Martin Villeneuve: How I made an impossible film

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Michael Coslovsky מבקר: Ido Dekkers

I made a film that was impossible to make,

עשיתי סרט שהיה בלתי אפשרי לעשייה,

but I didn't know it was impossible,

אבל לא ידעתי שזה בלתי אפשרי,

and that's how I was able to do it.

ולכן יכולתי לעשות אותו.

"Mars et Avril" is a science fiction film.

"מאדים ואבריל" הוא סרט מדע בדיוני.

It's set in Montreal some 50 years in the future.

הוא מתרחש במונטריאול בעתיד, כ-50 שנה מעכשיו.

No one had done that kind of movie in Quebec before

אף אחד לא עשה סרט כזה בקוויבק לפני כן

because it's expensive, it's set in the future,

כי זה יקר, זה מתרחש בעתיד,

and it's got tons of visual effects,

ויש בזה טונות של אפקטים ויזואליים,

and it's shot on green screen.

וזה מצולם על מסך ירוק.

Yet this is the kind of movie that I wanted to make

אבל זה היה סוג הסרט שרציתי לעשות

ever since I was a kid, really,

מאז שהייתי ילד, בעצם,

back when I was reading some comic books

בתקופה בה הייתי קורא ספרי קומיקס

and dreaming about what the future might be.

וחולם על איך העתיד עשוי להיות.

When American producers see my film,

כשמפיקים אמריקאיים רואים את הסרט שלי,

they think that I had a big budget to do it,

הם חושבים שהיה לי תקציב גדול בשביל לעשות אותו,

like 23 million.

משהו כמו 23 מיליונים.

But in fact I had 10 percent of that budget.

אבל למעשה היו לי 10 אחוזים מהתקציב הזה.

I did "Mars et Avril" for only 2.3 million.

עשיתי את "מאדים ואבריל" בשביל 2.3 מיליון בלבד.

So you might wonder, what's the deal here?

אז אתם עשויים לחשוב, אז מה?

How did I do this?

איך עשיתי את זה?

Well, it's two things. First, it's time.

זה שני דברים. דבר ראשון, זה זמן.

When you don't have money, you must take time,

כשאין לכם כסף, אתם צריכים להשקיע זמן,

and it took me seven years to do "Mars et Avril."

ולקח לי שבע שנים לעשות את "מאדים ואבריל".

The second aspect is love.

הדבר השני הוא אהבה.

I got tons and tons of generosity from everyone involved.

קיבלתי כמויות אדירות של נדיבות מכל האנשים המעורבים.

And it seems like every department had nothing,

ונראה שלאף אחת מהמחלקות לא היה כלום,

so they had to rely on our creativity

אז הם היו צריכים להסתמך על היצירתיות שלנו

and turn every problem into an opportunity.

ולהפוך כל בעיה להזדמנות.

And that brings me to the point of my talk, actually,

וזה מביא אותי למסר של ההרצאה שלי, בעצם,

how constraints, big creative constraints, can boost creativity.

איך מגבלות, מגבלות גדולות ביצירה, יכולות לעודד יצירתיות.

But let me go back in time a bit.

אבל תרשו לי לחזור מעט אחורה בזמן.

In my early 20s, I did some graphic novels,

בשנות ה-20 המוקדמות שלי, יצרתי כמה נובלות גרפיות,

but they weren't your usual graphic novels.

אבל הן לא היו הנובלות הגרפיות הטיפוסיות.

They were books telling a science fiction story

הן היו ספרים שסיפרו סיפור מדע בדיוני

through images and text,

דרך תמונות וטקסט,

and most of the actors who are now starring

ורוב השחקנים שכיום מככבים בגרסת הסרט,

in the movie adaptation, they were already involved

היו כבר מעורבים בספרים הללו

in these books portraying characters

שהציגו דמויות באיזושהי דרך

into a sort of experimental, theatrical, simplistic way.

ניסיונית, תיאטרלית, פשטנית.

