Embrace the Shake | Phil Hansen | TED Talks

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: David Forrai מבקר: Ido Dekkers

So, when I was in art school,

במהלך לימודיי בבית הספר לאמנות,

I developed a shake in my hand,

פיתחתי מין רעד ביד,

and this was the straightest line I could draw.

וכך נראה הקו הכי ישר שיכולתי לצייר.

Now in hindsight, it was actually good for some things,

במחשבה ראשונה, זה היה טוב לכמה דברים,

like mixing a can of paint or shaking a Polaroid,

כמו לערבב פחית צבע או לטלטל צילום פולארויד,

but at the time this was really doomsday.

אבל באותו זמן, זה היה ממש יום הדין.

This was the destruction of my dream of becoming an artist.

זה היה החורבן של החלום שלי, להפוך לאמן.

The shake developed out of, really,

הרעד הזה התפתח, בעצם,

a single-minded pursuit of pointillism,

מהתמקדות ממושכת בטכניקה של ציור בנקודות,

just years of making tiny, tiny dots.

שנים של ציור נקודות קטנטנות.

And eventually these dots went from being perfectly round

ובסופו של דבר הנקודות האלה, שהיו עגולות באופן מושלם,

to looking more like tadpoles, because of the shake.

הפכו לדמויות - ראשנים, בגלל הרעד.

So to compensate, I'd hold the pen tighter,

כדי לחפות על זה, הייתי אוחז חזק יותר בעט,

and this progressively made the shake worse,

וזה בהדרגה החמיר את הרעד,

so I'd hold the pen tighter still.

ואז הייתי מהדק את האחיזה בעט עוד יותר.

And this became a vicious cycle that ended up

וזה הפך למעגל קסמים מרושע, שהסתיים

causing so much pain and joint issues,

בגרימה של כל כך הרבה כאבים ובעיות פרקים,

I had trouble holding anything.

עד שהתקשיתי להחזיק כל דבר.

And after spending all my life wanting to do art,

ואחרי שביליתי את כל חיי ברצון ליצור אמנות,

I left art school, and then I left art completely.

עזבתי את בית הספר לאמנות ואז נטשתי את האמנות לגמרי.

But after a few years, I just couldn't stay away from art,

אבל אחרי מספר שנים, פשוט לא יכולתי יותר בלי האמנות,

and I decided to go to a neurologist about the shake

והחלטתי ללכת לנוירולוג בקשר לרעד

and discovered I had permanent nerve damage.

וגיליתי שיש לי נזק עצבי קבוע.

And he actually took one look at my squiggly line,

הוא פשוט העיף מבט חטוף בקו המשורבט שציירתי,

and said, "Well, why don't you just embrace the shake?"

ואז אמר: "טוב, למה שלא פשוט תאמץ אל חיקך את הרעד?"

So I did. I went home, I grabbed a pencil,

אז זה מה שעשיתי. הלכתי הביתה, נטלתי עיפרון,

and I just started letting my hand shake and shake.

ופשוט נתתי ליד שלי לרעוד ולרעוד.

I was making all these scribble pictures.

ויצרתי את כל התמונות המשורבטות האלה.

And even though it wasn't the kind of art

ואף על פי שזה לא היה סוג האמנות

that I was ultimately passionate about, it felt great.

שהייתי הכי נלהב לגביו, זה הרגיש מעולה.

And more importantly, once I embraced the shake,

וחשוב יותר, ברגע שאימצתי את הרעד,

I realized I could still make art.

גיליתי שאני עדיין יכול ליצור אמנות.

I just had to find a different approach

הייתי פשוט צריך למצוא גישה אחרת

to making the art that I wanted.

ליצור את האמנות שרציתי ליצור.

Now, I still enjoyed the fragmentation of pointillism,

עדיין נהניתי מקיטוע התמונה בטכניקה של הציור בנקודות,

seeing these little tiny dots come together

לראות את הנקודות הקטנטנות האלה מצטרפות יחד

to make this unified whole.

