How to design a library that makes kids want to read | Michael Bierut

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

So there's this thing called the law of unintended consequences.

אז יש דבר כזה שקוראים לו חוק התוצאות הלא מתוכננות.

I thought it was just like a saying,

חשבתי שזה רק ביטוי.

but it actually exists, I guess.

אבל זה ממש קיים. כנראה.

There's, like, academic papers about it.

כאילו, יש מחקרים אקדמיים על זה.

And I'm a designer.

ואני עוסק בעיצוב

I don't like unintended consequences.

אני לא אוהב תוצאות לא מתוכננות

People hire me because they have consequences that they really intend,

אנשים שוכרים אותי כי יש להם תוצאה אליהם הם מכוונים,

and what they intend is for me to help them achieve those consequences.

ומה שהם רוצים זה שאני אעזור להם להשיג את התוצאה הזו.

So I live in fear of unintended consequences.

אז אני חי בפחד מפני תוצאות לא מתוכננות.

And so this is a story about consequences intended and unintended.

וזה סיפור על תוצאות מתוכננות ולא מתוכננות.

I got called by an organization called Robin Hood

התבקשתי על ידי ארגון שנקרא רובין הוד

to do a favor for them.

לעשות להם טובה.

Robin Hood is based in New York, a wonderful philanthropic organization

רובין הוד מבוסס בניו-יורק, ארגון פילנטרופי נפלא

that does what it says in the name.

שעושה את מה שהשם שלו רומז.

They take from rich people, give it to poor people.

הם לוקחים מעשירים ונותנים לעניים.

In this case, what they wanted to benefit was the New York City school system,

במקרה הזה הגוף שהם רצו לתרום לו היה מערכת בתי הספר הציבוריים של ניו-יורק.

a huge enterprise that educates more than a million students at a time,

גוף ענק שמחנך יותר ממליון תלמידים בכל רגע נתון.

and in buildings that are like this one,

בבנינים שנראים כמו זה.

old buildings, big buildings,

בניינים ישנים, בניינים גדולים.

drafty buildings, sometimes buildings that are in disrepair,

בנייני סחופי רוחות, לפעמים מוזנחים,

certainly buildings that could use a renovation.

בטח בניינים שלא יזיק להם שיפוץ.

Robin Hood had this ambition to improve these buildings in some way,

ל'רובין-הוד' היתה שאיפה לשפר את הבניינים האלו בדרך כלשהי,

but what they realized was

אבל מה שהם הבינו היה

to fix the buildings would be too expensive and impractical.

ששיפוץ הבניינים יהיה יקר מדי ולא מעשי

So instead they tried to figure out what one room they could go into

אז במקום, הם ניסו להחליט באיזה חדר, אחד בלבד, יוכלו להתמקד

in each of these buildings, in as many buildings that they could,

בכל אחד מהבניינים האלה, ובכמה שיותר בניינים שאפשר,

and fix that one room

ולשפץ את החדר האחד הזה

so that they could improve the lives of the children inside

כך שיוכלו לשפר את חיי הילדים בתוכו

as they were studying.

בזמן שהם לומדים.

And what they came up with was the school library,

והחדר שהם החליטו עליו היה ספרית בית הספר,

and they came up with this idea called the Library Initiative.

והרעיון נקרא: יוזמת הספריה.

All the students have to pass through the library.

כל התלמידים חייבים לעבור בספריה.

That's where the books are.

שם נמצאים הספרים.

That's where the heart and soul of the school is.

שם נמצאים הלב והנשמה של בית הספר.

So let's fix these libraries.

אז בואו נתקן את הספריות האלה.

So they did this wonderful thing where they brought in

אז הם התחילו את הדבר הנפלא הזה - הם הביאו

first 10, then 20, then more architects,

קודם 10, אחר-כך 20 ויותר ארכיטקטים,

each one of whom was assigned a library to rethink what a library was.

כל אחד קיבל ספריה והיה צריך להבנות מחדש, מהי בעצם ספריה.

They trained special librarians.

הכשירו ספרנים מיוחדים.

