Chrystia Freeland: The rise of the new global super-rich

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So here's the most important economic fact of our time.

הרי לכם העובדה הכלכלית החשובה ביותר של זמננו.

We are living in an age of surging income inequality,

אנו חיים בעידן של חוסר-שוויון גואה בהכנסות.

particularly between those at the very top

במיוחד בין אלה שממש בראש הסולם

and everyone else.

לבין כל היתר.

This shift is the most striking in the U.S. and in the U.K.,

השינוי הזה בולט ביותר בארה"ב ובבריטניה ,

but it's a global phenomenon.

אבל זו תופעה עולמית.

It's happening in communist China,

זה קורה בסין הקומוניסטית,

in formerly communist Russia,

ברוסיה הקומוניסטית לשעבר,

it's happening in India, in my own native Canada.

זה קורה בהודו, בקנדה, מולדתי,

We're even seeing it in cozy social democracies

אנו אפילו רואים זאת בדמוקרטיות חברתיות נעימות

like Sweden, Finland and Germany.

כמו שוודיה, פינלנד וגרמניה.

Let me give you a few numbers to place what's happening.

אתן לכם כמה מספרים כדי להמחיש את מה שקורה.

In the 1970s, the One Percent

בשנות ה-70, האחוזון הבודד

accounted for about 10 percent of the national income

היה אחראי ל-10% מההכנסה הלאומית

in the United States.

בארצות הברית.

Today, their share has more than doubled

היום, החלק שלהם יותר מאשר הוכפל

to above 20 percent.

והוא עולה על 20%.

But what's even more striking

אבל מה שעוד יותר בולט

is what's happening at the very tippy top

הוא מה שקורה ממש בקצה העליון

of the income distribution.

של התפלגות ההכנסות.

The 0.1 percent in the U.S.

עשירית האחוז בארה"ב

today account for more than eight percent

אחראית היום ליותר מ-8%

of the national income.

מן ההכנסה הלאומית.

They are where the One Percent was 30 years ago.

הם נמצאים היום במקום בו נמצא האחוזון הבודד לפני 30 שנה.

Let me give you another number to put that in perspective,

אתן לכם מספר נוסף כדי להכניס את זה לפרופורציה,

and this is a figure that was calculated in 2005

ואת המספר הזה חישב ב-2005

by Robert Reich,

רוברט רייך,

the Secretary of Labor in the Clinton administration.

מזכיר העבודה בממשל קלינטון.

Reich took the wealth of two admittedly very rich men,

רייך לקח את עושרם של שני גברים עשירים מאד בעליל,

Bill Gates and Warren Buffett,

ביל גייטס ו-וורן באפט,

and he found that it was equivalent to the wealth

ומצא שהוא שווה לעושר

of the bottom 40 percent of the U.S. population,

של 40 האחוזים התחתונים של אוכלוסיית ארה"ב,

120 million people.

דהיינו, 120 מיליון נפש.

Now, as it happens,

רצה הגורל,

Warren Buffett is not only himself a plutocrat,

ו-וורן באפט איננו רק איל-הון,

he is one of the most astute observers of that phenomenon,

אלא גם אחד מאלה שהבחינו בבירור הרב ביותר בתופעה זו.

and he has his own favorite number.

ויש לו מספר אהוב משלו.

Buffett likes to point out that in 1992,

באפט אוהב לציין שבשנת 1992,

the combined wealth of the people

סך כל העושר של האנשים

on the Forbes 400 list --

שברשימת ה-400 של "פורבס" --

and this is the list of the 400 richest Americans --

וזו רשימת 400 האמריקאים העשירים ביותר --

was 300 billion dollars.

הסתכם ב-300 מיליארד דולר.

Just think about it.

חישבו על כך.

You didn't even need to be a billionaire

לא היה אפילו צורך להיות מיליארדר

to get on that list in 1992.

כדי להיכנס לרשימה זו ב-1992.

