David Perry: Will videogames become better than life?

מתרגם: Michael Coslovsky מבקר: Sigal Tifferet

I grew up in Northern Ireland, right up in the

גדלתי בצפון אירלנד, ממש

very, very north end of it there,

שמה בקצה הצפוני ממש,

where it's absolutely freezing cold.

במקום שהקור מקפיא עצמות.

This was me running around in the back garden mid-summer.

זה אני מתרוצץ בגינה באמצע הקיץ.

(Laughter)

(צחוק)

I couldn't pick a career.

לא הצלחתי לבחור לעצמי קריירה.

In Ireland the obvious choice is the military,

באירלנד הבחירה הטבעית היא הצבא,

but to be honest it actually kind of sucks.

אבל האמת היא שזה די מבאס.

(Laughter)

(צחוק)

My mother wanted me to be a dentist.

אמי רצתה שאני אהיה רופא שיניים.

But the problem was that people kept blowing everything up.

אבל הבעיה היתה שכל הזמן פוצצו שם הכל.

So I actually went to school in Belfast,

כך שלבעצם הלכתי לבית הספר בבלפסט,

which was where all the action happened.

שהיתה מרכז העניינים.

And this was a pretty common sight.

וזה היה מראה די שכיח.

The school I went to was pretty boring.

בית הספר אליו הלכתי היה די משעמם.

They forced us to learn things like Latin.

הכריחו אותנו ללמוד דברים כמו לטינית.

The school teachers weren't having much fun,

למורים לא היה כיף,

the sports were very dirty or very painful.

וסוגי הספורט היו מאד מלוכלכים או מאד מכאיבים.

So I cleverly chose rowing, which I got very good at.

אז עשיתי בחוכמה, ובחרתי בחתירה, בה נעשיתי טוב מאד.

And I was actually rowing for my school here

כאן אני אפילו חותר עבור בית הספר שלי

until this fateful day, and I flipped over right in front

עד היום הרה הגורל הזה, בו התהפכתי מול

of the entire school.

כל בית הספר.

And that was the finishing post right there.

וכאן ממש זה קו הסיום.

(Laughter)

(צחוק)

So this was extremely embarrassing.

כך שזה היה מביך מאד.

But our school at that time got a grant from the government,

אבל בית הספר שלנו באותו הזמן קיבל מענק מהממשלה,

and they got an incredible computer -- the research machine 3DZ --

וקיבל מחשב יוצא מהכלל - מכונת המחקר 3DZ --

and they left the programming manuals lying around.

והם השאירו את כל חוברות ההדרכה לתכנות שם מסביב.

And so students like myself with nothing to do,

אז תלמידים כמוני, חסרי תעסוקה,

we would learn how to program it.

למדו איך לתכנת אותו.

Also around this time, at home,

בערך באותו הזמן גם,

this was the computer that people were buying.

זה היה המחשב שאנשים היו קונים הביתה.

It was called the Sinclair ZX80. This was a 1K computer,

קראו לו סינקלייר ZX80. זה היה מחשב של 1K,

and you'd buy your programs on cassette tape.

והיית קונה את התוכנות שלך על קלטות.

Actually I'm just going to pause for one second,

בעצם, אני אעצור לרגע,

because I heard that there's a prerequisite to speak here at TED --

כי הבנתי שכאן ב TED צריך למלא דרישה מוקדמת על מנת להרצות --

you had to have a picture of yourself from the old days with big hair.

אתה חייב להביא תמונה שלך מהימים ההם עם שיער נפוח.

So I brought a picture with big hair.

אז הבאתי תמונה עם שיער נפוח.

(Laughter).

(צחוק)

I just want to get that out of the way.

רק רציתי להפטר מזה.

So after the Sinclair ZX80 came along the very cleverly named

אז אחרי הסינקלייר ZX80, הגיע המחשב בעל השם המחוכם

Sinclair ZX81.

סינקלייר ZX81.

(Laughter)

(צחוק)

And -- you see the picture at the bottom?

ו-- רואים את התמונה שם למטה?

There's a picture of a guy doing homework with his son.

יש שם תמונה של בחור שעוזר לבן שלו לעשות שיעורי בית.

That's what they thought they had built it for.

הם חשבו שהם בנו את המחשב בשביל זה.

The reality is we got the programming manual

האמת היתה שאנחנו קיבלנו את מדריכי התכנות

and we started making games for it.

והתחלנו לפתח עבורו משחקים.

We were programming in BASIC,

תכנתנו בבייסיק,

which is a pretty awful language for games,

שהיא תוכנה די זוועתית עבור משחקים,

so we ended up learning Assembly language

כך שבסוף מצאנו את עצמנו לומדים אסמבלי (שפת תכנות)

so we could really take control of the hardware.

כדי שנוכל באמת לשלוט בחומרה.

This is the guy that invented it, Sir Clive Sinclair,

זה האיש שהמציא אותו, סר קלייב סינקלייר,

and he's showing his machine.

והוא מציג את המכונה שלו.