So they started this mighty enterprise

וכך הם התחילו בפרוייקט הענק

to reform public schools by improving these libraries.

לשנות את בתי הספר הציבוריים על ידי שיפור הספריות.

Then they called me up and they said, "Could you make a little contribution?"

אז הם התקשרו אלי ואמרו: "האם תוכל לתת תרומה קטנה?"

I said, "Sure, what do you want me to do?"

אמרתי "בטח, מה אתם רוצים שאעשה?"

And they said, "Well, we want you to be the graphic designer

והם אמרו, "טוב, אנחנו רוצים שתהיה המעצב הגרפי

in charge of the whole thing."

שיהיה אחראי על כל העניין"

And so I thought, I know what that means. That means I get to design a logo.

אז, חשבתי שאני מבין מה זה אומר, זה אומר לעצב לוגו.

I know how to design that. I design logos.

אני יודע איך לעצב את זה, אני מעצב לוגואים.

That's what people come to me for.

בגלל זה אנשים פונים אלי.

So OK, let's design a logo for this thing.

אז בסדר, בא נעצב לוגו בשביל הדבר הזה.

Easy to do, actually, compared with architecture

די קל למעשה, בהשוואה לארכיטקטורה

and being a librarian.

או ללהיות ספרן.

Just do a logo, make a contribution, and then you're out,

רק תעצב לוגו, תרום תרומה וזהו.

and you feel really good about yourself.

ותרגיש ממש מרוצה מעצמך.

And I'm a great guy and I like to feel good about myself when I do these favors.

אני בחור נהדר, שאוהב להרגיש מרוצה מעצמי כשאני עושה את הטובות האלה.

So I thought, let's overdeliver.

אז חשבתי לעצמי, בא נגזים.

I'm going to give you three logos, all based on this one idea.

אני אעצב בשבילם, שלושה לוגואים. כולם מבוסס על הרעיון האחד הזה.

So you have three options, pick any of the three.

אז יש לכם שלוש אפשרויות, תבחרו מה שבא לכם.

They're all great, I said.

כולם ממש טובים, אמרתי.

So the basic idea was these would be new school libraries

אז הרעיון הבסיסי היה שאלו יהיו ספריות בית ספר חדשות

for New York schools,

לבתי הספר של ניו יורק,

and so the idea is that it's a new thing, a new idea that needs a new name.

אז הרעיון הוא שזה משהו חדש רעיון חדש שזקוק לשם חדש.

What I wanted to do was dispel the idea that these were musty old libraries,

מה שרציתי לעשות זה לשנות את התפיסה שאלו הן ספריות ישנות ומעופשות,

the kind of places that everyone is bored with,

מסוג המקומות שכולם משתעממים בהם.

you know, not your grandparents' library.

אתם יודעים. לא הספריה של סבא וסבתא שלכם.

Don't worry about that at all.

אל תדאגו.

This is going to this new, exciting thing,

זה הולך להיות משהו חדש ומלהיב.

not a boring library.

לא ספריה משעממת.

So option number one:

אז אופציה מספר אחת:

so instead of thinking of it as a library,

במקום לחשוב על זה כעל 'ספריה',

think of it as a place where it is like: do talk, do make loud noises.

חשבו על זה כעל מקום שהוא: "דברו, הרעישו".

Right? So no shushing, it's like a shush-free zone.

נכון? אז אין יותר השקטות. זה מקום ללא "שקט בבקשה!"

We're going to call it the Reading Room.

אנחנו הולכים לקרוא לו "חדר הקריאה".

That was option number one. OK, option number two.

זו היתה אופציה מספר אחת. טוב, אופציה מספר שתיים.

Option number two was, wait for it,

אופציה מספר שתיים היתה, רגע, חכו לזה,

OWL.

OWL [ינשוף].

I'll meet you at OWL.

"נפגש בינשוף"

I'm getting my book from the OWL. Meet you after school down at OWL.

"אני לוקח ת'ספר שלי מהינשוף" "נפגש אחרי בית ספר בינשוף"

I like that, right? Now, what does OWL stand for?

