Linda Cliatt-Wayman: How to fix a broken school? Lead fearlessly, love hard

מתרגם: Nechama Hecht מבקר: Zeeva Livshitz

It was November 1, 2002,

היה זה ה-1 בנובמבר, 2002,

my first day as a principal,

היום הראשון שלי כמנהלת,

but hardly my first day in the school district of Philadelphia.

אך בקושי יומי הראשון במחוז בתי הספר של פילדלפיה.

I graduated from Philadelphia public schools,

סיימתי את לימודיי בבתי הספר הציבוריים של פילדלפיה,

and I went on to teach special education for 20 years

ומשם עברתי ללמד חינוך מיוחד למשך 20 שנה

in a low-income, low-performing school

בבית ספר עם הכנסה נמוכה, ורמת השגיות נמוכה

in North Philadelphia,

בצפון פילדלפיה,

where crime is rampant

היכן שהפשע נפוץ

and deep poverty is among the highest in the nation.

והעוני המחפיר הוא מהגבוהים בקרב האומה.

Shortly after I walked into my new school,

זמן קצר לאחר שצעדתי לתוך בית הספר החדש שלי,

a huge fight broke out among the girls.

מריבה גדולה פרצה בין הבנות.

After things were quickly under control,

לאחר שהדברים היו תחת שליטה,

I immediately called a meeting

קראתי לפגישה מיידית

in the school's auditorium

באולם בית הספר

to introduce myself as the school's new principal.

כדי להציג את את עצמי כמנהלת החדשה של בית הספר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I walked in angry,

נכנסתי כעוסה,

a little nervous --

קצת לחוצה --

(Laughter) --

(צחוק) --

but I was determined

אך הייתי נחושה

to set the tone for my new students.

להציב את הטון עבור התלמידים החדשים שלי.

I started listing as forcefully as I could

התחלתי להקריא בכמה שיותר תקיפות

my expectations for their behavior

את ציפיותיי להתנהגות שלהם

and my expectations for what they would learn in school.

וציפיותיי למה שילמדו בבית הספר.

When, all of a sudden,

כאשר, לפתע פתאום,

a girl way in the back of the auditorium,

ילדה שישבה בסוף האולם,

she stood up

נעמדה

and she said, "Miss!

ואמרה, ״גברתי!

Miss!"

גברתי!״

When our eyes locked, she said,

כשעינינו ננעלו, היא אמרה,

"Why do you keep calling this a school?

״למה את קוראת לזה בית ספר?

This is not a school."

זה לא בית ספר.״

In one outburst,

בהתפרצות אחת,

Ashley had expressed what I felt

אשלי ביטאה את מה שהרגשתי אני

and never quite was able to articulate

ולא תמיד הצלחתי להסביר

about my own experience when I attended a low-performing school

בקשר לחוויה שלי בהיותי תלמידה בבית ספר עם רמת השגיות נמוכה

in the same neighborhood, many, many, many years earlier.

באותה שכונה, הרבה, הרבה, הרבה שנים לפני כן.

That school was definitely not a school.

בית הספר הזה בהחלט לא היה בית ספר.

Fast forwarding a decade later to 2012,

עשור מאוחר יותר, בשנת 2012,

I was entering my third low-performing school as principal.

אני נכנסתי לבית הספר השלישי שלי, כמנהלת.

I was to be Strawberry Mansion's fourth principal in four years.

נועדתי להיות המנהלת הרביעית בארבע שנים של בית הספר Strawberry Mansion.

It was labeled "low-performing and persistently dangerous"

הוא תויג כ״בעל רמת השגיות נמוכה ומסוכן בעקביות״

due to its low test scores

הודות לרמת הציונים הנמוכה שלו

and high number of weapons,

ומספר גבוה של כלי נשק,

drugs, assaults and arrests.

סמים, תקיפות ומעצרים.

Shortly as I approached the door of my new school

כשניגשתי לדלת בית הספר החדש שלי

and attempted to enter,

וניסיתי להיכנס,

and found the door locked with chains,

ומצאתי את הדלת נעולה בכבלים,

I could hear Ashley's voice in my ears

יכולתי לשמוע את קולה של אשלי באוזניי

going, "Miss! Miss!

״גברתי! גברתי!

This is not a school."

זה לא בית ספר.״

The halls were dim and dark from poor lighting.

המסדרונות היו עמומים וחשוכים כתוצאה מתאורה עלובה.

There were tons of piles of broken old furniture

היו טונות של ערימות ריהוט שבור

and desks in the classrooms,

ושולחנות שבורים בכיתות,

and there were thousands of unused materials and resources.

