Bob Thurman: We can be Buddhas

מתרגם: Eran Lahav מבקר: Zehavit Ehre

Thank you.

תודה רבה.

And I feel like this whole evening has been very amazing to me.

אני מרגיש שכל הערב הזה היה מדהים בשבילי.

I feel it's sort of like the Vimalakirti Sutra,

אני מרגיש שהערב כמו סוטרת וימאלאקירטי,

an ancient work from ancient India

טקסט קדום מהודו העתיקה,

in which the Buddha appears at the beginning and a whole bunch of people

שבתחילתו מופיע הבודהה וקהל רב

come to see him from the biggest city in the area, Vaishali,

בא לראותו מהעיר הגדולה באזור, ואישאלי,

and they bring some sort of jeweled parasols to make an offering to him.

ולכבד אותו בשמשיות מקושטות יהלומים כמתנות.

All the young people, actually, from the city.

כל בני הנוער, למעשה, מן העיר.

The old fogeys don't come because they're mad at Buddha,

הזקנים לא הגיעו כי הם כועסים על הבודהה

because when he came to their city he accepted --

כי כשהוא בא לעירם הוא נענה,

he always accepts the first invitation that comes to him, from whoever it is,

הוא תמיד נענה להזמנה הראשונה שמגיעה אליו, לא משנה ממי,

and the local geisha, a movie-star sort of person,

והיצאנית המקומית, "כוכבת הקולנוע" של הכפר,

raced the elders of the city in a chariot and invited him first.

עקפה במרכבתה את זקני העיר והזמינה אותו ראשונה.

So he was hanging out with the movie star, and of course they were grumbling:

אז הוא מתרועע עם כוכבת קולנוע, וכמובן שהם זועפים

"He's supposed to be religious and all this.

"הוא אמור להיות דתי", וכל זה

What's he doing over there at Amrapali's house with all his 500 monks,"

"מה לו ולביתה של אמארפאלי עם 500 נזיריו?"

and so on. They were all grumbling, and so they boycotted him.

ועוד... כולם היו זועפים, ולכן החרימו אותו

They wouldn't go listen to him.

הם לא התכוונו להקשיב לו,

But the young people all came.

אבל כל הצעירים הגיעו

And they brought this kind of a jeweled parasol, and they put it on the ground.

והם הביאו לו שמשיות מקושטות ביהלומים והניחו אותן על הקרקע

And as soon as they had laid all these,

וברגע שהם סיימו להציב אותן

all their big stack of these jeweled parasols that they used to carry in ancient India,

כל הערימה הגדולה של שמשיות היהלומים בהן השתמשו ברחבי הודו העתיקה,

he performed a kind of special effect which made it into a giant planetarium,

הוא ביצע סוג של פעלול, אשר הפך אותן למעין מצפה כוכבים ענק,

the wonder of the universe. Everyone looked in that, and they saw in there

פלא היקום. כולם הסתכלו על זה, והם ראו שם

the total interconnectedness of all life in all universes.

את כל הקישוריות הפנימית של כל החיים בכל היקומים.

And of course, in the Buddhist cosmos there are millions and billions of planets

וכמובן, שבקוסמוס הבודיהיסטי ישנם מיליונים ומילארדים של כוכבי לכת

with human life on it,

עם חיי אדם עליהם

and enlightened beings can see the life on all the other planets.

ואותן בריות מוארות יכולות לראות את החיים על כל כוכבי הלכת האחרים.

So they don't -- when they look out and they see those lights that you showed

אז הם לא, כאשר הם מסתכלים החוצה ורואים את אותם האורות האלה

in the sky -- they don't just see sort of pieces of matter burning

שהראית בשמיים, הם לא רק רואים פיסות חומר נשרף

or rocks or flames or gases exploding.

או סלעים או להבות או גזים מתפוצצים.

They actually see landscapes and human beings

הם בעצם רואים נופים ובני אדם

and gods and dragons and serpent beings and goddesses and things like that.

