A summer school kids actually want to attend | Karim Abouelnaga

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

Getting a college education

השכלה אקדמית

is a 20-year investment.

היא השקעה של 20 שנה.

When you're growing up poor,

כשאתם גדלים עניים,

you're not accustomed to thinking that far ahead.

אתם לא מורגלים לחשוב כל כך רחוק קדימה.

Instead, you're thinking about where you're going to get your next meal

במקום, אתם חושבים איפה תשיגו את הארוחה הבאה

and how your family is going to pay rent that month.

ואיך המשפחה שלכם תשלם את השכירות החודש.

Besides, my parents and my friends' parents

חוץ מזה, נראה שהורי והורי חברי

seemed to be doing just fine driving taxis and working as janitors.

מסתדרים טוב כנהגי מוניות וכשרתים.

It wasn't until I was a teenager

רק כשהייתי נער

when I realized I didn't want to do those things.

הבנתי שלא רציתי לעשות את הדברים האלה.

By then, I was two-thirds of the way through my education,

עד אז, עברתי כבר שני שליש מלימודי,

and it was almost too late to turn things around.

וזה היה כמעט מאוחר מדי לשינוי.

When you grow up poor, you want to be rich.

כשאתם גדלים עניים, אתם רוצים להיות עשירים.

I was no different.

אני לא הייתי שונה.

I'm the second-oldest of seven,

אני השני משבעה אחים,

and was raised by a single mother on government aid

וגידלה אותי אם חד הורית בסיוע ממשלתי

in Queens, New York.

בקווינס, ניו יורק.

By virtue of growing up low-income,

בגלל שגדלתי על הכנסה נמוכה,

my siblings and I went to some of New York City's

אחי ואני הלכנו לכמה מבתי הספר הציבוריים

most struggling public schools.

הכי כושלים בניו יורק.

I had over 60 absences when I was in seventh grade,

היו לי מעל 60 היעדרויות בכיתה ז',

because I didn't feel like going to class.

כי לא התחשק לי ללכת לכיתה.

My high school had a 55 percent graduation rate,

לתיכון שלי היה אחוז בוגרים של 55 אחוז,

and even worse,

ואפילו גרוע מזה,

only 20 percent of the kids graduating

רק 20 אחוז של הבוגרים

were college-ready.

היו מוכנים למכללה.

When I actually did make it to college,

כשהגעתי לבסוף למכללה,

I told my friend Brennan

אמרתי לחברי ברנן

how our teachers would always ask us to raise our hands

איך המורים שלנו תמיד היו מבקשים מאיתנו להרים את היד

if we were going to college.

אם נלך למכללה.

I was taken aback when Brennan said,

ונרתעתי כשברנן אמר,

"Karim, I've never been asked that question before."

"כארים, מעולם לא נשאלתי את השאלה הזו."

It was always, "What college are you going to?"

זה תמיד היה, "לאיזו מכללה תלך?"

Just the way that question is phrased

הדרך בה השאלה מנוסחת

made it unacceptable for him not to have gone to college.

הפכה את זה לבלתי מקובל עבורו לא ללכת למכללה.

Nowadays I get asked a different question.

היום אני נשאל שאלה אחרת.

"How were you able to make it out?"

"איך הצלחת לעשות את זה?"

For years I said I was lucky,

במשך שנים אמרתי שהייתי בר מזל,

but it's not just luck.

אבל זה לא רק מזל.

When my older brother and I graduated from high school

כשאחי הגדול ואני סיימנו את התיכון

at the very same time

באותו זמן,

and he later dropped out of a two-year college,

והוא מאוחר יותר נשר ממכללה של שנתיים,

I wanted to understand why he dropped out

רציתי להבין למה הוא נשר

and I kept studying.

ואני המשכתי ללמוד.

It wasn't until I got to Cornell as a Presidential Research Scholar

רק כשהגעתי לקורנל על מלגת מחקר נשיאותית

that I started to learn about the very real educational consequences

התחלתי ללמוד על התוצאות החינוכיות האמיתיות

of being raised by a single mother on government aid

של לגדול עם אם חד הורית עם סיוע ממשלתי

and attending the schools that I did.

וללכת לבית הספר אליו הלכתי.

That's when my older brother's trajectory began to make complete sense to me.

אז המסלול של אחי הגדול נראה לי מאוד הגיוני.

