Why is it so hard to escape poverty? - Ann-Helén Bay

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

Imagine that you’ve been unemployed and seeking work for months.

דמיינו שהייתם מובטלים וחיפשתם עבודה במשך חודשים.

Government benefit programs have helped you cover rent, utilities, and food,

תכניות סיוע ממשלתיות עזרו לכם לכסות את השכירות, החשבונות והאוכל,

but you're barely getting by.

אבל אתם בקושי מסתדרים.

Finally, you hear back about a job application.

לבסוף, אתם שומעים על הזדמנות לעבודה.

You receive your first paycheck in months, and things seem to be turning around.

אתם מקבלים את המשכורת הראשונה שלכם אחרי חודשים, ונראה שהדברים מסתדרים.

But there’s a catch.

אבל יש קאץ’.

Your new job pays just enough to disqualify you from the benefit programs,

העבודה החדשה שלכם משלמת מספיק כדי לשלול מכם את הזכאות לסיוע,

and not enough to cover the same costs.

ולא מספיק כדי לכסות את אותן ההוצאות.

To make things worse, you have to pay for transportation to work,

מה שעוד יותר גרוע, זה שאתם צריכים לשלם על תחבורה לעבודה,

and childcare while you’re at the office.

וטיפול בילדים בזמן שאתם במשרד.

Somehow, you have less money now than when you were unemployed.

איכשהו, יש לכם פחות כסף עכשיו משהיה לכם כשהייתם מובטלים.

Economists call this demoralizing situation the welfare trap—

כלכלנים קוראים למצב המייאש הזה מלכודת הסעד --

one of the many different poverty traps affecting millions of people

אחת מהרבה מלכודות עוני שמשפיעות על מליוני אנשים

around the world.

מסביב לעולם.

Poverty traps are economic and environmental circumstances

מלכודות עוני הן מצבים כלכליים וסביבתיים

that reinforce themselves, perpetuating poverty for generations.

שמחזקים את עצמם, מנציחים את העוני במשך דורות.

Some poverty traps are tied to an individual’s circumstances,

כמה מלכודות עוני קשורות לנסיבות של האדם,

like a lack of access to healthy food or education.

כמו מחסור בגישה למזון בריא או לחינוך.

Others can affect entire nations,

אחרות יכולות להשפיע על אומות שלמות,

such as cycles of corrupt government or climate change.

כמו מחזורים של ממשלות מושחתות או שינויי אקלים.

But the cruel irony of welfare traps in particular

אבל האירוניה האכזרית של מלכודות רווחה במיוחד

is that they stem from the very policies designed to battle poverty.

היא שהן נובעות מהמדיניות שאמורה להילחם בעוני.

Most societies throughout history employed some strategies

רוב החברות בהיסטוריה השתמשו בכמה אסטרטגיות

to help people in poverty meet basic needs.

כדי לעזור לאנשים בעוני לעמוד בצרכים הבסיסיים.

Before the 20th century, religious groups and private charities

לפני המאה ה-20, קבוצות דתיות ועמותות צדקה פרטיות

often led such initiatives.

הרבה פעמים הובילו יוזמות כאלה.

Today, these are called welfare programs,

היום, אלו נקראות תכניות רווחה,

and they usually take the form of government-provided subsidies

והן בדרך כלל מופיעות בצורה של סובסידיות ממשלתיות

for housing, food, energy, and healthcare.

לדיור, אוכל, אנרגיה, ובריאות.

Typically, these programs are means-tested,

באופן טיפוסי, התכניות האלה מבוססות אמצעים,

meaning that only people who fall below a certain income level

כלומר, רק אנשים שנמצאים מתחת לרמת הכנסה מסוימת

are eligible for benefits.

זכאים להטבות.

This policy is designed to ensure aid goes to those who need it most.

המדיניות הזו נועדה להבטיח שהסיוע ילך לאלה שהכי צריכים אותו.

But it also means people lose access as soon as they earn more

אבל זה גם אומר שאנשים מאבדים גישה ברגע שהם מרוויחים יותר

than the qualification threshold,

מסף הזכאות,

regardless of whether or not they're financially stable enough to stay there.

בין אם הם יציבים כלכלית מספיק כדי להישאר שם ובין אם לא.

This vicious cycle is harmful to both those in poverty and those outside of it.

המעגל האכזרי הזה מזיק גם לאלה שבעוני וגם לאלה שמחוצה לו.

Mainstream economic models assume people are rational actors

מודלים כלכליים מקובלים מניחים שאנשים הם שחקנים רציונליים

who weigh the cost and benefits of their options

ששוקלים את המחיר והתועלת של פעולותיהם

and choose the most advantageous path forward.

ובוחרים את המסלול המועיל ביותר.