ואלים ודרקונים ויצורים דמויי נחש ואלות ודברים כאלה.

He made that special effect at the beginning

הוא ביצע את הפעלול כבר בהתחלה

to get everyone to think about interconnection

כדי לגרום לכולם לחשוב על הקשרים

and interconnectedness and how everything in life was totally interconnected.

ועל הקישוריות הפנימית ועל איך הכל בחיים מתחבר וקשור זה בזה.

And then Leilei -- I know his other name -- told us about interconnection,

ואז ללה, אני יודע את שמו האחר, סיפר לנו אודות קישוריות

and how we're all totally interconnected here,

ועל איך כולנו לגמרי מחוברים כאן

and how we've all known each other. And of course in the Buddhist universe,

ועל איך כל אחד מאיתנו מכיר את האחר. וכמובן ביקום הבודיהיסטי

we've already done this already billions of times in many, many lifetimes in the past.

כבר עברנו זאת מיליוני פעמים, בהמון תקופות חיים בעבר

And I didn't give the talk always. You did, and we had to watch you, and so forth.

ואני לא תמיד הייתי הדובר, אתה היית, ואנחנו צפינו בך וכך הלאה.

And we're all still trying to, I guess we're all trying to become TEDsters,

ועדיין כולנו מנסים, אני משער שכולנו מנסים לקחת חלק ב-TED

if that's a modern form of enlightenment.

כאילו זהו ביטוי מודרני של ההארה.

I guess so. Because in a way, if a TEDster relates to all the interconnectedness

כך נראה לי. כי בדרך מסוימת המשתתף ב-TED מתייחס לכל הקישוריות הפנימית הזו,

of all the computers and everything, it's the forging of a mass awareness,

של המחשבים וכו', כיצירתה של מודעות המונית

of where everybody can really know everything

דרכה כל אחד יוכל באמת לדעת הכל,

that's going on everywhere in the planet.

כל מה שמתרחש בכל מקום בעולמנו.

And therefore it will become intolerable --

ולכן היא תהפוך בלתי נסבלת

what compassion is, is where it will become intolerable for us,

משום שזוהי משמעות החמלה, שבמקום בו היא תהפוך בלתי נסבלת בעבורנו

totally intolerable that we sit here in comfort and in pleasure and enjoying

זה יהיה לגמרי בלתי נסבל שנשב כאן בנוחות וניהנה

the life of the mind or whatever it is,

מחיים של מודעות או מה שזה לא אומר,

and there are people who are absolutely riddled with disease

וישנם אנשים שסובלים מאוד ממחלות

and they cannot have a bite of food and they have no place,

שאינם יכולים אפילו לאכול ואין להם מקום לגור בו

or they're being brutalized by some terrible person and so forth.

או כאלה שסבלו התעללות מאנשים מסוכנים וכו'

It just becomes intolerable.

עד שזה פשוט נהיה בלתי נסבל.

With all of us knowing everything, we're kind of forced by technology

וכאשר אנחנו נהפוך ליודעי כל, ייווצר מצב בו הטכנולוגיה תתבע מאיתנו

to become Buddhas or something, to become enlightened.

להיהפך לבודהה או משהו, להפוך למוארים.

And of course, we all will be deeply disappointed when we do.

וכמובן, כולנו נהיה מאוכזבים כאשר זה יתגשם.

Because we think that because we are kind of tired of what we do,

כי נדמה לנו שכיוון שאנחנו קצת עייפים ממעשינו,

a little bit tired, we do suffer.

עייפים מעט, אנחנו סובלים.

We do enjoy our misery in a certain way.

אנחנו אכן נהנים מהסבל בצורה מסוימת.

