Janine Shepherd: A broken body isn't a broken person

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Life is about opportunities -- creating them and embracing them.

החיים הם על הזדמנויות,

ליצור אותן ולחבק אותן, ועבורי

And for me, that was the Olympic dream.

זה היה החלום האולימפי.

זה מה שהגדיר אותי. זה היה האושר שלי.

That's what defined me. That was my bliss.

As a cross-country skier and member of the Australian ski team

כגולשת קרוס קאנטרי (סקי מישור) וחברה בנבחרת הסקי האוסטרלית,

headed towards the Winter Olympics,

שהתאמנה לקראת אולימפיאדת החורף,

במסגרת האימונים רכבתי על אופניים יחד עם חברי לנבחרת.

I was on a training bike ride with my fellow teammates.

כשרכבנו למעלה לכיוון

As we made our way up towards the spectacular Blue Mountains

ה"בלו מאונטיינס" (ההרים הכחולים) המרהיבים שממערב לסידני,

west of Sydney,

it was the perfect autumn day:

זה היה יום סתווי מושלם:

sunshine, the smell of eucalypt and a dream.

השמש זרחה, ריחות האקליפטוס והחלום.

Life was good.

החיים היו טובים.

We'd been on our bikes for around five-and-a-half hours

רכבנו על האופניים שלנו כבר כחמש וחצי שעות

כאשר הגענו לקטע הנסיעה שאהבתי,

when we got to the part of the ride that I loved,

and that was the hills, because I loved the hills.

אלו היו הגבעות, כי אהבתי את הגבעות.

I got up off the seat of my bike and I started pumping my legs,

ועליתי אל מעל מושב האופניים שלי, והתחלתי

לדווש במרץ, כשאני שואפת את אוויר ההרים הקר,

and as I sucked in the cold mountain air, I could feel it burning my lungs,

יכולתי לחוש בצריבתו בריאות שלי, והסתכלתי למעלה

and I looked up to see the sun shining in my face.

לראות את השמש זורחת אל מול פני.

And then everything went black.

ואז הכול השחיר.

Where was I? What was happening?

איפה אני? מה קורה?

My body was consumed by pain.

הגוף שלי נאכל על ידי כאב.

I'd been hit by a speeding utility truck

אני נפגעתי על-ידי משאית שירות שנסעה במהירות מופרזת

with only 10 minutes to go on the bike ride.

כשנותר לי רק עוד מרחק של 10 דקות של נסיעה באופניים.

I was airlifted from the scene of the accident by a rescue helicopter

הוטסתי מזירת התאונה

על-ידי מסוק הצלה למחלקת עמוד שדרה גדולה בסידני.

to a large spinal unit in Sydney.

I had extensive and life-threatening injuries.

היו לי פציעות רבות מסכנות חיים.

נשברו לי הצוואר והגב ב-6 מקומות.

I'd broken my neck and my back in six places.

שברתי חמש צלעות בצד שמאל .

I broke five ribs on my left side.

I broke my right arm. I broke my collarbone.

שברתי את הזרוע הימנית . שברתי את עצם הבריח.

I broke some bones in my feet.

שברת כמה עצמות ברגליים.

My whole right side was ripped open, filled with gravel.

כל הצד הימני שלי היה קרוע, ומלא בחצץ.

My head was cut open across the front, lifted back,

הראש שלי היה פתוח לכל אורכו מלפנים לאחור,

כך שנחשפה הגולגולת מתחת.

exposing the skull underneath.

I had head injures. I had internal injuries.

היו לי פגיעות ראש. היו לי פציעות פנימיות.

I had massive blood loss.

איבדתי דם בצורה מסיבית. למעשה, איבדתי כ-חמישה ליטר

In fact, I lost about five liters of blood,

דם, שזה כל מה שאדם בגודל שלי מסוגל למעשה להכיל.

which is all someone my size would actually hold.

By the time the helicopter arrived at Prince Henry Hospital in Sydney,

בזמן שהמסוק הגיע לבית החולים "פרינס הנרי"

בסידני, לחץ הדם שלי היה 40 על כלום.

my blood pressure was 40 over nothing.

היה לי יום רע באמת. (צחוק)

I was having a really bad day.

(Laughter)

במשך למעלה מ- 10 ימים, נסחפתי בין שני ממדים.

For over 10 days, I drifted between two dimensions.