והיו אלפי חומרים ומשאבים לא משומשים.

This was not a school.

זה לא היה בית ספר.

As the year progressed,

ככל שהשנה התקדמה,

I noticed that the classrooms were nearly empty.

שמתי לב שהכיתות היו כמעט ריקות.

The students were just scared:

התלמידים פשוט פחדו:

scared to sit in rows in fear that something would happen;

פחדו לשבת בשורות מחשש שמשהו יקרה;

scared because they were often teased in the cafeteria for eating free food.

פחדו בגלל שהציקו להם בקפטריה משום שאכלו אוכל בחינם.

They were scared from all the fighting and all the bullying.

הם פחדו מכל המריבות ומכל ההצקות.

This was not a school.

זה לא בית ספר.

And then, there were the teachers,

ואז, היו גם המורים,

who were incredibly afraid for their own safety,

שחששו מאוד לבטיחות שלהם,

so they had low expectations for the students and themselves,

ולכן היו להם ציפיות נמוכות מתלמידיהם ומעצמם,

and they were totally unaware of their role

והם לגמרי לא היו מודעים לתפקידם

in the destruction of the school's culture.

בהריסת תרבות בית הספר.

This was the most troubling of all.

זה היה הבעייתי מכל.

You see, Ashley was right,

אתם רואים, אשלי צדקה,

and not just about her school.

ולא רק בנוגע לבית הספר שלה.

For far too many schools,

עבור הרבה מידי בתי ספר,

for kids who live in poverty,

עבור ילדים החיים בעוני,

their schools are really not schools at all.

בתי הספר שלהם, באמת אינם בתי ספר.

But this can change.

אך זה יכול להשתנות.

Let me tell you how it's being done at Strawberry Mansion High School.

הרשו לי לספר לכם כיצד זה נעשה בבית הספר התיכון Strawberry Mansion.

Anybody who's ever worked with me will tell you

כל מי שעבד איתי אי פעם יגיד לכם

I am known for my slogans.

שאני ידועה בססמאות שלי.

(Laughter)

(צחוק)

So today, I am going to use three

אז היום, אני עומדת להשתמש בשלוש

that have been paramount in our quest for change.

שהיו חשובות ביותר במסע שלנו לשינוי.

My first slogan is:

הסיסמא הראשונה שלי היא:

if you're going to lead, lead.

אם אתה הולך להנהיג, תנהיג.

I always believed

תמיד האמנתי

that what happens in a school and what does not happen in a school

שמה שקורה בבית ספר ומה שלא קורה בבית ספר

is up to the principal.

תלוי במנהל.

I am the principal,

אני המנהלת,

and having that title required me to lead.

והחזקה בתואר הזה דרשה ממני להנהיג.

I was not going to stay in my office,

לא תכננתי להשאר במשרד שלי,

I was not going to delegate my work,

לא תכננתי לחלק את עבודתי לאחרים,

and I was not going to be afraid to address anything

לא תכננתי לפחד מלהתייחס לשום דבר

that was not good for children,

שאינו טוב עבור ילדים,

whether that made me liked or not.

בין אם זה יגרום שיאהבו אותי או לא.

I am a leader,

אני מנהיגה,

so I know I cannot do anything alone.

אז אני יודעת שאיני יכולה לעשות כל דבר לבד.

So, I assembled a top-notch leadership team

לכן, כינסתי צוות מנהיגות מהטובים ביותר

who believed in the possibility of all the children,

אשר האמינו ביכולתם של כל הילדים,

and together, we tackled the small things,

וביחד, טיפלנו בדברים הקטנים,

like resetting every single locker combination by hand

כמו איפוס הקומבינציות בלוקרים בצורה ידנית

so that every student could have a secure locker.

כך שלכל תלמיד יהיה לוקר בטוח.

We decorated every bulletin board in that building

קישטנו כל לוח בבנין הזה

with bright, colorful, and positive messages.

במסרים חיוביים, וצבעוניים.

We took the chains off the front doors of the school.

הורדנו את הכבלים מדלתות הכניסה של בית הספר.

We got the lightbulbs replaced,

החלפנו את נורות התאורה,

and we cleaned every classroom to its core,

וניקינו כל כיתה עד היסוד,

recycling every, every textbook that was not needed,

מיחזרנו כל ספר לימוד שלא נצרך,

and discarded thousands of old materials and furniture.

והשלכנו אלפי חומרים ישנים וריהוט.

We used two dumpsters per day.