נחמד, לא? אז למה OWL [ינשוף]?

Well, it could be One World Library,

זה יכול להיות ראשי תיבות של 'ספרית העולם'

or it could be Open. Wonder. Learn.

או אולי פתח, שאל, למד

Or it could be -- and I figure librarians could figure out other things it could be

או זה יכול להיות --- ואני חושב שספרנים יכולים למצוא עוד מלא אפשרויות למלא כאן

because they know about words.

כי הם חזקים במילים

So other things, right?

אז אופציות אחרות, נכון?

And then look at this. It's like the eye of the owl.

ואז תראו את זה. זה כמו העין של הינשוף.

This is irresistible in my opinion.

זה מדהים לדעתי.

But there's even another idea.

אבל יש עוד רעיון

Option number three.

אופציה מספר שלוש

Option number three was based actually on language.

אופציה מספר שלוש היתה מבוססת למעשה על שפה.

It's the idea that "read" is the past tense of "read,"

הרעיון שהמילה "לקרוא" (read) באנגלית מופיעה גם בזמן הווה וגם בזמן עבר

and they're both spelled the same way.

ושתיהן כתובות באותה צורה.

So why don't we call this place The Red Zone?

אז למה שלא נקרא למקום האזור האדום (נשמע כמו אדום)

I'll meet you at the Red Zone.

נפגש באזור האדום

Are you Red? Get Red.

אתה אדום? תהיה אדום.

I'm well Red.

אני אדום היטב

(Laughter)

(צחוק)

I really loved this idea,

אני ממש אהבתי את הרעיון הזה,

and I somehow was not focused on the idea

ואיכשהו לא התמקדתי ברעיון

that librarians as a class are sort of interested in spelling and I don't know.

שספרנים כעם די משקיעים באיות, ואני לא יודע..

(Laughter)

(צחוק)

But sometimes cleverness is more important than spelling,

אבל לפעמים תחכום יותר חשוב מאיות.

and I thought this would be one of those instances.

אז חשבתי שזה יהיה מסוג הפעמים האלה.

So usually when I make these presentations

בדרך כלל כשאני מציג את המצגות האלה

I say there's just one question and the question should be,

אני אומר שיש רק שאלה אחת והשאלה צריכה להיות,

"How can I thank you, Mike?"

"איך אוכל להודות לך, מייק?"

But in this case, the question was more like,

אבל במקרה הזה, השאלה היא יותר,

"Um, are you kidding?"

"אממ, אתה צוחק?"

Because, they said,

הם אמרו

the premise of all this work

שהבסיס של כל העבודה הזאת

was that kids were bored with old libraries, musty old libraries.

היה שהילדים היה משועממים מהספריות הישנות, ספריות מלאות עובש,

They were tired of them.

נמאס להם מהן.

And instead, they said, these kids have never really seen a library.

במקום, הם אמרו, הילדים האלה מעולם לא ראו ספריה מבפנים

The school libraries in these schools

הספריות בבתי הספר האלה

are really so dilapidated, if they're there at all,

היו כל כך מוזנחות אם היו קיימות בכלל,

that they haven't bored anyone.

שהן לא שיעממו אף אחד.

They haven't even been there to bore anyone at all.

הן לא היו קיימות כדי לשעמם.

So the idea was, just forget about giving it a new name.

אז הרעיון היה, תשכח מלתת לזה שם חדש.

Just call it, one last try, a library.

רק תקרא לזה, ניסיון אחרון, ספריה.

Right? OK.

נכון? אוקיי.

So I thought, OK, give it a little oomph?

אז חשבתי, אוקיי, ניתן לזה קצת רוח?

Exclamation point?

סימן קריאה?

Then -- this is because I'm clever --

אז --- וזה בגלל שאני חכם --

move that into the "i,"

תעביר אותו לאות i

make it red,

ותצבע אותו באדום,

and there you have it, the Library Initiative.

והנה, יוזמת הספריה.

So I thought, mission accomplished, there's your logo.

