Rory Stewart: Time to end the war in Afghanistan

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

The question today is not:

השאלה היום איננה

Why did we invade Afghanistan?

מדוע פלשנו לאפגניסטן.

The question is:

השאלה היא:

why are we still in Afghanistan

מדוע אנו עדיין נמצאים באפגניסטן

one decade later?

אחרי עשר שנים?

Why are we spending

מדוע אנו מוציאים

$135 billion?

135 מיליארד דולר?

Why have we got 130,000 troops on the ground?

מדוע יש לנו 130,000 חיילים בשטח?

Why were more people killed

מדוע נהרגו יותר בני-אדם

last month

בחודש האחרון

than in any preceding month

מאשר בכל חודש שקדם לו

of this conflict?

בסכסוך הזה?

How has this happened?

כיצד זה קרה?

The last 20 years

עשרים השנים האחרונות

has been the age of intervention,

היו עידן ההתערבות,

and Afghanistan is simply one act

ואפגניסטן היא רק עוד מערכה

in a five-act tragedy.

בטרגדיה בת חמש מערכות.

We came out of the end of the Cold War

את המלחמה הקרה

in despair.

סיימנו בתחושת יאוש.

We faced Rwanda;

ניצבנו מול בעיית רואנדה,

we faced Bosnia,

ניצבנו מול בעיית בוסניה;

and then we rediscovered our confidence.

ואז גילינו מחדש את בטחוננו העצמי.

In the third act, we went into Bosnia and Kosovo

במערכה השלישית נכנסנו לבוסניה ולקוסובו

and we seemed to succeed.

ונראה שהצלחנו.

In the fourth act, with our hubris,

במערכה הרביעית, ביהירותנו,

our overconfidence developing,

ועם בטחוננו המופרז,

we invaded Iraq and Afghanistan,

פלשנו לעירק ולאפגניסטן.

and in the fifth act,

ובמערכה החמישית,

we plunged into a humiliating mess.

שקענו בבלגן משפיל.

So the question is: What are we doing?

אז השאלה היא: מה עושים?

Why are we still stuck in Afghanistan?

מדוע אנחנו עדיין תקועים באפגניסטן?

And the answer, of course,

וכמובן שהתשובה

that we keep being given

שאנו חוזרים ומקבלים

is as follows:

היא כדלקמן:

we're told that we went into Afghanistan

מספרים לנו שנכנסנו לאפגניסטן

because of 9/11,

בגלל ה-11.9,

and that we remain there

ושנשארנו שם

because the Taliban poses an existential threat

בגלל שהטליבאן מהווה איום קיומי

to global security.

על בטחון העולם.

In the words of President Obama,

במילותיו של הנשיא אובמה:

"If the Taliban take over again,

"אם הטליבאן יחזרו לשלטון,

they will invite back Al-Qaeda,

הם יזמינו שוב את אל-קעידה,

who will try to kill as many of our people

שינסו להרוג בנו

as they possibly can."

אנשים רבים ככל שיעלה בידם."

The story that we're told

הסיפור שמספרים לנו הוא,

is that there was a "light footprint" initially --

שדריסת הרגל הראשונית היתה קטנה--

in other words, that we ended up in a situation

במלים אחרות, שנקלענו למצב

where we didn't have enough troops,

שבו לא היו לנו מספיק גייסות,

we didn't have enough resources,

שלא היו לנו די משאבים,

that Afghans were frustrated --

שהאפגנים היו מתוסכלים.

they felt there wasn't enough progress

הם חשו שאין מספיק התקדמות,

and economic development and security,

פיתוח כלכלי ובטחון,

and therefore the Taliban came back --

ולכן הטליבאן חזרו;

that we responded in 2005 and 2006

שאנחנו הגבנו ב-2005 וב-2006

with troop deployments,

בפריסה של כוחות,

but we still didn't put enough troops on the ground.

ובכל זאת לא הצבנו בשטח מספיק חיילים.

And that it wasn't until 2009,

ורק ב-2009,

when President Obama signed off on a surge,

כשהנשיא אובמה אישר את הגברת המאמץ,

that we finally had,

רק אז סוף-סוף היו לנו,

in the words of Secretary Clinton,

במילותיה של שרת החוץ קלינטון,

"the strategy, the leadership and the resources."

"האסטרטגיה, המנהיגות והמשאבים,"

So, as the president now reassures us,

וכפי שהנשיא מבטיח לנו כעת,

we are on track to achieve our goals.

עלינו על הנתיב להשגת מטרותינו.

All of this is wrong.

כל זה שגוי.

Every one of those statements is wrong.

כל אחת מהקביעות האלה שגויה.

Afghanistan does not

אפגניסטן איננה

pose an existential threat

מהווה איום קיומי

to global security.