We distract ourselves from our misery by running around somewhere,

אנחנו מסיחים את עצמנו מהסבל על ידי הסתובבות סחור במקום,

but basically we all have this common misery

אך עדיין בבסיס אנחנו שותפים לאותה אומללות

that we are sort of stuck inside our skins

שאנחנו תקועים בתוך עורנו

and everyone else is out there.

וכל האחרים נמצאים שם בחוץ.

And occasionally we get together with another person stuck in their skin

ולפעמים אנחנו נפגשים עם אדם אחר התקוע בתוך עורו

and the two of us enjoy each other, and each one tries to get out of their own,

ואנו נהנים אחד מחברת השני, וכל אחד מנסה לצאת החוצה מתוך עורו

and ultimately it fails of course, and then we're back into this thing.

עד שלבסוף זה נכשל, כמובן, ואנחנו חוזרים לתוך עצמנו.

Because our egocentric perception -- from the Buddha's point of view, misperception --

בשל תפיסתנו האגוצנטרית - מנקודת המבט הבודיהיסטית, תפיסה מוטעית -

is that all we are is what is inside our skin.

כל מה שאנחנו הוא בתוכנו פנימה.

And it's inside and outside, self and other,

והפנימי והחיצוני, האני והאחר,

and other is all very different.

והאחר הוא כה שונה.

And everyone here is unfortunately carrying that habitual perception,

וכולם כאן למרבה הצער אוחזים בתפיסה הרווחת

a little bit, right?

אפילו רק קצת, נכון?

You know, someone sitting next to you in a seat -- that's OK because you're in a theater,

אתם יודעים, מישהו יושב במושב לידכם - וזה בסדר כי אתם בתיאטרון,

but if you were sitting on a park bench and someone came up and sat that close to you,

אבל אם זה היה ספסל בפארק ומישהו היה מגיע ומתיישב כה קרוב אליכם,

you'd freak out.

הייתם נלחצים מאוד.

What do they want from me? Like, who's that?

מה הם רוצים ממני? מי הם בכלל?

And so you wouldn't sit that close to another person

לא הייתם יושבים קרוב כל כך לאדם אחר

because of your notion that it's you versus the universe -- that's all Buddha discovered.

בגלל התחושה שלכם שמדובר בכם נגד היקום - זה כל מה שהבודהה גילה.

Because that cosmic basic idea that it is us all alone, each of us,

בגלל העיקרון הבסיסי בקוסמי הזה אנחנו לגמרי לבד, כל אחד מאתנו,

and everyone else is different,

וכל השאר שונים מאיתנו.

then that puts us in an impossible situation, doesn't it?

מה שמשאיר אותנו במצב בלתי אפשרי, לא כך?

Who is it who's going to get enough attention from the world?

מי מאיתנו יקבל מספיק תשומת לב מהעולם?

Who's going to get enough out of the world?

מי מאתנו יקבל משהו מהעולם שיספיק לו?

Who's not going to be overrun by an infinite number of other beings --

מי מאתנו לא יחוש מוצף על ידי מספר אינסופי של ישויות אחרות

if you're different from all the other beings?

אם אתם שונים מכל שאר הבריות?

So where compassion comes is where you

החמלה מגיעה אלינו כשאנחנו

surprisingly discover you lose yourself in some way:

מגלים להפתעתנו שאיבדנו עצמנו בדרך כלשהי

through art, through meditation, through understanding, through knowledge actually,

דרך אמנות, דרך מדיטציה, דרך הבנה, דרך ידע, למעשה,

knowing that you have no such boundary,

דרך הידיעה שאין בכלל גבולות,

knowing your interconnectedness with other beings.

דרך ההכרה בקישוריות שלנו עם בריות אחרות.

You can experience yourself as the other beings

אתם יכולים לחוות את עצמכם כישויות אחרות

when you see through the delusion of being separated from them.

כשתוכלו לראות דרך האשליה של להיות מופרדים מהם.

When you do that, you're forced to feel what they feel.

וכשתתנסו בכך, תוכלו להרגיש מה שהם מרגישים.

