A delightful way to teach kids about computers | Linda Liukas

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: hila scherba

Code is the next universal language.

קוד היא השפה האוניברסלית הבאה.

In the seventies, it was punk music that drove the whole generation.

בשנות השבעים, זה היה מוזיקת פאנק שהניעה את הדור.

In the eighties, it was probably money.

בשנות השמונים, זה כנראה היה כסף.

But for my generation of people,

אבל לדור שלי של אנשים,

software is the interface to our imagination and our world.

תוכנה היא הממשק לדמיון ולעולם שלנו.

And that means that we need

וזה אומר שאנחנו צריכים

a radically, radically more diverse set of people

סט אנשים מגוון יותר באופן קיצוני

to build those products,

כדי לבנות את המוצרים האלו,

to not see computers as mechanical and lonely and boring and magic,

כדי לא לראות מחשבים כמכאניים ובודדים ומשעמים וקסומים,

to see them as things that they can tinker

כדי לראות אותם כדברים שהם יכולים לשחק איתם

and turn around and twist, and so forth.

ולהתהפך ולהתפתל, וכך הלאה.

My personal journey into the world of programming and technology

המסע הפרטי שלי לעולם התכנות והטכנולוגיה

started at the tender age of 14.

התחיל בגיל צעיר של 14.

I had this mad teenage crush on an older man,

היה לי התאהבות נעורים משוגעת בבחור מבוגר יותר,

and the older man in question just happened to be

והבחור המבוגר יותר המדובר פשוט היה במקרה

the then Vice President of the United States, Mr. Al Gore.

סגן הנשיא של ארצות הברית, מר אל גור.

And I did what every single teenage girl would want to do.

ועשיתי מה שכל נערה בת עשרה היתה רוצה לעשות.

I wanted to somehow express all of this love,

רציתי איכשהו להביע את אהבתי,

so I built him a website, it's over here.

אז בניתי לו אתר, הוא פה.

And in 2001, there was no Tumblr,

וב 2001, לא היה טאמבלר,

there was no Facebook, there was no Pinterest.

לא היה פייסבוק, לא היה פינטרסט.

So I needed to learn to code

אז הייתי צריכה ללמוד לקודד

in order to express all of this longing and loving.

כדי להביע את כל הערגה והאהבה.

And that is how programming started for me.

וכך תכנות התחיל בשבילי.

It started as a means of self-expression.

זה התחיל כדרך להשגת הבעה עצמית.

Just like when I was smaller, I would use crayons and legos.

ממש כמו כשהייתי קטנה יותר, הייתי משתמשת בעפרונות צבעוניים ולגו.

And when I was older, I would use guitar lessons and theater plays.

וכשהייתי מבוגרת יותר, הייתי משתמשת בגיטרה שלי ומחזות תאטרון.

But then, there were other things to get excited about,

אבל אז, היו דברים אחרים להתרגש מהם,

like poetry and knitting socks

כמו שירה וסריגת גרביים

and conjugating French irregular verbs

ולמידת הטיית פעלים חריגים בצרפתית

and coming up with make-believe worlds

ולהמציא עולמות

and Bertrand Russell and his philosophy.

וברטראנד ראסל והפילוסופיה שלו.

And I started to be one of those people

והתחלתי להיות אחד האנשים האלו

who felt that computers are boring and technical and lonely.

והרגשתי שמחשבים הם משעממים וטכניים ובודדים.

Here's what I think today.

הנה מה שאני חושבת היום.

Little girls don't know that they are not supposed to like computers.

ילדות קטנות לא יודעות שהן לא אמורות לאהוב מחשבים.

Little girls are amazing.

ילדות קטנות הן מדהימות.

They are really, really good at concentrating on things

הן באמת באמת טובות בלהתרכז בדברים

and being exact and they ask amazing questions like,

ולהיות מדוייקות והן שואלות שאלות מדהימות כמו,

"What?" and "Why?" and "How?" and "What if?"

"מה?" ו "למה?" ו"איך?" ו"מה אם?"

And they don't know that they are not supposed to like computers.

והן לא יודעות שהן לא אמורות לאהוב מחשבים.

It's the parents who do.

זה ההורים שעושים זאת.

It's us parents who feel

זה אנחנו ההורים שמרגישים

like computer science is this esoteric, weird science discipline

שמדעי המחשב הם דיסיפלינה מדעית אזוטרית, מוזרה

that only belongs to the mystery makers.