על בטחון העולם.

It is extremely unlikely

מאד לא סביר

the Taliban would ever be able to take over the country --

שהטליבאן יצליחו אי-פעם להשתלט על המדינה--

extremely unlikely they'd be able to seize Kabul.

מאד לא סביר שהם יצליחו לכבוש את קבול.

They simply don't have a conventional military option.

פשוט אין להם אופציה צבאית קונבציונאלית.

And even if they were able to do so, even if I'm wrong,

וגם אילו יכלו לעשות זאת, גם אם אני טועה,

it's extremely unlikely

מאד לא סביר

the Taliban would invite back Al-Qaeda.

שהטליבאן יזמינו שוב את אל-קעידה.

From the Taliban's point of view,

מנקודת המבט של הטליבאן,

that was their number one mistake last time.

זו היתה בפעם הקודמת טעותם הראשונה במעלה.

If they hadn't invited back Al-Qaeda,

אילו לא הזמינו בחזרה את אל-קעידה,

they would still be in power today.

הם עדיין היו מחזיקים היום בשלטון.

And even if I'm wrong about those two things,

וגם אם אני טועה לגבי שני הדברים האלה,

even if they were able to take back the country,

גם אם יכלו להשתלט מחדש על הארץ,

even if they were to invite back Al-Qaeda,

גם היו מזמינים בחזרה את אל-קעידה,

it's extremely unlikely

הרי שמאד לא סביר

that Al-Qaeda would significantly enhance

שאל-קעידה היתה יכולה להגדיל משמעותית

its ability to harm the United States

את יכולתה לפגוע בארצות הברית

or harm Europe.

או לפגוע באירופה.

Because this isn't the 1990s anymore.

כי אנחנו כבר לא בשנות התשעים.

If the Al-Qaeda base

אם אל-קעידה היו מתבססים

was to be established near Ghazni,

בסביבות גאזני,

we would hit them very hard,

היינו מכים אותם בעוצמה רבה מאד,

and it would be very, very difficult

והיה קשה מאד

for the Taliban to protect them.

לטליבאן להגן עליהם.

Furthermore, it's simply not true

זאת ועוד, זה פשוט לא נכון

that what went wrong in Afghanistan

שמה שהשתבש באפגניסטן

is the light footprint.

נבע מדריסת הרגל הקטנה מדי.

In my experience, in fact,

מנסיוני, למעשה,

the light footprint was extremely helpful.

דריסת הרגל הקטנה עזרה מאד.

And these troops that we brought in --

ואותם גייסות שהכנסנו לשם--

it's a great picture of David Beckham

זו תמונה נהדרת של דייויד בקהאם

there on the sub-machine gun --

מאחורי המקלע--

made the situation worse, not better.

החמירו את המצב, ולא שיפרו אותו.

When I walked across Afghanistan

כשסיירתי באפגניסטן

in the winter of 2001-2002,

בחורף 2002-2001,

what I saw was scenes like this.

ראיתי מראות כאלה.

A girl, if you're lucky,

נערה ברת-מזל,

in the corner of a dark room --

בפינת חדר אפל--

lucky to be able to look at the Koran.

ברת-מזל לזכות לקרוא בקוראן.

But in those early days

אבל באותם ימים ראשונים

when we're told we didn't have enough troops and enough resources,

כשנאמר לנו שאין לנו די חיילים ומשאבים,

we made a lot of progress in Afghanistan.

השגנו הרבה באפגניסטן.

Within a few months,

בתוך חודשים ספורים

there were two and a half million more girls in school.

שתיים וחצי מיליון נערות נוספות הלכו לבית הספר.

In Sangin where I was sick in 2002,

בסנגין, שבה חליתי ב-2002,

the nearest health clinic

המרפאה הקרובה ביותר

was within three days walk.

היתה במרחק שלושה ימי הליכה.

Today, there are 14 health clinics

היום יש 14 מרפאות

in that area alone.

רק באותו אזור.

There was amazing improvements.

נעשו שיפורים מדהימים.

We went from almost no Afghans

ממצב שבו לשום אפגני

having mobile telephones during the Taliban

לא היה טלפון נייד בתקופת הטליבאן,

to a situation where, almost overnight,

עברנו כמעט בין-לילה למצב שבו

three million Afghans had mobile telephones.

לשלושה מיליון אפגנים יש טלפונים ניידים.

And we had progress in the free media.

התקדמנו גם בתחום אמצעי התקשורת החופשיים.

We had progress in elections --

התקדמנו בנושא הבחירות--

all of this with the so-called light footprint.

וכל זה עם מה שכונה "דריסת-רגל קטנה".

But when we began to bring more money,

אבל כשהתחלנו להביא יותר כסף,

when we began to invest more resources,

כשהתחלנו להשקיע יותר משאבים,

things got worse, not better. How?