הייתה לי מודעות שאני נמצאת בגוף שלי, אבל גם

I had an awareness of being in my body,

but also being out of my body, somewhere else,

מודעות שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי, במקום אחר, צופה

watching from above, as if it was happening to someone else.

מלמעלה כאילו כל זה קרה למישהו אחר.

למה שארצה לחזור לגוף, כל כך שבור?

Why would I want to go back to a body that was so broken?

But this voice kept calling me:

אך קול זה המשיך לקרוא לי: "בחייך, הישארי אתי."

"Come on, stay with me."

"No, it's too hard."

"לא. זה קשה מדי."

"Come on. This is our opportunity."

"בחייך. זו ההזדמנות שלנו."

"No. That body is broken. It can no longer serve me."

"לא. גוף זה שבור. הוא לא יכול עוד לשמש אותי."

"Come on. Stay with me. We can do it. We can do it together."

"בחייך. הישארי איתי. אנו יכולים לעשות זאת. אנו יכולים לעשות זאת יחד."

I was at a crossroads.

הייתי על פרשת דרכים.

I knew if I didn't return to my body, I'd have to leave this world forever.

ידעתי שאם אני לא אחזור לגוף שלי, אצטרך לעזוב את העולם הזה לנצח.

It was the fight of my life.

זה היה הקרב של החיים שלי.

After 10 days, I made the decision to return to my body.

לאחר עשרה ימים, עשיתי את ההחלטה לחזור לגוף שלי,

והדימום הפנימי נעצר.

And the internal bleeding stopped.

The next concern was whether I would walk again,

החשש הבא היה אם אוכל לשוב ללכת,

because I was paralyzed from the waist down.

מאחר ונותרתי משותקת מהמותניים ומטה.

הם אמרו להורים שלי, שהשבר בצוואר היה שבר יציב,

They said to my parents that the neck break was a stable fracture,

אבל הגב היה מרוסק לחלוטין.

but the back was completely crushed:

החוליה L1 היתה כמו בוטן שנפל

the vertebra at L1 was like you'd dropped a peanut,

stepped on it, smashed it into thousands of pieces.

ודרכו עליו, וניפצו אותו לאלפי חתיכות.

They'd have to operate.

הם יצטרכו לנתח.

הם באו הניחו אותי על פוף. הם חתכו אותי,

They went in. They put me on a beanbag.

They cut me -- literally cut me in half.

לשניים פשוטו כמשמעו, יש לי צלקת

I have a scar that wraps around my entire body.

שסובבת סביב כל הגוף שלי.

They picked as much broken bone as they could

הם שלפו עצמות שבורות ככל שרק יכלו

שננעצו בעמוד השדרה שלי.

that had lodged in my spinal cord.

They took out two of my broken ribs and they rebuilt my back --

הם הוציאו שתיים מצלעותיי השבורות, ובנו מהם מחדש את הגב שלי,

L1, they rebuilt it, they took out another broken rib,

, הם חידשו את L1, הם הוציא צלע שבורה אחרת,

they fused T12, L1 and L2 together.

וחיברו יחד T12, L1 ו- L2.

Then they stitched me up; they took an entire hour to stitch me up.

ואז תפרו אותי. לקח להם שעה שלמה לתפור אותי מחדש.

I woke up in intensive care,

התעוררתי בטיפול נמרץ, והרופאים היו ממש נרגשים

and the doctors were really excited that the operation had been a success,

שהניתוח הוכתר בהצלחה כי בשלב ההוא

because at that stage, I had a little bit of movement

היה לי מעט תנועה באחת הבוהנים,

in one of my big toes,

ואני חשבתי, "גדול, כי אני הולכת לאולימפיאדה!"

and I thought, "Great, because I'm going to the Olympics!"

(Laughter)

(צחוק)

לא היה לי מושג. כי זה מסוג הדברים

I had no idea.

That's the sort of thing that happens to someone else, not me, surely.

שקורים למישהו אחר, לא לי, כמובן.

But then the doctor came over to me and she said,

אך לאחר מכן הרופאה ניגשה אלי, ואמרה,

"Janine, the operation was a success,

"ג'נין; הניתוח היה סיפור הצלחה והסרנו כבר

and we've picked as much bone out of your spinal cord as we could.

כמות עצם רבה ככל שיכולנו מחוט השדרה שלך ,

But the damage is permanent.

אבל הנזק הוא תמידי.

The central nervous system nerves -- there is no cure.

לעצבים שבמערכת העצבים המרכזית, אין תרופה.