Luckily, they say -- I still am not sure --

וטוב שכך, אומרים, אני עדיין לא בטוח...

but luckily, they say that when you reach that point because some people have said

אבל טוב שכך, אומרים שכשאנו מנסים להגיע לנקודה שאחרים סיפרו לנו אודותיה

in the Buddhist literature, they say, "Oh who would really want to be compassionate?

בספרות הבודהיסטית, אומרים, מי בכלל רוצה לחוש חמלה?

How awful! I'm so miserable on my own. My head is aching.

כמה נורא! אני כה אומלל בעצמי, ראשי כואב,

My bones are aching. I go from birth to death. I'm never satisfied.

עצמותיי כואבות, אני נע מלידה למוות. אני אף פעם לא מרוצה.

I never have enough, even if I'm a billionaire, I don't have enough.

אף פעם אין לי די, גם כשאני מיליונר אין לי מספיק.

I need a hundred billion." So I'm like that.

אני צריך מאה מיליון, ולכן אני כזה.

Imagine if I had to feel even a hundred other people's suffering.

דמיינו כמה סבל היינו חשים אם היינו חווים את סבלם של מאה אנשים אחרים,

It would be terrible.

זה יהיה נורא.

But apparently, this is a strange paradox of life.

אבל מסתבר, שזהו אחד הפרדוקסים המוזרים של החיים.

When you're no longer locked in yourself,

כשאתה כבר לא נעול בתוך עצמך,

and as the wisdom or the intelligence or the scientific knowledge

והחוכמה או התבונה או הידע המדעי

of the nature of the world, that enables you to let your mind spread out,

על טבעו של העולם, שמאפשר לתודעה שלנו להתרחב

and empathize, and enhance the basic human ability of empathizing,

ולחוש אמפתיה ולחזק את הנטייה האנושית הבסיסית שלנו לאמפתיה

and realizing that you are the other being,

ולהבין שאנחנו זה האחרים

somehow by that opening, you can see the deeper nature of life. And you can,

ואותה פתיחות מאפשרת לנו לראות את הטבע הפנימי של החיים, וגם אתם יכולים

you get away from this terrible iron circle of I, me, me, mine,

לצאת מהמעגל הקשיח והנוראי הזה של אני, עצמי, שלי,

like the Beatles used to sing.

כמו שהביטלס נהגו לשיר.

You know, we really learned everything in the '60s.

אתם יודעים, באמת למדנו הכל בשנות השישים.

Too bad nobody ever woke up to it,

רק חבל שאף אחד לא נפתח לידע הזה,

and they've been trying to suppress it since then.

וכולם מנסים רק להדחיק אותו מאז.

I, me, me, mine. It's like a perfect song, that song. A perfect teaching.

אני, עצמי, שלי. זה כמו מזמור מושלם, השיר הזה. שיעור מושלם.

But when we're relieved from that,

אך כשאנו משתחררים ממנו

we somehow then become interested in all the other beings.

אנחנו איכשהו באמת מצליחים להתעניין באחר

And we feel ourselves differently. It's totally strange.

ואנחנו מרגישים את עצמנו אחרת. זה מוזר לגמרי.

It's totally strange.

מוזר לגמרי.

The Dalai Lama always likes to say --

הדאלי לאמה תמיד נוהג לומר,

he says that when you give birth in your mind to the idea of compassion,

הוא אומר, כשאנו מולידים במחשבתנו את רעיון החמלה

it's because you realize that you yourself and your pains and pleasures

זה בגלל שאנו מבינים שאנחנו, מכאובינו והנאותינו

are finally too small a theater for your intelligence.

הם למעשה תאטרון קטן מדי עבור האינטליגנציה שלנו.

It's really too boring whether you feel like this or like that, or what, you know --

זה כבר נהיה משעמם אם אנו מרגישים כך או אחרת, או מה, אתם יודעים,

and the more you focus on how you feel, by the way, the worse it gets.