המצב החמיר במקום להשתפר. ומדוע?

Well first see, if you put 125 billion dollars a year

ראשית, יש להבין שאם מביאים 125 מיליארד דולר בשנה

into a country like Afghanistan

לארץ כמו אפגניסטן,

where the entire revenue of the Afghan state

שבה ההכנסה הכוללת של המדינה האפגנית

is one billion dollars a year,

היא מיליארד דולר בשנה,

you drown everything.

מטביעים את הכל.

It's not simply corruption and waste

יוצרים לא רק שחיתות ובזבוז;

that you create;

יוצרים לא רק שחיתות ובזבוז;

you essentially replace the priorities of the Afghan government,

אלא מחליפים סדר העדיפויות של הממשל האפגני,

the elected Afghan government,

הממשל האפגני הנבחר,

with the micromanaging tendencies

במגמות הניהול הצמוד

of foreigners on short tours

של זרים שמגיעים לביקורים קצרים,

with their own priorities.

עם עדיפויות משלהם.

And the same is true for the troops.

וזה נכון גם לגבי החיילים.

When I walked across Afghanistan,

כשסיירתי באפגניסטן,

I stayed with people like this.

שהיתי אצל אנשים כמו האיש הזה.

This is Commandant Haji Malem Mohsin Khan of Kamenj.

זהו המפקד חאג'י מועלם מוחסיין חאן קאמנג'י

Commandant Haji Malem Mohsin Khan of Kamenj was a great host.

המפקד חאג'י מועלם מוחסיין חאן קאמנג'י היה מארח למופת.

He was very generous,

הוא היה נדיב מאד

like many of the Afghans I stayed with.

כמו רבים מהאפגנים שאצלם שהיתי.

But he was also considerably more conservative,

אבל הוא היה גם בבירור יותר שמרני,

considerably more anti-foreign,

בבירור יותר מתנגד לזרים,

considerably more Islamist

בבירור יותר איסלמיסטי

than we'd like to acknowledge.

מכפי שהיינו רוצים להודות.

This man, for example, Mullah Mustafa,

האיש הזה, למשל, מולא מוסטפה,

tried to shoot me.

ניסה לירות בי.

And the reason I'm looking a little bit perplexed in this photograph

והסיבה שאני נראה קצת מבולבל בצילום הזה

is I was somewhat frightened,

היא שהייתי מעט מפוחד,

and I was too afraid on this occasion

ובמצב הזה חששתי לשאול אותו,

to ask him, having run for an hour through the desert

אחרי שרצתי במשך כשעה במדבר

and taken refuge in this house,

ומצאתי מקלט בביתו,

why he had turned up and wanted to have his photograph taken with me.

מדוע הוא התרצה והסכים להצטלם איתי.

But 18 months later, I asked him

אבל אחרי 18 חודשים שאלתי אותו

why he had tried to shoot me.

מדוע ניסה לירות בי.

And Mullah Mustafa -- he's the man with the pen and paper --

ומולא מוסטפא-- זה האיש עם העט והנייר--

explained that the man sitting immediately to the left as you look at the photograph,

הסביר לי שהאיש שיושב מצד שמאל שלכם בתמונה,

Nadir Shah

נאדי אל-שאח,

had bet him that he couldn't hit me.

התערב איתו שלא יצליח לקלוע בי.

Now this is not to say

וזה לא אומר

Afghanistan is a place full of people like Mullah Mustafa.

שאפגניסטן מלאה באנשים כמו מולא מוסטפא.

It's not; it's a wonderful place

היא לא; זה מקום נפלא,

full of incredible energy and intelligence.

מלא באנרגיה נהדרת ובחוכמה.

But it is a place

אבל במקום הזה,

where the putting-in of the troops

הכנסת החיילים

has increased the violence rather than decreased it.

הגבירה את האלימות במקום להחליש אותה.

2005, Anthony Fitzherbert,

2005, אנתוני פיץ-הרברט,

an agricultural engineer,

מהנדס חקלאי,

could travel through Helmand,

היה יכול לעבור במחוז חלמנד,

could stay in Nad Ali, Sangin and Ghoresh,

לשהות בנאדי עלי, בסנגין ובגורש,

which are now the names of villages where fighting is taking place.

שהיום הם שמות כפרים שבהם מתחוללת לחימה.

Today, he could never do that.

היום אין סיכוי שהיה יכול לעשות זאת.

So the idea that we deployed the troops

אז הרעיון לפיו פרשנו כוחות

to respond to the Taliban insurgency

בתגובה להתקוממות הטליבאן

is mistaken.

הוא שגוי.