את מה שאנו מכנים משותקת חלקית, עם

You're what we call a partial paraplegic,

and you'll have all of the injuries that go along with that.

כל הנזקים שכרוכים בכך.

You'll have no feeling from the waist down,

אין לך תחושה מהמותניים ומטה, ולכל היותר,

and at most, you might get 10 or 20 percent return.

ייתכן ותקבלי 10 או 20 אחוז ממנה חזרה.

יהיה לך פגיעות פנימיות למשך כל חייך.

You'll have internal injuries for the rest of your life.

You'll have to use a catheter for the rest of your life.

תצטרכי להשתמש בקטטר למשך כל חייך.

אם תלכי שוב, זה יהיה עם קבי מתכת ומסגרת הליכה."

And if you walk again, it will be with calipers and a walking frame."

And then she said,

ואז היא אמרה, "ג'נין,

"Janine, you'll have to rethink everything you do in your life,

תצטרכי לחשוב מחדש על כל מה שאת עושה בחייך,

כי את לעולם לא תהיי מסוגלת לעשות את הדברים שעשית לפני כן."

because you're never going to be able to do the things you did before."

(Gasps)

ניסיתי לקלוט את דבריה.

I tried to grasp what she was saying.

I was an athlete. That's all I knew. That's all I'd done.

הייתי ספורטאית. זה כל מה שידעתי. זה כל מה שעשיתי.

אם לא אוכל לעשות את כל זה, מה אם כן אוכל לעשות?

If I couldn't do that, then what could I do?

והשאלה ששאלתי את עצמי היא, אם לא אוכל לעשות זאת,

And the question I asked myself is:

If I couldn't do that,

אז מי אני?

then who was I?

They moved me from intensive care to acute spinal.

הם העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקת עמוד שדרה למקרים קשים.

I was lying on a thin, hard spinal bed.

שכבתי על מיטת עמוד שדרה דקה, וקשה.

I had no movement in my legs.

לא יכולתי להניע את הרגליים . גרבתי גרביים הדוקות

I had tight stockings on to protect from blood clots.

כדי למנוע קרישי דם.

I had one arm in plaster, one arm tied down by drips.

היתה לי זרוע אחת בגבס, זרוע אחת קשורה לאינפוזיה.

I had a neck brace and sandbags on either side of my head

היה לי סד לצוואר ושקיות חול משני צדי הראש שלי

and I saw my world through a mirror

וראיתי את העולם שלי מבעד למראה

that was suspended above my head.

שהייתה תלויה לי מעל הראש.

I shared the ward with five other people,

חלקתי את המחלקה עם חמישה אנשים אחרים,

and the amazing thing is,

והדבר המדהים הוא שמפני שכולנו שכבנו

because we were all lying paralyzed in a spinal ward,

משותקים במחלקת עמוד שדרה, לא ידענו איך האחרים נראים.

we didn't know what each other looked like.

How amazing is that?

כמה זה מדהים? כמה פעמים בחיים

How often in life do you get to make friendships, judgment-free,

אתה מתחבר עם אנשים, ללא שיפוט

purely based on spirit?

באופן פשוט שמבוסס על הרוח?

ולא היו שום שיחות שטחיות

And there were no superficial conversations

as we shared our innermost thoughts, our fears,

כשחלקנו את מחשבותינו הכמוסות ביותר, הפחדים,

and our hopes for life after the spinal ward.

והתקוות שלנו לחיים שלאחר מחלקת עמוד השדרה.

I remember one night, one of the nurses came in, Jonathan,

זכור לי לילה אחד, אחד האחים נכנס,

יונתן, עם המון קשיות פלסטיק.

with a whole lot of plastic straws.

He put a pile on top of each of us, and he said,

הוא הציב ערימה על כל אחד מאיתנו, ואמר,

"Start threading them together."

"התחילו לנעוץ אותם אחד בשני".

Well, there wasn't much else to do in the spinal ward, so we did.

ובכן, לא היה הרבה מה לעשות במחלקת עמוד שדרה, אז כך עשינו.

(Laughter)

כאשר סיימנו, הוא הלך בשקט

And when we'd finished, he went around silently

and he joined all of the straws up till it looped around the whole ward.

וצרף את כל הקשיות יחד

עד שזה יצר לולאה שנכרכה סביב כל המחלקה, ואז הוא אמר,

And then he said,

"בסדר, כולם, החזיקו בקשיות שלכם."

"OK everybody, hold on to your straws."

And we did. And he said, "Right ...