Well, today, that figure has more than quintupled

אז היום המספר הזה גדל ביותר מפי חמש

to 1.7 trillion,

ל-1.7 טריליון,

and I probably don't need to tell you

וודאי אינני צריכה לומר לכם

that we haven't seen anything similar happen

שלא זכינו לראות שמשהו דומה לכך

to the middle class,

קרה למעמד הבינוני,

whose wealth has stagnated if not actually decreased.

שעושרו קפא על שמריו, אם לא ממש התכווץ.

So we're living in the age of the global plutocracy,

אז אנו חיים בעידן מעמד אילי ההון הגלובליים,

but we've been slow to notice it.

אבל איחרנו להבחין בכך.

One of the reasons, I think,

אחת הסיבות, לדעתי,

is a sort of boiled frog phenomenon.

היא תופעת הצפרדע המבושלת.

Changes which are slow and gradual

שינויים איטיים והדרגתיים

can be hard to notice

עלולים להיות קשים לזיהוי

even if their ultimate impact is quite dramatic.

גם אם השפעתם הסופית היא קיצונית למדי.

Think about what happened, after all, to the poor frog.

חישבו על מה שקרה בסוף לצפרדע המסכנה.

But I think there's something else going on.

אבל לדעתי קורה דבר נוסף.

Talking about income inequality,

הדיבורים על אי-שוויון בהכנסות,

even if you're not on the Forbes 400 list,

אפילו כשלא נמצאים ברשימת ה-400 של "פורבס",

can make us feel uncomfortable.

יכולים לעורר בנו תחושת אי-נוחות.

It feels less positive, less optimistic,

ההרגשה היא פחות חיובית, פחות אופטימית,

to talk about how the pie is sliced

לדבר על אופן חלוקת העוגה

than to think about how to make the pie bigger.

מאשר לדבר על דרכים להגדיל את העוגה.

And if you do happen to be on the Forbes 400 list,

ואם אתם במקרה ברשימת ה-400 של "פורבס",

talking about income distribution,

הדיבורים על התפלגות ההכנסות,

and inevitably its cousin, income redistribution,

ומן הסתם על בן-משפחתוה החלוקה-מחדש של ההכנסות,

can be downright threatening.

עלולים להיות בפירוש מאיימים.

So we're living in the age of surging income inequality,

אז אנו חיים בעידן של חוסר-שוויון גואה בהכנסות,

especially at the top.

במיוחד בצמרת.

What's driving it, and what can we do about it?

מה מניע את זה, ומה נוכל לעשות בנוגע?

One set of causes is political:

מערכת אחת של גורמים היא פוליטית:

lower taxes, deregulation, particularly of financial services,

מסים מופחתים, העדר פיקוח, במיוחד על שירותים פיננסיים,

privatization, weaker legal protections for trade unions,

הפרטה, חסיון משפטי מוחלש של האיגודים המקצועיים,

all of these have contributed

כל אלה תרמו

to more and more income going to the very, very top.

לכך שעוד ועוד הכנסות הגיעו לנמצאים ממש בצמרת.

A lot of these political factors can be broadly lumped

אפשר לגבב בהרחבה הרבה מהגורמים הפוליטיים האלה

under the category of "crony capitalism,"

תחת הקטגוריה "קפיטליזם של החבר'ה":

political changes that benefit a group

שינויים פוליטיים שמועילים לקבוצה

of well-connected insiders

של יודעי-דבר מקושרים היטב

but don't actually do much good for the rest of us.

אבל לא ממש עוזרים לנו, כל היתר.

In practice, getting rid of crony capitalism

מבחינה מעשית, ההיפטרות מהקפיטליזם של החבר'ה

is incredibly difficult.

היא דבר קשה להפליא.