Rather than preceding the insurgency,

במקום להקדים את מועד ההתקוממות,

the Taliban followed the troop deployment,

הטליבאן פעלו אחרי פרישת הכוחות.

and as far as I'm concerned,

ובעיני,

the troop deployment caused their return.

פרישת הכוחות גרמה לחזרתם.

Now is this a new idea?

והאם זה רעיון חדש?

No, there have been any number of people

לא. היו אנשים רבים

saying this over the last seven years.

שטענו כך בשבע השנים שעברו.

I ran a center at Harvard

ניהלתי מרכז ב"הארווארד"

from 2008 to 2010,

בין השנים 2008 עד 2010.

and there were people like Michael Semple there

והיו שם אנשים כמו מייקל סמפל,

who speak Afghan languages fluently,

שדוברים אפגנית שוטפת,

who've traveled to almost every district in the country.

ושהיו כמעט בכל מחוז בארץ ההיא.

Andrew Wilder, for example,

אנדרו ווילדר, למשל,

born on the Pakistan-Iranian border,

שנולד בגבול אירן-פקיסטן,

served his whole life

שירת כל חייו

in Pakistan and Afghanistan.

בפקיסטן ובאפגניסטן.

Paul Fishstein who began working there in 1978 --

פול פישסטיין, שהחל לעבוד שם ב-1978--

worked for Save the Children,

ועבד עבור "הצילו את הילדים",

ran the Afghan research and evaluation unit.

ניהל את היחידה האפגנית למחקר והערכה.

These are people

אלה אנשים

who were able to say consistently

שיכלו להצהיר בעקביות

that the increase in development aid

שהגברת הסיוע לפיתוח

was making Afghanistan less secure, not more secure --

הפחיתה את הבטחון באפגניסטן, ולא להיפך--

that the counter-insurgency strategy

שהאסטרטגיה למלחמה בהתקוממות

was not working and would not work.

איננה יעילה ולא יכולה להצליח.

And yet, nobody listened to them.

אבל איש לא הקשיב להם.

Instead,

תחת זאת,

there was a litany of astonishing optimism.

קיבלנו מסכת מייגעת של אופטימיזם מדהים.

Beginning in 2004,

החל מ-2004,

every general came in saying,

כל גנרל שנכנס לתפקידו אמר,

"I've inherited a dismal situation,

"ירשתי מקודמי מצב מדכא,

but finally I have the right resources and the correct strategy,

אך כעת יש לי המשאבים והאיסטרטגיה הנכונים,

which will deliver,"

שיעשו את העבודה."

in General Barno's word in 2004,

במילותיו של הגנרל בארנו ב-2004,

the "decisive year."

זו "השנה הקובעת".

Well guess what? It didn't.

והפלא ופלא, זו לא היתה שנה כזו.

But it wasn't sufficient to prevent General Abuzaid saying

אבל זה לא הרתיע את הגנרל אבו-זייד מלהצהיר

that he had the strategy and the resources

שיש בידיו האיסטרטגיה והמשאבים

to deliver, in 2005,

שיעשו את העבודה, ב-2005,

the "decisive year."

"השנה המכרעת".

Or General David Richards to come in 2006

או מהגנרל דייויד ריצ'רדס לבוא ב-2006,

and say he had the strategy and the resources

ולהצהיר שיש לו האיסטרטגיה והמשאבים

to deliver the "crunch year."

שיעשו את העבודה ב"שנת ההכרעה".

Or in 2007,

או ב-2007,

the Norwegian deputy foreign minister, Espen Eide,

מסגן שר החוץ הנורבגי, אספן איידה,

to say that that would deliver the "decisive year."

להצהיר שזו תהיה "השנה המכרעת".

Or in 2008, Major General Champoux

או ב-2008, מהאלוף שאמפו

to come in and say he would deliver the "decisive year."

לבוא ולהכריז שהוא יכונן את "השנה המכרעת".

Or in 2009, my great friend,

או ב-2009, מחברי הטוב,

General Stanley McChrystal,

הגנרל סטנלי מק'קריסטל,

who said that he was "knee-deep in the decisive year."

שהצהיר שהוא כבר "שקוע עמוק בשנה המכרעת".

Or in 2010,

או ב-2010,

the U.K. foreign secretary, David Miliband,

משר החוץ הבריטי,דייויד מיליבנד,

who said that at last we would deliver the "decisive year."

להצהיר שהוא סוף-סוף יביא את "השנה המכרעת"

And you'll be delighted to hear in 2011, today,

ואתם ודאי תשמחו לשמוע שב-2011, השנה,

that Guido Westerwelle, the German foreign minister,

גואידו וסטרוולה, שר החוץ הגרמני,

assures us that we are in the "decisive year."

מבטיח לכולנו שאנו נמצאים ב"שנת ההכרעה."

