Enough with the fear of fat | Kelli Jean Drinkwater

מתרגם: Tal Hemo מבקר: Sigal Tifferet

I'm here today to talk to you about a very powerful little word,

אני כאן היום לדבר איתכם על מילה קטנה ומאוד חזקה,

one that people will do almost anything

מילה שאנשים יעשו כמעט הכל

to avoid becoming.

כדי לא להפוך אליה.

Billion-dollar industries thrive

תעשיות של מיליארדי דולר משגשגות

because of the fear of it,

הודות לפחד ממנה,

and those of us who undeniably are it

ואלה מאיתנו אשר ללא ספק כאלה

are left to navigate a relentless storm

נותרים לנווט בסערה חסרת רחמים

surrounding it.

שמקיפה אותה.

I'm not sure if any of you have noticed,

אני לא בטוחה אם מישהו מכם שם לב,

but I'm fat.

אבל אני שמנה.

Not the lowercase, muttered-behind-my-back kind,

לא סוג השמנה שממלמלים בשקט מאחורי הגב,

or the seemingly harmless chubby or cuddly.

או שמנמנה או מלאה לא מזיקה.

I'm not even the more sophisticated voluptuous or curvaceous kind.

אני אפילו לא מהסוג החושני מתוחכם או בעל קימורים.

Let's not sugarcoat it.

בואו לא ננסה להמתיק את זה.

I am the capital F-A-T kind of fat.

אני סוג השמנה שרושמים באותיות גדולות,

I am the elephant in the room.

אני הפיל שבחדר.

When I walked out on stage,

כשעליתי על הבמה,

some of you may have been thinking,

חלק מכם אולי חשב,

"Aww, this is going to be hilarious,

"הו, זה הולך להיות מצחיק,

because everybody knows that fat people are funny."

"כי כולם יודעים שאנשים שמנים הם מצחיקים."

(Laughter)

(צחוק)

Or you may have been thinking, "Where does she get her confidence from?"

או שאולי חשבתם, "איך יש לה ביטחון עצמי?"

Because a confident fat woman is almost unthinkable.

מכיוון שאישה שמנה עם ביטחון זה דבר כמעט בלתי ניתן לדמיון.

The fashion-conscious members of the audience

האנשים בקהל ששמים לב לאופנה

may have been thinking how fabulous I look

אולי חשבו כמה נפלא אני נראית

in this Beth Ditto dress --

בשמלת בת' דיטו –

(Cheers)

(קולות עידוד)

thank you very much.

תודה רבה לכם.

Whereas some of you might have thought,

בעוד שכמה מכם אולי חשבו

"Hmm, black would have been so much more slimming."

"הממ, שחור יכול היה להיות הרבה יותר מרזה."

(Laughter)

(צחוק)

You may have wondered, consciously or not,

יכול להיות שתהיתם, במודע או לא במודע,

if I have diabetes, or a partner,

אם יש לי סכרת, או בן זוג,

or if I eat carbs after 7pm.

או האם אני אוכלת פחמימות אחרי השעה 7 בערב.

(Laughter)

(צחוק)

You may have worried that you ate carbs after 7pm last night,

אולי נהייתם מודאגים שאתם אכלתם פחמימות אחרי 7 בערב אתמול,

and that you really should renew your gym membership.

ושאתם באמת צריכים לחדש את המנוי שלכם בחדר הכושר.

These judgments are insidious.

הדעות השיפוטיות האלה הן ערמומיות.

They can be directed at individuals and groups,

הן יכולות להיות מופנות לבודדים או לקבוצות,

and they can also be directed at ourselves.

והן גם יכולות להיות מופנות כלפי עצמינו.

And this way of thinking is known as fatphobia.

וצורת המחשבה הזו ידועה בשם שמנפוביה.

Like any form of systematic oppression,

כמו כל צורה של דיכוי שיטתי,

fatphobia is deeply rooted in complex structures

שמנפוביה מושרשת עמוק במבנים מורכבים,

like capitalism, patriarchy and racism,

כמו קפיטליזם,פטריארכיה וגזענות,

and that can make it really difficult to see,

וזה יכול להקשות עלינו לראות,

let alone challenge.

שלא לדבר על לאתגר.