You had this same thing in America,

באמריקה היה לכם את אותו הדבר,

it was called the Timex Sinclair1000.

קראו לו טיימקס סינקלייר 1000.

To play a game in those days you had to have an imagination

בימים ההם היה צורך בהרבה דמיון בשביל לשחק

to believe that you were really playing "Battlestar Galactica."

ולהאמין שאתה באמת משחק "כוכב הקרב גלגקטיקה".

The graphics were just horrible.

הגרפיקה היתה פשוט זוועתית.

You had to have an even better imagination to play this game,

עבור המשחק הזה היה צורך באפילו יותר דמיון

"Death Rider."

"רוכב המוות".

But of course the scientists couldn't help themselves.

אבל כמובן המדענים לא יכלו להתאפק.

They started making their own video games.

הם התחילו ליצור משחקי מחשב משל עצמם.

This is one of my favorite ones here, where they have rabbit breeding,

זה אחד האהובים עלי. כאן יש להם ארנב שמתרבה,

so males choose the lucky rabbit.

כך שהזכרים בוחרים את ברת המזל.

It was around this time we went from 1K to 16K,

בערך זה היה הזמן בו עברנו מ-1K ל-16K,

which was quite the leap.

קפיצה די משמעותית.

And if you're wondering how much 16K is,

אם אתם תוהים כמה זה 16K

this eBay logo here is 16K.

הלוגו הזה של אי-ביי הוא 16K.

And in that amount of memory someone programmed

ובכמות הזיכרון הזו מישהו תכנת

a full flight simulation program.

סימלטור טיסה שלם.

And that's what it looked like.

וככה הוא היה נראה.

I spent ages flying this flight simulator,

ביליתי שעות בהטסת הסימולטור הזה,

and I honestly believed I could fly airplanes by the end of it.

ובאמת חשבתי שבסוף אוכל להטיס מטוסים בעזרתו.

Here's Clive Sinclair now launching his color computer.

כאן קלייב סינקלייר משיק את המחשב הצבעוני שלו.

He's recognized as being the father of video games in Europe.

הוא מוכר כאבי משחקי המחשב באירופה.

He's a multi-millionaire, and I think that's why he's

הוא מולטי-מיליונר, ובטח זו הסיבה

smiling in this photograph.

שהוא מחייך כאן בתמונה.

So I went on for the next 20 years or so

ככה שב-20 השנים הבאות המשכתי

making a lot of different games.

ליצור הרבה מאד משחקים שונים.

Some of the highlights were things like "The Terminator,"

מהמוצלחים בהם היו כאלו כמו "שליחות קטלנית",

"Aladdin," the "Teenage Mutant Hero Turtles."

"אלאדין", ו"צבי הנינג'ה" (באנגלית: "הצבים המוטנטיים הגיבורים").

Because I was from the United Kingdom,

מכיוון שאני הייתי מבריטניה,

they thought the word ninja was a little too mean for children,

הם חשבו שהמילה "נינג'ה" היא קצת אכזרית מדי לילדים,

so they decided to call it hero instead.

אז החליטו לקרוא לזה "הגיבורים" במקום.

I personally preferred the Spanish version,

אישית העדפתי את הגרסה הספרדית,

which was "Tortugas Ninja."

שהיתה "טורטוגס נינג'ה".

That was much better.

זה היה הרבה יותר טוב.

(Laughter)

(צחוק)

Then the last game I did was based on trying to get the video game industry

אז המשחק האחרון שפיתחתי התבסס על הניסיון לגרום לתעשיית משחקי המחשב

and Hollywood to actually work together on something --

ולהוליווד לעבוד על משהו ביחד לשם שינוי --

instead of licensing from each other, to actually work.

במקום לגנוב רשיונות אחד מהשני, ממש לעבוד.

Now, Chris did ask me to bring some statistics with me,

עכשיו, כריס ביקש ממני להביא איתי קצת נתונים סטטיסטיים

so I've done that.

אז עשיתי בדיוק את זה.

The video game industry in 2005 became a 29 billion dollar business.

תעשיית משחקי המחשב בשנת 2005 הפכה להיות עסק של 29 מיליארד דולר.

It grows every year.

והיא גדלה בכל שנה.

Last year was the biggest year.

שנה שעברה היתה המשגשגת ביותר.

By 2008, we're going to kick the butt of the music industry.

עד 2008 אנחנו נקרע לתעשיית המוזיקה את הצורה.

By 2010, we're going to hit 42 billion.

עד 2010 נגיע ל-42 מיליארד.

43 percent of gamers are female.

43 אחוזים מהגיימרים הם נשים.

So there's a lot more female gamers than people are really aware.

כך שיש הרבה יותר גיימריות ממה שאנשים חושבים.

The average age of gamers?

הגיל הממוצע של גיימרים?

Well, obviously it's for children, right?

טוב, ברור שזה לילדים, לא?

Well, no, actually it's 30 years old.

ובכן, בעצם לא - הגיל הממוצע הוא 30.

And interestingly, the people who buy the most games are 37.

