Why is the Mona Lisa so famous? - Noah Charney

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

As dawn broke over Paris on August 21st, 1911,

עם עלות השחר על פריס ב-21 באוגוסט, 1911,

Vincenzo Peruggia hoisted a painting off the wall

וינצ‘נצו פרוג’יה הסיר תמונה מהקיר

and slipped down the back stairs of the Louvre.

וחמק במורד המדרגות האחוריות של הלובר.

He was close to freedom, the exit just before him

הוא היה קרוב לחופש, כשהיציאה ממש לפניו

when he encountered a two-pronged problem:

כאשר הוא נתקל בבעיה דו-כיוונית:

the door was locked and footsteps were approaching.

הדלת הייתה נעולה וצעדים נשמעו מתקרבים.

Tucked under Peruggia’s arm was Leonardo da Vinci’s “Mona Lisa.”

תחת זרועו של פרוג‘יה היתה תחובה ה“מונה ליזה” של לאונרדו דה וינצ’י.

זה ללא ספק הציור הכי מפורסם בעולם היום.

It's arguably the world's most famous painting today.

But how did it achieve its status?

אבל איך הוא זכה למעמדו זה?

Leonardo is thought to have started the portrait in 1503

חושבים שלאונרדו החל לצייר את הדיוקן ב 1503

at the request of a Florentine businessman

לבקשת איש עסקים פלורנטיני

who wanted a portrait of his wife, Lisa Gherardini.

שרצה דיוקן של אשתו, ליסה גררדיני.

Leonardo continued working on the painting for more than 10 years,

לאונרדו המשיך לעבוד על הציור במשך יותר מ-10 שנים,

but it was unfinished by the time he died.

אבל הוא לא היה גמור בזמן שהוא מת.

Over his lifetime, Leonardo conducted groundbreaking studies on human optics,

במהלך חייו לאונרדו ערך מחקרים פורצי דרך על אופטיקה אנושית,

which led him to pioneer certain artistic techniques.

מה שהוביל אותו לסלול דרך לטכניקות אמנותיות מסוימות.

Some can be seen in the “Mona Lisa.”

שאת חלקן ניתן לראות ב“מונה ליזה“.

Using “atmospheric perspective,” he made images at greater distances hazier,

תוך שימוש ב“פרספקטיבה אטמוספרית“, הוא צייר תמונות של מרחקים גדולים ומעורפלים יותר,

producing the illusion of profound depth.

כשהוא מייצר אשליה של עומק משמעותי.

And with “sfumato,” he created subtle gradations between colors

ועם “ספומאטו“, הוא יצר הדרגות מעודנות בין צבעים

that softened the edges of the forms he depicted.

שריככו את קצוות הצורות שהוא צייר.

All of this is striking,

כל זה מדהים,

but is it enough to make the “Mona Lisa” the world’s most famous painting?

אבל האם זה מספיק כדי להפוך את ה“מונה ליזה” לציור המפורסם ביותר בעולם?

Many scholars consider it an outstanding Renaissance portrait—

חוקרים רבים רואים בה דיוקן רנסנס יוצא דופן -

but one among plenty.

אבל אחד מני רבים.

And history is full of great paintings.

וההיסטוריה מלאה בציורים נהדרים.

Indeed, the “Mona Lisa’s” rise to worldwide fame

אמנם, התהילה העולמית לה זכתה ה“מונה ליזה”

depended largely on factors beyond the canvas.

תלויה במידה רבה בגורמים שמעבר לקנבס.

King François the First of France purchased the painting

המלך פרנסואה הראשון של צרפת רכש את הציור

and began displaying it after Leonardo’s death.

והחל להציג אותו לאחר מותו של לאונרדו.

Then, in 1550, Italian scholar Giorgio Vasari

ואז, בשנת 1550, החוקר האיטלקי, ג‘ורג’יו וזארי

published a popular biography of Italian Renaissance artists,

פרסם ביוגרפיה פופולרית של אמני הרנסנס האיטלקיים

Leonardo included.

כולל לאונרדו.

The book was translated and distributed widely,

הספר תורגם והופץ באופן נרחב,

and it contained a gushing description of the “Mona Lisa”

והוא הכיל תיאור קולח של ה“מונה ליזה”

as a hypnotic imitation of life.

כחיקוי מהפנט של החיים.

Over the years, the “Mona Lisa” became one of the most enviable pieces

עם השנים הפכה ה“מונה ליזה“. לאחת היצירות הכי מעוררות קנאה

in the French Royal Collection.

באוסף הצרפתי המלכותי.

It hung in Napoleon’s bedroom and eventually went on public display

היא היתה תלויה בחדר השינה של נפוליאון ולבסוף הוצאה לתצוגה פומבית

in the Louvre Museum.

במוזיאון הלובר.

There, visitors flocked to see the once-private treasures

מבקרים נהרו לשם, כדי לראות את האוצרות שהיו פעם רכושה הפרטי

of the deposed aristocracy.

של האצולה המודחת.

