Why do I make art? To build time capsules for my heritage | Kayla Briët

מתרגם: noam vaizel מבקר: Ido Dekkers

When I was four years old,

כשהייתי בת ארבע.

my dad taught me the Taos Pueblo Hoop Dance,

אבי לימד אותי את ריקוד חישוקי ה"טאוס פואבלו"

a traditional dance born hundreds of years ago in Southwestern USA.

ריקוד מסורתי שנולד לפני מאות שנים בדרום מערב ארה"ב

A series of hoops are created out of willow wood,

קבוצת חישוקים שעשויים מעץ ערבה

and they're threaded together to create formations of the natural world,

ומושחלים יחד, על מנת ליצור תצורה של עולם טבעי.

showing the many beauties of life.

מראים את היופי בחיים.

In this dance, you're circling in a constant spin,

בריקוד הזה , אתם נמצאים בסיבוב תמידי,

mimicking the movement of the Sun

מחקים את תנועת השמש

and the passage of time.

ואת הזמן העובר.

Watching this dance was magic to me.

צפייה בריקוד הזה הייתה קסומה בשבילי.

Like with a time capsule,

כמו קפסולת זמן.

I was taking a look through a cultural window to the past.

הסתכלתי דרך חלון תרבותי אל העבר.

I felt a deeper connection

הרגשתי חיבור עמוק יותר

to how my ancestors used to look at the world around them.

לאיך אבותיי הקדמונים היו מסתכלים על העולם סביבם.

Since then, I've always been obsessed with time capsules.

מאז , תמיד הייתי אובססיבית לקפסולות זמן

They take on many forms,

הן מגיעות בהמון צורות,

but the common thread is that they're uncontrollably fascinating

אבל באופן משותף הן מרתקות בצורה בלתי נשלטת

to us as human beings,

לנו כבני אדם.

because they're portals to a memory,

בגלל שהן שער אל הזיכרון.

and they hold the important power of keeping stories alive.

והן מחזיקות כח חשוב של שמירת סיפורים חיים.

As a filmmaker and composer,

כיוצרת סרטים ומלחינה ,

it's been my journey to find my voice,

זה היה המסע כדי למצוא את הקול שלי,

reclaim the stories of my heritage and the past

לשמר את הסיפורים של המסורת שלי והעבר.

and infuse them into music and film time capsules to share.

ולהכניס אותם אל תוך קפסולת זמן של סרט עם מוזיקה ולשתף

To tell you a bit about how I found my voice,

על מנת לספר לכם מעט כיצד מצאתי את קולי,

I'd like to share a bit about how I grew up.

אני רוצה לשתף מעט כיצד גדלתי.

In Southern California, I grew up in a multigenerational home,

בקליפורניה הדרומית , גדלתי בבית רב דורות

meaning I lived under the same roof

כלומר חייתי תחת אותה קורת גג

as my parents, aunts, uncles and grandparents.

שהורי, דודותי, דודי וסבותיי גדלו תחתיה.

My mother is Dutch-Indonesian and Chinese with immigrant parents,

אימי היא הולנדית-הינדונזית וסינית עם הורים מהגרים

and my father is Ojibwe

ואבי הוא אוג'יבהיי

and an enrolled tribal member

וחבר שבט רשום

of the Prairie Band's Potawatomi Tribe in Northeastern Kansas.

של שבט פאוואטומאי של פראירי בצפון מזרח קנזס.

So one weekend I'd be learning how to fold dumplings,

אז סופ"ש אחד למדתי איך לקפל כופתאות.

and the next, I'd be traditional-style dancing

ובבא אחריו הייתי רקדנית סגנון מסורתי

at a powwow,

בדיון,

immersed in the powerful sounds of drums and singers.

עטופה בצלילים העוצמתיים של תופים וזמרים.

Being surrounded by many cultures was the norm,

להיות מוקפת בהרבה תרבויות היה שגרתי,

but also a very confusing experience.

אך גם חוויה מאוד מבלבלת.

It was really hard for me to find my voice,

זה היה קשה מאוד עבורי למצוא את הקול שלי,

because I never felt I was enough --

בגלל שאף פעם לא הרגשתי שהייתי מספיק.

never Chinese, Dutch-Indonesian or Native enough.

לא סינית, הולנדית-אינדונזית או ילידית מספיק.

Because I never felt I was a part of any community,

בגלל שמעולם לא הרגשתי שאני חלק מקהילה כלשהי,

I sought to learn the stories of my heritage

רציתי ללמוד את סיפורי המסורת שלי

and connect them together to rediscover my own.

ולחבר אותם יחד בכדי לגלות מחדש את עצמי.

The first medium I felt gave me a voice was music.

תחילה הרגשתי שהמוזיקה נתנה לי קול.

With layers of sounds and multiple instruments,

עם שכבות של צלילים וכלי נגינה מרובים,

I could create soundscapes and worlds that were much bigger than my own.

יכולתי ליצור מנגינות ועולמות שהיו גדולים משלי באופן משמעותי.

Through music, I'm inviting you into a sonic portal

דרך מוזיקה, אני מזמינה אתכם לשער מיוחד

of my memories and emotions,

של זיכרונותי ותחושותי,

and I'm holding up a mirror to yours.

ואני מחזיקה מראה לכיוונכם.

One of my favorite instruments to play is the guzheng zither,

אחד מכלי הנגינה האהובים עליי לנגן הוא הציתר הגוזאנג,

a Chinese harp-like instrument.

סוג של נבל סיני.