וככל שאנו מתמקדים ברגשות שלנו, אנו רק מחמירים את מצבנו.

Like, even when you're having a good time,

למשל, אפילו כאשר אנחנו נהנים

when is the good time over?

מתי ההנאה תחלוף?

The good time is over when you think, how good is it?

ההנאה נגמרת ברגע שאנו תוהים, כמה טוב לנו?

And then it's never good enough.

ואז זה תמיד לא מספיק טוב.

I love that Leilei said that the way of helping those who are suffering badly

אני אוהב את האמירה של ללה שהדרך לעזור לאלה שסובלים קשות

on the physical plane or on other planes is having a good time,

במישור הפיזי כמו בשאר המישורים היא ליהנות,

doing it by having a good time.

מגיעים לכך באמצעות הנאה.

I think the Dalai Lama should have heard that. I wish he'd been there to hear that.

אני חושב שהדאלי לאמה היה צריך לשמוע זאת, הלוואי שהיה שם כדי לשמוע זאת.

He once told me -- he looked kind of sad;

הוא פעם אמר לי, הוא נראה די עצוב,

he worries very much about the haves and have-nots.

הוא דואג יותר מדי לגבי אלה שיש להם ואלה שאין להם.

He looked a little sad, because he said, well, a hundred years ago,

הוא נראה די עצוב, כי הוא אמר, לפני מאה שנה

they went and took everything away from the haves.

הם הלכו ולקחו הכל מאלה שהיה להם.

You know, the big communist revolutions, Russia and China and so forth.

אתם יודעים, המהפכה הקומניסטית, רוסיה, וסין וכו'.

They took it all away by violence,

הם לקחו הכל באלימות

saying they were going to give it to everyone, and then they were even worse.

בטענה שהם מתכוונים לחלק הכל בין כולם, ואז הם נהיו אפילו יותר גרועים.

They didn't help at all.

הם לא עזרו כלל.

So what could possibly change this terrible gap that has opened up in the world today?

אז מה כבר יכול לשנות את הפער הנוראי שנוצר בעולם היום?

And so then he looks at me.

ואז הוא הסתכל עליי.

So I said, "Well, you know, you're all in this yourself. You teach: it's generosity,"

אז אמרתי, "טוב, אתה יודע, אתה כולך בתוך זה. אתה מלמד, זאת נדיבות".

was all I could think of. What is virtue?

זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. מהי מעלה?

But of course, what you said, I think the key to saving the world, the key to compassion

אך כמובן, אני חושב שהמפתח להצלת העולם, המפתח לחמלה,

is that it is more fun.

זה שזה יותר מהנה.

It should be done by fun. Generosity is more fun. That's the key.

זה יתבצע מתוך הנאה, נדיבות היא יותר מהנה. זה המפתח.

Everybody has the wrong idea. They think Buddha was so boring,

כולם הבינו את הרעיון לא נכון. הם חשבו שהבודהה היה כל כך משעמם,

and they're so surprised when they meet Dalai Lama and he's fairly jolly.

והם כ"כ מופתעים כשהם נפגשים עם הדאלי לאמה שהוא ברנש די שמח.

Even though his people are being genocided --

למרות שעמו עובר רצח עם -

and believe me, he feels every blow on every old nun's head,

ותאמינו לי, הוא מרגיש כל מכה בראש של כל נזירה זקנה,

in every Chinese prison. He feels it.

בכל כלא סיני, הוא מרגיש זאת.

He feels the way they are harvesting yaks nowadays.

הוא סובל אף מהשיטות כיום לשחיטת יקים (בהמות משא טיבטיות).

I won't even say what they do. But he feels it.

אני אפילו לא אומר מה הם עושים, אך הוא מרגיש זאת.

And yet he's very jolly. He's extremely jolly.

ולמרות כל זאת הוא עדיין שמח, הוא שמח מאוד.