We live in a culture

אנחנו חיים בתרבות

where being fat is seen as being a bad person --

בה להיות שמן נתפס כמו להיות אדם רע –

lazy, greedy, unhealthy, irresponsible

עצלן, חמדן, לא בריא, לא אחראי,

and morally suspect.

ולחשוד מוסרי.

And we tend to see thinness

ואנחנו נוטים לראות ברזון

as being universally good --

כאדם טוב בכללותו –

responsible, successful,

אחראי, מצליח,

and in control of our appetites, bodies and lives.

ובשליטה על התיאבון, על הגוף והחיים שלנו.

We see these ideas again and again

אנחנו רואים את הרעיונות האלה שוב ושוב

in the media, in public health policy,

במדיה, במדיניות בריאות הציבור,

doctors' offices,

במשרדי רופאים,

in everyday conversations

בשיחות היומיום

and in our own attitudes.

ובגישה שלנו.

We may even blame fat people themselves

אנחנו אפילו עלולים להאשים אנשים שמנים

for the discrimination they face

באפליה איתה הם מתמודדים,

because, after all, if we don't like it, we should just lose weight.

כי אחרי הכל, אם אנחנו לא אוהבים את זה, אנחנו רק צריכים לרדת במשקל.

Easy.

פשוט.

This antifat bias has become so integral, so ingrained

ההטיה כנגד שמנים הפכה להיות כל כך אינטגרלית, כל כך טבועה

to how we value ourselves and each other

באיך שאנחנו מעריכים את עצמינו ואחד את השני

that we rarely question why we have such contempt for people of size

שאנחנו לעיתים נדירות תוהים למה יש בנו כזה זלזול באנשים גדולים,

and where that disdain comes from.

ומאיפה הבוז הזה מגיע.

But we must question it,

אבל אנחנו חייבים להטיל ספק בכך,

because the enormous value we place on how we look

כי הערך העצום שאנו נותנים לאיך שאנו נראים

affects every one of us.

משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.

And do we really want to live in a society

והאם אנחנו באמת רוצים לחיות בחברה

where people are denied their basic humanity

בה נשללת האנושיות הבסיסית מאנשים

if they don't subscribe to some arbitrary form of acceptable?

אם הם לא עומדים במה שנתפס כמקובל?

So when I was six years old,

אז כשהייתי בת 6,

my sister used to teach ballet to a bunch of little girls in our garage.

אחותי נהגה ללמד קבוצת ילדות קטנות לרקוד בלט בגראז' שלנו.

I was about a foot taller and a foot wider than most of the group.

הייתי 30 סנטימטר גבוהה יותר ו30 סנטימטר רחבה יותר מרוב הקבוצה.

When it came to doing our first performance,

כשהגיע הרגע שלנו להופיע בפעם הראשונה,

I was so excited about wearing a pretty pink tutu.

הייתי כל כך נרגשת ללבוש חצאית טו-טו ורודה.

I was going to sparkle.

אני עמדתי לנצוץ.

As the other girls slipped easily into their Lycra and tulle creations,

בזמן ששאר הבנות נכנסו בקלות לבגדי הלייקרה שלהן,

not one of the tutus was big enough to fit me.

אף לא אחת מחצאיות הטו-טו התאימה לי.

I was determined not to be excluded from the performance,

הייתי נחושה לא להיות מחוץ להופעה,

so I turned to my mother

אז פניתי לאמא שלי

and loud enough for everyone to hear

מספיק חזק שכולם יכלו לשמוע,

said, "Mom, I don't need a tutu.

ואמרתי "אמא, אני לא צריכה טו-טו (שתיים-שתיים),

I need a fourfour."

אני צריכה ארבע-ארבע."

(Laughter)

(צחוק)

Thanks, Mom.

תודה, אמא.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And although I didn't recognize it at the time,

ולמרות שלא זיהיתי את זה בזמנו,

claiming space for myself in that glorious fourfour

לדרוש מרחב בשבילי ב"ארבע-ארבע" המרהיב הזה

was the first step towards becoming a radical fat activist.

היה הצעד הראשון שלי בדרכי להיות פעילת שומן רדיקלית.