While the hoop dance is hundreds of years old,

בעוד ריקוד החישוקים בן מאות שנים ,

the guzheng has more than 2,000 years of history.

לגוזאנג יש היסטוריה בת מעל 2000 שנים.

I'm playing the styles that greatly influence me today,

אני מנגנת את הסגנונות שמשפיעים עליי מאוד כיום,

like electronic music,

כמו מוזיקה אלקטרונית,

with an instrument that was used to play traditional folk music long ago.

עם כלי נגינה שהיה מנגן מוזיקת עם מסורתית עתיקה.

And I noticed an interesting connection:

ושמתי לב לחיבור מעניין:

the zither is tuned to the pentatonic scale,

הגוזאנג מכוון לסולם פנטטוני,

a scale that is universally known in so many parts of music

סולם שמוכר בצורה אוניברסלית בכ"כ הרבה חלקים במוזיקה

around the world,

מסביב לעולם

including Native American folk songs.

כולל שירי מוזיקת פולק עממיים.

In both Chinese and Native folk,

גם במוזיקה סינית ובעממית,

I sense this inherent sound of longing and holding onto the past,

הרגשתי טבועה בצלילים של המשכיות והחזקה אל העבר.

an emotion that greatly drives the music I create today.

רגש שממש מניע את המוזיקה הנוצרת כיום.

At the time, I wondered if I could make this feeling of immersion

באותו הזמן, תהיתי האם אני יכולה לייצר את ההרגשה של שקיעה במחשבות.

אפילו חזקה יותר

even more powerful,

by layering visuals and music --

ע"י שילוב של מוזיקה וחזות

visuals and images on top of the music.

חזות ותמונות על גבי מוזיקה.

So I turned to internet tutorials to learn editing software,

אז פניתי למדריכים אינטרנטים בכדי ללמוד תוכנות עריכה.

went to community college to save money

הלכתי לקולג' קהילתי כדי לחסוך כסף

and created films.

וליצור סרטים.

After a few years experimenting,

אחרי כמה שנים של ניסיון,

I was 17 and had something I wanted to tell and preserve.

הייתי בת 17 והיה לי משהו שרציתי לספר ולשמר.

It started with a question:

זה התחיל עם שאלה:

What happens when a story is forgotten?

מה קורה כאשר סיפור נשכח?

I lead with this in my latest documentary film,

הובלתי עם זה אל הסרט הדוקומנטרי האחרון שלי.

"Smoke That Travels,"

"עשן שמטייל"

which immerses people into the world of music, song, color and dance,

שמכניס אנשים אל תוך עולם של מוזיקה, שיר, צבע וריקוד.

as I explore my fear that a part of my identity, my Native heritage,

כאשר אני סוקרת את פחדיי שהם חלק מזהותי, המסורת העממית שלי.

will be forgotten in time.

שתישכח עם הזמן.

Many indigenous languages are dying due to historically forced assimilation.

שפות מקומיות רבות מתות עקב כוחות התבוללות היסטוריים.

From the late 1800s to the early 1970s,

מסוף המאה ה19 עד לשנות ה70' המוקדמות,

Natives were forced into boarding schools,

עמים הוכרחו ללכת לבתי ספר,

where they were violently punished if they practiced traditional ways

בהם היו מוענשים באלימות במידה והיו מתנהגים בדרכיהם מסורתיות

or spoke their native language,

או מדברים בשפת האם שלהם

most of which were orally passed down.

אשר לרוב עברה בירושה בדיבור.

As of now, there are 567 federally recognized tribes in the United States,

נכון להיום, ישנם 567 שבטים מוכרים פדרלית בארה"ב.

when there used to be countless more.

כאשר פעם בכמויות היו גדולות בהרבה.

In my father's words,

במילותיו של אבי,

"Being Native is not about wearing long hair in braids.

"להיות ילידי זה לא להסתובב עם שיער ארוך בצמות,

It's not about feathers or beadwork.

זה לא עניין של נוצות או תכשיטי חרוזים,

It's about the way we all center ourselves in the world as human beings."

אלא הדרך בה כולנו מרכזים את עצמנו בעולם כבני אדם."

After traveling with this film for over a year,

לאחר טיולי בעולם עם הסרט הזה מעל שנה,

I met indigenous people from around the world,

פגשתי ילידים מסביב לעולם,

from the Ainu of Japan,

מאניו אשר ביפן,

Sami of Scandinavia,

הסמי בסקנדינביה,

the Maori

המאורים

and many more.

והרבה אחרים.

And they were all dealing with the exact same struggle

וכולם התמודדו עם בדיוק אותו מאבק

to preserve their language and culture.

לשמר את התרבות והשפה שלהם.

At this moment, I not only realize the power storytelling has

באותו הרגע, לא רק הבנתי את הכח שלסיפור סיפורים יש

to connect all of us as human beings

לחבר את כל בני האדם

but the responsibility that comes with this power.

אלא את האחריות המונחת על כתפם עם הכח הזה.

It can become incredibly dangerous when our stories are rewritten or ignored,

זה יכול להפוך למסוכן מצורה מדהימה אם הסיפורים שלנו נכתבים או מתעלמים,

because when we are denied identity,

בגלל שכשאנחנו מכחישים זהות,

we become invisible.

אנחנו נהפכים לבלתי נראים.

We're all storytellers.

אנחנו כולנו מספרי סיפורים.

Reclaiming our narratives and just listening to each other's

שומרים על הסיפורים ופשוט מקשיבים אחד לשני

can create a portal that can transcend time itself.

יכולים ליצור שער שיכול להתעלות על הזמן עצמו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[כפיים]