I also learned that our most admirable education reformers,

למדתי גם שהרפורמטורים החינוכיים הכי גדולים שלנו,

people like Arne Duncan, the former US Secretary of Education,

אנשים כמו ארנה דאנקן, שר החינוך לשעבר של ארצות הברית,

or Wendy Kopp, the founder of Teach For America,

או וונדי קופ, מייסדת 'ללמד עבור אמריקה',

had never attended an inner city public school like I had.

מעולם לא הלכו לבית ספר בשכונה כמו שלי.

So much of our education reform is driven by a sympathetic approach,

חלק גדול מרפורמות החינוך שלנו מונעות על ידי גישה מבינה,

where people are saying,

בה אנשים אומרים,

"Let's go and help these poor inner city kids,

"בואו נלך לעזור לילדים העניים האלה בשכונות,

or these poor black and Latino kids,"

"או לילדים העניים השחורים והלטיניים האלה,"

instead of an empathetic approach,

במקום גישה מזדהה,

where someone like me, who had grown up in this environment, could say,

בה מישהו כמוני, שגדל בסביבות האלו, יכול להגיד,

"I know the adversities that you're facing

"אני מכיר את המצוקות שעומדות בפניכם

and I want to help you overcome them."

"ואני רוצה לעזור לכם להתגבר עליהן."

Today when I get questions about how I made it out,

היום כשאני נשאל איך עשיתי את זה,

I share that one of the biggest reasons

אני מספר שאחת הסיבות העיקריות

is that I wasn't ashamed to ask for help.

היא שלא התביישתי לבקש עזרה.

In a typical middle class or affluent household,

במעמד ביניים טיפוסי או בבית עשיר,

if a kid is struggling,

אם ילד מתקשה,

there's a good chance that a parent or a teacher will come to their rescue

יש סיכוי טוב שהורה או מורה יבואו להצלתו,

even if they don't ask for help.

אפילו אם הם לא יבקשו עזרה.

However, if that same kid is growing up poor

עם זאת, אם אותו ילד גדל עני

and doesn't ask for help,

ולא מבקש עזרה,

there's a good chance that no one will help them.

יש סיכוי טוב שאף אחד לא יעזור לו.

There are virtually no social safety nets available.

פשוט אין רשתות ביטחון חברתיות.

So seven years ago,

אז לפני שבע שנים,

I started to reform our public education system

התחלתי לעשות רפורמה במערכת החינוך הציבורי שלנו

shaped by my firsthand perspective.

שמעוצבת לפי הפרספקטיבה האישית שלי.

And I started with summer school.

והתחלתי עם בית ספר בקיץ.

Research tells us that two-thirds of the achievement gap,

מחקרים מראים לנו ששני שליש מפער ההישגים שלנו,

which is the disparity in educational attainment

שזה ההבדל בהישגים החינוכיים

between rich kids and poor kids

בין ילדים עשירים לילדים עניים,

or black kids and white kids,

או ילדים שחורים וילדים לבנים,

could be directly attributed to the summer learning loss.

ניתנים לקישור ישיר לאובדן לימודי בקיץ.

In low-income neighborhoods, kids forget almost three months

בשכונות עם הכנסה נמוכה, ילדים שוכחים כמעט שלושה חודשים

of what they learned during the school year

ממה שהם למדו במהלך שנת הלימודים

over the summer.

במשך הקיץ.

They return to school in the fall,

הם חוזרים לבית הספר בסתיו,

and their teachers spend another two months

והמורים שלהם מבלים חודשיים נוספים

reteaching them old material.

כדי ללמד אותם שוב חומר ישן.

That's five months.

זה חמישה חודשים.

The school year in the United States is only 10 months.

שנת בית הספר בארצות הברית היא רק 10 חודשים.

If kids lose five months of learning every single year,

אם הילדים מאבדים חמישה חודשים של למידה כל שנה,

that's half of their education.

זה חצי מהחינוך שלהם.

Half.

חצי.

If kids were in school over the summer, then they couldn't regress,

אם ילדים היו בבית הספר במהלך הקיץ, אז הם לא היו נסוגים,

but traditional summer school is poorly designed.

אבל בתי ספר מסורתיים שפועלים בקיץ, מתוכננים בצורה עלובה.

For kids it feels like punishment,

לילדים זה נראה כמו עונש,

and for teachers it feels like babysitting.