השתמשנו בשני מיכלי אשפה ליום.

And, of course, of course,

וגם, כמובן, כמובן,

we tackled the big stuff,

טיפלנו בדברים הגדולים,

like rehauling the entire school budget

כמו הכנסת שינויים בכל תקציב בית הספר

so that we can reallocate funds to have more teachers and support staff.

כדי שנוכל להקצות מחדש כספים כדי שיהיו לנו מורים נוספים וצוות תמיכה.

We rebuilt the entire school day schedule from scratch

בנינו מחדש את מערכת השעות היומית

to add a variety of start and end times,

כדי להוסיף גיוון של שעות התחלה וסוף,

remediation, honors courses,

הכנת תיקונים, קורסים למצטיינים,

extracurricular activities, and counseling,

פעילויות חוץ לימודיות, וייעוץ.

all during the school day.

הכל במשך יום הלימודים.

All during the school day.

הכל במשך יום הלימודים.

We created a deployment plan

יסדנו תוכנית פריסה

that specified where every single support person and police officer would be

המציינת היכן נמצא כל איש תמיכה או קצין שיטור

every minute of the day,

כל דקה ביום,

and we monitored at every second of the day,

ופיקחנו כל דקה ביום,

and, our best invention ever,

וההמצאה הטובה ביותר שלנו אי פעם,

we devised a schoolwide discipline program

הגינו תוכנית משמעת סובבת בתי ספר

titled "Non-negotiables."

שכונתה "הבלתי סחירים.״

It was a behavior system --

זו היתה מערכת התנהגות --

designed to promote positive behavior at all times.

שעוצבה בכדי לקדם התנהגות חיובית בכל זמן.

The results?

התוצאות?

Strawberry Mansion was removed from the Persistently Dangerous List

בית הספר Strawberry Mansion הוסר מרשימת בתי הספר המסוכנים

our first year after being --

בשנה הראשונה אחרי שהיינו --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

after being on the Persistently Dangerous List for five consecutive years.

אחרי שהיינו ברשימת המסוכנים במשך חמש שנים רצופות.

Leaders make the impossible possible.

מנהיגים עושים את הבלתי אפשרי - אפשרי.

That brings me to my second slogan:

זה מביא אותי לסיסמא השנייה שלי:

So what? Now what?

אז מה? עכשיו מה?

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When we looked at the data,

כשהסתכלנו על המידע,

and we met with the staff,

ופגשנו את הצוות,

there were many excuses

היו הרבה תירוצים

for why Strawberry Mansion was low-performing and persistently dangerous.

מדוע Strawberry Mansion היה מסוכן ועם רמת השגיות נמוכה.

They said that only 68 percent of the kids come to school on a regular basis,

הם אמרו שרק 68 אחוז מהילדים באים לבית הספר על בסיס רגיל,

100 percent of them live in poverty,

100 אחוז מהם חיים בעוני,

only one percent of the parents participate,

רק אחוז אחד מההורים משתתפים,

many of the children

הרבה מהילדים

come from incarceration and single-parent homes,

באים ממאסר או מבתים חד הוריים,

39 percent of the students have special needs,

39 אחוז מהתלמידים הם בעלי צרכים מיוחדים,

and the state data revealed

ונתוני המידע גילו

that six percent of the students were proficient in algebra,

ששישה אחוזים מהתלמידים היו מיומנים באלגברה,

and 10 were proficient in literature.

ו-10 אחוז היו מיומנים בספרות.

After they got through telling us all the stories

לאחר שסיימו לספר לנו סיפורים

of how awful the conditions and the children were,

על התלמידים והתנאים המחפירים,

I looked at them,

הסתכלתי עליהם,

and I said, "So what. Now what?

ואמרתי, ״אז מה. מה עכשיו?

What are we gonna do about it?"

מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לזה?״

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Eliminating excuses at every turn became my primary responsibility.

השמדת תירוצים בכל פינה נהיתה אחריותי הראשונית.

We addressed every one of those excuses

התייחסנו לכל אחד מהתירוצים הללו

through a mandatory professional development,

באמצעות פיתוח מקצועי מַנְדָּטוֹרִי,

paving the way for intense focus on teaching and learning.

שסלל את הדרך להתמקדות אינטנסיבית בלימוד ובלמידה.

After many observations,

לאחר הרבה תצפיות,

what we determined was that teachers knew what to teach

מה שהסקנו היה שמורים ידעו מה ללמד

but they did not know how to teach

אך לא ידעו כיצד ללמד

so many children with so many vast abilities.

כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה יכולות רחבות.

So, we developed a lesson delivery model for instruction

לכן, פיתחנו מודל שיעור להוראה

that focused on small group instruction,

שהתמקד בהוראת קבוצה קטנה,

making it possible for all the students to get their individual needs met

דבר שאיפשר לכל התלמידים לקבל את צרכיהם האינדיבידואליים

in the classroom.

בכיתה.

The results?

התוצאות?

After one year, state data revealed

לאחר שנה אחת, הנתונים גילו

that our scores have grown by 171 percent in Algebra

שהציונים שלנו גדלו ב-171 אחוז באלגברה

and 107 percent in literature.

וב- 107 אחוז בספרות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We have a very long way to go,

יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת,

a very long way to go,

דרך ארוכה ללכת,

but we now approach every obstacle with a "So What. Now What?" attitude.

אך עכשיו אנו ניגשים לכל מכשול בגישת ״אז מה. מה עכשיו?״

And that brings me to my third and final slogan.

וזה מביא אותי לסיסמא השלישית והאחרונה שלי.

(Laughter)

(צחוק)

If nobody told you they loved you today,

אם אף אחד לא אמר לכם שהוא אוהב אתכם היום

you remember I do, and I always will.

תזכרו שאני כן, ותמיד אאהב.

My students have problems:

לתלמידים שלי יש בעיות:

social, emotional and economic problems

בעיות חברתיות, רגשיות וכלכליות

you could never imagine.

שלעולם לא תדמיינו.

Some of them are parents themselves,

חלקם הם הורים בעצמם,

and some are completely alone.

וחלקם לגמרי לבדם.

If someone asked me my real secret

אם מישהו היה שואל מהו הסוד האמיתי שלי

for how I truly keep Strawberry Mansion moving forward,

לשמירה על התקדמותו של Strawberry Mansion,

I would have to say that I love my students

הייתי מוכרחה לומר שאני אוהבת את תלמידיי

and I believe in their possibilities

ואני מאמינה ביכולות שלהם

unconditionally.

בצורה שאינה תלויה בדבר.

When I look at them,

כשאני מביטה בהם,

I can only see what they can become,

אני יכולה רק לראות למה הם יהיו,

and that is because I am one of them.

וזאת מכיון שאני אחת מהם.

I grew up poor in North Philadelphia too.

גם אני גדלתי בעוני בצפון פילדלפיה.

I know what it feels like to go to a school that's not a school.

אני יודעת מהי ההרגשה כשהולכים לבית ספר שאינו בית ספר.

I know what it feels like to wonder

אני יודעת את ההרגשה - לדמיין

if there's ever going to be any way out of poverty.

אם אי פעם יהיה דרך לצאת ממעגל העוני.

But because of my amazing mother,

אך הודות לאימא המופלאה שלי,

I got the ability to dream

קיבלתי את היכולת לחלום

despite the poverty that surrounded me.

למרות העוני שסבב אותי.

So --

אז --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

if I'm going to push my students

אם אני הולכת לדחוף את תלמידיי

toward their dream and their purpose in life,

לעבר החלום שלהם ומטרתם בחיים,

I've got to get to know who they are.

אני חייבת להכיר אותם.

So I have to spend time with them,

אז אני חייבת להקדיש להם זמן,

so I manage the lunchroom every day.

ולכן אני מנהלת את חדר האוכל כל יום.

(Laughter)

(צחוק)

And while I'm there,

ובזמן שאני שם,

I talk to them about deeply personal things,

אני מדברת איתם על דברים אישיים עמוקים,

and when it's their birthday,

וכשמגיע יום ההולדת שלהם,

I sing "Happy Birthday"

אני שרה ״יום הולדת שמח״

even though I cannot sing at all.

למרות שאיני יכולה לשיר בכלל.

(Laughter)

(צחוק)

I often ask them,

אני לעתים שואלת אותם,

"Why do you want me to sing when I cannot sing at all?"

״מדוע אתם רוצים שאשיר כשאני איני יכולה לשיר בכלל?״

(Laughter)

(צחוק)

And they respond by saying,

והם עונים,

"Because we like feeling special."

״כי אנחנו אוהבים להרגיש מיוחדים.״

We hold monthly town hall meetings

אנחנו מקיימים פגישות חודשיות

to listen to their concerns,

כדי להקשיב לדאגותיהם,

to find out what is on their minds.

לגלות מה שבמחשבותיהם.

They ask us questions like, "Why do we have to follow rules?"