ומעניין לציין שאלו שקונים הכי הרבה משחקים הם בני 37.

So 37 is our target audience.

כך שבני 37 הם קהל היעד שלנו.

All video games are violent.

כל משחקי המחשב הם אלימים.

Of course the newspapers love to beat on this.

העיתונים חוגגים על זה, כמובן.

But 83 percent of games don't have any mature content whatsoever,

אבל 83 אחוזים מהמשחקים אינם מכילים כל תוכן למבוגרים בלבד.

so it's just not true.

כך שזה פשוט לא נכון.

Online gaming statistics.

נתונים של משחקים באינטרנט.

I brought some stuff on "World of Warcraft." It's 5.5 million players.

הבאתי קצת נתונים על "וורלד אוב וורקרפט". 5.5 מיליון שחקנים.

It makes about 80 million bucks a month in subscriptions.

המשחק מכניס בערך 80 מיליון דולר בחודש על מנויים.

It costs 50 bucks just to install it on your computer,

ההתקנה לבדה עולה 50 דולר,

making the publisher about another 275 million.

מה שמכניס למוציא לאור בערך 275 מיליון נוספים.

The game costs about 80 million dollars to make,

עלות פיתוח המשחק היתה כ-80 מיליון דולר,

so basically it pays for itself in about a month.

כך שבעצם הוא מחזיר את ההשקעה בתוך חודש בערך.

A player in a game called "Project Entropia"

שחקן במשחק שנקרא "פרויקט אנטרופיה"

actually bought his own island for 26,500 dollars.

אפילו קנה את האי של עצמו ב-26,500 דולרים.

You have to remember that this is not a real island.

אל תשכחו שזה לא אי אמיתי.

He didn't actually buy anything, just some data.

הוא לא באמת קנה שום דבר, רק קצת פיסות מידע ממוחשב.

But he got great terms on it.

אבל הוא קיבל תנאים מצויינים לקנייה.

This purchase included mining and hunting rights,

הקנייה כללה זכויות קניין על כרייה וציד,

ownership of all land on the island, and a castle

בעלות על כל הקרקע באי, וגם טירה

with no furniture included.

לא כולל ריהוט.

(Laughter)

(צחוק)

This market is now estimated at over 800 million dollars annually.

שווי השוק מוערך כיום במעל 800 מיליון דולר בשנה.

And what's interesting about it is the market was actually created

ומה שמעניין בזה הוא שהשוק הזה בעצם נוצר

by the gamers themselves.

על ידי הגיימרים עצמם.

They found clever ways to trade items

הם פיתחו דרכים מתוחכמות לסחור בחפצים

and to sell their accounts to each other

ולמכור אחד לשני את חשבונות המשתמש שלהם

so that they could make money while they were playing their games.

כך שהם יוכלו להרוויח כסף בזמן שהם משחקים את המשחקים שלהם.

I dove onto eBay a couple of days ago

נכנסתי לאי-ביי לפני כמה ימים

just to see what was gong on, typed in World of Warcraft, got 6,000 items.

ורק בשביל לראות מה קורה הקלדתי "וורלד אוב וורקרפט". קיבלתי 6000 חפצים.

I liked this one the best:

הכי אהבתי את זה:

a level 60 Warlock with lots of epics for 174,000 dollars.

מכשף דרגה 60 עם הרבה עלילות ב-174,000 דולר.

It's like that guy obviously had some pain while making it.

הבחור בטח סבל הרבה כשיצר אותו.

So as far as popularity of games,

כך שלגבי הפופולריות של משחקים,

what do you think these people are doing here?

מה אתם חושבים החבר'ה האלה עושים כאן?

It turns out they're actually in Hollywood Bowl in Los Angeles

מסתבר שהם באולם הקונצרטים "הוליווד בואול" בלוס-אנג'לס

listening to the L.A. Philharmonic playing video game music.

מקשיבים לפילהרמונית של לוס-אנג'לס מנגנת מוזיקת משחקי מחשב.

That's what the show looks like.

ככה ההופעה נראית.

You would expect it to be cheesy, but it's not.

הייתם חושבים שזה יהיה קצת דביק, אבל זה לא.

It's very, very epic and a very beautiful concert.

זה קונצרט מאד מאד אפי ומאד יפה.

And the people that went there absolutely loved it.

והאנשים שהלכו אליו פשוט השתגעו על זה.

What do you think these people are doing?

מה נראה לכם האנשים האלו עושים?

They're actually bringing their computers so they can play games

הם למעשה מביאים את המחשבים שלהם על מנת לשחק משחקים

against each other.

אחד נגד השני.

And this is happening in every city around the world.

וזה קורה בכל עיר מסביב לעולם.

This is happening in your local cities too,

זה קורה בערים המקומיות שלכם גם,

you're probably just not aware of it.

אתם כנראה פשוט לא מודעים לזה.

Now, Chris told me that you had a timeline video a few years ago

אז, כריס אמר לי שלפני כמה שנים היה כאן סרטון עם ציר זמן

here just to show how video game graphics have been improving.