ולמורים זה נראה כמו שמרטפות.

But how can we expect principals to execute an effective summer program

אבל איך אפשר לצפות ממנהלים לבצע תוכנית קיץ אפקטיבית

when the school year ends the last week of June

כששנת הלימודים מסתיימת בשבוע האחרון של יוני

and then summer school starts just one week later?

ואז בית הספר של הקיץ מתחיל מיד אחרי שבוע?

There just isn't enough time to find the right people,

פשוט אין מספיק זמן למצוא את האנשים הנכונים,

sort out the logistics,

לארגן את הלוגיסטיקה,

and design an engaging curriculum that excites kids and teachers.

ולתכנן תוכנית לימוד מעניינת שמרגשת ילדים ומורים.

But what if we created a program over the summer

אבל מה אם ניצור תוכנית במשך הקיץ

that empowered teachers as teaching coaches

שמחזקת מורים כמאמני למידה,

to develop aspiring educators?

כדי לפתח מחנכים מעוררי השראה?

What if we empowered college-educated role models

מה אם נחזק מודלים לחיקוי בוגרי מכללות

as teaching fellows

כעמיתי הוראה

to help kids realize their college ambitions?

כדי לעזור לילדים להגשים את שאיפות המכללה שלהם?

What if empowered high-achieving kids

מה אם נחזק ילדים בעלי הישגים

as mentors to tutor their younger peers

כמנטורים כדי לעזור לעמיתיהם הצעירים

and inspire them to invest in their education?

ולתת להם השראה להשקיע בחינוך שלהם?

What if we empowered all kids as scholars,

מה אם נחזק את כל הילדים כמשכילים,

asked them what colleges they were going to,

נשאל אותם לאיזו מכללה הם הולכים,

designed a summer school they want to attend

נתכנן בית ספר קיץ שהם רוצים ללכת אליו

to completely eliminate the summer learning loss

כדי לחסל לגמרי את אובדן הלמידה בקיץ

and close two-thirds of the achievement gap?

ולסגור את פער ההישגים של שני השלישים?

By this summer, my team will have served over 4,000 low-income children,

עד הקיץ הזה, הצוות שלי ישרת מעל 4,000 ילדים עם הכנסה נמוכה,

trained over 300 aspiring teachers

יאמן מעל 3000 מורים עם שאיפות

and created more than 1,000 seasonal jobs

וייצר מעל 1,000 עבודות עונתיות

across some of New York City's most disadvantaged neighborhoods.

ברחבי השכונות הכי מתקשות של ניו יורק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And our kids are succeeding.

והילדים שלנו מצליחים.

Two years of independent evaluations

שנתיים של הערכות עצמאיות

tell us that our kids eliminate the summer learning loss

מראות לנו שהילדים שלנו נמנעים מאובדן הלימודים בקיץ

and make growth of one month in math

ויוצרים צמיחה של חודש במתמטיקה

and two months in reading.

וחודשיים בקריאה.

So instead of returning to school in the fall three months behind,

אז במקום לחזור לבית הספר בסתיו בחוסר של שלושה חודשים,

they now go back four months ahead in math

הם חוזרים עכשיו עם יתרון של ארבעה חודשים במתמטיקה

and five months ahead in reading.

וחמישה חודשים בקריאה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Ten years ago, if you would have told me

לפני עשר שנים, אם הייתם אומרים לי

that I'd graduate in the top 10 percent of my class from an Ivy League institution

שאני אסיים בעשירון העליון של הכיתה שלי במוסד בליגת הקיסוס,

and have an opportunity to make a dent on our public education system

ותהיה לי ההזדמנות להשפיע על מערכת החינוך הציבורי שלנו

just by tackling two months of the calendar year,

בהתמודדות עם רק חודשיים בשנה,

I would have said,

הייתי אומר,

"Nah. No way."

"לא, אין סיכוי."

What's even more exciting

מה שאפילו יותר מרגש

is that if we can prevent five months of lost time

זה שאם אנחנו יכולים למנוע חמישה חודשים של זמן אבוד

just by redesigning two months,

על ידי תכנון מחדש של רק חודשיים,

imagine the possibilities that we can unlock

דמיינו את האפשרויות שאנחנו יכולים לפתוח

by tackling the rest of the calendar year.

על ידי התמודדות עם שאר חודשי השנה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)