ועשינו. והוא אמר, "בסדר. כעת כולנו מחוברים."

Now we're all connected."

And as we held on and we breathed as one,

ובעודנו מחזיקים ונושמים כאיש אחד,

ידענו שלא היינו במסע הזה לבד.

we knew we weren't on this journey alone.

And even lying paralyzed in the spinal ward ...

ואפילו כששוכבים משותקים במחלקת עמוד שדרה,

היו רגעים מדהימים של עומק ועושר,

there were moments of incredible depth and richness,

of authenticity and connection

של אותנטיות וחיבור

that I had never experienced before.

שמעולם לא חוויתי לפני כן.

And each of us knew that when we left the spinal ward,

וכל אחד מאיתנו ידע שכאשר נעזוב את מחלקת עמוד השדרה

we would never be the same.

לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו.

לאחר שישה חודשים, הגיע הזמן ללכת הביתה.

After six months, it was time to go home.

I remember Dad pushing me outside in my wheelchair,

אני זוכרת את אבא שלי דוחף אותי החוצה בכסא הגלגלים שלי,

wrapped in a plaster body cast,

כשכל גופי מגובס,

and feeling the sun on my face for the first time.

וכשחשתי את השמש על פני בפעם הראשונה.

I soaked it up and I thought,

ספגתי אותה וחשבתי,

"How could I ever have taken this for granted?"

כיצד אני אי פעם התייחסתי לזה כאל דבר מובן מאליו?

I felt so incredibly grateful for my life.

הרגשתי אסירת תודה להפליא בעבור החיים שלי.

But before I left hospital,

אך לפני שעזבתי את בית החולים, האחות הראשית

the head nurse had said to me, "Janine, I want you to be ready,

אמרה לי, "ג'נין', אני רוצה שתהיה מוכנה,

because when you get home, something's going to happen."

כי כשאת תגיעי הביתה, משהו הולך לקרות."

And I said, "What?"

ואני אמרתי, "מה?" והיא אמרה,

And she said, "You're going to get depressed."

"את תכנסי לדיכאון."

And I said, "Not me, not Janine the Machine,"

ואני אמרתי, "לא אני, לא "ג'נין דה משין" (המכונה),

which was my nickname.

שהיה הכינוי שלי.

She said, "You are, because, see, it happens to everyone.

היא אמרה, "את תהיי כי, תראי, זה קורה לכולם.

In the spinal ward, that's normal. You're in a wheelchair. That's normal.

במחלקת עמוד השדרה, זה נורמלי.

את בכיסא גלגלים. זה נורמלי.

But you're going to get home and realize how different life is."

אבל את הולכת הביתה ומבינה

עד כמה החיים שונים."

And I got home.

והגעתי הביתה, ומשהו קרה.

And something happened.

I realized Sister Sam was right.

הבנתי שהאחות סאם צדקה.

נכנסתי לדיכאון.

I did get depressed.

הייתי בכסא הגלגלים שלי. לא הייתה לי תחושה מהמותניים ומטה,

I was in my wheelchair.

I had no feeling from the waist down,

attached to a catheter bottle.

מחוברת לקטטר. לא יכולתי ללכת.

I couldn't walk.

איבדתי כל כך הרבה משקל בבית החולים

I'd lost so much weight in hospital,

אני שקלתי בערך 36 קילו.

I now weighed about 80 pounds.

ורציתי לוותר.

And I wanted to give up.

All I wanted to do was put my running shoes on and run out the door.

וכל מה שרציתי לעשות היה לנעול את נעלי הריצה שלי ולרוץ nבעד לדלת החוצה.

רציתי את החיים הישנים שלי בחזרה. רציתי את הגוף שלי בחזרה.

I wanted my old life back. I wanted my body back.

ואני זוכרת את אמא יושבת על קצה המיטה שלי,

And I can remember Mom sitting on the end of my bed

and saying, "I wonder if life will ever be good again."

ואומרת: "מי יודע אם החיים אי פעם יישובו להיות טובים."

And I thought, "How could it?

וחשבתי: "איך הם יוכלו להיות? הרי איבדתי את כל

Because I've lost everything that I valued,

מה שאני מעריכה, כל מה שעבדתי לקראתו.

everything that I'd worked towards.

נעלם."

Gone."

ווהשאלה ששאלתי היתה, "למה אני? למה אני? "

And the question I asked was, "Why me? Why me?"