אז בבקשה, המשימה הושלמה, הנה הלוגו שלכם.

So what's interesting about this logo, an unintended consequence,

אז מה מעניין בלוגו הזה? תוצאה בלתי מכוונת.

was that it turned out that they didn't really even need my design

התברר שהם בכלל לא היו צריכים את העיצוב שלי

because you could type it any font, you could write it by hand,

כי אפשר להדפיס את זה בכל פונט שתרצה, אפשר לכתוב את זה ביד,

and when they started sending emails around,

ואחרי שהם התחילו לשלוח מיילים

they just would use Shift and 1,

הם רק לחצו shift ו-1,

they'd get their own logo just right out of the thing.

והם השיגו לוגו משלהם, ישירות מהמחשב.

And I thought, well, that's fine.

אז חשבתי, טוב, זה בסדר.

Feel free to use that logo.

תרגישו חופשי להשתמש בלוגו הזה.

And then I embarked on the real rollout of this thing --

וכאן התחילה ההשתלשלות האמיתית של הסיפור הזה --

working with every one of the architects

אחרי עבודה עם כל אחד מהארכיטקטים

to put this logo on the front door of their own library. Right?

כדי להציב את הלוגו הזה על הדלת הקדמית של הספריות שלהם, נכון?

So here's the big rollout.

אז הנה הסיפור הגדול.

Basically I'd work with different architects.

בעצם עבדתי עם ארכיטקטים שונים.

First Robin Hood was my client. Now these architects were my client.

קודם רובין הוד היה הלקוח שלי ועכשיו הארכיטקטים האלה היו הקליינטים שלי.

I'd say, "Here's your logo. Put it on the door."

"הנה הלוגו שלכם, שימו אותו על הדלת"

"Here's your logo. Put it on both doors."

"הנה הלוגו שלכם, שימו אותו על שתי הדלתות"

"Here's your logo. Put it off to the side."

"הנה הלוגו שלכם, שימו אותו על הצד"

"Here's your logo repeated all over to the top."

"הנה הלוגו שלכם, שימו אותו מעל הדלת"

So everything was going swimmingly.

הכל זרם יפה.

I just was saying, "Here's your logo. Here's your logo."

פשוט חזרתי על עצמי - "הנה הלוגו שלכם, הנה הלוגו שלכם"

Then I got a call from one of the architects,

ואז קיבלתי טלפון מאחד הארכיטקטים

a guy named Richard Lewis, and he says, "I've got a problem.

בחור בשם ריצ'רד לואיס, והוא אמר לי, "יש לי בעיה

You're the graphics guy. Can you solve it?"

אתה הבחור של הגרפיקה. תוכל לעזור לי?"

And I said, OK, sure."

אז עניתי "אוקיי, בטח"

And he said, "The problem is that there's a space

"הבעיה היא שיש רווח

between the shelf and the ceiling."

בין המדף והתקרה"

So that sounds like an architectural issue to me,

זה נשמע לי כמו בעיה ארכיטקטונית,

not a graphic design issue, so I'm, "Go on."

לא בעיה של עיצוב גרפי, אז אמרתי "תמשיך".

And Richard says, "Well, the top shelf has to be low enough

וריצ'רד אומר "אז, המדף העליון צריך להיות מספיק נמוך

for the kid to reach it,

שהילד יוכל להגיע אליו,

but I'm in a big old building, and the ceilings are really high,

אבל אני בבניין ישן וגדול והתקרות ממש גבוהות,

so actually I've got all this space up there

אז יש לי את כל הרווח הזה למעלה

and I need something like a mural."

ואני צריך משהו כמו ציור קיר"

And I'm like, "Whoa, you know, I'm a logo designer.

ואני כולי, "ואוו, אתה יודע, אני מעצב לוגואים

I'm not Diego Rivera or something.

אני לא דייגו ריברה, או משהו כזה

I'm not a muralist."

אני לא צייר ציורי קיר".

And so he said, "But can't you think of anything?"

אז הוא אמר, "אתה לא יכול לחשוב על משהו?"