Think of all the years reformers of various stripes

חישבו על כל השנים בהן רפורמטורים מכל מיני זרמים

have tried to get rid of corruption in Russia, for instance,

ניסו להפסיק את השחיתות ברוסיה, למשל,

or how hard it is to re-regulate the banks

או כמה קשה להחזיר את הפיקוח על הבנקים

even after the most profound financial crisis

אפילו אחרי המשבר הכלכלי החמור ביותר

since the Great Depression,

מאז השפל הגדול,

or even how difficult it is to get the big multinational companies,

או אף כמה קשה לגרום לחברות הרב-לאומיות הגדולות,

including those whose motto might be "don't do evil,"

כולל אלו שדוגלות ב"לא תעולל כל רע",

to pay taxes at a rate even approaching that

לשלם מסים בשיעור שאפילו מתקרב

paid by the middle class.

למה שמשלם המעמד הבינוני.

But while getting rid of crony capitalism in practice

אבל בעוד שהפסקת "הקפיטליזם של החבר'ה" הלכה למעשה

is really, really hard,

היא דבר באמת קשה מאד,

at least intellectually, it's an easy problem.

הרי שלפחות מבחינה אינטלקטואלית זו בעיה קלה.

After all, no one is actually in favor of crony capitalism.

אחרי הכל, איש איננו בעד קפיטליזם של חבר'ה.

Indeed, this is one of those rare issues

ואכן, זהו אחד הנושאים הנדירים

that unites the left and the right.

שמאחדים גם את השמאל וגם את הימין.

A critique of crony capitalism is as central

הביקורת על הקפיטליזם של חבר'ה היא סוגיה מרכזית

to the Tea Party as it is to Occupy Wall Street.

גם אצל "מסיבת התה" וגם בעיני "לכבוש את וול סטריט".

But if crony capitalism is, intellectually at least,

אבל אם הקפיטליזם של חבר'ה, לפחות אינטלקטואלית,

the easy part of the problem,

הוא החלק הקל של הבעיה,

things get trickier when you look at the economic drivers

הדברים מסתבכים כשבוחנים את הגורמים הכלכליים

of surging income inequality.

של חוסר-השוויון הגואה בהכנסות.

In and of themselves, these aren't too mysterious.

כשלעצמם, הם אינם בגדר תעלומה גדולה.

Globalization and the technology revolution,

הגלובליזציה והמהפכה הטכנולוגית,

the twin economic transformations

שני מנועי השינוי הכלכלי

which are changing our lives

שמשנים את חיינו

and transforming the global economy,

ואת פני הכלכלה הגלובלית,

are also powering the rise of the super-rich.

מניעים גם את עליית עשירי-העל.

Just think about it.

חישבו על זה:

For the first time in history,

לראשונה בהיסטוריה,

if you are an energetic entrepreneur

אם אתה יזם נמרץ

with a brilliant new idea

עם רעיון מבריק

or a fantastic new product,

או מוצר חדש ומדהים,

you have almost instant, almost frictionless access

יש לך גישה כמעט מיידית, כמעט נטולת-מאמץ,

to a global market of more than a billion people.

לשוק גלובלי של יותר ממיליארד בני-אדם.

As a result, if you are very, very smart

כתוצאה מכך, אם אתה מאד מאד חכם

and very, very lucky,

ומאד מאד בר-מזל,

you can get very, very rich

אתה יכול להיעשות מאד מאד עשיר

very, very quickly.

מאד מאד מהר.

The latest poster boy for this phenomenon

נער הכרזות האחרון של התופעה הזו

is David Karp.

הוא דייויד קארפ.

The 26-year-old founder of Tumblr

המייסד בן ה-26 של "טמבלר"

recently sold his company to Yahoo

שמכר לאחרונה את החברה שלו ל"יאהו!"

for 1.1 billion dollars.

תמורת 1.1 מיליארד דולר.

Think about that for a minute:

חישבו על כך לרגע:

1.1 billion dollars, 26 years old.

1.1 מיליארד דולר, צעיר בן 26.