שרק שייכת ליוצרי המסתורין.

That it's almost as far removed from everyday life

שזה כאילו הכי רחוק מהחיים היום יומיים

as, say, nuclear physics.

כמו, נגיד, פיזיקה גרעינית.

And they are partly right about that.

והם חלקית צודקים לגבי זה.

There's a lot of syntax and controls and data structures

יש הרבה תחביר ומבני שליטה ומידע

and algorithms and practices,

ואלגוריתמים ואימונים,

protocols and paradigms in programming.

פרוטוקולים ופרדיגמות בתכנות.

And we as a community, we've made computers smaller and smaller.

ואנחנו כקהילה, עשינו את המחשבים קטנים יותר ויותר.

We've built layers and layers of abstraction on top of each other

בנינו שכבות על שכבות של הפשטה אחת על השניה

between the man and the machine

בין האיש למכונה

to the point that we no longer have any idea how computers work

עד לנקודה שלא היה לנו מושג יותר איך מחשבים עובדים

or how to talk to them.

או איך לדבר איתם.

And we do teach our kids how the human body works,

ואנחנו מלמדים את הילדים שלנו איך הגוף האנושי עובד,

we teach them how the combustion engine functions

אנחנו מלמדים אותם איך מנוע הבעירה הפנימי עובד

and we even tell them that if you want to really be an astronaut

ואנחנו אפילו מספרים להם שאם הם באמת רוצים להיות אסטרונאוטים

you can become one.

הם באמת יכולים להיות.

But when the kid comes to us and asks,

אבל כשהילדים באים אלינו ושואלים,

"So, what is a bubble sort algorithm?"

אז, מה זה אלגוריתם סידור בועה?"

Or, "How does the computer know what happens when I press 'play,'

או, "איך המחשב יודע מה קורה כשאתם לוחצים 'פליי',

how does it know which video to show?"

איך הוא יודע איזה סרטון להראות?"

Or, "Linda, is Internet a place?"

או, "לינדה, האם האינטרנט מקום?"

We adults, we grow oddly silent.

אנחנו המבוגרים, אנחנו הופכים לשקטים באופן מוזר.

"It's magic," some of us say.

"זה קסם," כמה מאיתנו אומרים.

"It's too complicated," the others say.

"זה מסובך מדי," האחרים אומרים.

Well, it's neither.

ובכן, זה אף אחד מהם.

It's not magic and it's not complicated.

זה לא קסם וזה לא מורכב.

It all just happened really, really, really fast.

זה הכל פשוט קרה באמת באמת באמת מהר.

Computer scientists built these amazing, beautiful machines,

מדעני מחשב בנו את המכונות המדהימות והיפיפיות האלו,

but they made them very, very foreign to us,

אבל הם עשו אותן מאוד מאוד זרות לנו,

and also the language we speak to the computers

וגם השפה שאנחנו מדברים למחשבים

so that we don't know how to speak to the computers anymore

כך שאנחנו לא יודעים איך לדבר למחשבים יותר

without our fancy user interfaces.

בלי ממשקי המשתמש המהודרים שלנו.

And that's why no one recognized

ולכן אף אחד לא זיהה

that when I was conjugating French irregular verbs,

שכשאני הטיתי פעלים לא רגילים בצרפתית,

I was actually practicing my pattern recognition skills.

למעשה אימנתי את כישורי זיהוי התבניות שלי.

And when I was excited about knitting,

וכשהתרגשתי מסריגה,

I actually was following a sequence of symbolic commands

למעשה עקבתי אחרי סדרה של פקודות סימבוליות

that included loops inside of them.

שכללו לולאות בתוכן.

And that Bertrand Russell's lifelong quest

ושהמסע הארוך של ברטרנד ראסל

to find an exact language between English and mathematics

לגלות שפה מדוייקת בין אנגלית למתמטיקה

found its home inside of a computer.

גילה את ביתו בתוך מחשב.

I was a programmer, but no one knew it.

הייתי מתכנתת, אבל אף אחד לא ידע את זה.

The kids of today, they tap, swipe and pinch their way through the world.

הילדים של היום, הם לוחצים, מזיזים וצובטים את הדרך שלהם בעולם.

