Wisdom from great writers on every year of life | Joshua Prager

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I'm turning 44 next month,

בחודש הבא אהיה בן 44,

and I have the sense that 44 is going to be a very good year,

ויש לי הרגשה ששנתי ה-44 תהיה שנה טובה מאד,

a year of fulfillment, realization.

שנה של מימוש, הגשמה.

I have that sense,

יש לי הרגשה כזאת,

not because of anything particular in store for me,

לא כי מצפה לי משהו מיוחד,

but because I read it would be a good year

אלא כי קראתי שזאת תהיה שנה טובה

in a 1968 book by Norman Mailer.

בספר מ-1968, שכתב נורמן מיילר.

"He felt his own age, forty-four ..."

"הוא חש את משא 44 שנותיו..."

wrote Mailer in "The Armies of the Night,"

כתב מיילר ב"צבאות הלילה,"

"... felt as if he were a solid embodiment

"כמו היו התגלמות מוצקה

of bone, muscle, heart, mind, and sentiment to be a man,

"של עצם, שריר, לב, מוח ורגש בדמות גבר,

as if he had arrived."

"כמו זה עתה נהיה."

Yes, I know Mailer wasn't writing about me.

כן, אני יודע שמיילר לא כתב עלי,

But I also know that he was;

אבל אני גם יודע שהוא כן,

for all of us -- you, me, the subject of his book,

כי כולנו - אתם, אני, הגיבור של ספרו,

age more or less in step,

מזדקנים פחות או יותר באותו הקצב,

proceed from birth along the same great sequence:

מתנהלים החל מן הלידה באותו רצף כביר:

through the wonders and confinements of childhood;

החל מהפלאים והאיסורים של הילדות,

the emancipations and frustrations of adolescence;

עבור בחופש ובתסכולים של ההתבגרות,

the empowerments and millstones of adulthood;

בעצמאות ובמעמסות של תקופת הבגרות,

the recognitions and resignations of old age.

וכלה בהשלמה ובוויתור של הזיקנה.

There are patterns to life,

לחיים יש דפוסים

and they are shared.

והם משותפים לכולנו.

As Thomas Mann wrote: "It will happen to me as to them."

כפי שכתב תומס מאן: "זה יקרה לי כמו להם."

We don't simply live these patterns.

ולא רק שאנו חיים דפוסים אלה,

אנו גם מתעדים אותם.

We record them, too.

We write them down in books, where they become narratives

אנו כותבים אותם בספרים והם הופכים לנרטיבים

that we can then read and recognize.

שאנו יכולים לקרוא ולזהות מחדש.

Books tell us who we've been,

הספרים מספרים לנו מי היינו,

who we are, who we will be, too.

מי אנחנו וגם מי נהיה.

So they have for millennia.

הם עושים זאת כבר אלפי שנים.

As James Salter wrote,

כפי שכתב ג'יימס סאלטר:

"Life passes into pages if it passes into anything."

"החיים הופכים לדפים, אם הם בכלל הופכים למשהו."

And so six years ago, a thought leapt to mind:

אז לפני שש שנים צצה במוחי מחשבה:

if life passed into pages, there were, somewhere,

אם החיים הופכים לדפים, קיימות אי-שם, מן הסתם,

passages written about every age.

פסקאות שנכתבו אודות כל גיל שהוא.

If I could find them, I could assemble them into a narrative.

אם אוכל למצוא אותן, אוכל להרכיב מהן נרטיב.

I could assemble them into a life,

אוכל להרכיב מהן חיים,

a long life, a hundred-year life,

חיים ארוכים, חיים בני מאה שנים,

the entirety of that same great sequence

את כל הרצף הכביר הזה כולו

through which the luckiest among us pass.

שאותו עוברים ברי המזל שבינינו.

I was then 37 years old,

הייתי אז בן 37,

"an age of discretion," wrote William Trevor.

"גיל של תבונה", כתב וויליאם טרוור.

I was prone to meditating on time and age.

היתה לי נטיה להגות במשמעות הזמן והגיל.

An illness in the family and later an injury to me

מחלה שפגעה במשפחתי ואחר, פציעה שנפצעתי,

had long made clear that growing old could not be assumed.

הבהירו לי היטב שההזדקנות אינה מוטלת בספק.

And besides, growing old only postponed the inevitable,

וחוץ מזה, ההזדקנות רק דוחה את הבלתי-נמנע,

time seeing through what circumstance did not.

הזמן שרואה את מה שהנסיבות לא חזו.

It was all a bit disheartening.

כל זה היה מייאש מעט.

A list, though, would last.

אבל רשימה תישאר לנצח.

To chronicle a life year by vulnerable year

תיעוד של החיים לאורך השנים הפגיעות

would be to clasp and to ground what was fleeting,

יהיה בגדר אחיזה וריתוק של מה שחומק ונעלם,

would be to provide myself and others a glimpse into the future,

הוא יעניק לי ולאחרים הצצה אל העתיד,

whether we made it there or not.