רק בשביל להראות איך גרפיקת משחקי המחשב משתפרת.

I wanted to update that video and give you a new look at it.

רציתי לעדכן את הסרטון ההוא ולתת לכם זוית חדשה עליו.

But what I want you to do is to try to understand it.

אבל מה שאני רוצה מכם זה שתנסו להבין אותו.

We're on this curve, and the graphics are getting

אנחנו על איזו עקומה, והגרפיקה מגיעה

so ridiculously better.

לרמות כל כך הרבה יותר טובות שזה מגוחך.

And I'm going to show you up to maybe 2007.

אני אראה לכם עד 2007 אולי.

But I want you to try and think about what games could look like

אבל אני רוצה שתנסו לחשוב איך משחקים עשויים להיראות

10 years from now.

בעוד 10 שנים.

So we're going to start that video.

אז נתחיל עם הסרטון.

Video: Throughout human history people have played games.

סרטון: לכל אורך ההיסטוריה האנושית אנשים שיחקו משחקים.

As man's intellect and technology have evolved

עם התפתחות הבינה האנושית והטכנולוגיה

so too have the games he plays.

התפתחו גם המשחקים שהאדם שיחק.

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

David Perry: The thing again I want you to think about is,

דיוויד פרי: שוב, מה שאני רוצה שתחשבו עליו הוא,

don't look at these graphics and think of that's the way it is.

אל תסתכלו על הגרפיקה הזו ותחשבו שזה פשוט ככה.

Think about that's where we are right now,

תחשבו על כך שזה המקום בו אנו נמצאים כרגע,

and the curve that we're on means that this is going to continue

והעקומה עליה אנו מתקדמים אומרת שזה הולך להמשיך

to get better.

ולהשתפר.

This is an example of the kind of graphics you need to be able to draw

הנה דוגמא לסוג הגרפיקה שאתם צריכים להיות מסוגלים לצייר

if you wanted to get a job in the video game industry today.

אם אתם רוצים למצוא עבודה בתעשיית משחקי המחשב כיום.

You need to be really an incredible artist.

אתם צריכים להיות אמנים מדהימים באמת.

And once we get enough of those guys, we're going to want

וברגע שנמצא מספיק חבר'ה כאלה, אנחנו נרצה

more fantasy artists that can create places

עוד אמני פנטסיה שיכולים ליצור מקומות

we've never been to before, or characters that

שבהם לא היינו מעולם, או דמויות

we've just never seen before.

שפשוט לא ראינו בעבר.

So the obvious thing for me to talk about today is graphics and audio.

כך שמה שהכי פשוט לי לדבר עליו היום זה גרפיקה וצליל.

But if you were to go to a game developers conference,

אבל אילו הלכתם למפגש של מפתחי משחקים

what they're all talking about is emotion, purpose,

הם מדברים על רגש, מטרה,

meaning, understanding and feeling.

משמעות, הבנה ותחושה.

You'll hear about talks like, can a video game make you cry?

הייתם שומעים על הרצאות כמו האם משחק מחשב יכול לגרום לך לבכות?

And these are the kind of topics we really actually care about.

ואלו סוגי הנושאים שבעצם באמת מעניינים אותנו.

I came across a student who's absolutely excellent

נתקלתי בסטודנט פשוט מעולה

at expressing himself, and this student agreed

בלבטא את עצמו, והוא הסכים

that he would not show his video to anybody until

לא להראות את הסרטון הזה לאיש עד

you here at TED had seen it.

שאתם כאן ב TED תראו אותו.

So I'd like to play this video.

אני רוצה להראות את הסרטון הזה.

So this is a student's opinion on what his experience of games are.

זו דעתו של הסטודנט הזה על החוויה שלו של מה הם משחקי מחשב.

Video: I, like many of you, live somewhere between

סרטון: אני, כמו רבים מכם, חי במקום כלשהו בין

reality and video games.

המציאות ומשחקי המחשב.

Some part of me -- a true living, breathing person --

חלק ממני - אישיות אמיתית, חיה ונושמת --

has become programmed, electronic and virtual.

הפך לתוכנה, אלקטרונית ווירטואלית.

The boundary of my brain that divides real from fantasy

גבולות מוחי המפרידות את האמיתי מהדמיון

has finally begun to crumble.

החלו סוף סוף להתפורר.

I'm a video game addict and this is my story.

אני מכור למשחקי מחשב וזה הסיפור שלי.

(Music)

(מוזיקה)

In the year of my birth

בשנת הלידה שלי

the Nintendo Entertainment System also went into development.

קונסולת נינטנדו נכנסה לייצור.

I played in the backyard, learned to read,

אני שיחקתי בחצר האחורית, למדתי לקרוא,

and even ate some of my vegetables.

ואפילו אכלתי חלק מהירקות שלי.

Most of my childhood was spent playing with Legos.

את רוב ילדותי ביליתי כשאני משחק בלגו.

