Why should you read "Hamlet"? - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

"Who’s there?"

"מי שם?"

Whispered in the dark,

נלחש באפלה,

this question begins a tale of conspiracy, deception and moral ambiguity.

השאלה הזו מתחילה סיפור של מזימה, הטעיה ודו משמעות מסרלית.

And in a play where everyone has something to hide,

ובמחזה בו לכולם יש משהו להסתיר,

its answer is far from simple.

התשובה רחוקה מלהיות פשוטה.

Written by William Shakespeare between 1599 and 1601,

המחזה שנכתב על ידי וויליאם שייקספיר בין 1599 ל 1601,

"Hamlet" depicts its titular character haunted by the past,

"המלט" מתאר את הדמות נושאת את אותו שם שנרדפת על ידי העבר,

but immobilized by the future.

אבל משותקת על ידי העתיד.

Mere months after the sudden death of his father,

חודשים בודדים אחרי מותו הפתאומי של אביו,

Hamlet returns from school a stranger to his own home,

המלט חוזר מבית הספר, זר בביתו שלו,

and deeply unsure of what might be lurking in the shadows.

ולחלוטין לא בטוח לגבי מה אורב בצללים.

But his brooding takes a turn

אבל הבקיעה שלו לוקחת פניה

when he’s visited by a ghost that bears his father’s face.

כשמבקרת אותו רוח רפאים שנושאת את פני אביו.

The phantom claims to be the victim of a “murder most foul,”

הפאנטום טוען שהוא קורבן של "רצח אכזרי,"

and convinces Hamlet that his uncle Claudius usurped the throne

ומשכנע את המלט שדודו קלאודיוס רודף אחרי הכתר

and stole queen Gertrude’s heart.

וגנב את ליבה של המלכה גרטרוד.

The prince’s mourning turns to rage,

יגונו של הנסיך הופך לזעם,

and he begins to plots his revenge

והוא מתחיל לזמום את נקמתו

on the new king and his court of conspirators.

על המלך החדש וחצרו של שותפיו למזימה.

The play is an odd sort of tragedy,

המחזה הוא סוג מוזר של טרגדיה,

lacking either the abrupt brutality or all-consuming romance

שחסר לה את הברוטליות הפתאומית או הרומנטיקה המכלה

that characterize Shakespeare’s other work in the genre.

שמאפיינות את העבודות האחרות של שייקספיר באותו ז'אנר.

Instead it plumbs the depths of its protagonist’s indecisiveness,

במקום זאת הוא צולל למעמקי חוסר ההחלטיות של הגיבור שלו,

and the tragic consequences thereof.

ולתוצאות הטראגיות שלה.

The ghost’s revelation draws Hamlet into multiple dilemmas–

הגילוי של רוח הרפאים מושך את המלט לדילמות מרובות --

what should he do, who can he trust,

מה הוא יעשה, במי הוא יכול לבטוח,

and what role might he play in the course of justice?

ואיזה תפקיד הוא ימלא במהלך הצדק?

These questions are complicated by a tangled web of characters,

השאלות האלו מסובכות על ידי רשת הקורים הסבוכה של הדמויות,

forcing Hamlet to negotiate friends, family,

שמכריחה את המלט לדון עם חבריו, משפחתו,

court counselors, and love interests–

יועצי החצר, ומושאי אהבתו --

many of whom possess ulterior motives.

הרבה מהם בעלי מטרות נעלמות.

The prince constantly delays and dithers over how to relate to others,

הנסיך כל הזמן משתהה ומהסס אודות כיצד להתייחס לאחרים,

and how he should carry out revenge.

ואיך הוא צריך להוציא לפועל את נקמתו.

This can make Hamlet more than a little exasperating,

זה יכול להרתיח מאד את המלט,

but it also makes him one of the most human characters Shakespeare ever created.

אבל זה גם הופך אותו לאחת הדמויות הכי אנושיות ששיקספיר אי פעם יצר.

Rather than rushing into things,

במקום למהר לפעול,

Hamlet becomes consumed with the awful machinations of thinking itself.

המלט הופך לאפוף בחשיבה על המזימה הנוראית עצמה.

And over the course of the play,

ובמהלך המחזה,

his endless questions come to echo throughout our own racing minds.

השאלות האין סופיות שלו מהדהדות במוחותינו הממהרים.

To accomplish this,

כדי להשיג זאת,

Shakespeare employs his most introspective language.

שייקספיר משתמש בשפה הכי אינטרוספקטיבית שלו.