בין אם נגיע אליו או לא.

And when I then began to compile my list, I was quickly obsessed,

ואז, כשהתחלתי להכין את רשימתי, נעשיתי במהרה אחוז-דיבוק.

searching pages and pages for ages and ages.

חיפשתי באינספור דפים במשך המון המון זמן,

Here we were at every annual step through our first hundred years.

ומצאתי בהם כל שנה ושנה שלנו ב-100 שנותינו הראשונות.

"Twenty-seven ... a time of sudden revelations,"

"27!... תקופה של גילויים פתאומיים," - ג'ויס קרול אוטס.

"sixty-two, ... of subtle diminishments."

"62... גיל של דעיכות סמויות." - פול ת'רו

I was mindful, of course, that such insights were relative.

הייתי כמובן מודע לכך שאלו תובנות יחסיות.

For starters, we now live longer, and so age more slowly.

קודם כל, אנו חיים היום יותר ולכן מזדקנים לאט יותר.

Christopher Isherwood used the phrase "the yellow leaf"

כריסטופר אישרווד השתמש בביטוי "העלה הצהוב"

to describe a man at 53,

כדי לתאר גבר בגיל 53,

only one century after Lord Byron used it to describe himself at 36.

מאה שנים בלבד אחרי שהלורד ביירון תיאר כך את עצמו בגיל 36.

(Laughter)

(צחוק)

I was mindful, too, that life can swing wildly and unpredictably

זכרתי גם שהחיים יודעים להשתנות בפראות ובפתאומיות

from one year to the next,

משנה לשנה.

and that people may experience the same age differently.

ושכל אדם עשוי לחוות אחרת את אותו הגיל.

But even so, as the list coalesced,

אבל גם כך, ככל שהרשימה התגבשה,

so, too, on the page, clear as the reflection in the mirror,

הרי שגם על הנייר, בהירים כמו השתקפות במראה,

התבררו החיים שחייתי אני:

did the life that I had been living:

finding at 20 that "... one is less and less sure of who one is;"

גיליתי שבגיל 20

"אדם בטוח פחות ופחות מי הוא" - ו"ס פריצ'ט

emerging at 30 from the "... wasteland of preparation into active life;"

יצאתי בגיל 30 מתוך

"שממת ההכנות האפלה אל החיים הפעילים," - תומס מאן

learning at 40 "... to close softly the doors to rooms

למדתי בגיל 40 "לסגור בשקט את דלתותיהם של חדרים

[I would] not be coming back to."

"אליהם לא אשוב עוד." - דונלד ג'סטיס

There I was.

מצאתי שם את עצמי.

Of course, there we all are.

כמובן, כולנו נמצאים שם.

Milton Glaser, the great graphic designer

מילטון גלייזר, המעצב הגרפי הדגול,

whose beautiful visualizations you see here,

שאת עיצוביו הנפלאים אתם רואים כאן,

and who today is 85 --

ושכיום הוא בן 85 --

all those years "... a ripening and an apotheosis," wrote Nabokov --

כל שנות "ההבשלה והמופת" כדברי נבוקוב --

noted to me that, like art and like color,

ציין באוזני שכמו האמנות וכמו הצבעים

literature helps us to remember what we've experienced.

הספרות עוזרת לנו לזכור את אשר חווינו.

And indeed, when I shared the list with my grandfather,

ואכן, כשהראיתי את הרשימה לסבי,

he nodded in recognition.

הוא הנהן מתוך זיהוי.

He was then 95 and soon to die,

הוא היה אז בן 95 וקרוב למות,

which, wrote Roberto Bolaño,

וזה, כפי שכתב רוברטו בולאניו,

"... is the same as never dying."

"כמו לא למות לעולם".

And looking back, he said to me that, yes,

ואני נזכר שהוא אמר לי, שאמנם

Proust was right that at 22, we are sure we will not die,

פרוסט צדק שבגיל 22 אנו בטוחים שלעולם לא נמות,

just as a thanatologist named Edwin Shneidman was right

כפי שצדק גם חוקר מוות בשם אדווין שניידמן

that at 90, we are sure we will.

שאמר שבגיל 90 ברור לנו שנמות.

It had happened to him,

זה קרה לו

as to them.

כמו להם.

Now the list is done:

כעת הרשימה עשויה וגמורה:

a hundred years.

מאה שנים.

And looking back over it,

וכשאני סוקר אותה,

I know that I am not done.

ברור לי שאני טרם עשוי וגמור.

I still have my life to live,

חיי עוד לפני,

still have many more pages to pass into.

יש לי עוד דפים רבים להיכתב בהם.

And mindful of Mailer,

ובזכרי את מיילר,

I await 44.

אני מצפה בשקיקה לשנתי ה-44.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)