Why do we, like, hesitate when we, um, speak? - Lorenzo García-Amaya

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

For as long as we’ve had language, some people have tried to control it.

מאז שיש לנו שפה, כמה אנשים ניסו לשלוט בה.

And some of the most frequent targets of this communication regulation

וכמה מהמטרות הכי תכופות של ניטור תקשורת

are the ums, ers, and likes that pepper our conversations.

הם ה אמממ, אהה, וכאילו שמנקדים את השיח שלנו.

Ancient Greek and Latin texts warned against speaking with hesitation,

טקסטי יוונים ולטינים עתיקים הזהירו נגד דיבור מהוסס,

modern schools have tried to ban the offending terms,

בתי ספר מודרנים ניסו לאסור את המונחים הפוגעניים,

and renowned linguist Noam Chomsky dismissed these expressions as “errors”

והבלשן הידוע נועם חומסקי דחה את הביטויים האלה כ“טעויות”

irrelevant to language.

ולא רלוונטים לשפה.

Historically, these speech components had been lumped

היסטורית, רכיבי הדיבור האלה נאספו

into the broader bucket of “disfluencies”—

לדלי רחב יותר של ”ממלאי מקום” --

linguistic fillers which distract from useful speech.

ממלאי מקום לשוניים שמסיחים מדיבור מועיל.

However, none of this controversy has made these so-called disfluencies less common.

עם זאת, אף אחת מהמחלוקות האלו לא הפכה את ממלאי המקום לנפוצים פחות.

They continue to occur roughly 2 to 3 times per minute in natural speech.

הם ממשיכים להתרחש 2 עד 3 פעמים בדקה בדיבור טבעי.

And different versions of them can be found in almost every language,

וגרסאות שונות שלהן יכולות להימצא בכמעט כל שפה,

including sign language.

כולל שפת הסימנים.

So are ums and uhs just a habit we can’t break?

אז האם אממ ואהה הם פשוט הרגל שקשה לשבור?

Or is there more to them than meets the ear?

או האם יש יותר משנשמע לאוזן?

To answer this question, it helps to compare these speech components

כדי לענות על השאלה, זה עוזר להשוות את רכיבי הדיבור האלו

to other words we use in everyday life.

למילים אחרות שבהן אנחנו משתמשים יום-יום.

While a written word might have multiple definitions,

אמנם למילים כתובות יכולות להיות הגדרות מרובות,

we can usually determine its intended meaning through context.

אבל אנחנו יכולים לקבוע בדרך כלל את המשמעות דרך ההקשר.

In speech however, a word can take on additional layers of meaning.

בדיבור לעומת זאת, מילה יכולה לקבל רבדים נוספים של משמעות.

Tone of voice, the relationship between speakers,

טון הדיבור, היחסים בין הדוברים,

and expectations of where a conversation will go

והציפיות של לאן השיחה הולכת

can imbue even words that seem like filler with vital information.

יכולות לתת אפילו למילים שנראות כמו מילוי מידע חיוני.

This is where “um” and “uh” come in.

פה ה“אמממ” וה “אהה” נכנסים.

Or “eh” and “ehm,” “tutoa” and “öö,” “eto” and “ano.”

או “אה” ואהמ“, “טוטואה” ו“אוו,” “אטו” ו“אנו.”

Linguists call these filled pauses, which are a kind of hesitation phenomenon.

בלשנים קוראים לאלה הפסקות מלאות, שהן סוג של תופעת היסוס.

And these seemingly insignificant interruptions

וההפרעות שנראות חסרות חשיבות

are actually quite meaningful in spoken communication.

הן למעשה די משמעותיות בתקשורת מדוברת.

For example, while a silent pause might be interpreted

לדוגמה, הפסקה שקטה אולי תהיה מפורשת

as a sign for others to start speaking,

כאות לאחרים להתחיל לדבר,

a filled pause can signal that you’re not finished yet.

הפסקה מלאה יכולה לאותת שלא סיימת עדיין.

Hesitation phenomena can buy time for your speech to catch up with your thoughts,

תופעת ההיסוס יכולה לקנות זמן לדיבור שלכם לתפוש את המחשבות שלכם,

or to fish out the right word for a situation.

או לדוג את המילה הנכונה למצב.

And they don’t just benefit the speaker—

והן לא מועילות רק לדובר --

a filled pause lets your listeners know an important word is on the way.

הפסקה מלאה מאפשרת למאזינים שלכם לדעת שמילה חשובה בדרך.

Linguists have even found that people are more likely

בלשנים אפילו גילו שיש סבירות גבוהה יותר

to remember a word if it comes after a hesitation.

לזכור מילה אם היא באה אחרי היסוס.