(Applause)

[מחיאות כפיים]

How do we allow

כיצד זה אנו מאפשרים

any of this to happen?

לכל זה לקרות?

Well the answer, of course, is,

אז התשובה היא, כמובן,

if you spend 125 billion or 130 billion

שאם תוציאו 125 מיליארד או 130 מיליארד דולר

dollars a year in a country,

מידי שנה על ארץ כלשהי,

you co-opt almost everybody.

אתם תעבירו לצידכם כמעט את כולם,

Even the aid agencies,

אפילו את סוכנויות הסיוע--

who begin to receive an enormous amount of money

שמתחילות לקבל כמויות כסף עצומות

from the U.S. and the European governments

מממשלות ארה"ב ואירופה

to build schools and clinics,

להקמת בתי-ספר ומרפאות--

are somewhat disinclined

והם לא הכי ישמחו

to challenge the idea

לחלוק על הרעיון

that Afghanistan is an existential threat

שאפגניסטן מהווה איום קיומי

to global security.

על בטחון העולם.

They're worried, in other words,

במלים אחרות, הם מודאגים

that if anybody believes that it wasn't such a threat --

שאם מישהו יאמין בכך שהאיום איננו כה גדול--

Oxfam, Save the Children

"אוקספם", "הצילו את הילדים"--

wouldn't get the money

הם לא יקבלו את הכסף

to build their hospitals and schools.

להקמת בתי החולים ובתי הספר שלהם.

It's also very difficult to confront a general

וחוץ מזה, קשה מאד להתייצב נגד גנרלים

with medals on his chest.

מעוטרי מדליות.

It's very difficult for a politician,

זה קשה מאד לפוליטיקאים,

because you're afraid that many lives have been lost in vain.

שחוששים מאד שהמשמעות היא שחיים רבים אבדו לשווא.

You feel deep, deep guilt.

התחושה היא של אשמה עמוקה.

You exaggerate your fears,

אז מעצימים את הפחדים,

and you're terrified about the humiliation

וחוששים מן ההשפלה

of defeat.

שבתבוסה.

What is the solution to this?

מהו הפתרון לכל זה?

Well the solution to this

ובכן, הפתרון לכך הוא

is we need to find a way

למצוא דרך

that people like Michael Semple, or those other people,

שאנשים כמו מייקל סמפל, או אותם אחרים,

who are telling the truth, who know the country,

שמספרים את האמת, שמכירים את הארץ,

who've spent 30 years on the ground --

שבילו 30 שנה בשטח--

and most importantly of all,

וחשוב מכל,

the missing component of this --

הרכיב שחסר בכל זה--

Afghans themselves,

האפגנים עצמם,

who understand what is going on.

שמבינים מה קורה.

We need to somehow get their message

אנו צריכים איכשהו להעביר את המסר שלהם

to the policymakers.

אל קובעי המדיניות.

And this is very difficult to do

וקשה מאד לעשות זאת

because of our structures.

בגלל המבנה שלנו.

The first thing we need to change

ראשית כל עלינו לשנות

is the structures of our government.

את מבנה הממשל שלנו.

Very, very sadly,

מאד מאד עצוב

our foreign services, the United Nations,

ששירותי החוץ שלנו, האו"ם,

the military in these countries

הצבא באותן ארצות -

have very little idea of what's going on.

לכל אלה יש מושג קלוש מאד מה קורה.

The average British soldier is on a tour of only six months;

החייל הבריטי הממוצע יוצא לתעסוקה של 6 חודשים בלבד;

Italian soldiers, on tours of four months;

החייל האיטלקי - ארבעה חודשים;

the American military, on tours of 12 months.

הצבא האמריקאי עושה תעסוקה של 12 חודש.

Diplomats are locked in embassy compounds.

הדיפלומטים סגורים בתוך מתחמי השגרירויות.

When they go out, they travel in these curious armored vehicles

במידה שהם יוצאים, זה בכלי רכב משוריינים מוזרים

with these somewhat threatening security teams

בלווית צוותי אבטחה מאיימים-משהו

who ready 24 hours in advance

שמתכוננים 24 שעות מראש

who say you can only stay on the ground for an hour.

וקובעים שאי-אפשר לשהות בשטח למעלה משעה.

In the British embassy in Afghanistan

בשגרירות הבריטית באפגניסטן

in 2008,

ב-2008,

an embassy of 350 people,

שגרירות של 350 נפש,

there were only three people who could speak Dari,

היו רק שלושה אנשים שידעו לדבר דארי,

the main language of Afghanistan, at a decent level.

השפה הראשית באפגניסטן, ברמה נסבלת.

And there was not a single Pashto speaker.

ולא היה אפילו דובר פשטו אחד.