But as was the case for most of my generation,

אבל כמו מרבית בני דורי,

I spent a lot of time in front of the TV.

ביליתי הרבה מאד זמן מול הטלוויזיה.

Mr. Rogers, Walt Disney, Nick Junior,

מר רוג'רס, וולט דיסני, ניק ג'וניור,

and roughly half a million commercials have undoubtedly

ובערך חצי מיליון פרסומות, השאירו את חותמם עלי

left their mark on me.

ללא ספק.

When my parents bought my sister and I our first Nintendo,

כשההורים שלי קנו לאחותי ולי את הנינטנדו הראשון שלנו,

whatever inherent addictive quality this early interactive

איזושהי תכונה פנימית ממכרת שההנאה האלקטרונית האינטראקטיבית

electronic entertainment possessed quickly took hold of me.

הראשונית הזו הכילה, השתלטה עלי במהרה.

At some point something clicked.

ברגע מסוים משהו התחבר.

(Music)

(מוזיקה)

With the combination of simple, interactive stories

בעזרת השילוב של סיפורים פשוטים ואינטראקטיביים

and the warmth of the TV set, my simple 16-bit Nintendo

והחמימות של מכשיר הטלוויזיה, הנינטנדו 16-ביט הפשוט שלי

became more than just an escape.

הפך ליותר מאשר אפשרות בריחה.

It became an alternate existence, my virtual reality.

הוא הפך לקיום חלופי, למציאות הוירטואלית שלי.

(Music)

(מוזיקה)

I'm a video game addict, and it's not because of

אני מכור למשחקי מחשב, וזה לא בגלל

a certain number of hours I have spent playing,

כמות מסוימת של שעות שביליתי בעודי משחק,

or nights I have gone without sleep to finish the next level.

או כמות הלילות שעברו ללא שינה על מנת לעבור את השלב הבא.

It is because I have had life-altering experiences in virtual space,

זה היה כיוון שחוויתי חוויות משנות חיים במרחב וירטואלי,

and video games had begun to erode my own understanding

ומשחקי המחשב החלו לשחוק את הבנתי

of what is real and what is not.

של מה אמיתי ומה לא.

I'm addicted, because even though I know I'm losing my grip on reality,

אני מכור כיוון שלמרות שאני יודע שאני מאבד את האחיזה שלי במציאות,

I still crave more.

אני עדיין זקוק לעוד.

(Music)

(מוזיקה)

From an early age I learned to invest myself emotionally

מגיל צעיר למדתי להתמסר רגשית

in what unfolded before me on screen.

למה שנגלה לפני על המסך.

Today, after 20 years of watching TV geared to make me emotional,

כיום, לאחר ש-20 שנים של צפייה בטלוויזיה הצליחו להפוך אותי לרגשני

even a decent insurance commercial can bring tears to my eyes.

אפילו פרסומת פשוטה של חברת ביטוח יכולה להביא אותי לכדי בכי.

I am just one of a new generation that is growing up.

אני רק אחד מדור חדש שמתבגר.

A generation who may experience much more meaning

דור שעשוי לחוות יותר משמעות

through video games than they will through the real world.

דרך משחקי מחשב מאשר דרך העולם האמיתי.

Video games are nearing an evolutionary leap,

משחקי המחשב מתקרבים לקפיצה אבולוציונית,

a point where game worlds will look and feel just as real

נקודה בה עולמות המשחקים ייראו וירגישו אמיתיים כמו

as the films we see in theatres, or the news we watch on TV.

הסרטים שאנו רואים בקולנוע, או החדשות בטלוויזיה.

And while my sense of free will in these virtual worlds

ובעוד תחושת החופש בעולמות הוירטואליים האלה

may still be limited, what I do learn applies to my real life.

עדיין מוגבלת, מה שאני לומד תופס גם בחיי האמיתיים.

Play enough video games and eventually you will

שחקו מספיק במשחקי מחשב ובסופו של דבר

really believe you can snowboard, fly a plane,

תאמינו שאתם באמת יכולים לגלוש בסנובורד, להטיס מטוס,

drive a nine-second quarter mile, or kill a man.

לנסוע חצי קילומטר בתשע שניות, או להרוג בן-אדם.

I know I can.

אני יודע שאני יכול.

Unlike any pop culture phenomenon before it,

שלא כמו תופעות תרבות הפופ שקדמו להם,

video games actually allow us to become part of the machine.

משחקי המחשב ממש מאפשרים לנו ממש להפוך לחלק מהמכונה.

They allow us to sublimate into the culture of interactive,

הם מאפשרים לנו להזדכך לתוך תרבות המציאות האינטראקטיבית,

downloaded, streaming, HD reality.

המורדת, הזורמת ובהפרדה גבוהה.

We are interacting with our entertainment.

אנחנו והבידור שלנו מגיבים אחד לשני.

I have come to expect this level of interaction.

אני התרגלתי לצפות לרמת אינטראקציה שכזאת.

Without it, the problems faced in the real world --

בלעדיה, הבעיות אתן אנו צריכים להתמודד בעולם האמיתי --

poverty, war, disease and genocide -- lack the levity they should.