ואז נזכרתי בחברים שלי

And then I remembered

my friends that were still in the spinal ward,

שהיו עדיין במחלקת עמוד שדרה,

particularly Maria.

במיוחד מריה.

מריה היתה מעורבת בתאונת דרכים, והיא התעוררה

Maria was in a car accident,

and she woke up on her 16th birthday

ביום הולדתה ה-16 לחדשות שהיא משותקת בארבע הגפיים באופן מלא

to the news that she was a complete quadriplegic,

had no movement from the neck down,

לא היתה לה תנועה מהצוואר ומטה,

had damage to her vocal chords, and she couldn't talk.

היה לה נזק במיתרי הקול, והיא לא יכלה לדבר.

הם אמרו לי, "אנחנו הולכים להעביר אותך למיטה לידה

They told me, "We're going to move you next to her

כי אנחנו חושבים שזה יהיה טוב בשבילה."

because we think it will be good for her."

דאגתי. לא ידעתי כיצד אני אגיב

I was worried. I didn't know how I'd react to being next to her.

לכך שאהיה לידה.

I knew it would be challenging, but it was actually a blessing,

ידעתי שזה יהיה מאתגר, אבל זו הייתה למעשה ברכה,

because Maria always smiled.

מאחר שמריה תמיד חייכה.

She was always happy, and even when she began to talk again,

היא הייתה תמיד שמחה, ואפילו כאשר היא התחילה לשוב ולדבר,גם אם קשה היה להבינה,

albeit difficult to understand, she never complained, not once.

היא אף פעם לא התלוננה, אף לא פעם אחת.

And I wondered how had she ever found that level of acceptance.

תהיתי כיצד היא בכלל מצאה רמה כזו של קבלה.

And I realized that this wasn't just my life;

והבנתי שזה לא היה רק החיים שלי.

it was life itself.

אלה היו החיים עצמם. הבנתי שזה לא היה רק הכאב שלי.

I realized that this wasn't just my pain; it was everybody's pain.

זה היה הכאב של כולם. ואז ידעתי, בדיוק כמו קודם,

And then I knew, just like before,

that I had a choice: I could keep fighting this,

שיש לי בחירה. אני יכול להמשיך להלחם בזה

או יכולה להרפות ולקבל לא רק את הגוף שלי

or I could let go and accept not only my body,

but the circumstances of my life.

אלא את נסיבות החיים שלי.

ולאחר מכן הפסקתי לשאול, "למה אני?"

And then I stopped asking, "Why me?"

And I started to ask, "Why not me?"

התחלתי לשאול, "למה לא אני?"

ואז חשבתי לעצמי, אולי להיות בנקודת התחתית

And then I thought to myself,

maybe being at rock bottom is actually the perfect place to start.

הוא למעשה המקום המושלם להתחיל.

מעולם לא חשבתי את עצמי לאדם יצירתי.

I had never before thought of myself as a creative person.

I was an athlete; my body was a machine.

הייתי ספורטאית. הגוף שלי היה מכונה.

But now I was about to embark on the most creative project

אבל עכשיו עמדתי לצאת בפרוייקט היצירתי ביותר

that any of us could ever do:

שמישהו מאיתנו יכול היה לעשות אי פעם:

זה של בנייה מחדש של חיים.

that of rebuilding a life.

ואף-על- פי שלגמרי לא היה לי מושג

And even though I had absolutely no idea what I was going to do,

מה אני עומדת לעשות, בחוסר ודאות זו

in that uncertainty came a sense of freedom.

באה תחושה של חופש.

I was no longer tied to a set path.

שוב לא הייתי קשורה למסלול קבוע.

I was free to explore life's infinite possibilities.

הייתי חופשיה לחקור את האפשרויות האינסופיות של החיים.

And that realization was about to change my life.

והבנה זו עמדה לשנות את חיי.

Sitting at home in my wheelchair and my plaster body cast,

יושבת בבית בכסא הגלגלים שלי ובגוף מגובס,

an airplane flew overhead.

מטוס טס בשמים, והסתכלתי למעלה,

I looked up, and I thought to myself, "That's it!

וחשבתי לעצמי, "זהו זה!

אם אני לא יכולה ללכת, אז כדאי שאטוס."

If I can't walk, then I might as well fly."

(Laughter)

I said, "Mom, I'm going to learn how to fly."

אמרתי: "אמא, אני הולכת ללמוד לטוס."

She said, "That's nice, dear."

היא אמרה, "זה נחמד יקירתי". (צחוק)

(Laughter)

I said, "Pass me the yellow pages."