It's easiest to see how the technology revolution

קל מאד לראות איך המהפכה הטכנולוגית

and globalization are creating this sort of superstar effect

והגלובליזציה יוצרות את אפקט ה"כוכב עליון" הזה

in highly visible fields,

בתחומים מאד גלויים לעין,

like sports and entertainment.

כמו ספורט ובידור.

We can all watch how a fantastic athlete

כולנו יכולים לראות איך ספורטאים מעולים

or a fantastic performer can today leverage his or her skills

או אמני-במה מעולים יכולים היום למנף את הכשרון שלו או שלה

across the global economy as never before.

בכלכלה הגלובלית באופן חסר-תקדים.

But today, that superstar effect

אבל היום, אפקט ה"כוכב עליון" הזה

is happening across the entire economy.

קורה בכל תחומי הכלכלה.

We have superstar technologists.

יש לנו כוכבי טכנולוגיה.

We have superstar bankers.

יש לנו כוכבי בנקאות.

We have superstar lawyers and superstar architects.

יש לנו עורכי-דין כוכבים ואדריכלים כוכבים.

There are superstar cooks

ישנם טבחים כוכבים

and superstar farmers.

וחוואים כוכבים.

There are even, and this is my personal favorite example,

ישנם אפילו - וזו הדוגמה החביבה עלי -

superstar dentists,

רופאי-שיניים כוכבים,

the most dazzling exemplar of whom

שהמופת הכי מנקר-עיניים שלהם

is Bernard Touati, the Frenchman who ministers

הוא ברנרד טואטי, הצרפתי שמטפל

to the smiles of fellow superstars

בחיוכיהם של חבריו, כוכבי-העל,

like Russian oligarch Roman Abramovich

כמו האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ'

or European-born American fashion designer

או מעצבת האופנה האמריקאית ילידת-אירופה

Diane von Furstenberg.

דיאן פון-פירסטנברג.

But while it's pretty easy to see how globalization

אבל בעוד קל למדי לראות איך הגלובליזציה

and the technology revolution

ומהפכת הטכנולוגיה

are creating this global plutocracy,

יוצרים את הפלוטוקרטיה הגלובלית,

what's a lot harder is figuring out what to think about it.

קשה הרבה יותר לדעת מה לחשוב על זה.

And that's because,

והסיבה היא,

in contrast with crony capitalism,

שבניגוד לקפיטליזם של החבר'ה,

so much of what globalization and the technology revolution

הרבה ממה שעשו הגלובליזציה ומהפכת הטכנולוגיה

have done is highly positive.

הוא חיובי ביותר.

Let's start with technology.

נתחיל מהטכנולוגיה.

I love the Internet. I love my mobile devices.

אני אוהבת את האינטרנט ואת המכשירים הנייידים שלי.

I love the fact that they mean that

אני אוהבת את העובדה שהמשמעות שלהם היא

whoever chooses to will be able to watch this talk

שכל מי שרוצה, יוכל לצפות בהרצאה הזו

far beyond this auditorium.

הרחק מעבר לכותלי האולם הזה.

I'm even more of a fan of globalization.

אני אפילו יותר מעין אוהדת של הגלובליזציה.

This is the transformation

מדובר בשינוי

which has lifted hundreds of millions

שחילץ מאות מיליונים

of the world's poorest people out of poverty

מהעניים ביותר בעולם מתוך העוני

and into the middle class,

והעביר אותם למעמד הבינוני,

and if you happen to live in the rich part of the world,

ואם אתם במקרה חיים בחלק העשיר של העולם,

it's made many new products affordable --

זה איפשר לכם לקנות הרבה מוצרים חדשים --

who do you think built your iPhone? —

מי לדעתכם בנה את ה"אייפון" שלכם? --

and things that we've relied on for a long time much cheaper.

והוזיל בהרבה את מחירם של דברים שאנו נעזרים בהם כבר זמן רב:

Think of your dishwasher or your t-shirt.

חישבו על מכונת הכביסה או על חולצת הטריקו שלכם.

So what's not to like?

