these people in Afghanistan were the heroes.

מכיוון שהאנשים באפגניסטן הם עכשיו גיבורים.

They were the people who believed in peace

הם האנשים שמאמינים בשלום

and the possibilities of it, etc., etc. -- and they made it real.

והאפשרויות של זה, וכולי - הם הפכו את זה לאמיתי.

And we wanted to go back and show them the film

ורצינו להראות להם את הסרט

and say, "Look, you guys made this possible. And thank you very much."

ולהגיד "תראו, זה בזכותכם. תודה רבה לכם."

And we gave the film over.

והעברנו את הסרט.

Obviously it was shown, and it was amazing.

ראו אותו, זה היה מדהים.

And then that year, that year, 2008,

ואז בשנה ההיא, 2008,

this ISAF statement from Kabul, Afghanistan, September 17th:

הודעה של ה ISAF מקבול, אפגניסטן ב 17 בספטמבר אמרה:

"General Stanley McChrystal,

"גנרל סטנלי מק'קריסטל,

commander of international security assistance forces in Afghanistan,

מפקד כוחות הסיוע הביטחוני הבינלאומי באפגניסטן,

announced today ISAF will not conduct offensive military operations

מצהיר היום שהארגון לא יזום פעולות תקיפה צבאיות

on the 21st of September."

ב 21 בספטמבר."

They were saying they would stop.

הם אמרו שהם יפסיקו.

And then there was this other statement

ואז הייתה עוד הצהרה

that came out from the U.N. Department of Security and Safety

שיצאה מהמחלקה להגנה וביטחון

saying that, in Afghanistan,

שאמרה שבאפגניסטן,

because of this work,

בעקבות כך,

the violence was down by 70 percent.

האלימות ירדה ב 70 אחוז.

70 percent reduction in violence on this day at least.

70 אחוז ירידה באלימות ביום זה לפחות.

And that completely blew my mind

זה הדהים אותי לחלוטין

almost more than anything.

יותר מכל דבר אחר.

And I remember being stuck in New York, this time because of the volcano,

ואני זוכר שהייתי תקוע בניו-יורק, הפעם בעקבות הר העש,

which was obviously much less harmful.

שכמובן היה הרבה פחות מזיק.

And I was there thinking about what was going on.

וחשבתי לעצמי על מה שקרה.

And I kept thinking about this 70 percent.

והמשכתי לחשוב על הנתון הזה, 70 אחוז.

70 percent reduction in violence --

70 אחוז ירידה באלימות,

in what everyone said was completely impossible

כשכולם אמרו שזה לא יתכן

and you couldn't do.

שלא נצליח.

And that made me think that, if we can get 70 percent in Afghanistan,

ואז חשבתי לעצמי, אם הצלחנו להשיג 70 אחוז באפגניסטן,

then surely we can get 70 percent reduction everywhere.

אז בטוח נוכל להשיג 70 אחוז בכל מקום אחר.

We have to go for a global truce.

אנחנו חייבים ללכת להפסקת אש גלובלית.

We have to utilize this day of ceasefire and nonviolence

אנחנו חייבים לתעל את היום הזה של אי-אלימות והפסקת אש

and go for a global truce,

וללכת להפסקת אש גלובלית,

go for the largest recorded cessation of hostilities,

ללכת להפוגה המתועדת הגדולה ביותר של עוינות,

both domestically and internationally, ever recorded.

גם פנימית וגם בינלאומית, שתועדה.

That's exactly what we must do.

זה בדיוק מה שאנחנו חייבים לעשות.

And on the 21st of September this year,

וב-21 בספטמבר השנה,

we're going to launch that campaign at the O2 Arena

אנו הולכים להשיק את הקמפיין ב- O2 ארנה בלונדון

to go for that process,

לתהליך הזה,

to try and create the largest recorded cessation of hostilities.

לנסות וליצור את הפסקת האש המתועדת הגדולה ביותר.

And we will utilize all kinds of things --

ואנחנו נתעל כל מני דברים -

have a dance and social media

נשף ומדיה חברתית

and visiting on Facebook and visit the website, sign the petition.

ופייסבוק, ואתרים אחרים, וחתימה על עצומות.

And it's in the six official languages of the United Nations.

והכל בשש השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.

And we'll globally link with government, inter-government,

ואנחנו נקשר גלובלית ממשלות ובין-ממשלות,

non-government, education, unions, sports.

לא ממשלתיות, חינוך, איגודים וספורט.

And you can see the education box there.

ואתם יכולים לראות את תיבת החינוך שם.

We've got resources at the moment in 174 countries

ברגע זה יש לנו משאבים ב 174 מדינות

trying to get young people to be the driving force

מנסים לגרום לנערים צעירים להיות הכוח המניע

behind the vision of that global truce.

שמאחורי החזון של הפסקת אש גלובלית.