הן שואלים אותנו שאלות כמו, ״למה אנחנו צריכים לציית להוראות?״

"Why are there so many consequences?"

״מדוע יש כל כך הרבה השלכות?״

"Why can't we just do what we want to do?"

״למה אנחנו לא יכולים פשוט לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות?״

(Laughter)

(צחוק)

They ask, and I answer each question honestly,

הם שואלים ואני עונה על כל שאלה בכנות,

and this exchange in listening helps to clear up any misconceptions.

והשיח הזה בהקשבה עוזר להפיג את כל האי הבנות.

Every moment is a teachable moment.

כל רגע הוא רגע של לימוד.

My reward,

השכר שלי,

my reward

השכר שלי

for being non-negotiable in my rules and consequences

בהיותי בלתי גמישה בחוקים שלי ובהשלכות

is their earned respect.

הוא הכבוד שלהם כלפיי.

I insist on it,

אני מתעקשת על זה,

and because of this, we can accomplish things together.

והודות לכך, אנו יכולים להשיג דברים ביחד.

They are clear about my expectations for them,

הם יודעים היטב על ציפיותיי בשבילם,

and I repeat those expectations every day over the P.A. system.

ואני חוזרת על אותם ציפיות כל יום במערכת הכריזה.

I remind them --

אני מזכירה להם --

(Laughter)

(צחוק)

I remind them of those core values

אני מזכירה להם את אותם עקרונות יסוד

of focus, tradition, excellence,

של מיקוד, מסורת, מצוינות,

integrity and perseverance,

יושר והתמדה,

and I remind them every day

ואני מזכירה להם בכל יום

how education can truly change their lives.

כיצד חינוך באמת יכול לשנות חיים.

And I end every announcement the same:

ואני מסיימת כל הכרזה באותם מילים:

"If nobody told you they loved you today,

"אם אף אחד לא אומר לכם שהוא אוהב אתכם היום,

you remember I do,

זכרו שאני כן,

and I always will."

ותמיד אוהב אתכם."

Ashley's words

מילותיה של אשלי

of "Miss, Miss,

"גברתי, גברתי,

this is not a school,"

זה לא בית ספר,"

is forever etched in my mind.

לעולם חרוטים בזיכרוני.

If we are truly going to make real progress

אם אנו באמת רוצים להתקדם

in addressing poverty,

בטיפול בעוני,

then we have to make sure

אז אנו חייבים לוודא

that every school that serves children in poverty

שכל בית ספר המשרת ילדים החיים בעוני

is a real school,

הוא בית ספר אמיתי,

a school, a school --

בית ספר, בית ספר --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

a school that provides them with knowledge

בית ספר שמספק להם ידע

and mental training to navigate the world around them.

ותרגול מנטלי כדי לנווט את העולם הסובב אותם

I do not know all the answers,

איני יודעת את כל התשובות,

but what I do know is for those of us who are privileged

אך מה שאני כן יודעת הוא שלאלו בינינו שזכו

and have the responsibility of leading a school that serves children in poverty,

ויש להם את האחריות להנהיג בית ספר המשרת ילדים החיים בעוני,

we must truly lead,

אנו מוכרחים להנהיג באמת,

and when we are faced with unbelievable challenges,

וכשאנו ניצבים מול אתגרים בלתי אפשריים,

we must stop and ask ourselves, "So what. Now what?

אנו מוכרחים לעצור ולשאול את עצמנו, "אז מה. מה עכשיו?

What are we going to do about it?"

מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לזה?"

And as we lead,

וכשאנו מנהיגים,

we must never forget

איננו יכולים לשכוח

that every single one of our students

שכל אחד מהתלמידים שלנו

is just a child,

הוא רק ילד,

often scared by what the world tells them they should be,

לעתים מפחד ממה שהעולם אומר להם להיות,

and no matter what the rest of the world tells them they should be,

ולא משנה מה שאר העולם יאמר להם להיות,

we should always provide them with hope,

אנחנו צריכים תמיד לספק להם תקווה,

our undivided attention,

תשומת הלב שלנו הבלתי מעורערת,

unwavering belief in their potential,

האמונה השלמה בפוטנציאל שלהם,

consistent expectations,

ציפיות תמידיות,

and we must tell them often,

ואנו מוכרחים לומר להם לעתים קרובות,

if nobody told them they loved them today,

אם אף אחד לא אמר להם שהוא אוהב אותם היום,

remember we do, and we always will.

זכרו שאנחנו כן, ותמיד נאהב אתכם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you, Jesus.

תודה לכם, ישו.