So I said, "OK, what if we just took pictures of the kids in the school

אז אמרתי, "אוקיי, מה אם נקח תמונות של הילדים בבית הספר

and just put them around the top of the thing,

ופשוט נתלה אותן על הקיר

and maybe that could work."

ואולי זה יעבוד".

And my wife is a photographer,

אשתי היא צלמת,

and I said, "Dorothy, there's no budget,

אז אמרתי, "דורותי, אין שום תקציב,

can you come to this school in east New York, take these pictures?"

את יכולה לבוא לבית הספר הזה במזרח ניו יורק ולצלם כמה תמונות?"

And she did,

והיא הסכימה.

and if you go in Richard's library,

ואם תכנסו לספריה של ריצ'רד,

which is one of the first that opened,

שהיא בין הראשונות שנפתחו,

it has this glorious frieze of, like, the heroes of the school,

יש שם מיצג מרהיב של הגיבורים של בית הספר,

oversized, looking down

תמונות גדולות, המביטות למטה

into the little dollhouse of the real library, right?

לבית הבובות הקטן של הספריה האמיתית, נכון?

And the kids were great, hand-selected by the principals

והילדים היו מקסימים, הם נבחרו על ידי המנהלים

and the librarian.

והספרנית.

It just kind of created this heroic atmosphere in this library,

זה פשוט יצר אווירה הירואית בספריה הזאת,

this very dignified setting below and the joy of the children above.

העיצוב המהודר למטה והשמחה של הילדים מעל.

So naturally all the other librarians in the other schools see this

אז ברור שכל הספרנים האחרים בבתי הספר האחרים ראו את זה

and they said, well, we want murals too.

ואמרו, אנחנו גם רוצים ציורי קיר.

And I'm like, OK.

ואני כולי, אוקיי.

So then I think, well, it can't be the same mural every time,

אז חשבתי, טוב אי אפשר שנעשה את אותו הדבר כל פעם,

so Dorothy did another one, and then she did another one,

אז דורותי עשתה אחד אחר ואז עוד אחד אחר.

but then we needed more help,

אבל אז הזדקקנו לעזרה נוספת

so I called an illustrator I knew named Lynn Pauley,

אז התקשרתי למאיירת שאני מכיר שקוראים לה לין פולי,

and Lynn did these beautiful paintings of the kids.

ולין ציירה את הציורים היפייפיים של הילדים.

Then I called a guy named Charles Wilkin at a place called Automatic Design.

אז התקשרתי לבחור בשם צ'רלס וילקין במקום שנקרא עיצוב אוטומטי.

He did these amazing collages.

הוא יצר את הקולאז'ים המדהימים האלה.

We had Rafael Esquer

גייסנו את רפאל אסקוור

do these great silhouettes.

שיצר את הצלליות המעולות האלה.

He would work with the kids, asking for words,

הוא עבד עם הילדים, ביקש מהם מילים,

and then based on those prompts,

ואז עם המילים האלה,

come up with this little, delirious kind of constellation

הוא יצר את היצירה המדהימה הזאת

of silhouettes of things that are in books.

של צלליות של דברים שנמצאים בספרים.

Peter Arkle interviewed the kids

פיטר ארקל ראיין את הילדים

and had them talk about their favorite books

וביקש מהם לספר לו על הספרים האהובים עליהם

and he put their testimony as a frieze up there.

והפך את התשובות שלהם לציור קיר.

Stefan Sagmeister worked with Yuko Shimizu

סטיבן זגמייסטר עבד עם יוקו שימיזו

and they did this amazing manga-style statement,

והם יצרו את יצירת המנגה המקסימה הזאת,

"Everyone who is honest is interesting,"

"כל מי שהוא כנה הוא מעניין"

that goes all the way around.

וזה ממשיך.

Christoph Niemann, brilliant illustrator,

כריסטופר ניימן, מאייר מחונן,

did a whole series of things

יצר סדרה של איורים

where he embedded books into the faces and characters

בהם הוא הכניס ספרים בפנים ובדמויות,

and images and places that you find in the books.