Now, I'm not saying that this whole body-love thing

עכשיו, אני לא אומרת שאהבת הגוף הזו

has been an easy skip along a glittering path of self-acceptance

היתה דילוג פשוט בדרך מנצנצת של קבלה עצמית

since that day in class.

מאז היום ההוא בשיעור.

Far from it.

רחוק מזה.

I soon learned that living outside what the mainstream considers normal

מהר מאוד למדתי שלחיות מחוץ למה שנחשב למקובל

can be a frustrating and isolating place.

עלול להיות מקום מתסכל ומבודד.

I've spent the last 20 years unpacking and deprogramming these messages,

ביליתי את 20 השנה האחרונות בפירוק וביטול המסרים הללו,

and it's been quite the roller coaster.

וזה היה רכבת הרים.

I've been openly laughed at, abused from passing cars

צחקו עליי בגלוי, העליבו אותי ממכוניות עוברות

and been told that I'm delusional.

ואמרו לי שאני הוזה.

I also receive smiles from strangers

אני גם מקבלת חיוכים מזרים

who recognize what it takes to walk down the street

שיודעים מה זה דורש ללכת ברחוב

with a spring in your step and your head held high.

בהליכה עליזה ובראש מורם.

(Cheer)

(קריאות עידוד)

Thanks.

תודה.

And through it all, that fierce little six-year-old has stayed with me,

ולמרות הכל, אותו העוז שהיה לילדה בת ה-6 נשאר איתי,

and she has helped me stand before you today

והיא עזרה לי לעמוד כאן לפניכם היום

as an unapologetic fat person,

כאדם שמן ולא מתנצל,

a person that simply refuses to subscribe

אדם שפשוט מסרב לתמוך

to the dominant narrative

בנרטיב הדומיננטי

about how I should move through the world in this body of mine.

של איך אני אמורה לנוע בעולם בגוף הזה שלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And I'm not alone.

ואני לא לבד.

I am part of an international community of people

אני חלק מקהילה בינלאומית של אנשים

who choose to, rather than passively accepting

שבוחרים, במקום לקבל פסיבית,

that our bodies are and probably always will be big,

שהגוף שלנו גדול וסביר להניח שתמיד ישאר כך,

we actively choose to flourish in these bodies as they are today.

אנחנו בוחרים מרצון לפרוח בגוף שלנו כמו שהוא היום.

People who honor our strength and work with, not against,

אנשים שמכבדים את הכח שלנו ועובדים עם – לא נגד –

our perceived limitations,

המגבלות הנתפסות שלנו,

people who value health

אנשים שמעריכים בריאות

as something much more holistic

כמשהו הרבה יותר הוליסיטי

than a number on an outdated BMI chart.

מאשר רק מספר בטבלת BMI ישנה.

Instead, we value mental health, self-worth and how we feel in our bodies

במקום זה, אנחנו מעריכים בריאות מנטלית, ערך-עצמי ואיך אנחנו מרגישים בתוך הגוף שלנו

as vital aspects to our overall well-being.

כהבטים הכרחיים לרווחתינו הכללית.

People who refuse to believe that living in these fat bodies

אנשים שמסרבים להאמין שלחיות בגוף השמן הזה

is a barrier to anything, really.

זה מחסום לדבר כלשהו.

There are doctors, academics and bloggers

ישנם רופאים, אקדמאיים ובלוגרים

who have written countless volumes

שכתבו אין ספור כתבים

on the many facets of this complex subject.

על היבטיו הרבים של נושא מורכב זה.

There are fatshionistas who reclaim their bodies and their beauty

ישנן נשות אופנה שתובעות בחזרה את גופן ואת יופיין

by wearing fatkinis and crop tops,

בכך שהן לובשות בקיני לשמנות וחולצות בטן,

exposing the flesh that we're all taught to hide.

חושפות את הבשר שכולנו למדנו להחביא.

There are fat athletes

ישנם אתלטים שמנים

who run marathons, teach yoga or do kickboxing,

שרצים מרתונים, מלמדים יוגה או מתאמנים בקיקבוקס,

all done with a middle finger firmly held up to the status quo.

הכל נעשה עם אצבע משולשת המורמת בתוקף אל הסטאטוס קוו.