עוני, מלחמה, מחלות ורצח עם -- חסרות את הקלילות הראויה.

Their importance blends into the sensationalized drama

החשיבות שלהן מתערבבת לתוך דרמה סנסציונית

of prime time TV.

של טלייזייה בפריים טיים.

But the beauty of video games today lies not in the lifelike graphics,

אבל היופי של משחקי המחשב כיום אינו בגרפיקה המציאותית,

the vibrating joysticks or virtual surround sound.

בג'ויסטיקים הרועדים או בקול וירטואלי מקיף.

It lies in that these games are beginning to make me emotional.

הוא בכך שהמשחקים הללו הופכים אותי לאמוציונאלי.

I have fought in wars, feared for my own survival,

לחמתי במלחמות, חששתי לחיי,

watched my cohorts die on beaches and woods that look and feel

ראיתי את חבריי לנשק נהרגים על חופים ויערות שנראים ומרגישים

more real than any textbook or any news story.

יותר אמיתיים מאשר כל ספר מודפס או ידיעה חדשותית.

The people who create these games are smart.

האנשים שיצרו את המשחקים האלו הם חכמים.

They know what makes me scared, excited, panicked, proud or sad.

הם יודעים מה מפחיד אותי, מה מרגש אותי, מה מכניס אותי לפאניקה, ומה הופך אותי לגאה או לעצוב.

Then they use these emotions to dimensionalize the worlds they create.

ואז הם משתמשים ברגשות הללו על מנת ליצוק מימדים לעולמות שהם יוצרים.

A well-designed video game will seamlessly

משחק מחשב בנוי היטב ישחיל את המשתמש ללא קושי

weave the user into the fabric of the virtual experience.

לתוך המרקם של החוויה הוירטואלית.

As one becomes more experienced

ככל שצוברים נסיון

the awareness of physical control melts away.

המודעות של שליטה פיזית מתמוססת ונעלמת.

I know what I want and I do it.

אני יודע מה אני רוצה ואני עושה את זה.

No buttons to push, no triggers to pull, just me and the game.

אין כפתורים ללחוץ, אין ידיות למשוך, רק אני והמשחק.

My fate and the fate of the world around me lie inside my hands.

גורלי וגורל העולם שסביבי מונחים בידי.

I know violent video games make my mother worry.

אני יודע שמשחקים אלימים מדאיגים את אמא שלי.

What troubles me is not that video game violence

מה שמטריד אותי זה לא שאלימות משחקי המחשב

is becoming more and more like real life violence,

נהיית דומה יותר ויותר לאלימות בחיים האמיתיים,

but that real life violence is starting to look more and more

אלא שאלימות החיים האמיתיים נראית יותר ויותר

like a video game.

כמו משחק מחשב.

(Music)

(מוזיקה)

These are all troubles outside of myself.

כל אלו הן צרות מחוצה לי.

I, however, have a problem very close to home.

לי, לעומת זאת, יש צרה קרובה מאד.

Something has happened to my brain.

משהו קרה למח שלי.

(Music)

(מוזיקה)

Perhaps there is a single part of our brain that holds

אולי יש חלק יחיד במוח שלנו שמכיל את כל

all of our gut instincts, the things we know to do

האינסטינקטים הבסיסיים שלנו, כל הדברים שאנו יודעים לעשות

before we even think.

עוד לפני שאנחנו חושבים.

While some of these instincts may be innate, most are learned,

בעוד חלק מהאינסטינקטים הללו עשויים להיות מולדים, רובם נלמדים,

and all of them are hardwired into our brains.

וכולם מובנים לתוך מוחותינו.

These instincts are essential for survival in both real and virtual worlds.

אינסטינקטים אלו חיוניים על מנת לשרוד בשני העולמות - האמיתי והוירטואלי.

Only in recent years has the technology behind video games

רק בשנים האחרונות אפשרה טכנולוגיית משחקי המחשב

allowed for a true overlap in stimuli.

חפיפה אמיתית בגירויים.

As gamers we are now living by the same laws of physics

כגיימרים אנחנו חיים כיום על פי אותם החוקים הפיסיקליים,

in the same cities and doing many of the same things

חיים באותן הערים, ועושים רבים מהדברים

we once did in real life, only virtually.

שפעם עשינו בחיים האמיתיים, רק בעולם וירטואלי.

Consider this --

תחשבו על זה --

my real life car has about 25,000 miles on it.

המכונית שלי בחיים האמיתיים צברה כבר בערך 25,000 מיילים.

In all my driving games, I've driven a total of 31,459 miles.

בכל משחקי הנהיגה ששיחקתי, נהגתי סך של 31,459 מיילים.

To some degree I've learned how to drive from the game.

ברמה מסויימת למדתי לנהוג דרך המשחק.

The sensory cues are very similar.

האותות החושיים דומים מאד.

It's a funny feeling when you have spent more time

זו תחושה מוזרה כשבילית יותר זמן

doing something on the TV than you have in real life.