And obviously the life-saving is increased, the concepts help.

וכמובן להציל חיים, זה עוזר.

Linking up with the Olympics --

לקשר זאת עם האולימפיאדה.

I went and saw Seb Coe. I said, "London 2012 is about truce.

נפגשתי עם סבסטיאן קו. אמרתי "לונדון 2012 שווה הפסקת אש.

Ultimately, that's what it's about."

בסופו של דבר, זה מה שחשוב."

Why don't we all team up? Why don't we bring truce to life?

למה שלא נתאגד יחדיו? למה שלא נביא את הפסקת האש לחיים?

Why don't you support the process of the largest ever global truce?

למה שלא נתמוך ביצירת הפסקת האש הגלובלית הגדולה ביותר?

We'll make a new film about this process.

נכין סרט חדש על התהליך.

We'll utilize sport and football.

נתעל ספורט וכדורגל.

On the Day of Peace, there's thousands of football matches all played,

ביום השלום, יש אלפי משחקי כדורגל בכל העולם,

from the favelas of Brazil to wherever it might be.

מהפאבלות של ברזיל לכל מקום אשר יהיה.

So, utilizing all of these ways

ובכן, לתעל את כל הדרכים הללו

to inspire individual action.

לתת השראה לפעולה אינדיבידואלית.

And ultimately, we have to try that.

ובסופו של יום, אנו חייבים לנסות.

We have to work together.

אנו חייבים לעבוד יחדיו.

And when I stand here in front of all of you,

וכשאני עומד כאן לפניכם,

and the people who will watch these things,

והאנשים שיצפו,

I'm excited, on behalf of everybody I've met,

אני מתרגש, בשם כל מי שפגשתי,

that there is a possibility that our world could unite,

שיש סיכוי שהעולם שלנו יתאחד,

that we could come together as one,

שנוכל לבוא כגוף אחד,

that we could lift the level of consciousness around the fundamental issues,

שנוכל להעלות את דרגת המודעות מסביב לנושאים עקרוניים אלו,

brought about by individuals.

שהובאו ע"י אינדיבידואלים.

I was with Brahimi, Ambassador Brahimi.

נפגשתי עם ברהימי, השגריר ברהימי.

I think he's one of the most incredible men

אני חושב שהוא אחד האנשים המדהימים

in relation to international politics -- in Afghanistan, in Iraq.

בתחום של פוליטיקה בינלאומית, באפגניסטן ועיראק.

He's an amazing man.

הוא אדם מדהים.

And I sat with him a few weeks ago.

ישבתי איתו לפני מספר שבועות.

And I said to him, "Mr. Brahimi, is this nuts, going for a global truce?

ואמרתי לו, "מר ברהימי, האם זה הגיוני? ללכת להפסקת אש גלובלית?

Is this possible? Is it really possible that we could do this?"

האם זה אפשרי? האם נוכל לעשות זאת?"

He said, "It's absolutely possible."

הוא השיב, "בוודאי שזה אפשרי."

I said, "What would you do?

אני אמרתי, "מה אתה היית עושה?

Would you go to governments and lobby and use the system?"

היית פונה לממשלות? ללוביסטים? משתמש במערכת?"

He said, "No, I'd talk to the individuals."

הוא השיב, "לא, הייתי מדבר עם האינדיבידואלים."

It's all about the individuals.

זה הכל קשור באינדיבידואלים.

It's all about you and me.

הכל קשור בכם ובי.

It's all about partnerships.

זה נוגע לשותפויות.

It's about your constituencies; it's about your businesses.

זה ציבור הבוחרים, זה העסקים.

Because together, by working together,

מכיוון שיחדיו, בעבודה משותפת,

I seriously think we can start to change things.

אני באמת חושב שנוכל להזיז דברים.

And there's a wonderful man sitting in this audience, and I don't know where he is,

ויש כאן אדם נפלא, ואני לא יודע איפה הוא,

who said to me a few days ago -- because I did a little rehearsal --

שאמר לי לפני כמה ימים, כשעשיתי חזרה.

and he said, "I've been thinking about this day

הוא אמר "חשבתי על היום הזה

and imagining it as a square

ודמיינתי ריבוע

with 365 squares,

שבתוכו 365 ריבועים,

and one of them is white."

ואחד מהם לבן."

And it then made me think about a glass of water, which is clear.

וזה גרם לי לחשוב על כוס מים, צלולה.

If you put one drop,

אם נכניס לתוכה טיפה אחת,

one drop of something, in that water,

טיפה אחת של משהו, במים האלו,

it'll change it forever.

הם ישתנו לנצח.

By working together, we can create peace one day.

בעבודה משותפת, נוכל ליצור שלום יום אחד.

Thank you TED. Thank you.

תודה לכם TED, תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks a lot.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you very much. Thank you.

תודה רבה לכם, תודה.