אמרתי: "העבירי לי את דפי זהב."

She passed me the phone book, I rang up the flying school,

היא העבירה לי את ספר הטלפונים, התקשרתי לבית ספר לטיסה,

נרשמתי, אמרתי שאני רוצה להירשם לטיסה.

I said I'd like to make a booking to come out for a flight.

אמרו לי: "את יודעת, מתי את רוצה לצאת?"

They said, "When do you want to come out?"

I said, "Well, I have to get a friend to drive me because I can't drive.

אמרתי : "ובכן, אני צריכה שחבר יסיע אותי

מכיוון שאיני יכולה לנהוג. וגם סוג של לא יכולה גם ללכת.

Sort of can't walk, either. Is that a problem?"

האם זה בעיה?"

I made a booking, and weeks later,

עשיתי הזמנה וכמה שבועות מאוחר יותר חבר שלי כריס

my friend Chris and my mom drove me out to the airport,

ואמא שלי הסיעו אותי לנמל התעופה,

כל 36 הקילו שלי מכוסים ביציקת גבס

all 80 pounds of me covered in a plaster body cast

בתוך סרבל רפוי. (צחוק)

in a baggy pair of overalls.

(Laughter)

I can tell you, I did not look like the ideal candidate

אני יכולה לומר לכם, שלא נראיתי מועמדת אידיאלית

כדי לקבל רשיון טייס. (צחוק)

to get a pilot's license.

(Laughter)

אני נאחזת בדלפק כי איני יכולה לעמוד.

I'm holding on to the counter because I can't stand.

אמרתי: "היי, באתי לשיעור טיסה".

I said, "Hi, I'm here for a flying lesson."

והם נתנו בי מבט אחד ורצו החוצה מבואסים

They took one look and ran out the back to draw short straws.

"אתה מקבל אותה." "לא, לא, אתה לוקח אותה".

"You get her." "No, no, you take her."

בסופו של דבר הבחור הזה יוצא. ואומר,

Finally a guy goes, "Hi, I'm Andrew. I'm going to take you flying."

"היי, אני אנדרו, אני הולך לקחת אתך לטיסה."

I go, "Great!"

אני הולכת, "נהדר." וכך הם הסיעו אותי למטה,

They get me out on the tarmac,

הם מביאים אותי למסלול ההמראה,

and there was this red, white and blue airplane -- it was beautiful.

ועמד שם מטוס בצבעי אדום, לבן וכחול.

הוא היה יפה. הם הרימו אותי לתוך תא הטייס.

They had to slide me up on the wing to put me in the cockpit.

הם נאלצו להחליק אותי על הכנף, הניחו אותי בתא הטייס.

They sat me down. There are buttons and dials everywhere.

הושיבו אותי. ישנם לחצנים, וחוגות בכל מקום.

I'm going, "Wow, how do you ever know what all these buttons and dials do?"

אני אומרת, "וואו, איך יודעים אי פעם מה עושים עם כל הלחצנים והחוגות האלו?"

אנדרו המדריך התישב מלפנים, התניע את המטוס.

Andrew got in the front, started the plane, and said,

"Would you like to have a go at taxiing?"

הוא אמר, "האם את רוצה לקבל לנוע לאורך המסלול?"

That's when you use your feet to control the rudder pedals

זה כאשר משתמשים ברגליים כדי לשלוט בדוושות ההגה

כדי לשלוט במטוס על הקרקע.

to control the airplane on the ground.

אמרתי : "לא, איני יכולה להשתמש ברגליים שלי."

I said, "No, I can't use my legs."

הוא אמר, "אה."

He went, "Oh."

אמרתי, "אבל אני יכולה להשתמש בידיים שלי,", והוא אמר: "בסדר."

I said, "But I can use my hands," and he said, "OK."

אז הוא הגיע למסלול, והוא הגביר את הכוח.

So he got over to the runway, and he applied the power.

וכשהמראנו בהמשך המסלול,

And as we took off down the runway,

and the wheels lifted up off the tarmac, and we became airborne,

והגלגלים התרוממו מעל מסלול ההמראה, ועלינו לאוויר,

חשתי את תחושת החופש הכי מדהימה.

I had the most incredible sense of freedom.

And Andrew said to me,

ואנדרו אמר לי,

as we got over the training area,

כשעברנו מעל איזור האימונים,

"את רואה את ההר שם?"

"You see that mountain over there?"

And I said, "Yeah."