מה לא טוב בזה?

Well, a few things.

ובכן, כמה דברים.

One of the things that worries me

אחד מהדברים שמדאיגים אותי

is how easily what you might call meritocratic plutocracy

הוא באיזו קלות מה שאולי תכנו "הפלוטוקרטיה של המצטיינים"

can become crony plutocracy.

עלול להפוך לקפיטליזם של חבר'ה.

Imagine you're a brilliant entrepreneur

תארו לעצמכם שאתם איזה יזם מבריק

who has successfully sold that idea or that product

שהצליח למכור רעיון או מוצר

to the global billions

למיליארדים בכל העולם

and become a billionaire in the process.

והפך בכך למיליארדר.

It gets tempting at that point

בשלב כזה מפתה

to use your economic nous

להשתמש בידע הכלכלי שלכם

to manipulate the rules of the global political economy

כדי לשנות את חוקי הכלכלה הפוליטית הגלובלית

in your own favor.

לטובתכם.

And that's no mere hypothetical example.

וזו לא סתם דוגמה היפותטית.

Think about Amazon, Apple, Google, Starbucks.

חישבו על "אמזון", "אפל", "גוגל", "סטארבאקס".

These are among the world's most admired,

אלה אחדות מהחברות הכי נערצות,

most beloved, most innovative companies.

הכי אהובות והכי חדשניות בעולם.

They also happen to be particularly adept

במקרה, הן גם מוכשרות במיוחד

at working the international tax system

בתפעול מערכת המיסוי הבינלאומית

so as to lower their tax bill very, very significantly.

באופן שמצמצם את חשבון המסים שלהן באופן משמעותי ביותר.

And why stop at just playing the global political

ולמה לעצור בתפעול הפוליטיקה הגלובלית

and economic system as it exists

והכלכלה הגלובלית הנוכחיות

to your own maximum advantage?

למען התועלת המרבית שלכם?

Once you have the tremendous economic power

מעת שיש בידיכם העוצמה הכלכלית הכבירה

that we're seeing at the very, very top of the income distribution

שאנו עדים לה ממש בקצה העליון של התפלגות ההכנסות

and the political power that inevitably entails,

והעוצמה הפוליטית שכרוכה בכך באופן בלתי-נמנע,

it becomes tempting as well

נעשה גם מפתה

to start trying to change the rules of the game

להתחיל לנסות לשנות את חוקי המשחק

in your own favor.

לטובתכם.

Again, this is no mere hypothetical.

שוב, לא מדובר בסתם היפותזה.

It's what the Russian oligarchs did

זה מה שעשו האוליגרכים הרוסיים

in creating the sale-of-the-century privatization

כשיצרו את ההפרטה הקרויה "מכירת המאה"

of Russia's natural resources.

של משאבי הטבע של רוסיה.

It's one way of describing what happened

זו דרך אחת לתאר בה את מה שקרה

with deregulation of the financial services

אחרי הסרת הפיקוח על השירותים הפיננסיים

in the U.S. and the U.K.

בארה"ב ובבריטניה.

A second thing that worries me

דבר שני שמדאיג אותי

is how easily meritocratic plutocracy

הוא באיזו קלות מעמד אילי ההון המצטיינים

can become aristocracy.

עלול להפוך למעמד האצולה.

One way of describing the plutocrats

אחת הדרכים לתאר בה את אילי ההון,

is as alpha geeks,

היא כחנוני-אלפא,

and they are people who are acutely aware

אנשים שמודעים בחריפות רבה

of how important highly sophisticated

לחשיבותם של כישורים מתוחכמים ביותר,

analytical and quantitative skills are in today's economy.

כישורים אנליטיים וכימותיים, בכלכלה של ימינו.

That's why they are spending

זו הסיבה לכך שהם משקיעים

unprecedented time and resources

זמן ומשאבים חסרי-תקדים

educating their own children.

בהשכלת ילדיהם.