ומתאחדות לשלמות אחת.

So I began experimenting with other ways to fragment images

אז התחלתי לנסות דרכים אחרות להרכיב תמונות ממקטעים

where the shake wouldn't affect the work,

דרכים שבהן הרעד לא ישפיע על העבודה,

like dipping my feet in paint and walking on a canvas,

כמו לטבול את רגליי בצבע וללכת על יריעת הציור,

or, in a 3D structure consisting of two-by-fours,

או, במבנה תלת ממדי של כלונסאות,

creating a 2D image by burning it with a blowtorch.

ביצירת דמות דו-ממדית, בטכניקה של חריכה במבער.

I discovered that, if I worked on a larger scale and with bigger materials,

גיליתי שאם אני עובד בקנה מידה גדול יותר ועם חומרים גדולים יותר,

my hand really wouldn't hurt,

הידיים שלי ממש לא כואבות,

and after having gone from a single approach to art,

וממצב של צורת הסתכלות אחת על אמנות,

I ended up having an approach to creativity

הגעתי למצב שבו הייתה לי צורת הסתכלות על יצירתיות

that completely changed my artistic horizons.

ששינתה לגמרי את האופקים האמנותיים שלי.

This was the first time I'd encountered this idea

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי ברעיון

that embracing a limitation could actually drive creativity.

שאימוץ של מגבלה יכול בעצם להניע את היצירתיות.

At the time, I was finishing up school,

באותו זמן, סיימתי בדיוק את בית הספר,

and I was so excited to get a real job and finally afford new art supplies.

והייתי כל כך נרגש להשיג עבודה אמיתית ולהרשות לעצמי לרכוש סוף סוף ציוד אמנות חדש,

I had this horrible little set of tools, and I felt like

היה לי אוסף כלים מצומצם להחריד, והרגשתי

I could do so much more with the supplies

שאני יכול לעשות הרבה יותר עם ציוד

I thought an artist was supposed to have.

שחשבתי שצריך להיות לאמן.

I actually didn't even have a regular pair of scissors.

למעשה, אפילו לא היו לי מספריים הגונים,

I was using these metal shears until I stole a pair

השתמשתי במקצצת - מתכת עד שסחבתי זוג מספריים

from the office that I worked at.

מהמשרד שבו עבדתי.

So I got out of school, I got a job, I got a paycheck,

אז סיימתי את בית הספר, קיבלתי עבודה, קיבלתי תלוש שכר,

I got myself to the art store,

נכנסתי לחנות לציוד אמנות,

and I just went nuts buying supplies.

ופשוט קניתי כמות משוגעת של ציוד.

And then when I got home, I sat down

ואז כשחזרתי הביתה, התיישבתי

and I set myself to task to really try to create something

וניגשתי למלאכה, באמת ליצור משהו

just completely outside of the box.

שהוא לגמרי מחוץ לקופסה.

But I sat there for hours, and nothing came to mind.

אבל ישבתי שם במשך שעות, ושום רעיון לא עלה במוחי.

The same thing the next day, and then the next,

אותו הדבר קרה למחרת, וביום שאחריו,

quickly slipping into a creative slump.

והחלקתי במהירות במדרון היצירתיות.

And I was in a dark place for a long time, unable to create.

הייתי במקום חשוך במשך זמן רב, חסר יכולת ליצור.

And it didn't make any sense, because I was finally able

וזה ממש לא היה הגיוני, כי סוף סוף הייתי יכול

to support my art, and yet I was creatively blank.

לממן את האמנות שלי, ועדיין - הייתי מרוקן מבחינה יצירתית.

But as I searched around in the darkness,

אבל בעודי מגשש בחשיכה,

I realized I was actually paralyzed by all of the choices

הבנתי שבעצם הייתי משותק בגלל כל האפשרויות,

that I never had before.