In the Afghan section in London

במדור האפגני בלונדון

responsible for governing Afghan policy on the ground,

שאחראי ליישום המדיניות האפגנית בשטח,

I was told last year

נאמר לי, בשנה שעברה,

that there was not a single staff member

שלא היה אפילו חבר-סגל אחד

of the foreign office in that section

שנמנה על משרד החוץ,

who had ever served

שמילא אי-פעם

on a posting in Afghanistan.

תפקיד רשמי באפגניסטן.

So we need to change that institutional culture.

כך שעלינו לשנות את התרבות המוסדית שלנו.

And I could make the same points about the United States

והייתי יכול לציין אותן נקודות בקשר לארצות הברית

and the United Nations.

ולגבי האו"ם.

Secondly, we need to aim off of the optimism of the generals.

שנית, עלינו לחמוק מהאופטימיזם של הגנרלים.

We need to make sure that we're a little bit suspicious,

עלינו לשמור על מידה של חשדנות,

that we understand that optimism

ולהבין שהאופטימיזם

is in the DNA of the military,

מובנה בדנ"א של הצבא,

that we don't respond to it

שמוטב לנו שלא להיענות לו

with quite as much alacrity.

בלהיטות שכזו.

And thirdly, we need to have some humility.

ושלישית, עלינו לנהוג קצת בענווה.

We need to begin from the position

עלינו לצאת מנקודת ההנחה

that our knowledge, our power,

שהידע שלנו, כוחנו,

our legitimacy

הלגיטימיות שלנו,

is limited.

מוגבלים.

This doesn't mean

אין זה אומר

that intervention around the world is a disaster.

שההתערבויות במקומות בעולם הן בגדר אסון.

It isn't.

זה לא כך.

Bosnia and Kosovo

בוסניה וקוסובו

were signal successes,

היו הצלחות נכבדות,

great successes.

הצלחות כבירות.

Today when you go to Bosnia

כשנוסעים היום לבוסניה

it is almost impossible to believe

כמעט אי-אפשר להאמין

that what we saw in the early 1990s happened.

שמה שראינו בתחילת שנות ה-90 אכן התרחש.

It's almost impossible to believe the progress we've made

כמעט ואין להאמין איזו התקדמות השגנו

since 1994.

מאז 1994.

Refugee return,

שיבת הפליטים,

which the United Nations High Commission for Refugees

שהוועדה העליונה של האו"ם לענייני פליטים

thought would be extremely unlikely,

חשבה למאד בלתי-סביר,

has largely happened.

התרחשה בהיקף נרחב.

A million properties have been returned.

מיליון נכסים הושבו לבעליהם.

Borders between the Bosniak territory

הגבולות בין הטריטוריה הבוסנית

and the Bosnian-Serb territory have calmed down.

ובין הטריטוריה הבוסנית-סרבית נרגעו.

The national army has shrunk.

הצבא הלאומי התכווץ.

The crime rates in Bosnia today

שיעורי הפשיעה כיום בבוסניה

are lower than they are in Sweden.

נמוכים מאשר בשוודיה.

This has been done

זה הושג

by an incredible, principled effort

במאמץ לא-ייאמן ומושתת על עקרונות

by the international community,

של קהילייה בינלאומית,

and, of course, above all,

ומעל לכל, כמובן,

by Bosnians themselves.

ע"י הבוסנים עצמם.

But you need to look at context.

אבל יש לזכור את ההקשר.

And this is what we've lost in Afghanistan and Iraq.

וזה מה שאיבדנו באפגניסטן ובעירק.

You need to understand that in those places

יש להבין שבאותם מקומות

what really mattered

מה שבאמת היה חשוב

was, firstly, the role of Tudman and Milosevic

הוא, ראשית כל, חלקם של טודמן ומילושביץ

in coming to the agreement,

בהגעה להסכם,

and then the fact those men went,

ושלאחר מכן האנשים האלה פרשו,

that the regional situation improved,

שהמצב באזור השתפר,

that the European Union could offer Bosnia

שהאיחוד האירופי היה מסוגל להציע לבוסניה

something extraordinary:

דבר יוצא-דופן:

the chance to be part

את ההזדמנות להצטרף

of a new thing, a new club,

למשהו חדש, למועדון חדש.

a chance to join something bigger.

הזדמנות להצטרף למשהו גדול יותר.

And finally, we need to understand that in Bosnia and Kosovo,

ולבסוף, עלינו להבין שבבוסניה ובקוסובו,

a lot of the secret of what we did,

הרבה מהסוד של מה שהשגנו,

a lot of the secret of our success,

הרבה מסוד הצלחתנו,

was our humility --

היה הענווה שלנו--

was the tentative nature of our engagement.

טיבה הזמני של התערבותנו.

We criticized people a lot in Bosnia

הרבינו למתוח ביקורת על האנשים בבוסניה

for being quite slow to take on war criminals.