The middle class is spending more on schooling too,

גם המעמד הבינוני מוציא יותר על השכלה,

but in the global educational arms race

אבל במירוץ החימוש של ההשכלה הגלובלית

that starts at nursery school

שמתחיל בפעוטון

and ends at Harvard, Stanford or MIT,

ומסתיים בהרווארד, בסטנפורד או בטכניון של מסצ'וסטס,

the 99 percent is increasingly outgunned

99 האחוזים מוכנעים יותר ויותר

by the One Percent.

בידי האחוזון הבודד.

The result is something that economists Alan Krueger

התוצאה היא משהו שהכלכלנים אלן קרוגר

and Miles Corak call the Great Gatsby Curve.

ומיילס קוראק מכנים "עקומת גטסבי הגדול".

As income inequality increases,

ככל שגובר האי-שוויון בהכנסות,

social mobility decreases.

קטנה הניידות בין המעמדות.

The plutocracy may be a meritocracy,

אילי ההון עשויים להיות המצטיינים,

but increasingly you have to be born

אבל יותר ויותר עליכם להיוולד

on the top rung of the ladder to even take part in that race.

בשלב העליון של הסולם, רק כדי לקחת חלק במירוץ.

The third thing, and this is what worries me the most,

הדבר השלישי, וזה הכי מדאיג אותי,

is the extent to which those same largely positive forces

הוא המידה בה אותם כוחות חיוביים למדי

which are driving the rise of the global plutocracy

שמניעים את עליית שכבת אילי ההון הגלובליים

also happen to be hollowing out the middle class

מתחילים גם לפעור חללים במעמד הבינוני

in Western industrialized economies.

בכלכלות המתועשות של המערב.

Let's start with technology.

נתחיל מהטכנולוגיה.

Those same forces that are creating billionaires

אותם הכוחות שיוצרים מיליארדרים

are also devouring many traditional middle-class jobs.

מחסלים גם הרבה משרות מסורתיות של המעמד הבינוני.

When's the last time you used a travel agent?

מתי בפעם האחרונה נעזרתם בסוכני-נסיעות?

And in contrast with the industrial revolution,

ובניגוד למהפכה התעשייתית,

the titans of our new economy

ענקי הכלכלה החדשה שלנו

aren't creating that many new jobs.

אינם יוצרים מקומות עבודה רבים באותה מידה.

At its zenith, G.M. employed hundreds of thousands,

בימי השיא שלה, "ג'נרל מוטורס" העסיקה מאות אלפים,

Facebook fewer than 10,000.

ואילו "פייסבוק" - פחות מעשרת אלפים.

The same is true of globalization.

זה נכון גם לגבי הגלובליזציה.

For all that it is raising hundreds of millions of people

כי כל מה שחילץ מאות מיליוני בני-אדם

out of poverty in the emerging markets,

מהעוני, בשווקים המתפתחים,

it's also outsourcing a lot of jobs

גם עשה מיקור-חוץ להמון מקומות עבודה

from the developed Western economies.

מתוך הכלכלות המערביות המפותחות.

The terrifying reality is

המציאות המפחידה היא,

that there is no economic rule

שאין שום כלל כלכלי

which automatically translates

שמתרגם אוטומטית

increased economic growth

צמיחה כלכלית גוברת

into widely shared prosperity.

לחלוקה רחבה של שגשוג.

That's shown in what I consider to be

זה מוכח במה שנחשב בעיני

the most scary economic statistic of our time.

לנתונים הסטטיסטיים המבהילים ביותר של זמננו:

Since the late 1990s, increases in productivity

מאז סוף שנות ה-90, העלייה בכושר הייצור

have been decoupled from increases

התנתקה מן העליות

in wages and employment.

בשכר ובתעסוקה.

That means that our countries are getting richer,

זה אומר שהמדינות שלנו הולכות ומתעשרות,

our companies are getting more efficient,

החברות שלנו הולכות ומתייעלות,

but we're not creating more jobs

אבל אנו לא יוצרים מקומות עבודה חדשים

and we're not paying people, as a whole, more.