And one of these actors is the great stage director

ואחד השחקנים האלו הוא במאי התיאטרון הדגול

and actor Robert Lepage.

והשחקן רובר לפאג'.

And I just love this guy.

ואני פשוט מת על הבחור הזה.

I've been in love with this guy since I was a kid.

הייתי מאוהב באיש הזה מאז שהייתי ילד.

His career I admire a lot.

אני מעריץ את הקריירה שלו.

And I wanted this guy to be involved in my crazy project,

ורציתי שהאיש הזה יהיה מעורב בפרויקט המטורף שלי,

and he was kind enough to lend his image

והוא היה מספיק נחמד להשאיל לי את הדיוקן שלו

to the character of Eugène Spaak,

לדמות של אוג'ן ספא'אק,

who is a cosmologist and artist who seeks relation

שהוא קוסמולוג ואמן שמחפש קשרים

in between time, space, love, music and women.

בין זמן, חלל, אהבה, מוסיקה ונשים.

And he was a perfect fit for the part,

והוא היה מושלם לתפקיד,

and Robert is actually the one who gave me my first chance.

ובעצם רובר הוא זה שנתן לי את ההזדמנות הראשונה.

He was the one who believed in me

הוא היה זה שהאמין בי

and encouraged me to do an adaptation of my books

ועודד אותי לעבד את הספרים שלי לסרט,

into a film, and to write, direct,

ולכתוב, לביים,

and produce the film myself.

ולהפיק את הסרט בעצמי.

And Robert is actually the very first example

ורובר הוא בעצם הדוגמא הראשונה לדרך בה

of how constraints can boost creativity.

מגבלות יכולות לעודד יצירתיות.

Because this guy is the busiest man on the planet.

כי הבחור הזה הוא האיש הכי עסוק על פני הכוכב הזה.

I mean, his agenda is booked until 2042,

זאת אומרת, היומן שלו מלא עד 2042,

and he's really hard to get,

וממש קשה לתפוס אותו,

and I wanted him to be in the movie,

ואני רציתי שהוא ישתתף בסרט,

to reprise his role in the movie.

למחזר את התפקיד שלו בסרט.

But the thing is, had I waited

אבל העניין הוא, שאילו חיכיתי לו

for him until 2042, my film wouldn't be

עד 2042, הסרט שלי כבר לא היה עתידני יותר,

a futuristic film anymore, so I just couldn't do that. Right?

כך שלא יכולתי לעשות את זה, נכון?

But that's kind of a big problem.

אבל זו בעיה די גדולה.

How do you get somebody who is too busy

איך גורמים למישהו שהוא עסוק מדי

to star in a movie?

לככב בסרט?

Well, I said as a joke in a production meeting --

אז בתור בדיחה בישיבת הפקה אמרתי -

and this is a true story, by the way —

וזה סיפור אמיתי, דרך אגב -

I said, "Why don't we turn this guy into a hologram?

אמרתי, "למה שלא נהפוך את הבחור הזה להולוגרמה?

Because, you know, he is everywhere

כי, אתם יודעים, הוא נמצא בו זמנית בכל מקום

and nowhere on the planet at the same time,

ובשום מקום על כוכב הלכת,

and he's an illuminated being in my mind,

והוא יישות מוארת בתוך מוחי,

and he's in between reality and virtual reality,

והוא בתווך בין מציאות ומציאות וירטואלית,

so it would make perfect sense

אז זה רק הגיוני

to turn this guy into a hologram."

להפוך את הבחור הזה להולוגרמה."

Everybody around the table laughed,

כולם מסביב לשולחן צחקו,

but the joke was kind of a good solution,

אבל הבדיחה היתה פיתרון לא רע בעצם,

so that's what we ended up doing.

וזה מה שעשינו בסוף.

Here's how we did it. We shot Robert with six cameras.

וככה עשינו את זה. צילמנו את רובר עם שש מצלמות.

He was dressed in green and he was like

הוא לבש ירוק

in a green aquarium.

והיה במעין אקווריום ירוק.