During the 1800s, a series of European scholars further hyped the “Mona Lisa” up,

במהלך המאה ה-19, חוקרים אירופאים רוממו עוד יותר את ה“מונה ליזה“,

fixating to a conspicuous degree on the subject's allure.

כשהם מתקבעים באופן בולט על כוח המשיכה שלה.

In 1854, Alfred Dumesnil said that Mona Lisa’s smile imparted

ב-1854 אמר אלפרד דומסניל שהחיוך של מונה ליזה חשף

a “treacherous attraction.”

“משיכה בוגדנית“.

A year later, Théophile Gautier wrote of her “mocking lips”

שנה לאחר מכן כתב תיאופיל גוטייה על “שפתיה המלגלגות”

and “gaze promising unknown pleasures.”

ו“מבטה שמבטיח הנאות לא מוכרות“.

And in 1869, Walter Pater described Mona Lisa

וב-1869, וולטר פאטר תיאר את מונה ליזה

as the embodiment of timeless feminine beauty.

כהתגלמות היופי הנשי הנצחי.

By the 20th century, the portrait was an iconic piece

במאה ה-20, הדיוקן כבר הפך ליצירה אייקונית

in one of the world’s most famous museums.

באחד המוזיאונים המפורסמים בעולם.

But the “Mona Lisa” wasn’t yet a household name.

אבל ה“מונה ליזה” עדיין לא הייתה שם מוכר בכל בית.

It was Peruggia’s 1911 heist that helped it skyrocket to unprecedented fame.

השוד של פרוג’ה ב-1911 הוא שעזר לה להרקיע שחקים לתהילה חסרת תקדים.

Having been contracted to make protective cases for the Louvre,

כמי שנשכר לייצר כיסויי מגן עבור הלובר,

it wasn’t totally inconceivable for Peruggia to be locked inside the museum.

זה היה הגיוני למדי שפרוג’ה יהיה נעול בתוך המוזיאון.

And, lucky for him, when a workman encountered him in the stairwell,

ולמזלו, כשפועל נתקל בו בחדר המדרגות,

he simply helped Peruggia open the door and let him walk out into the morning.

הוא פשוט עזר לפרוג’ה לפתוח את הדלת ולתת לו לצאת בבוקר.

The theft made international headlines.

הגנבה עלתה לכותרות בינלאומיות.

People gathered to see the blank space where the “Mona Lisa” once hung.

אנשים התאספו לראות את החלל הריק שבו הייתה פעם תלויה ה“מונה ליזה“.

The police interviewed Peruggia because he had worked at the Louvre,

המשטרה ראיינה את פרוג’ה בגלל שהוא עבד בלובר,

but they never considered him a suspect.

אבל היא מעולם לא ראתה בו חשוד.

Meanwhile, they interrogated Pablo Picasso because of his connection

בינתיים, הם חקרו את פבלו פיקאסו בגלל הקשר שלו

to a previous Louvre theft, but eventually let him go.

לגנבה קודמת בלובר, אבל בסופו של דבר שחררו אותו.

For two years, Peruggia kept the painting in a false-bottom suitcase,

במשך שנתיים, פרוג’ה שמר את הציור במזוודה עם תחתית כפולה,

then smuggled the “Mona Lisa” to Italy

ולאחר מכן הבריח את ה“מונה ליזה” לאיטליה

and arranged to sell it to a Florentine art dealer.

ותיכנן למכור אותה לסוחר אמנות פלורנטיני.

Peruggia saw himself as an Italian patriot returning an old master’s work.

פרוג’ה החשיב את עצמו כפטריוט איטלקי שהחזיר עבודת מאסטר היסטורית.

But instead of being celebrated as such, he was immediately arrested.

אבל במקום להלל אותו ככזה, הוא נעצר מיד.

With the mystery solved, the “Mona Lisa” went back on display to large crowds,

כשהתעלומה נפתרה, ה“מונה ליזה” חזרה לתצוגה בפני קהל גדול,

and newspapers took the story for a victory lap.

והעיתונים פירסמו כתבות ניצחון.

In the following decades, conceptual artist Marcel Duchamp mocked it;

בעשורים הבאים, מרסל דושאן אמן קונספטואלי לעג לה;

Nazi art thieves pursued it; Nat King Cole sang about it;

גנבי אמנות נאצים רדפו אחריה; נט קינג קול שר עליה;

and museumgoers wielding stones, paint, acid, and teacups attacked it.

ומבקרי מוזיאונים תקפו אותה.באבנים, צבע, חומצה, וכוסות תה.

More than 500 years after its creation— eyebrows and eyelashes long since faded—

יותר מ-500 שנה לאחר שנוצרה- כשגבותיה וריסיה דהו מזמן -

the “Mona Lisa” is protected by a bulletproof, earthquake-safe case.

ה“מונה ליזה” מוגנת בכספת חסינת כדורים, ועמידה בפני רעידות אדמה.

Now, it stands perhaps less as an exemplary Renaissance portrait

כיום היא, אולי מייצגת פחות, דיוקן רנסנס למופת

and more as a testament to how we create and maintain celebrity.

ויותר מהווה עדות לאופן בו אנו יוצרים ושומרים על ידוענים.