But unless we give them tools to build with computers,

אבל אלא אם ניתן להם כלים כדי לבנות עם מחשבים,

we are raising only consumers instead of creators.

אנחנו מגדלים רק צרכנים במקום יוצרים.

This whole quest led me to this little girl.

כל המסע הזה הוביל אותי לילדה הקטנה הזו.

Her name is Ruby, she is six years old.

השם שלה הוא רובי, היא בת שש.

She is completely fearless, imaginative and a little bit bossy.

היא לגמרי חסרת פחד, מלאת דמיון ומעט שטלתנית.

And every time I would run into a problem

וכל פעם שהייתי נתקלת בבעיה

in trying to teach myself programming like,

בלנסות ללמד את עצמי תכנות כמו,

"What is object-oriented design or what is garbage collection?",

"מה זה תכנות מונחה עצמים או מה זה איסוף זבל?",

I would try to imagine how a six-year-old little girl would explain the problem.

הייתי מנסה לדמיין איך ילדה קטנה בת שש היתה מסבירה את הבעיה.

And I wrote a book about her and I illustrated it

וכתבתי ספר עליה ואיירתי אותו

and the things Ruby taught me go like this.

והדברים שרובי לימדה אותי הולכים ככה.

Ruby taught me that you're not supposed to be afraid

רובי לימדה אותי שאתם לא אמורים לפחד

of the bugs under your bed.

מהבאגים מתחת למיטה שלכם.

And even the biggest of the problems

ואפילו הגדולות שבבעיות

are a group of tiny problems stuck together.

הן קבוצה של בעיות קטנות שדבוקות יחד.

And Ruby also introduced me to her friends,

ורובי גם הציגה אותי לחבריה,

the colorful side of the Internet culture.

הצד הצבעוני של תרבות האינטרנט.

She has friends like the Snow Leopard,

יש לה חברים כמו נמר השלג,

who is beautiful but doesn't want to play with the other kids.

שהוא יפהפה אבל לא רוצה לשחק עם הילדים האחרים.

And she has friends like the green robots that are really friendly but super messy.

ויש לה חברים כמו הרובוטים הירוקים שהם באמת חברותיים אבל מאוד מבולגנים.

And she has friends like Linux the penguin

ויש לה חברים כמו לינוקס הפינגווין

who's really ruthlessly efficient, but somewhat hard to understand.

שבאמת יעיל בצורה קשוחה, אבל מעט קשה להבנה.

And idealistic foxes, and so on.

ושועלים אידיאליסטים, וכך הלאה.

In Ruby's world, you learn technology through play.

בעולם רובי, אתם לומדים טכנולוגיה דרך משחק.

And, for instance, computers are really good at repeating stuff,

ולדוגמה, מחשבים הם באמת טובים בלחזור על דברים,

so the way Ruby would teach loops goes like this.

אז הדרך בה רובי מלמדת לולאות עובדת כך.

This is Ruby's favorite dance move, it goes, "Clap, clap, stomp, stomp

זו תנועת הריקוד האהובה על רובי, היא הולכת, "קלאפ, קלאפ, סטומפ, סטומפ

clap, clap and jump."

קלאפ קלאפ וקפיצה."

And you learn counter loops by repeating that four times.

ואתם לומדים לולאות מנוגדות על חזרה על כך ארבע פעמים.

And you learn while loops by repeating that sequence

ואתם לומדים לולאות "בזמן" על ידי חזרה על הרצף

while I'm standing on one leg.

בעודי עומדת על רגל אחת.

And you learn until loops by repeating that sequence

ואתם לומדים לולאות "עד" על ידי חזרה על הרצף הזה

until mom gets really mad.

עד שאמא נעשית באמת עצבנית.

(Laughter)

(צחוק)

And most of all, you learn that there are no ready answers.

ובעיקר, אתם לומדים שאין תשובות מוכנות.

When coming up with the curriculum for Ruby's world,

כשהעלתי את תוכנית הלימוד לעולם של רובי,

I needed to really ask the kids how they see the world

הייתי צריכה באמת לשאול את הילדים איך הם רואים את העולם

and what kind of questions they have

ואיזה סוג של שאלות יש להם

and I would organize play testing sessions.

והייתי מארגנת פגישות משחק לנסיון.

I would start by showing the kids these four pictures.

היייתי מתחילה בלהראות לילדים את ארבע התמונות האלו.