Each camera was covering 60 degrees of his head,

כל מצלמה כיסתה 60 מעלות מראשו,

so that in post-production we could use

כך שלאחר הצילומים יכולנו בעצם

pretty much any angle we needed,

להתשמש באיזו זווית צילום שהיינו צריכים,

and we shot only his head.

וצילמנו רק את הראש שלו.

Six months later there was a guy on set,

ששה חודשים מאוחר יותר, היה שחקן באולפן,

a mime portraying the body,

שחקן פנטומימה שייצג את הגוף,

the vehicle for the head.

כלי הרכב עבור הראש.

And he was wearing a green hood

והוא לבש ברדס ירוק

so that we could erase the green hood in postproduction

כך שיכולנו למחוק את הברדס הירוק לאחר הצילומים

and replace it with Robert Lepage's head.

ולהחליף אותו בראש של רובר לפארג'.

So he became like a renaissance man,

אז הוא נהיה כמו איש רנסאנס,

and here's what it looks like in the movie.

וכך זה נראה בסרט.

(Music)

(מוסיקה)

(Video) Robert Lepage: [As usual, Arthur's drawing

(וידאו) רובר לפאג': [כרגיל, התרשים של ארתור

didn't account for the technical challenges.

לא התחשב בכל האתגרים הטכניים.

I welded the breech, but the valve is still gaping.

ריתכתי את החלק האחורי, אבל השסתום עדיין פתוח.

I tried to lift the pallets to lower the pressure in the sound box,

ניסיתי להרים את המשטחים על מנת להוריד את הלחץ בתיבת התהודה,

but I might have hit a heartstring.

אבל ייתכן שפגעתי במיתר לב.

It still sounds too low.]

זה עדיין נשמע נמוך מדי.]

Jacques Languirand: [That's normal.

ז'אק לנגירנד: [זה נורמלי.

The instrument always ends up resembling its model.]

כלי הנגינה תמיד יוצא דומה למודל שלו.]

(Music)

(מוסיקה)

Martin Villeneuve: Now these musical instruments

מרטין ווילהנואב: כלי הנגינה הללו

that you see in this excerpt,

שאתם רואים בקטע הזה,

they're my second example of how

הם הדוגמא השנייה שלי לדרך בה

constraints can boost creativity,

מגבלות יכולות לעודד יצירתיות,

because I desperately needed these objects in my movie.

כי אני ממש הייתי זקוק לעצמים הללו בסרט שלי.

They are objects of desire.

אלו מושאי תשוקה.

They are imaginary musical instruments.

אלו כלי נגינה דמיוניים.

And they carry a nice story with them.

ויש להם סיפור נחמד.

Actually, I knew what these things would look like

בעצם, ידעתי במוחי איך הכלים הללו ייראו

in my mind for many, many years.

במשך הרבה הרבה שנים.

But my problem was, I didn't have the money

אבל הבעיה שלי היתה שלא היה לי את הכסף לשלם עבורם.

to pay for them. I couldn't afford them.

לא יכולתי להרשות לעצמי אותם.

So that's kind of a big problem too.

אז זו גם בעיה די גדולה.

How do you get something that you can't afford?

איך משיגים משהו שיקר מדי בשבילך?

And, you know, I woke up one morning with a pretty good idea.

ואתם יודעים, בוקר אחד התעוררתי עם רעיון די טוב.

I said, "What if I have somebody else pay for them?"

אמרתי, "מה אם אני אשיג מישהו אחר שישלם עבורם?"

(Laughter)

(צחוק)

But who on Earth would be interested

אבל מי בכלל יהיה מעוניין

by seven not-yet-built musical instruments

בשבעה כלי נגינה עדיין לא קיימים

inspired by women's bodies?

שההשראה להם באה מגופן של נשים?

And I thought of Cirque du Soleil in Montreal,

ואז חשבתי על קרקס השמש (סירק דו סוליי) במונטריאול,

because who better to understand the kind of

כי מי יכול להבין יותר טוב

crazy poetry that I wanted to put on screen?