From the usurping king’s blazing contemplation of heaven and hell,

מההרהורים הרושפים של המלך שגזל את המלוכה על גהנום וגן עדן,

to the prince’s own cackling meditation on mortality,

למדיטציה המפטפטת של הנסיך עצמו על התמותה שלו.

Shakespeare uses melancholic monologues to breathtaking effect.

שייקספיר השתמש במונולוגים מלנכוליים בצורה עוצרת נשימה.

This is perhaps best exemplified in Hamlet’s most famous declaration of angst:

זה אולי מוצג באופן הטוב ביותר בהצהרה הכי מוכרת של המלט:

"To be or not to be—that is the question:

"להיות או לא להיות - זו השאלה:

Whether ’tis nobler in the mind to suffer

בין אם זה אציל יותר בראש לסבול

The slings and arrows of outrageous fortune,

את המקלעים והחיצים של המזל המרתיח,

Or to take arms against a sea of troubles

או להתחמש נגד ים של צרות

And, by opposing, end them."

ובהתנגדות להן, להביא לקיצן."

This monologue personifies Hamlet’s existential dilemma:

המונולוג הזה מגלם את הדילמה הקיומית של המלט:

being torn between thought and action,

להקרע בין מחשבה ומעשה,

unable to choose between life and death.

לא מסוגל לבחור בין החיים והמוות.

But his endless questioning raises yet another anxiety:

אבל התשאול האין סופי שלו מעלה חרדה נוספת:

is Hamlet’s madness part of a performance to confuse his enemies,

האם השיגעון של המלט הוא חלק מהופעה כדי לבלבל את אוייביו,

or are we watching a character on the brink of insanity?

או האם אנחנו צופים בדמות על גבול השיגעון?

These questions weigh heavily on Hamlet’s interactions with every character.

השאלות האלו מכבידות על התקשורת של המלט עם כל דמות.

And since he spends much of the play facing inward,

ומאחר והוא מבלה חלק ניכר מהמחזה במבט פנימה,

he often fails to see the destruction left in his wake.

הוא כושל פעמים רבות בלראות את ההרס שהוא משאיר אחריו.

He’s particularly cruel to Ophelia,

הוא אכזרי במיוחד כלפי אופליה,

his doomed love interest who is brought to madness by the prince’s erratic behavior.

מושא אהבתו המקוללת שמובאת לשגעון על ההתנהגות הלא יציבה של הנסיך.

Her fate is one example of how tragedy could have been easily avoided,

גורלה הוא דוגמה אחת לאיך טרגדיה היתה יכולה להמנע בקלות,

and shows the ripple effect of Hamlet’s toxic mind games.

ומראה את אפקט הגלים של משחקי המוח הרעילים של המלט.

Similar warning signs of tragedy are constantly overlooked throughout the play.

מתעלמים מאותות אזהרה דומים של טרגדיה במהלך המחזה.

Sometimes, these oversights occur because of willful blindness–

לפעמים, ההתעלמויות הלו מתרחשות בגלל עוורון מכוון -

such as when Ophelia’s father dismisses Hamlet’s alarming actions

כמו כשאביה של אופליה מתעלם מהפעולות המדאיגות של המלט

as mere lovesickness.

כהתאהבות פשוטה.

At other points, tragedy stems from deliberate duplicity–

בנקודות אחרות, הטרגדיה נובעת מכפילות מכוונת --

as when a case of mistaken identity leads to yet more bloodshed.

כמו במקרה של טעות בזיהוי שמובילה להקזת דם נוספת.

These moments leave us with the uncomfortable knowledge

הרגעים האלה משאירים אותנו עם הידע הלא נוח

that tragedy evolves from human error–

שטרגדיה מתפתחת מטעות אנוש --

even if our mistake is to leave things undecided.

אפילו אם הטעות שלנו היא להשאיר דברים לא מוחלטים.

For all these reasons, perhaps the one thing we never doubt is Hamlet’s humanity.

מכל הסיבות האלו, אולי הדבר היחיד שמעולם לא פקפקנו בו הוא האנושיות של המלט.

But we must constantly grapple with who the “real” Hamlet might be.

אבל אנחנו חייבים כל הזמן להתמודד עם מי הוא המלט האמיתי.

Is he a noble son avenging his father?

האם הוא בן אציל שנוקם את אביו?

Or a mad prince creating courtly chaos?

או נסיך משוגע שיוצר כאוס מפואר?

Should he act or observe, doubt or trust?

האם הוא צריך לפעול או להסתכל, להסס או לבטוח?

Who is he? Why is he here?

מי הוא? למה הוא פה?

And who’s out there– waiting in the dark?

ומי נמצא שם -- מחכה בחשכה?