שמעולם לא היו לי קודם.

And it was then that I thought back to my jittery hands.

ואז נזכרתי בידיים חסרות המנוחה שלי.

Embrace the shake.

אמץ את הרעד.

And I realized, if I ever wanted my creativity back,

והבנתי, שאם אני רוצה אי פעם להחזיר אליי את היצירתיות,

I had to quit trying so hard to think outside of the box

אני חייב להפסיק להתאמץ כל כך לחשוב מחוץ לקופסה

and get back into it.

ולחזור לתוך הקופסה.

I wondered, could you become more creative, then,

תהיתי, האם אתה יכול להפוך להיות יצירתי יותר,

by looking for limitations?

על ידי חיפוש מגבלות?

What if I could only create with a dollar's worth of supplies?

מה היה קורה אילו הייתי צריך ליצור עם ציוד בשווי דולר אחד בלבד?

At this point, I was spending a lot of my evenings in --

באותו זמן, הייתי מבלי את רוב הערבים שלי ב -

well, I guess I still spend a lot of my evenings in Starbucks —

טוב, בעצם אני עדיין מבלה הרבה מהערבים שלי ב"סטארבאקס" -

but I know you can ask for an extra cup if you want one,

אבל אני יודע שאתה יכול לבקש שם עוד כוס אם אתה רוצה,

so I decided to ask for 50.

אז החלטתי לבקש 50.

Surprisingly, they just handed them right over,

באופן מפתיע, הם פשוט הושיטו לי אותן מיד,

and then with some pencils I already had,

ואז עם עפרונות שהכינותי מראש,

I made this project for only 80 cents.

יצרתי את הפרויקט הזה בעלות של 80 סנט בלבד.

It really became a moment of clarification for me

זה ממש היה רגע שהבהיר לי

that we need to first be limited

שאנחנו צריכים להיות מוגבלים קודם,

in order to become limitless.

כדי להגיע למצב של היעדר גבולות.

I took this approach of thinking inside the box

לקחתי את הגישה הזו של "לחשוב בתוך הקופסה"

to my canvas, and wondered what if, instead of

אל בד הציור שלי, ותהיתי, מה יכול להיות אם במקום

painting on a canvas, I could only paint on my chest?

לצייר על בד, הייתי מצייר על החזה שלי?

So I painted 30 images, one layer at a time,

אז ציירתי 30 תמונות, שכבה אחר שכבה,

one on top of another,

אחת על גבי השנייה,

with each picture representing an influence in my life.

כשכל תמונה מייצגת השפעה כלשהי בחיי.

Or what if, instead of painting with a brush,

או מה אם, במקום לצייר עם מכחול,

I could only paint with karate chops? (Laughter)

יכולתי לצייר רק באמצעות מכות קראטה? (צחוק)

So I'd dip my hands in paint,

אז טבלתי את הידיים שלי בצבע,

and I just attacked the canvas,

ופשוט תקפתי את בד הציור,

and I actually hit so hard that I bruised a joint in my pinkie

ולמעשה היכיתי כל כך חזק, שקיבלתי חבורות במפרק הזרת,

and it was stuck straight for a couple of weeks.

ולא יכולתי לכופף אותה במשך כמה שבועות.

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

Or, what if instead of relying on myself,

או, מה אם במקום לסמוך על עצמי,

I had to rely on other people

הייתי צריך לסמוך על אנשים אחרים

to create the content for the art?

בכדי ליצור את התוכן לאמנות?

So for six days, I lived in front of a webcam.

אז במשך שישה ימים, חייתי מול מצלמת - רשת.

I slept on the floor and I ate takeout,

ישנתי על הרצפה ואכלתי טייק-אאוט,

and I asked people to call me and share a story with me

וביקשתי מאנשים להתקשר אליי ולחלוק איתי סיפורים

about a life-changing moment.

על רגעים ששינו את חייהם.