If those in poverty know they'll gain no net benefit from working,

אם אנשים בעוני יודעים שהם לא ירוויחו מעבודה,

they're incentivized to remain in government assistance.

יש להם תמריץ להישאר בסיוע ממשלתי.

Of course, people work for many reasons,

כמובן, אנשים עובדים מהרבה סיבות,

including societal norms and personal values.

כולל נורמות חברתיות וערכים אישים.

But income is a major incentive to pursuing employment.

אבל הכנסה היא תמריץ עיקרי לבחירה בתעסוקה.

And when less people take on new jobs, the economy slows down,

וכשפחות אנשים הולכים לעבוד, הכלכלה מאטה,

keeping people in poverty

מה שמשאיר אנשים בעוני

and potentially pushing people on the cusp of poverty over the edge.

ואולי גם דוחף אנשים על סף העוני מעבר לקצה.

Some have suggested this feedback loop could be removed

כמה הציעו שלולאת המשוב הזו תוכל להישבר

by eliminating government assistance programs altogether.

על ידי הסרת הסיוע הממשלתי לגמרי.

But most agree the solution is neither realistic nor humane.

אבל הרוב מסכימים שהפתרון הוא לא ראליסטי ולא אנושי.

So how can we redesign benefits in a way that doesn't penalize people for working?

אז איך אפשר לתכנן מחדש את הסיוע בדרך שלא תעניש אנשים על עבודה?

Many countries have tried different ways to circumvent this problem.

הרבה מדינות ניסו דרכים שונות לעקוף את הבעיה הזו.

Some allow people to continue receiving benefits for a given period

כמה מאפשרות לאנשים להמשיך לקבל סיוע לתקופה נתונה

after finding a job,

אחרי מציאת עבודה,

while others phase out benefits gradually as income increases.

בזמן שאחרות מסירות את הסיוע באופן הדרגתי כשההכנסה עולה.

These policies still remove some financial incentive to work,

מדיניות כזו עדיין לוקחות חלק מהתמריץ הכלכלי לעבוד,

but the risk of a welfare trap is lower.

אבל הסיכון למלכודות רווחה פוחת.

Other governments provide benefits like education, childcare, or medical care

ממשלות אחרות מספקות סיוע כמו חינוך, טיפול בילדים, או טיפול רפואי

equally across all their citizens.

באופן שוויוני לכל האזרחים.

One proposed solution takes this idea of universal benefits even further.

הצעה אחת לוקחת את הרעיון הזה של סיוע אוניברסלי אפילו רחוק יותר.

A universal basic income would provide a fixed benefit to all members of society,

הכנסה בסיסית אוניברסלית תספק סיוע קבוע לכל האנשים בחברה,

regardless of wealth or employment status.

בלי קשר לעושר או למצב התעסוקה.

This is the only known policy that could entirely remove welfare traps,

זו המדיניות הידועה היחידה שיכולה להסיר לגמרי מלכודות רווחה,

since any earned wages would supplement the benefit rather than replace it.

מאחר שכל משכורת שמרוויחים תוסיף לסיוע במקום להחליף אותה.

In fact, by creating a stable income floor below which no one can fall,

למעשה, על ידי יצירת רצפת הכנסה יציבה שמתחתיה אי אפשר ליפול,

basic income might prevent people from falling into poverty in the first place.

הכנסה בסיסית אולי תמנע מאנשים ליפול לעוני מראש.

Numerous economists and thinkers

אין ספור כלכלנים והוגים

have championed this idea since the 18th century.

קידמו את הרעיון הזה מאז המאה ה-18.

But for now, universal basic income remains largely hypothetical.

אבל בינתיים, הכנסה בסיסית אוניברסלית נשארת בעיקר היפותטית.

Although it's been tried in some places on a limited scale,

על אף שנוסתה בכמה מקומות בקנה מידה מוגבל,

these local experiments don’t tell us much about how the policy

הניסויים המקומיים האלה לא מספרים לנו הרבה על איך המדיניות

would play out across an entire nation— or a planet.

תשפיע לרוחב מדינות שלמות -- או כל העולם.

Whatever strategy governments pursue,

לא משנה באיזה אסטרטגיה ממשלות בוחרות,

solving the welfare trap requires respecting people’s agency and autonomy.

כדי לפתור את מלכודת הרווחה צריך לכבד את האוטונומיה ואת הפעולה העצמאית של אנשים.

Only by empowering individuals to create long-term change

רק על ידי העצמת אנשים פרטיים ליצור שינוי לטווח ארוך

in their lives and communities

בחייהם ובקהילות שלהם

can we begin to break the cycle of poverty.

נוכל להתחיל לשבור את מעגל העוני.