I would show them a picture of a car,

הייתי מראה להם תמונה של מכונית,

a grocery store, a dog and a toilet.

חנות מכולת, כלב ושרותים.

And I would ask, "Which one of these do you think is a computer?"

והייתי שואלת, "איזה מאלו אתם חושבים שהוא מחשב?"

And the kids would be very conservative and go,

והילדים היו מאוד שמרנים ואומרים,

"None of these is a computer.

"אף אחד מאלה הוא לא מחשב.

I know what a computer is:

אני יודע מה זה מחשב:

it's that glowing box

זו הקופסה הזוהרת הזו

in front of which mom or dad spends way too much time."

מולה אמא ואבא מבלים הרבה יותר מדי זמן."

But then we would talk

אבל אז היינו מדברים

and we would discover that actually, a car is a computer,

והיינו מגלים שלמעשה, מכונית היא מחשב,

it has a navigation system inside of it.

יש לה מערכת ניווט בתוכה.

And a dog -- a dog might not be a computer,

וכלב -- כלב הוא אולי לא מחשב,

but it has a collar

אבל יש לו קולר

and the collar might have a computer inside of it.

ובקולר אולי יש מחשב.

And grocery stores, they have so many different kinds of computers,

וחנויות מכולת, יש להן כל כך הרבה סוגי מחשבים,

like the cashier system and the burglar alarms.

כמו מערכת הקופה והאזעקה.

And kids, you know what?

וילדים, אתם יודעים מה?

In Japan, toilets are computers

ביפן, שרותים הם מחשבים

and there's even hackers who hack them.

ויש אפילו האקרים שפורצים אותם.

(Laughter)

(צחוק)

And we go further

ואנחנו ממשיכים

and I give them these little stickers with an on/off button on them.

ואני נותנת להם את המדבקות הקטנות האלו עם כפתורים קטנים עליהן.

And I tell the kids, "Today you have this magic ability

ואני אומרת לילדים, "היום יש לכם את יכולת הקסם הזו

to make anything in this room into a computer."

להפוך כל מה שבחדר הזה למחשב."

And again, the kids go,

ושוב, הילדים אומרים,

"Sounds really hard, I don't know the right answer for this."

זה נשמע ממש קשה, אנחנו לא יודעים את התשובה הנכונה לזה."

But I tell them, "Don't worry,

ואבל אני אומרת להם, "אל תדאגו,

your parents don't know the right answer, either.

גם ההורים שלכם לא יודעים את התשובה הנכונה.

They've just started to hear about this thing

הם רק התחילו לשמוע על הדבר הזה

called The Internet of Things.

שנקרא האינטרנט של הדברים.

But you kids, you are going to be the ones

אבל אתם הילדים, אתם תהיו אלה

who are really going to live up in a world where everything is a computer."

שבאמת תחיו בעולם בו הכל הוא מחשב."

And then I had this little girl who came to me

ואז הייתה לי הילדה הקטנה הזו שבאה אלי

and took a bicycle lamp

ולקחה פנס אופניים

and she said, "This bicycle lamp, if it were a computer,

ואמרה, "פנס האופניים הזה, אם זה היה מחשב,

it would change colors."

הוא היה משנה צבעים."

And I said, "That's a really good idea, what else could it do?"

ואמרתי, "זה באמת רעיון טוב, מה עוד הוא יכול לעשות?"

And she thinks and she thinks,

והיא חושבת וחושבת,

and she goes, "If this bicycle lamp were a computer,

והיא אומרת, "אם פנס האופניים היה מחשב,

we could go on a biking trip with my father

היינו הולכים לטיול אופניים עם אבא שלי

and we would sleep in a tent

והיינו ישנים באוהל

and this biking lamp could also be a movie projector."

ופנס האופניים הזה יכול היה להיות מקרן סרטים."

And that's the moment I'm looking for,

וזה הרגע שאני מחפשת,

the moment when the kid realizes

הרגע בו הילדים מבינים

that the world is definitely not ready yet,

שהעולם בהחלט לא מוכן עדיין,

that a really awesome way of making the world more ready

שדרך באמת מדהימה ללעשות את העולם יותר מוכן

is by building technology

היא על ידי בניית טכנולוגיה

and that each one of us can be a part of that change.

ושכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מהשינוי הזה.

Final story, we also built a computer.

סיפור אחרון, אנחנו גם בונים מחשב.