Their stories became the art

הסיפורים שלהם הפכו לאמנות

as I wrote them onto the revolving canvas.

כשכתבתי אותם על כן הציור המסתובב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Or what if instead of making art to display,

או מה אם במקום ליצור אמנות שמטרתה להיות מוצגת,

I had to destroy it?

הייתי הורס אותה?

This seemed like the ultimate limitation,

זו נראתה כמו המגבלה האולטימטיבית,

being an artist without art.

להיות אמן ללא אמנות.

This destruction idea turned into a yearlong project

רעיון ההרס הזה הפך לפרויקט של שנה,

that I called Goodbye Art,

שנתתי לו את השם "אמנות היי-שלום",

where each and every piece of art had to be destroyed after its creation.

כשכל פריט אמנות בו היה חייב להיהרס אחרי שנוצר.

In the beginning of Goodbye Art, I focused on

בתחילת "אמנות היי-שלום", התמקדתי

forced destruction, like this image of Jimi Hendrix,

בהרס כפוי, כמו הדמות הזו של ג'ימי הנדריקס,

made with over 7,000 matches.

שעשויה ממעל 7000 גפרורים.

(Laughter)

(צחוק)

Then I opened it up to creating art that was destroyed naturally.

ואז התרחבתי ליצירת אמנות שתיהרס באופן טבעי.

I looked for temporary materials,

חיפשתי חומרים זמניים,

like spitting out food --

כמו לירוק אוכל לעוס-

(Laughter) —

(צחוק)-

sidewalk chalk

גיר לציור על מדרכות

and even frozen wine.

אפילו יין קפוא.

The last iteration of destruction

המהלך האחרון של הרס

was to try to produce something that didn't actually exist in the first place.

היה לנסות וליצור משהו שבעצם מעולם לא היה קיים מלכתחילה.

So I organized candles on a table, I lit them, and then blew them out,

אז ארגנתי נרות על שולחן, הדלקתי אותם, ואז כיביתי אותם בנשיפה,

then repeated this process over and over with the same set of candles,

ואז חזרתי על התהליך הזה שוב ושוב עם אותם נרות,

then assembled the videos into the larger image.

ואז חיברתי את צילומי הוידאו שלהם לתמונה גדולה יותר.

So the end image was never visible as a physical whole.

יוצא שהתמונה הסופית, מעולם לא התקיימה כישות ממשית במציאות.

It was destroyed before it ever existed.

היא נהרסה אפילו עוד לפני שנוצרה.

In the course of this Goodbye Art series,

תוך כדי יצירת סידרת "אמנות היי-שלום" הזו,

I created 23 different pieces

יצרתי 23 פריטים

with nothing left to physically display.

שלא נשאר מהם משהו אמיתי להציג.

What I thought would be the ultimate limitation

מה שחשבתי שיהיה המגבלה האולטימטיבית,

actually turned out to be the ultimate liberation,

הפך למעשה להיות השחרור האולטימטיבי,

as each time I created,

כי בכל פעם שבה יצרתי,

the destruction brought me back to a neutral place

ההרס הביא אותי חזרה לנקודה נייטרלית

where I felt refreshed and ready to start the next project.

שבה הרגשתי מרוענן ומוכן להתחיל את הפרויקט הבא.

It did not happen overnight.

זה לא התרחש בן לילה.

There were times when my projects failed to get off the ground,

היו זמנים שבהם הפרויקטים שלי לא המריאו,

or, even worse, after spending tons of time on them

או, אפילו יותר גרוע, אחרי שבזבזתי עליהם טונות של זמן,

the end image was kind of embarrassing.

התוצר הסופי היה מביך.

But having committed to the process, I continued on,

אבל מכיוון שהייתי מחויב לתהליך, המשכתי הלאה,

and something really surprising came out of this.

ומשהו ממש מפתיע יצא מכל זה.