ואמרתי, "כן."

והוא אמר, "ובכן, את לוקחת את מכשירי הבקרה, וטסה לכיוון ההר הזה."

And he said, "Well, you take the controls, and you fly towards that mountain."

And as I looked up, I realized

וכשהסתכלתי למעלה, הבנתי

שהוא מצביע לעבר "ההרים הכחולים"

that he was pointing towards the Blue Mountains,

where the journey had begun.

ששם החל המסע.

And I took the controls,

ותפסתי את מערכת הבקרה וטסתי.

and I was flying.

והייתי במקום מאד מאד רחוק ממחלקת עמוד השדרה,

And I was a long, long way from that spinal ward.

וידעתי באותו רגע שאני הולכת להיות טייסת.

I knew right then that I was going to be a pilot.

Didn't know how on Earth I'd ever pass a medical.

לא ידעתי איך לכל הרוחות אעבור מבדק רפואי.

(Laughter)

But I'd worry about that later, because right now, I had a dream.

אבל לזה אני אדאג מאוחר יותר, כי כעת היה לי חלום.

אז הלכתי הביתה, לקחתי יומן אימונים והכנתי תוכנית.

So I went home, I got a training diary out, and I had a plan.

And I practiced my walking as much as I could,

ותרגלתי את ההליכה שלי ככל יכולתי,

והלכתי מהנקודה שבה שני אנשים החזיקו אותי

and I went from the point of two people holding me up ...

to one person holding me up ...

לאדם אחד שמחזיק אותי

עד לנקודה שבה יכולתי ללכת סביב רהיטים

to the point where I could walk around the furniture

כל עוד הם לא היו רחוקים מדי זה מזה.

as long as it wasn't too far apart.

And then I made great progression,

ואז עשיתי התקדמות גדולה לנקודה

to the point where I could walk around the house,

שבה יכולתי ללכת סביב הבית, כשאני נאחזת בקירות,

holding onto the walls, like this.

כך, ואמא אמרה שהיא היתה עוקבת אחרי כל הזמן,

And Mom said she was forever following me,

wiping off my fingerprints.

ומנגבת את טביעות האצבעות שלי. (צחוק)

(Laughter)

But at least she always knew where I was.

אבל לפחות היא תמיד ידעה היכן אני נמצאת.

(Laughter)

אז בעוד שהרופאים המשיכו לנתח

So while the doctors continued to operate

and put my body back together again,

ולחבר את הגוף שלי חזרה,

I went on with my theory study.

המשכתי עם לימודי התיאוריה שלי, ובסופו של דבר,

And then eventually, amazingly, I passed my pilot's medical,

למרבה הפלא, עברתי את הבדיקה הרפואית של מבדקי הטייס שלי,

and that was my green light to fly.

וזה היה בשבילי אור ירוק לטוס.

And I spent every moment I could out at that flying school,

וביליתי כל רגע שיכולתי בבית ספר לטיסה זה.

way out of my comfort zone,

הרחק מאזור הנוחות שלי,

all these young guys that wanted to be Qantas pilots, you know,

כל החבר'ה הצעירים האלה שרצו להיות טייסים בקוואנטס,

ואתם יודעים , אני ביציקת הגבס שלי ,

and little old hop-along me in first my plaster cast,

and then my steel brace, my baggy overalls,

וקבי הפלדה, הסרבל הרפוי שלי,

my bag of medication and catheters and my limp.

תיק התרופות והקטטרים והצליעה שלי,

They use to look at me and think,

והם נהגו להסתכל עלי ולחשוב.

"הו, על מי היא עובדת? היא אף פעם לא תהיה מסוגלת לעשות את זה."

"Oh, who is she kidding? She's never going to be able to do this."

ולפעמים גם אני חשבתי כך.

And sometimes I thought that, too.

אבל זה לא היה חשוב, כי עתה משהו בתוכי להט.

But that didn't matter,

because now there was something inside that burned

that far outweighed my injuries.

שעלה בחשיבותו בהרבה על הפציעות שלי.

And little goals kept me going along the way,

ומטרות קטנות עזרו לי ללכת לאורך הדרך,

ובסופו של דבר קיבלתי את רשיון הטייס הפרטי שלי,

and eventually I got my private pilot's license.

Then I learned to navigate, and I flew my friends around Australia.

לאחר מכן למדתי לנווט, והטסתי את החברים שלי ברחבי אוסטרליה.