And these people have taught me that radical body politics

והאנשים האלו לימדו אותי שפוליטיקת גוף קיצונית

is the antidote to our body-shaming culture.

היא תרופת הנגד לתרבות השמצת הגוף שלנו.

But to be clear, I'm not saying that people shouldn't change their bodies

אבל כדי להיות ברורה, אני לא אומרת שאנשים לא צריכים לשנות את הגוף שלהם

if that's what they want to do.

אם זה מה שהם רוצים לעשות.

Reclaiming yourself can be one of the most gorgeous acts of self-love

לתבוע חזרה את עצמך יכול להיות אחד מהמעשים הנפלאים של אהבה עצמית

and can look like a million different things,

ויכול להופיע במיליון דרכים שונות,

from hairstyles to tattoos to body contouring

מתסרוקות שיער, קעקועים, עיצוב גוף

to hormones to surgery and yes, even weight loss.

ועד להורמונים, ניתוח וכן, גם ירידה במשקל.

It's simple: it's your body,

זה פשוט: זה הגוף שלכם.

and you decide what's best to do with it.

ואתם מחליטים מה הכי טוב לעשות איתו.

My way of engaging in activism

הדרך שלי לעסוק באקטיביזם

is by doing all the things that we fatties aren't supposed to do,

היא בעשיית כל הדברים שאנחנו השמנים לא אמורים לעשות,

and there's a lot of them,

ויש הרבה כאלה,

inviting other people to join me and then making art about it.

להזמין אנשים אחרים להצטרף אליי ואז לעשות אמנות מזה.

The common thread through most of this work

המכנה המשותף לכל העבודות הללו

has been reclaiming spaces that are often prohibitive to bigger bodies,

הוא לתבוע מרחבים שלרוב מנועים מגופים גדולים,

from the catwalk to club shows,

ממסלול דוגמנות להופעות מועדון,

from public swimming pools to prominent dance stages.

מבריכות עירוניות לבמות ריקוד.

And reclaiming spaces en masse is not only a powerful artistic statement

ותביעת מרחבים היא לא רק הצהרה אמנותית חזקה,

but a radical community-building approach.

אלא גם גישה רדיקלית לבניית קהילה.

This was so true of "AQUAPORKO!" --

זה היה כל כך נכון לגבי "אקוואהפורקו!" –

(Laughter)

(צחוק)

the fat fem synchronized swim team

נבחרת השחייה המסונכרנת השמנה

I started with a group of friends in Sydney.

שהתחלתי עם קבוצת חברות בסידני.

The impact of seeing a bunch of defiant fat women

ההשפעה שיש לצפייה בקבוצת נשים שמנות המתריסות

in flowery swimming caps and bathers

בכובעי רחצה פרחוניים

throwing their legs in the air without a care

מנופפות ברגליהן באוויר בלי דאגות

should not be underestimated.

צריכה להיות מוערכת מספיק.

(Laughter)

(צחוק)

Throughout my career, I have learned that fat bodies are inherently political,

לאורך הקריירה שלי, למדתי שגוף שמן הוא פוליטי מיסודו,

and unapologetic fat bodies

ושגוף שמן בלתי מתנצל

can blow people's minds.

יכול להדהים אנשים.

When director Kate Champion,

כשהבמאית קייט צ'מפיון,

of acclaimed dance theater company Force Majeure,

במאית חברת תיאטרון הריקוד "פורס מ'גור",

asked me to be the artistic associate

ביקשה ממני להיות השותפה האמנותית

on a work featuring all fat dancers,

בפרוייקט בו מככבים רקדנים שמנים,

I literally jumped at the opportunity.

אני קפצתי על ההזדמנות.

And I mean literally.

ואני מתכוונת מילולית.

"Nothing to Lose" is a work made in collaboration with performers of size

"אין מה להפסיד" הינה עבודה שנעשתה בשיתוף פעולה עם אמני במה גדולים

who drew from their lived experiences

ששאבו מחוויות העבר שלהן

to create a work as varied and authentic as we all are.

ויצרו עבודה מגוונת ואותנטית כמו כולנו.

And it was as far from ballet as you could imagine.

וזה היה הכי רחוק מבלט שאתם יכולים לדמיין.