את הפואטיקה המטורפת שרציתי להעלות למסך?

So I found my way to Guy Laliberté, Cirque du Soleil's CEO,

אז מצאתי את דרכי לגי לה-ליברטה, מנכ"ל קרקס השמש,

and I presented my crazy idea to him

והצגתי לו את הרעיון המטורף שלי

with sketches like this and visual references,

עם תרשימים כאלו ועם דוגמאות ויזואליות,

and something pretty amazing happened.

ואז קרה משהו מדהים.

Guy was interested by this idea

גי התעניין ברעיון הזה

not because I was asking for his money,

לא בגלל שביקשתי את הכסף שלו,

but because I came to him with a good idea

אלא מכיוון שבאתי אליו עם רעיון טוב

in which everybody was happy.

שכולם היו שמחים איתו.

It was kind of a perfect triangle

זה היה מעין משולש מושלם

in which the art buyer was happy

שבו קונה האומנות היה שמח

because he got the instruments at a cheaper price,

כיוון שהוא קיבל את הכלים במחיר זול יותר,

because they weren't even made.

כי הם עדיין לא היו מוכנים אפילו.

He took a leap of faith.

הוא פעל על בסיס אמונה עיוורת.

And the artist, Dominique Engel, brilliant guy,

והאמן, דומיניק אנגל, בחור מבריק,

he was happy too because he had a dream project

הוא גם שמח, כיוון שהיה לו פרויקט חלומי

to work on for a year.

לעבוד עליו במשך שנה.

And obviously I was happy because I got the instruments

ואני כמובן שמחתי כי קיבלתי את כלי הנגינה

in my film for free, which was kind of what I tried to do.

עבור הסרט שלי בחינם, שזה בעצם מה שניסיתי לעשות.

So here they are.

אז הנה הם.

And my last example of how constraints

והדוגמא האחרונה שלי לדרך בה מגבלות

can boost creativity

יכולות לעודד יצירתיות

comes from the green,

מגיעה מהירוק,

because this is a weird color, a crazy color,

כי זה צבע מוזר, צבע משוגע,

and you need to replace the green screens eventually

וצריך להחליף את המסכים הירוקים בסופו של דבר

and you must figure that out sooner rather than later.

ועדיף שתגלה את זה מוקדם יותר מאשר מאוחר.

And I had, again, pretty much, ideas in my mind

והיו לי, שוב, אפשר לומר, רעיונות בראש

as to what the world would be,

לגבי איך העולם יהיה,

but then again I turned to my childhood imagination

אבל אז פניתי שוב לדמיונות הילדות שלי

and went to the work of Belgian comic book master

ופניתי לעבודות של אמן הקומיקס הבלגי

François Schuiten in Belgium.

פרנסואה סחייטן בבלגיה.

And this guy is another guy I admire a lot,

וזה עוד מישהו שאני ממש מעריץ,

and I wanted him to be involved in the movie

ורציתי שהוא יהיה מעורב בסרט

as a production designer.

כמעצב.

But people told me, you know, Martin, it's impossible,

אבל אנשים אמרו לי, אתם יודעים, מרטין, זה בלתי אפשרי,

the guy is too busy and he will say no.

הבן-אדם יותר מדי עסוק והוא ייסרב.

Well, I said, you know what, instead of mimicking his style,

אז אני אמרתי, אתם יודעים מה, במקום לחקות את הסגנון שלו

I might as well call the real guy and ask him,

אני יכול פשוט להתקשר לאיש עצמו ולשאול אותו,

and I sent him my books,

ושלחתי לו את הספרים שלי,

and he answered that he was interested

והוא ענה שהוא מעוניין

in working on the film with me

לעבוד אתי על הסרט שלי

because he could be a big fish in a small aquarium.

כי הוא יוכל להיות דג גדול בתוך אקווריום קטן.

In other words, there was space for him to dream with me.

במילים אחרות, היה לו מקום לחלום ביחד אתי.