בשל איטיותם הרבה בטיפול בפושעי מלחמה.

We criticized them

מתחנו עליהם ביקורת

for being quite slow to return refugees.

בשל איטיותם הרבה בהחזרת הפליטים.

But that slowness, that caution,

אבל אותה איטיות, אותה זהירות,

the fact that President Clinton initially said

העובדה שהנשיא קלינטון אמר כבר בתחילה,

that American troops would only be deployed for a year,

שהכוחות האמריקאיים יישלחו רק לשנה,

turned out to be a strength,

התבררה כנקודת-חוזק,

and it helped us to put our priorities right.

והיא עזרה לנו לארגן נכון את סדר העדיפויות שלנו.

One of the saddest things

אחד הדברים הכי מצערים

about our involvement in Afghanistan

במעורבותנו באפגניסטן

is that we've got our priorities out of sync.

הוא שסדר העדיפויות שלנו יצא משליטה.

We're not matching our resources to our priorities.

איננו מתאימים את משאבינו לעדיפויותינו,

Because if what we're interested in is terrorism,

שהרי אם המטרה שלנו היא הטרור,

Pakistan is far more important than Afghanistan.

פקיסטן היא הרבה יותר חשובה מאפגניסטן.

If what we're interested in is regional stability,

אם היה לנו אינטרס ביציבות באזור,

Egypt is far more important.

מצרים חשובה בהרבה.

If what we're worried about is poverty and development,

אם דאגתנו היתה לנושאי העוני והפיתוח,

sub-Saharan Africa is far more important.

הרי שאפריקה של תת-הסהרה היא חשובה בהרבה.

This doesn't mean that Afghanistan doesn't matter,

אין זה אומר שאפגניסטן איננה חשובה,

but that it's one of 40 countries in the world

אבל היא אחת מ-40 ארצות בעולם

with which we need to engage.

בהן עלינו להיות מעורבים.

So if I can finish with a metaphor for intervention,

אז אם יורשה לי לסיים עם דימוי של ההתערבות,

what we need to think of

הדבר שעלינו לחשוב עליו

is something like mountain rescue.

הוא משהו כמו חילוץ הררי.

Why mountain rescue?

מדוע חילוץ הררי?

Because when people talk about intervention,

כי כשאנשים מדברים על התערבות,

they imagine that some scientific theory --

הם מדמיינים איזו תיאוריה מדעית--

the Rand Corporation goes around

תאגיד "ראנד" חקר ובדק,

counting 43 previous insurgencies

ומנה 43 התקוממויות קודמות,

producing mathematical formula

ויצר נוסחה מתמטית

saying you need one trained counter-insurgent

לפיה נחוץ מדכא-התקוממויות מאומן אחד

for every 20 members of the population.

על כל 20 פרטים באוכלוסיה.

This is the wrong way of looking at it.

טעות להסתכל על זה כך;

You need to look at it in the way that you look at mountain rescue.

יש לראות זאת כמו חילוץ הררי.

When you're doing mountain rescue,

כשמבצעים חילוץ הררי,

you don't take a doctorate in mountain rescue,

לא עושים דוקטורט בחילוץ הררי,

you look for somebody who knows the terrain.

מחפשים מישהו שמכיר את השטח.

It's about context.

ההקשר הוא העיקר.

You understand that you can prepare,

ברור לך שעליך להתכונן,

but the amount of preparation you can do

אבל כמות ההכנות האפשרית

is limited --

היא מוגבלת.

you can take some water, you can have a map,

אתה יכול לקחת קצת מים, להכין מפה,

you can have a pack.

אתה יכול לארוז תרמיל.

But what really matters

אבל מה שבאמת חשוב

is two kinds of problems --

הוא שני סוגי בעיות--

problems that occur on the mountain

בעיות שמופיעות בהר עצמו

which you couldn't anticipate,

ושאינך יכול לצפות,

such as, for example, ice on a slope,

כמו, למשל, קרח על מדרון כלשהו,

but which you can get around,

אבל אותו אפשר לעקוף,

and problems which you couldn't anticipate

ובעיות שאינך יכול לצפות

and which you can't get around,

ושאינך יכול לעקוף,

like a sudden blizzard or an avalanche

כמו סופה פתאומית או מפולת-שלג

or a change in the weather.

או שינוי במזג האוויר.

And the key to this

והמפתח לכך

is a guide who has been on that mountain,

הוא מורה-דרך שכבר היה באותו הר,

in every temperature,

בכל מזג-אוויר,

at every period --

בכל עונה--

a guide who, above all,

מורה-דרך, שמעל לכל,

knows when to turn back,

יודע מתי צריך להסתובב ולחזור,

who doesn't press on relentlessly

שאיננו דוחק באכזריות להמשיך

when conditions turn against them.