Hesitation phenomena aren’t the only parts of speech

תופעת ההיסוס היא לא החלק היחיד בדיבור

that take on new meaning during dialogue.

שמקבל משמעות חדשה במהלך דיאלוג.

Words and phrases such as “like,” “well” or “you know”

מילים וביטויים כמו “כאילו,” “ובכן” או “אתם יודעים”

function as discourse markers,

מתפקדים כסמני שיח,

ignoring their literal meaning to convey something about the sentence

מתעלמים מהמשמעות המילולית שלהם כדי להעביר משהו על המשפט

in which they appear.

שבו הן מופיעות.

Discourse markers direct the flow of conversation,

סמני שיח מנחים את השטף של השיחה,

and some studies suggest that conscientious speakers

וכמה מחקרים מציעים שדוברים מצפוניים

use more of these phrases to ensure everyone is being heard and understood.

משתמשים ביותר מהמונחים האלה כדי להבטיח שכולם נשמעים ומובנים.

For example, starting a sentence with “Look...”

לדוגמה, התחלת משפט ב“תראו...”

can indicate your attitude and help you gauge the listener’s agreement.

יכול להראות את הגישה שלכם ולעזור לכם להעריך את ההסכמה של המאזין.

“I mean” can signal that you’re about to elaborate on something.

“אני מתכוון” יכול לאותת שאתם עומדים להרחיב על משהו.

And the dreaded “like” can perform many functions,

וה“כאילו” הנורא יכול לבצע פעולות רבות,

such as establishing a loose connection between thoughts,

כמו לבסס חיבור חלש בין מחשבות,

or introducing someone else's words or actions.

או להציג מילים או פעולות של מישהו אחר.

These markers give people a real-time view into your thought process

הסמנים האלה נותנים לאנשים מבט בזמן אמת לתהליך המחשבה שלכם

and help listeners follow, interpret, and predict what you’re trying to say.

ועוזרים למאזין לעקוב, לפרש, ולחזות מה אתם מנסים להגיד.

Discourse markers and hesitation phenomena

סמני שיח ותופעת ההיסוס

aren’t just useful for understanding language—

לא שימושיים רק להבנת שפה --

they help us learn it too.

הם עוזרים לנו גם ללמוד אותה.

In 2011, a study showed toddlers common and uncommon objects

במחקר שנערך ב-2011, הראו לפעוטות חפצים נפוצים ולא נפוצים

alongside a recording referring to one of the items.

יחד עם הקלטה שהתייחסה לאחד העצמים.

When a later recording asked them to identify the uncommon object,

כשהקלטה מאוחרת יותר ביקשה מהם לזהות עצם לא מוכר,

toddlers performed better if that instruction contained a filled pause.

הפעוטות הצליחו יותר אם ההוראות הכילו עצירות מלאות.

This may mean that filled pauses cue toddlers to expect novel words,

זה אולי אומר שעצירות מלאות מסמנות לילדים לצפות למילים חדשות,

and help them connect new words to new objects.

ועוזרות להם לחבר מילים חדשות לעצמים חדשים.

For adolescents and adults learning a second language,

למתבגרים ולמבוגרים הלומדים שפה שנייה,

filled pauses smooth out awkward early conversations.

עצירות מלאות מרככות שיחות לא נוחות ראשונות.

And once they’re more confident,

וברגע שהם בטוחים יותר,

the second-language learner can signal their newfound fluency

לומדי השפה השניה יכולים להביע את הרהיטות החדשה שלהם

by using the appropriate hesitation phenomenon.

על ידי שימוש בתופעת ההיסוס המתאימה.

Because, contrary to popular belief,

משום שבניגוד לאמונה הרווחת,

the use of filled pauses doesn't decrease with mastery of a language.

השימוש בהפסקות מלאות לא פוחת עם השליטה בשפה.

Just because hesitation phenomena and discourse markers

רק בגלל שתופעת ההיסוס וסמני השיח

are a natural part of communication doesn’t mean they’re always appropriate.

הם חלק טבעי בתקשורת לא אומר שהם תמיד מתאימים.

Outside of writing dialogue, they serve no purpose in most formal writing.

חוץ מכתיבת דיאלוג, הם לא משמשים אף מטרה ברוב הכתיבה הפורמלית.

And in some contexts, the stigma these social cues carry

ובכמה הקשרים, הסטיגמה שהסמנים החברתיים האלה נושאים

can work against the speaker.

יכולה לעבוד נגד הדובר.

But in most conversations, these seemingly senseless sounds

אבל ברוב השיחות, הצלילים האלה לכאורה חסרי היגיון

can convey a world of meaning.

יכולים לשאת עולם של משמעות.