ונופים ומקומות שהיינו מוצאים בספרים.

And then even Maira Kalman

ואפילו מאירה קלמן

did this amazing cryptic installation of objects and words

יצרה את היצירה המסתורית הזו שמורכבת מחפצים ומילים

that kind of go all around and will fascinate students

מסביב שמרתקים תלמידים

for as long as it's up there.

כל עוד הם נמצאים שם למעלה.

So this was really satisfying,

אז זה היה ממש מספק

and basically my role here was reading a series of dimensions to these artists,

והתפקיד שלי בעצם היה לתת לאמנים את מימדי המקום ליצירה

and I would say,

הייתי אומר

"Three feet by 15 feet, whatever you want.

"מטר על ארבע וחצי מטרים, מה שתרצה לעשות

Let me know if you have any problem with that."

תגיד לי אם יש לך בעיה כלשהי".

And they would go and install these. It just was the greatest thing.

והם הלכו ויצרו את היצירות האלה. זה היה מדהים.

But the greatest thing, actually, was --

אבל הדבר המדהים ביותר למעשה היה --

Every once in a while,

כל כמה זמן,

I'd get, like, an invitation in the mail made of construction paper,

הייתי מקבל הזמנה בדואר כתובה על נייר בריסטול

and it would say, "You are invited to the opening of our new library."

ושם היה כתוב "אתה מוזמן לפתיחת הספריה החדשה שלנו"

So you'd go to the library, say, you'd go to PS10,

אז הלכתי לספריה, נגיד בבית הספר PS10

and you'd go inside.

והייתי נכנס

There'd be balloons, there'd be a student ambassador,

היו שם בלונים ונציגי התלמידים

there'd be speeches that were read,

היו נואמים נאומים

poetry that was written specifically for the opening,

קטעי שירה שנכתבו במיוחד לפתיחה

dignitaries would present people with certificates,

אנשים מכובדים היו מעניקים תעודות לאנשים אחרים,

and the whole thing was just a delirious, fun party.

והאירוע כלו היה פשוט מסיבה כייפית ומצחיקה.

So I loved going to these things.

אהבתי ללכת לאירועים האלה.

I would stand there dressed like this, obviously not belonging,

הייתי עומד שם לבוש ככה, ברור שאני לא שייך למקום,

and someone would say, "What are you doing here, mister?"

ומישהו היה שואל "מה אתה עושה כאן אדוני?"

And I'd say, "Well, I'm part of the team that designed this place."

והייתי עונה "אני חלק מהצוות שתכנן את המקום הזה"

And they'd said, "You do these shelves?"

ואז הוא היה אומר "בנית את המדפים האלה?"

And I said, "No." "You took the pictures up above."

ואני הייתי עונה "לא", "אתה צילמת את התמונות למעלה".

"No."

"לא".

"Well, what did you do?"

"אז מה עשית?"

"You know when you came in? The sign over the door?"

"אתה יודע כשנכנסת? השלט מעל הדלת?"

"The sign that says library?"

"השלט שכתוב בו ספריה?"

(Laughter)

(צחוק)

"Yeah, I did that!"

"כן, אני עשיתי אותו!"

And then they'd sort of go, "OK. Nice work if you can get it."

ואז הם היו אומרים משהו כמו, "אוקיי, אחלה לך"

So it was so satisfying going to these little openings

זה היה כל כך מספק ללכת לאירועים האלה

despite the fact that I was kind of largely ignored or humiliated,

למרות העובדה שלרוב התעלמו ממני או השפילו אותי

but it was actually fun going to the openings,

אבל זה באמת היה כיף להיות שם

so I decided that I wanted to get the people in my office

אז החלטתי שאני רוצה לכנס את כל האנשים

who had worked on these projects, get the illustrators and photographers,

שעבדו על הפרויקטים האלה, לכנס את המאיירים והצלמים

and I said, why don't we rent a van

אמרתי, "למה שלא נשכור רכב

and drive around the five boroughs of New York

ונסע ברחבי ניו יורק

and see how many we could hit at one time.