בלעשות משהו בטלוויזיה מאשר בחיים האמיתיים.

When I am driving down a road at sunset all I can think is,

כשאני נוסע במורד הרחוב בשעת השקיעה, כל מה שעולה לי בראש זה

this is almost as beautiful as my games are.

שזה יפה כמעט כמו משחקי המחשב שלי.

For my virtual worlds are perfect.

כי העולמות הוירטואליים שלי הם מושלמים.

More beautiful and rich than the real world around us.

יותר יפים ועשירים מהעולם האמיתי שסובב אותנו.

I'm not sure what the implications of my experience are,

אני לא בטוח מה המשמעות של החוויות שלי,

but the potential for using realistic video game stimuli in repetition

אבל הפוטנציאל של שימוש בגירוי ממשחק מחשב ריאליסטי שוב ושוב,

on a vast number of loyal participants is frightening to me.

על מספר עצום של משתתפים לויאליים, מפחיד אותי.

Today I believe Big Brother would find much more success

היום אני מאמין ש'האח הגדול' יצליח הרבה יותר בקלות

brainwashing the masses with video games

לעשות שטיפת מוח להמונים בעזרת משחקי מחשב

rather than just simply TVs.

מאשר פשוט באמצעות הטלוויזיה.

Video games are fun, engaging, and leave your brain

משחקי מחשב הם כיף, הם מעוררים, והם משאירים את מוחך

completely vulnerable to re-programming.

פגיע לחלוטין לתכנות מחדש.

But maybe brainwashing isn't always bad.

אבל אולי שטיפת מוח היא לא תמיד דבר רע.

Imagine a game that teaches us to respect each other,

דמיינו משחק שמלמד אותנו להתייחס אחד לשני בכבוד,

or helps us to understand the problems we're all facing

או שעוזר לנו להבין את הבעיות עימן כולנו מתמודדים

in the real world.

בעולם האמיתי.

There is a potential to do good as well.

יש כאן גם פוטנציאל לעשות משהו חיובי.

It is critical, as these virtual worlds continue to mirror

זה חיוני, אם כך, שכל עוד העולמות הוירטואליים הללו ימשיכו לדמות

the real world we live in, that game developers realize

את העולם האמיתי בו אנו חיים, שמפתחי המשחקים יכירו בכך

that they have tremendous responsibilities before them.

שיש להם אחריות עצומה בידיים.

I'm not sure what the future of video games holds

אני לא בטוח מה צופן עתיד משחקי המחשב

for our civilization.

עבור הציוויליזציה שלנו.

But as virtual and real world experiences increasingly overlap

אבל ככל שהחפיפה בין חוויות העולמות האמיתיים והוירטואליים תגבר

there is a greater and greater potential for other people

יש פוטנציאל גדל והולך שאנשים אחרים ירגישו

to feel the same way I do.

בדיוק כמוני.

What I have only recently come to realize

מה שהתחלתי להבין רק לאחרונה

is that beyond the graphics, sound, game play and emotion

זה שמעבר לגרפיקה, לצליל, לעלילת המשחק ולרגשות,

it is the power to break down reality that is so fascinating

זה הכוח לפרק את המציאות לגורמים שבאמת מרשים

and addictive to me.

וממכר אותי.

I know that I am losing my grip.

אני יודע שאני מאבד את האחיזה שלי במציאות.

Part of me is just waiting to let go.

חלק ממני רק מחכה להשתחרר.

I know though, that no matter how amazing video games may become,

אבל אני יודע שלא משנה כמה מדהימים משחקי המחשב יכולים עוד להיעשות

or how flat the real world may seem to us,

או כמה שטוח העולם האמיתי עשוי להיראות לנו,

that we must stay aware of what our games are teaching us

אנחנו חייבים להשאר מודעים למה שמשחקי המשחשב מלמדים אותנו

and how they leave us feeling when we finally do unplug.

ולרגשות שהם משאירים בנו כשאנחנו סוף סוף מתנתקים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

DP: Wow.

ד"פ: וואו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I found that video very, very thought provoking,

בעיני הוידאו הזה מאד מאד מעורר מחשבה,

and that's why I wanted to bring it here for you guys to see.

וזו הסיבה שהבאתי אותו עבורכם לראות.

And what was interesting about it is the obvious choice

ומה שמעניין בו הוא שהבחירה הטבעית שהיתה לי

for me to talk about was graphics and audio.

היתה לדבר על גרפיקה וצליל.

But as you heard, Michael talked about all these other elements as well.

אבל כמו ששמעתם, מייקל דיבר גם על כל שאר האלמנטים האלו.

Video games give an awful lot of other things too,

משחקי מחשב מספקים עוד כל כך הרבה דברים אחרים,

and that's why people get so addicted.

וזו הסיבה שאנשים מתמכרים כל כך.

The most important one being fun.

הדבר החשוב ביותר שהם מספקים הוא הכיף.

The name of this track is "The Magic To Come."