The very idea of a fat dance work by such a prestigious company

הרעיון הבסיסי של מופע ריקוד של שמנים שנעשה על ידי חברה יוקרתית שכזו

was, to put it mildly, controversial,

היה שנוי במחלוקת, בלשון המעטה.

because nothing like it had ever been done on mainstream dance stages before

כי דבר כזה לא נעשה לפני כן על במת מחול מקובלת

anywhere in the world.

בשום מקום בעולם.

People were skeptical.

אנשים היו סקפטיים.

"What do you mean, 'fat dancers?'

"למה את מתכוונת, 'רקדנים שמנים'?

Like, size 10, size 12 kind of fat?

"כאילו, שמנים מידה 38, 40?

Where did they do their dance training?

"איפה הם למדו ריקוד?

Are they going to have the stamina for a full-length production?"

"יהיה להם כוח להופיע בהפקה באורך מלא?"

But despite the skepticism,

אבל למרות הסקפטיות,

"Nothing to Lose" became a sellout hit of Sydney Festival.

"אין מה להפסיד" הפך ללהיט בפסטיבל סידני.

We received rave reviews, toured,

קיבלנו ביקורות נלהבות,

won awards and were written about in over 27 languages.

זכינו בפרסים וכתבו עלינו ביותר מ-27 שפות.

These incredible images of our cast were seen worldwide.

התמונה המדהימה הזו של הרקדנים שלנו הופיעה בכל העולם.

I've lost count of how many times people of all sizes

איבדתי את הספירה אחר כמות הפעמים בהן אנשים מכל הגדלים

have told me that the show has changed their lives,

אמרו לי שהמופע שינה את החיים שלהם,

how it helped them shift their relationship

איך הוא עזר להם לשנות את מערכת היחסים שלהם

to their own and other people's bodies,

לגוף שלהם ולגופם של אחרים.

and how it made them confront their own bias.

ואיך הוא גרם להם להתעמת עם הדעות הקדומות שלהם.

But of course, work that pushes people's buttons

אבל כמובן, יצירה שלוחצת על כפתורים של אנשים

is not without its detractors.

תמיד מלווה במזלזלים.

I have been told that I'm glorifying obesity.

נאמר לי שאני מפארת השמנת יתר.

I have received violent death threats

קיבלתי איומי מוות אלימים

and abuse for daring to make work that centers fat people's bodies and lives

והתעללות על כך שהעזתי ליצור דבר שבמרכזו גופם וחייהם של אנשים שמנים

and treats us as worthwhile human beings with valuable stories to tell.

ושמתיחס אלינו כאל בני אדם שווים עם סיפורים ששווה לספר.

I've even been called

קראו לי

"the ISIS of the obesity epidemic" --

"הדאע''ש של מגפת השמנת היתר" –

(Laughter)

(צחוק)

a comment so absurd that it is funny.

הערה כל כך מגוחכת שהיא מצחיקה.

But it also speaks to the panic,

אבל היא גם מדברת אל הפאניקה,

the literal terror,

אל הטרור המילולי,

that the fear of fat can evoke.

שהפחד מהשמנה יכול לעורר.

It is this fear that's feeding the diet industry,

זהו הפחד שמאכיל את תעשיית הדיאטה,

which is keeping so many of us from making peace with our own bodies,

שמונעת מרבים מאיתנו להשלים עם הגוף שלנו,

for waiting to be the after-photo

שגורמת לנו לחכות להיות "התמונה שאחרי"

before we truly start to live our lives.

לפני שאנו מתחילים לחיות את חיינו באמת.

Because the real elephant in the room here is fatphobia.

כי הפיל האמיתי כאן בחדר הוא ההשמנפוביה.

Fat activism refuses to indulge this fear.

אקטביזם ההשמנה מסרב לעודד את הפחד הזה.

By advocating for self-determination and respect for all of us,

בקריאה להגדרה-עצמית וכבוד לכולנו,

we can shift society's reluctance to embrace diversity

אנחנו יכולים לשנות את התנגדות החברה לאמץ את המגוון,

and start to celebrate the myriad ways there are to have a body.

ולהתחיל לחגוג את אינסוף הדרכים לחיות בגופינו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)