כשהתנאים משתנים לרעתך.

What we look for

הדברים שאנו מחפשים

in firemen, in climbers, in policemen,

אצל כבאים, מטפסים, שוטרים,

and what we should look for in intervention,

ושאותם עלינו לחפש במצב של התערבות,

is intelligent risk takers --

הוא נוטלי-סיכונים נבונים--

not people who plunge blind off a cliff,

לא אנשים שקופצים בעיוורון מעל ראש צוק,

not people who jump into a burning room,

לא אנשים שרצים לתוך חדר בוער,

but who weigh their risks,

אלא כאלה ששוקלים את הסיכונים,

weigh their responsibilities.

שוקלים את תחומי האחריות שלהם.

Because the worst thing we have done in Afghanistan

כי הדבר הגרוע ביותר שעשינו באפגניסטן

is this idea

הוא הרעיון הזה

that failure is not an option.

שהכשלון איננו בגדר אפשרות.

It makes failure invisible,

זה מעלים את הכשלון מן העין,

inconceivable and inevitable.

והופכו לבלתי מתקבל על הדעת ולבלתי-נמנע.

And if we can resist

ואם נוכל להתייצב

this crazy slogan,

מול הסיסמה המטורפת הזאת,

we shall discover --

אנו עתידים לגלות--

in Egypt, in Syria, in Libya,

במצרים, בסוריה, בלוב,

and anywhere else we go in the world --

ובכל מקום אחר בעולם שאליו נגיע--

that if we can often do much less than we pretend,

שאם נוכל לעשות הרבה פחות מכפי שאנו מתיימרים לעשות,

we can do much more than we fear.

נוכל לעשות הרבה יותר מכפי שאנו חוששים לעשות.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you. Thank you very much.

תודה. תודה רבה לכם.

Thank you. Thank you very much.

תודה. תודה רבה לכם.

Thank you. Thank you. Thank you.

תודה, תודה, תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you.

תודה רבה.

Thank you. Thank you.

תודה, תודה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Bruno Giussani: Rory, you mentioned Libya at the end.

ברונו ג'יוסאני: רורי, הזכרת בסוף את לוב.

Just briefly, what's your take on the current events there

בקצרה, מה דעתך על המאורעות שם כיום

and the intervention?

ובנושא ההתערבות?

Rory Stewart: Okay, I think Libya poses the classic problem.

רורי סטיוארט: לדעתי לוב מציבה את הבעיה הקלאסית.

The problem in Libya

הבעיה בלוב

is that we are always pushing for the black or white.

היא שאנחנו תמיד מחפשים את השחור-לבן.

We imagine there are only two choices:

אנו מדמיינים שיש רק שתי ברירות:

either full engagement and troop deployment

התערבות מלאה ופרישת כוחות

or total isolation.

או בידוד מוחלט.

And we are always being tempted up to our neck.

ואנחנו תמיד מתפתים לשקוע עד צוואר.

We put our toes in and we go up to our neck.

אנו מכניסים את קצה הבוהן ומיד שוקעים עד צוואר.

What we should have done in Libya

מה שהיינו צריכים לעשות בלוב

is we should have stuck to the U.N. resolution.

הוא להיצמד להחלטת האו"ם.

We should have limited ourselves very, very strictly

היינו צריכים להגביל את עצמנו בקפדנות רבה מאד

to the protection of the civilian population in Benghazi.

להגנה על האוכלוסיה האזרחית בבנגאזי.

We could have done that.

היינו יכולים להשיג זאת.

We set up a no-fly zone within 48 hours

בתוך 48 שעות סגרנו אזור ללא-טיס,

because Gaddafi had no planes

כי לקדאפי כבר לא היו מטוסים

within 48 hours.

אחרי 48 שעות.

Instead of which, we've allowed ourselves to be tempted

ותחת זאת הנחנו לעצמנו להתפתות

towards regime change.

להחליף את המשטר.

In doing so, we've destroyed our credibility with the Security Council,

בכך הרסנו את האמינות שלנו במועצת הבטחון,

which means it's very difficult

וזה אומר שיהיה קשה מאד

to get a resolution on Syria,

להגיע לפתרון בסוריה,

and we're setting ourselves up again for failure.

ואנחנו שוב בדרך לכשלון.

Once more, humility,

שוב: ענווה,

limits, honesty,

גבולות, כנות,

realistic expectations

ציפיות מציאותיות

and we could have achieved something to be proud of.

והיינו יכולים להשיג משהו שהיינו מתגאים בו.

BG: Rory, thank you very much.

ב"ג: רורי, תודה רבה לך.

RS: Thank you. (BG: Thank you.)

ר"ס: תודה לך. (ב"ג: תודה רבה.)