ונראה כמה בתי ספר נוכל לראות בכל פעם.

And eventually there were going to be 60 of these libraries,

בסופו של דבר היו אמורים להיות בערך 60 ספריות כאלה,

so we probably got to see maybe half a dozen in one long day.

אז אולי נספיק לראות אולי שש ספריות ביום אחד ארוך.

And the best thing of all was meeting these librarians

והכי כיף היה לפגוש את הספרנים

who kind of were running these, took possession of these places

שניהלו ולקחו את האחריות על הספריות

like their private stage upon which they were invited

כאילו היו הבמה הפרטית שלהם שהזמינה אותם

to mesmerize their students and bring the books to life,

לרתק את התלמידים שלהם ולהקים לחיים את הספרים,

and it was just this really exciting experience

זאת היתה חוייה מאוד מרגשת,

for all of us to actually see these things in action.

עבור כולנו בעצם, לראות את הספריות בפעולה

So we spent a long day doing this

אז בילינו יום ארוך בשוטטות

and we were in the very last library.

וכשהגענו לספריה האחרונה

It was still winter, because it got dark early,

עדייך היה חורף, כי החשיך מוקדם.

and the librarian says,

והספרנית אמרה,

"I'm about to close down. So really nice having you here.

"אני צריכה לסגור, אז תודה רבה שבאתם.

Hey, wait a second, do you want to see how I turn off the lights?"

היי חכו שניה, אתם רוצים לראות איך אני מכבה את האורות?"

I'm like, "OK."

אני כאילו "אוקיי"

And she said, "I have this special way that I do it."

והיא אומרת "יש לי דרך מיוחדת לעשות את זה"

And then she showed me.

ואז היא הראתה לי.

What she did was she turned out every light one by one by one by one,

היא כיבתה כל נורה בנפרד

and the last light she left on

והנורה האחרונה שהיא כיבתה

was the light that illuminated the kids' faces,

היתה זו שהאירה את פניהם של הילדים,

and she said, "That's the last light I turn off every night,

והיא אמרה "זה האור האחרון שאני מכבה בכל לילה,

because I like to remind myself why I come to work."

כי אני אוהבת להזכיר לעצמי למה אני באה לעבודה".

So when I started this whole thing,

אז כשהתחלתי את כל הפרויקט הזה

remember, it was just about designing that logo

אתם זוכרים, זה היה רק עניין של עיצוב לוגו

and being clever, come up with a new name?

להראות כמה אני חכם ולחשוב על שם חדש

The unintended consequence here,

התוצאה הבלתי מכוונת כאן,

which I would like to take credit for

שהייתי רוצה לקחת את הקרדיט עליה

and like to think I can think through the experience to that extent,

והייתי רוצה לחשוב שהייתי יכול לחזות את כל השתלשלות העניינים

but I can't.

אבל אני לא יכול.

I was just focused on a foot ahead of me, as far as I could reach with my own hands.

אני רק התמקדתי בצעד שלפני, עד כמה שיכולתי לתפוס בשתי ידיים.

Instead, way off in the distance

במקום, אי שם במרחק

was a librarian

היתה ספרנית

who was going to find the chain of consequences

שהיתה עתידה למצוא בשרשרת ההשלכות

that we had set in motion,

שהנענו

a source of inspiration

מקור להשראה

so that she in this case could do her work really well.

שבמקרה שלה היא תוכל לבצע את העבודה שלה ממש טוב

40,000 kids a year are affected by these libraries.

40,000 ילדים בשנה מושפעים מהספריות האלה

They've been happening for more than 10 years now,

הם קיימות כבר יותר מעשר שנים,

so those librarians have kind of turned on a generation of children to books

אז הספרנים האלה הצליחו "להדליק" דור של ילדים על ספרים

and so it's been a thrill to find out

אז היה ממש מרגש לגלות

that sometimes unintended consequences are the best consequences.

שלפעמים תוצאות לא מכוונות הן התוצאות הטובות ביותר.

Thank you very much.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)