ובאופן כללי, איננו משלמים יותר לאנשים.

One scary conclusion you could draw from all of this

מסקנה מבהילה אחת שאתם יכולים להסיק מכל זה

is to worry about structural unemployment.

היא שעלינו להיות מודאגים בגלל חוסר-תעסוקה מבני.

What worries me more is a different nightmare scenario.

מה שעוד יותר מדאיג אותי הוא תרחיש סיוטי שונה.

After all, in a totally free labor market,

הרי בשוק-עבודה חופשי לחלוטין,

we could find jobs for pretty much everyone.

היינו יכולים למצוא מקומות עבודה כמעט עבור כולם.

The dystopia that worries me

התרחיש הנורא מכל שמדאיג אותי

is a universe in which a few geniuses

הוא יקום שבו גאונים ספורים

invent Google and its ilk

ממציאים את "גוגל" ודומיהן,

and the rest of us are employed giving them massages.

וכולנו, כל השאר, מועסקים בתור המעסים שלהם.

So when I get really depressed about all of this,

אז כשאני נעשית ממש מדוכאת בקשר לכל זה,

I comfort myself in thinking about the Industrial Revolution.

אני מתנחמת במחשבות על המהפכה התעשייתית.

After all, for all its grim, satanic mills,

אחרי הכל, עם כל בתי החרושת הקודרים והשטניים שלה,

it worked out pretty well, didn't it?

הכל עבד לא רע, נכון?

After all, all of us here are richer, healthier, taller --

כי הרי כולנו כאן עשירים, בריאים, גבוהים יותר --

well, there are a few exceptions —

נכון, יש כמה חריגים --

and live longer than our ancestors in the early 19th century.

וחיינו ארוכים יותר משל אבותינו, במאה ה-19.

But it's important to remember

אבל חשוב לזכור

that before we learned how to share the fruits

שלפני שלמדנו איך לחלוק בפירות

of the Industrial Revolution

המהפכה התעשייתית

with the broad swathes of society,

עם חלקים נרחבים בחברה,

we had to go through two depressions,

נאלצנו לעבור שתי תקופות שפל,

the Great Depression of the 1930s,

השפל הגדול של שנות ה-30 במאה ה-20,

the Long Depression of the 1870s,

השפל הארוך של שנות ה-70 של המאה ה-19,

two world wars, communist revolutions

שתי מלחמות עולם, מהפכות קומוניסטיות

in Russia and in China,

ברוסיה ובסין,

and an era of tremendous social

ועידן של מהפך כביר

and political upheaval in the West.

בחברה ובפוליטיקה של המערב.

We also, not coincidentally,

וגם, ולא במקרה,

went through an era of tremendous

עברנו עידן של המצאות אדירות,

social and political inventions.

חברתיות ופוליטיות.

We created the modern welfare state.

יצרנו את מדינת הרווחה המודרנית.

We created public education.

יצרנו את החינוך הציבורי.

We created public health care.

יצרנו מערכת בריאות ציבורית.

We created public pensions.

יצרנו מערכת קיצבאות ציבורית.

We created unions.

יצרנו איגודים.

Today, we are living through an era

היום אנו חיים בעידן

of economic transformation

של שינוי כלכלי,

comparable in its scale and its scope

בר-השוואה במידותיו ובהיקפו

to the Industrial Revolution.

למהפכה התעשייתית.

To be sure that this new economy benefits us all

כדי להבטיח שכלכלה חדשה זו תתרום לכולנו

and not just the plutocrats,

ולא רק לאילי ההון,

we need to embark on an era

עלינו להתחיל בעידן

of comparably ambitious social and political change.

של שינוי שאפתני דומה בחברה ובפוליטיקה.

We need a new New Deal.

אנו זקוקים ל"ניו-דיל" חדש.

(Applause)

[מחיאות כפיים]