And we got to know the bossy CPU and the helpful RAM and ROM

ואנחנו מכירים את המעבד הבוסי והזכרון העוזר והרום

that help it remember things.

שיכול לעזור לו לזכור דברים.

And after we've assembled our computer together,

ואחרי שהרכבנו את המחשב שלנו יחד,

we also design an application for it.

תכננו גם אפליקציה בשבילו.

And my favorite story is this little boy,

והסיפור האהוב עלי הוא הילד הקטן הזה,

he's six years old

הוא בן שש

and his favorite thing in the world is to be an astronaut.

והדבר האהוב עליו בעולם זה להיות אסטרונאוט.

And the boy, he has these huge headphones on

והילד, יש עליו אוזניות עצומות

and he's completely immersed in his tiny paper computer

והוא לגמרי שקוע במחשב הנייר הזעיר שלו

because you see, he's built his own

מפני שאתם מבינים, הוא בנה

intergalactic planetary navigation application.

אפליקציית ניווט בין גלקטית משלו.

And his father, the lone astronaut in the Martian orbit,

ואביו, האסטרונאוט הבודד במסלול סביב מאדים,

is on the other side of the room

בצד השני של החדר

and the boy's important mission

והמשימה החשובה של הילד

is to bring the father safely back to earth.

היא להביא את האב בבטחה חזרה לכדור הארץ.

And these kids are going to have a profoundly different view of the world

ולילדים האלה יהיה מבט שונה לגמרי על העולם

and the way we build it with technology.

והדרךבה אנחנו בונים אותו עם טכנולוגיה.

Finally, the more approachable, the more inclusive,

לבסוף, ככל שנעשה את עולם הטכנולוגיה יותר יותר נגיש, יותר כוללני ויותר מגוון,

and the more diverse we make the world of technology,

the more colorful and better the world will look like.

העולם יראה טוב וצבעוני יותר.

So, imagine with me, for a moment,

אז, דמיינו איתי, לרגע,

a world where the stories we tell

עולם בו הסיפורים שאנחנו מספרים

about how things get made don't only include

בנוגע לאיך דברים נעשים לא רק כוללים

the twentysomething-year-old Silicon Valley boys,

את ילדי סיליקון ואלי בני העשרים ומשהו,

but also Kenyan schoolgirls and Norwegian librarians.

אלא גם בנות קנייתיות וספרניות נורווגיות.

Imagine a world where the little Ada Lovelaces of tomorrow,

דמיינו עולם בו עדה לאבלייס הקטנה של מחר,

who live in a permanent reality of 1s and 0s,

שחיה במציאות קבועה של אחד ואפס,

they grow up to be very optimistic and brave about technology.

הם גדלים להיות אופטימיים ואמיצים בנוגע לטכנולוגיה.

They embrace the powers and the opportunities

הם מאמצים את הכוחות וההזדמנויות

and the limitations of the world.

והמיגבלות של העולם.

A world of technology that is wonderful, whimsical

ועולם של טכנולוגיה שהוא נפלא, שובבי,

and a tiny bit weird.

ומעט מוזר.

When I was a girl,

כשהייתי ילדה,

I wanted to be a storyteller.

רציתי להיות מספרת סיפורים.

I loved make-believe worlds

אהבתי ליצור עולמות מומצאים

and my favorite thing to do

והדבר האהוב עלי לעשות

was to wake up in the mornings in Moominvalley.

היה להתעורר בבוקר בעמק המומינים.

In the afternoons, I would roam around the Tatooines.

אחרי הצהריים, הייתי משוטטת סביב טטואינים.

And in the evenings, I would go to sleep in Narnia.

ובערבים, הייתי הולכת לישון בנרניה.

And programming turned out to be the perfect profession for me.

ותיכנות הפך להיות המקצוע המושלם בשבילי.

I still create worlds.

אני עדיין יוצרת עולמות.

Instead of stories, I do them with code.

במקום סיפורים, אני יוצרת אותם עם קוד.

Programming gives me this amazing power

תכנות נותן לי כוח אדיר

to build my whole little universe

לבנות את כל העולם הקטן שלי

with its own rules and paradigms and practices.

עם חוקים משלו ופרדיגמות וצורות התנהגות.

Create something out of nothing with the pure power of logic.

ליצור משהו משום דבר עם הכוח הטהור של הלוגיקה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)