Because when you open up like that,

כי כשאתה נפתח ככה

then you can't just -- what good does it do to add being miserable with others' misery?

אז אתה לא יכול - מה הטעם להוסיף עצב לסבלם של האחרים?

You have to find some vision where you see how hopeful it is,

חייבים למצוא חזון שבו רואים את התקווה,

how it can be changed.

ואיך ניתן לשנות.

Look at that beautiful thing Chiho showed us. She scared us with the lava man.

תסתכלו על הדבר היפה שצ'יהו הראתה לנו, היא הפחידה אותנו עם איש הלבה.

She scared us with the lava man is coming,

היא הפחידה אותנו כשאמרה שאיש הלבה מגיע,

then the tsunami is coming,

ואז שהצונאמי מגיע,

but then finally there were flowers and trees, and it was very beautiful.

ואז לבסוף יש פרחים ועצים והכל כה יפה.

It's really lovely.

זה באמת מקסים.

So, compassion means to feel the feelings of others,

אז חמלה משמעה להרגיש את רגשותיהם של אחרים,

and the human being actually is compassion.

ובני האדם הם בעצם אותה חמלה.

The human being is almost out of time.

למין האנושי כמעט ונגמר הזמן.

The human being is compassion because what is our brain for?

בני האדם הם החמלה כי אחרת למה המוח שלנו מיועד?

Now, Jim's brain is memorizing the almanac.

עכשיו, מוחו של ג'ים משנן את הימים בלוח השנה.

But he could memorize all the needs of all the beings that he is, he will, he did.

אך במקום הוא יכול היה לזכור את צרכי כל האנשים שהם בעצם הוא, יהיה, והיה.

He could memorize all kinds of fantastic things to help many beings.

הוא יכול היה לזכור את כל אותם דברים נפלאים שמועילים לאנשים.

And he would have tremendous fun doing that.

והוא היה נהנה מאוד מכך.

So the first person who gets happy,

אז בעצם, האדם הראשון שישמח

when you stop focusing on the self-centered situation of, how happy am I,

מהרגע בו נפסיק להיות אנוכיים, בכמה טוב לי,

where you're always dissatisfied --

מצב בו אנחנו תמיד לא מרוצים -

as Mick Jagger told us. You never get any satisfaction that way.

כמו שמיק ג'אגר שר, "לעולם לא אקבל סיפוק בדרך הזו".

So then you decide, "Well, I'm sick of myself.

אז אתם תחליטו, נמאס לי מלהתרכז בעצמי.

I'm going to think of how other people can be happy.

אני הולך לחשוב על איך אנשים אחרים יכולים להיות שמחים.

I'm going to get up in the morning and think,

אני הולך להתעורר בבוקר ולחשוב

what can I do for even one other person, even a dog, my dog, my cat,

מה אני יכול לעשות אפילו עבור אדם אחד, אפילו כלב, הכלב שלי, החתול שלי.

my pet, my butterfly?"

חיית המחמד שלי, הפרפר שלי.

And the first person who gets happy when you do that,

והאדם הראשון שישמח ברגע שתעשו זאת

you don't do anything for anybody else, but you get happier, you yourself,

בעצם לא תעשו דבר עבור אחרים, אלא תהיו יותר שמחים, בעצמכם,

because your whole perception broadens

כי כל תפיסתכם מתרחבת,

and you suddenly see the whole world and all of the people in it.

ופתאום אתם רואים את כל העולם ואת כל האנשים שחיים בו.

And you realize that this -- being with these people --

ואתם מבינים שזה - ההוויה המשותפת הזאת עם שאר האנשים -

is the flower garden that Chiho showed us.

זהו גן הפרחים שצ'יצו הראתה לנו.

It is Nirvana.

זוהי נירוונה (הארה).

And my time is up. And I know the TED commandments.

וזמני תם, ואני מכיר את עשרת הדיברות של TED.

Thank you.

תודה רבה.