And then I learned to fly an airplane with two engines

ואז למדתי לטוס במטוס דו מנועי

and I got my twin-engine rating.

ווקיבלתי דירוג בהתאם.

And then I learned to fly in bad weather as well as fine weather,

ולאחר מכן למדתי לטוס במזג אוויר גרוע, כמו גם במזג אוויר נאה

וקיבלתי את דירוג המכשור שלי.

and got my instrument rating.

And then I got my commercial pilot's license.

ולאחר מכן קיבלתי רשיון טייס מסחרי .

And then I got my instructor rating.

ולאחר מכן קיבלתי דירוג של חונך.

And then I found myself back at that same school

ואז מצאתי את עצמי שוב באותו בית ספר

where I'd gone for that very first flight,

שבו יצאתי לאותה טיסה ראשונה,

teaching other people how to fly ...

מלמדת אנשים אחרים לטוס,

just under 18 months after I'd left the spinal ward.

ממש פחות מ-18 חודשים לאחר שעזבתי את מחלקת עמוד שדרה.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

(Applause ends)

And then I thought, "Why stop there?

ואז חשבתי, "למה לעצור כאן?

Why not learn to fly upside down?"

למה לא ללמוד לטוס במהופך?"

(Laughter)

ועשיתי זאת ולמדתי לטוס במהופך

And I did, and I learned to fly upside down

and became an aerobatics flying instructor.

והפכתי מדריכת אווירובטיקה .

(Laughter)

ואמא ואבא? מעולם לא היו למעלה.

And Mom and Dad? Never been up.

(Laughter)

אבל לאחר מכן ידעתי בוודאות שלמרות שהגוף שלי מוגבל,

But then I knew for certain that although my body might be limited,

it was my spirit that was unstoppable.

אי אפשר היה לעצור את הרוח שבתוכי.

הפילוסוף לאו טסו אמר פעם,

The philosopher Lao Tzu once said,

"כשאתה מוותר על מה שאתה,

"When you let go of what you are,

you become what you might be."

אתה נעשה מי שאתה יכול להיות".

I now know that it wasn't until I let go of who I thought I was

עכשיו אני יודעת שרק לאחר ששיחררתי את מה שחשבתי שהייתי

that I was able to create a completely new life.

הצלחתי ליצור חיים חדשים לחלוטין.

It wasn't until I let go of the life I thought I should have ...

זה לא קרה עד שוויתרתי על החיים שחשבתי שיהיו לי

שהצלחתי לאמץ את החיים שחיכו לי.

that I was able to embrace the life that was waiting for me.

עכשיו אני יודעת שהכוח האמיתי שלי

I now know that my real strength

never came from my body.

מעולם לא נבע מהגוף שלי,

And although my physical capabilities have changed dramatically,

ולמרות שהיכולות הפיזיות שלי השתנו באופן דרמטי,

who I am is unchanged.

מי שאני אינו משתנה.

The pilot light inside of me was still alight,

האור המנחה שבתוכי היה עדיין אור,

just as it is in each and every one of us.

בדיוק כפי שהוא נמצא בכל אחד מאיתנו.

I know that I'm not my body.

אני יודעת שאני לא הגוף שלי,

And I also know that you're not yours.

וכן, אני יודעת שגם שלכם אינו אתם.

ואז כבר לא משנה איך אתם נראים,

And then it no longer matters what you look like,

where you come from, or what you do for a living.

מאין באתם, או מה משלח ידכם.

All that matters is that we continue to fan the flame of humanity

כל מה שחשוב הוא שאנו ממשיכים ללבות את להבת האנושות

על-ידי כך שאנו חיים את חיינו כביטוי יצירתי אולטימטיבי

by living our lives as the ultimate creative expression

of who we really are,

של מי אנחנו באמת,

because we are all connected

מאחר וכולנו מחוברים

by millions and millions of straws.

על-ידי מיליוני קשיות,

וזה הזמן לצרפם זה לזה

And it's time to join those up

ולהתמיד.

and to hang on.

ואם עלינו לנוע לעבר האושר הקולקטיבי שלנו,

And if we are to move towards our collective bliss ...

זה הזמן שנשיל את ההתמקדות על הפיזיות שלנו

it's time we shed our focus on the physical

and instead embrace the virtues of the heart.

ובמקום זה לחבק את מעלות הלב.

So raise your straws if you'll join me.

אז הניפו את קשיותיכם אם אתם מצטרפים אלי.

(Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)

Thank you.

(Applause)

תודה.

Thank you.

(Applause)