As I destroyed each project,

בכל פעם שהרסתי פרויקט,

I was learning to let go,

למדתי לשחרר,

let go of outcomes, let go of failures,

להניח לתוצאות, להניח לכשלונות,

and let go of imperfections.

ולהניח לחוסר השלמות.

And in return, I found a process of creating art

ובתמורה, מצאתי תהליך של יצירת אמנות,

that's perpetual and unencumbered by results.

שהוא נצחי ולא נותן לתוצאות להפריע לו.

I found myself in a state of constant creation,

מצאתי את עצמי במצב של יצירה תמידית,

thinking only of what's next

חושב רק על מה הלאה,

and coming up with more ideas than ever.

ושופע רעיונות יותר מתמיד.

When I think back to my three years away from art,

כשאני נזכר בשלוש השנים שעברתי ללא האמנות,

away from my dream, just going through the motions,

הרחק מהחלום שלי, פשוט נסחף בזרם החיים,

instead of trying to find a different way to continue that dream,

במקום למצוא דרך אחרת להמשיך את החלום הזה,

I just quit, I gave up.

פשוט פרשתי, פשוט ויתרתי.

And what if I didn't embrace the shake?

ומה היה אילו לא אימצתי את הרעד?

Because embracing the shake for me

כי לאמץ את הרעד עבורי,

wasn't just about art and having art skills.

לא נגע רק לאמנות ולרכישת כישורי אמנות.

It turned out to be about life, and having life skills.

הסתבר שזה נוגע לחיים, ולרכישת כישורים לחיים.

Because ultimately, most of what we do

כי בסופו של דבר, רוב הדברים שאנחנו עושים,

takes place here, inside the box, with limited resources.

מתרחשים כאן, בתוך הקופסה, עם משאבים מוגבלים.

Learning to be creative within the confines of our limitations

ללמוד להיות יצירתיים במסגרת המגבלות שלנו,

is the best hope we have to transform ourselves

היא התקווה הגדולה ביותר שלנו לשינוי עצמי

and, collectively, transform our world.

וביחד כולנו, לשינוי של העולם שבו אנו חיים.

Looking at limitations as a source of creativity

הסתכלות על מגבלות כמקור ליצירתיות

changed the course of my life.

שינתה את מסלול חיי.

Now, when I run into a barrier

עכשיו, כשאני נתקל במכשול

or I find myself creatively stumped,

או מוצא את עצמי במשבר יצירתיות,

I sometimes still struggle,

אני עדיין נאבק לפעמים,

but I continue to show up for the process

אבל אני ממשיך בתהליך

and try to remind myself of the possibilities,

ומנסה להזכיר לעצמי את האפשרויות,

like using hundreds of real, live worms to make an image,

כמו למשל להשתמש במאות תולעים חיות כדי ליצור תמונה,

using a pushpin to tattoo a banana,

להשתמש בסיכת-נעץ כדי לקעקע בננה,

or painting a picture with hamburger grease.

או לצייר תמונה תוך שימוש בשומן המבורגר.

(Laughter)

(צחוק)

One of my most recent endeavors

אחד מהנסיונות האחרונים שלי

is to try to translate the habits of creativity that I've learned

הוא לנסות ולתרגם את ההרגלים היצירתיים שלמדתי

into something others can replicate.

למשהו שמישהו אחר יוכל לחקות.

Limitations may be the most unlikely of places

מגבלות הן אולי המקור הכי לא צפוי

to harness creativity, but perhaps

לרתימת היצירתיות, אבל אולי

one of the best ways to get ourselves out of ruts,

אחת הדרכים הטובות ביותר להוציא אותנו מהתלם,

rethink categories and challenge accepted norms.

לחשוב מחדש על דברים ולקרוא תיגר על נורמות מקובלות.

And instead of telling each other to seize the day,

ובמקום להגיד האחד לשני לנצור את היום

maybe we can remind ourselves every day

אולי אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בכל יום

to seize the limitation.

לנצור את המגבלות.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)