So here I was with one of my childhood heroes,

אז הנה אני ביחד עם אחד מגיבורי הילדות שלי,

drawing every single frame that's in the film

מצייר את כל אחת מהתמונות שיש בסרט

to turn that into Montreal in the future.

בכדי להפוך את זה למונטריאול העתידנית.

And it was an amazing collaboration

וזה היה שיתוף פעולה מדהים

to work with this great artist whom I admire.

לעבוד עם האמן הדגול הזה אותו אני מעריץ.

But then, you know, eventually you have to turn

אבל אז, אתם יודעים, בסופו של דבר צריך

all these drawings into reality.

להפוך את כל הציורים האלה למציאות.

So, again, my solution was to aim

אז שוב הפתרון שלי היה לכוון

for the best possible artist that I could think of.

לאמן הטוב ביותר עליו יכולתי לחשוב.

And there's this guy in Montreal, another Quebecois

ויש את הבחור הזה במונטריאול, עוד "קוויבקאי"

called Carlos Monzon, and he's a very good VFX artist.

שקוראים לו קרלוס מונזון, והוא אמן אפקטים ויזואליים טוב מאד.

This guy had been lead compositor on such films

האיש הזה היה מעצב ראשי בסרטים

as "Avatar" and "Star Trek" and "Transformers,"

כמו "אבאטאר", "מסע בין כוכבים", ו"רובוטריקים",

and other unknown projects like this,

ועוד פרויקטים בלתי מוכרים שכאלו,

and I knew he was the perfect fit for the job,

וידעתי שהוא יהיה מושלם לתפקיד הזה,

and I had to convince him,

והייתי צריך לשכנע אותו,

and, instead of working on the next Spielberg movie,

וכך במקום לעבוד על הסרט הבא של שפילברג,

he accepted to work on mine.

הוא הסכים לעבוד על שלי.

Why? Because I offered him a space to dream.

למה? כי הצעתי לו מקום לחלום.

So if you don't have money to offer to people,

אז אם אין לכם כסף להציע לאנשים,

you must strike their imagination with something

צריך להצית את הדמיון שלהם עם הדבר

as nice as you can think of.

הכי נחמד שאתם יכולים לחשוב עליו.

So this is what happened on this movie,

וזה מה שקרה עם הסרט הזה,

and that's how it got made,

וככה הוא נוצר,

and we went to this very nice postproduction company

ואנחנו פנינו לחברת הפקה מאד נחמדה

in Montreal called Vision Globale,

במונטריאול, שנקראת Vision Globale,

and they lent their 60 artists to work full time

והם השאילו לנו את 60 האמנים שלהם לעבוד 100% מהזמן

for six months to do this crazy film.

במשך שישה חודשים ולהפיק את הסרט המטורף הזה.

So I want to tell you that, if you have some crazy ideas

אז מה שאני רוצה לומר לכם זה, אם יש לכם רעיונות משוגעים

in your mind, and that people tell you

בראש, ואם אנשים אומרים לכם

that it's impossible to make,

שזה בלתי אפשרי לעשות את זה,

well, that's an even better reason to want to do it,

ובכן, זו סיבה עוד יותר טובה לרצות לעשות את זה,

because people have a tendency

כיוון שאנשים נוטים

to see the problems rather than the final result,

לראות את הבעיות במקום את התוצאה הסופית,

whereas if you start to deal with problems

בעוד שאם מתחילים להסתכל על הבעיות

as being your allies rather than your opponents,

כבעלות ברית שלכם, ולא כיריבות,

life will start to dance with you

החיים יחלו לרקוד איתכם

in the most amazing way.

בדרכים המופלאות ביותר.

I have experienced it.

אני חוויתי את זה.

And you might end up doing some crazy projects,

ואולי בסוף אתם תעשו כל מני פרוייקטים משוגעים,

and who knows, you might even end up

ומי יודע, אולי אפילו תמצאו את עצמכם

going to Mars.

בדרך למאדים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)