היצירה הזאת נקראת "הקסם שיבוא".

Who is that going to come from?

ממי זה יבוא?

Is it going to come from the best directors in the world

זה יבוא מהבמאים הטובים ביותר בעולם

as we thought it probably would?

כפי שחשבנו?

I don't think so.

אני לא חושב.

I think it's going to come from the children who are growing up now

אני חושב שזה יבוא מהילדים שמתבגרים עכשיו

that aren't stuck with all of the stuff that we remember from the past.

ואינם תקועים עם כל הדברים האלה שאנו זוכרים מהעבר.

They're going to do it their way, using the tools that we've created.

הם יעשו את זה בדרך שלהם, בעזרת הכלים שאנו יצרנו.

The same with students or highly creative people,

אותו הדבר לגבי סטודנטים או אנשים יצירתיים במיוחד,

writers and people like that.

סופרים וכדומה.

As far as colleges go, there's about 350 colleges around the world

לגבי מכללות, ישנן כ-350 מכללות ברחבי העולם

teaching video game courses.

שמעבירות קורסים על משחקי מחשב.

That means there's literally thousands of new ideas.

זאת אומרת שמעשית יש אלפי רעיונות חדשים.

Some of the ideas are really dreadful and some of them are great.

חלק מהרעיונות האלה הם איומים ממש וחלקם מעולים.

There's nothing worse than having to listen to someone

אין משהו גרוע יותר מאשר להקשיב למישהו

try and pitch you a really bad video game idea.

שמנסה למכור לך רעיון ממש גרוע למשחק מחשב.

(Laughter)

(צחוק)

Chris Anderson: You're off, you're off. That's it.

כריס אנדרסון: זהו, זהו. סיימת. תרד.

He's out of time.

נגמר לו הזמן.

DP: I've just got a little tiny bit more if you'll indulge me.

ד"פ: יש לי ממש עוד קצת, אם תרשה לי.

CA: Go ahead. I'm going to stay right here though.

כ"א: קדימה. אבל אני הולך להשאר בדיוק פה.

(Laughter)

(צחוק)

DP: This is just a cool shot, because this is students coming to school after class.

ד"פ: זו פשוט תמונה מדליקה, כי אלו תלמידים שבאים לבית-הספר אחרי הלימודים.

The school is closed; they're coming back at midnight

בית-הספר סגור. הם באים חזרה באמצע הלילה

because they want to pitch their video game ideas.

כי הם רוצים לקדם את הרעיונות שלהם למשחקי מחשב.

I'm sitting at the front of the class,

אני יושב לפני הכתה,

and they're actually pitching their ideas.

והם ממש מקדמים את הרעיונות שלהם.

So it's hard to get students to come back to class,

כך שקשה לגרום לתלמידים לחזור לכתה,

but it is possible.

אבל זה אפשרי.

This is my daughter, her name's Emma, she's 17 months old.

זו הבת שלי. קוראים לה אמה והיא בת 17 חודשים.

And I've been asking myself, what is Emma going to experience

אני שואל את עצמי, אילו חוויות תחווה אמה

in the video game world?

בעולם משחקי המחשב?

And as I've shown here, we have the audience.

כפי שהראיתי כאן, הקהל הוא שלנו.

She's never going to know a world where you can't press a button

היא לעולם לא תכיר עולם בו אינך מסוגל ללחוץ על כפתור

and have millions of people ready to play.

ולהתחבר למיליוני אנשים שמוכנים לשחק.

You know, we have the technology.

אתם יודעים, יש לנו את הטכנולוגיה.

She's never going to know a world where the graphics just aren't

היא לעולם לא תכיר עולם בו הגרפיקה אינה פשוט

stunning and really immersive.

מדהימה וממש מרתקת.

And as the student video showed, we can impact and move.

וכמו שהוידאו של הסטודנט הראה, אנחנו יכולים להשפיע ולזוז.

She's never going to know a world where video games

היא לעולם לא תכיר עולם בו משחקי המחשב

aren't incredibly emotional and will probably make her cry.

אינם מרגשים מאד ובטח ייגרמו לה לבכות.

I just hope she likes video games.

אני רק מקווה שהיא תאהב משחקי מחשב.

(Laughter)

(צחוק)

So, my closing thought.

מחשבה אחרונה.

Games on the surface seem simple entertainment,

על פניהם, משחקים נראים כבידור פשוט,

but for those that like to look a little deeper,

אבל עבור אלה שמסתכלים קצת יותר לעומק,

the new paradigm of video games could open entirely new frontiers

הפרדיגמה החדשה של משחקי המחשב יכולה לפתוח אופקים חדשים לגמרי

to creative minds that like to think big.

עבור מוחות יצירתיים שאוהבים לחשוב בגדול.

Where better to challenge those minds than here at TED?

ואיפה יותר טוב לאתגר את המוחות הללו מאשר כאן בTED?

Thank you.

תודה רבה.

Chris Anderson: David Perry. That was awesome.

כריס אנדרסון: דיוויד פרי. זה היה מדהים.