Wael Ghonim: Inside the Egyptian revolution

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

This is Revolution 2.0.

זוהי מהפיכה גירסה 2.0.

No one was a hero. No one was a hero.

אין בה גיבור. אין בה אף גיבור אחד.

Because everyone was a hero.

מכיוון שכולם היו גיבורים.

Everyone has done something.

כולם תרמו את חלקם.

We all use Wikipedia.

כולנו משתמשים בוויקיפדיה.

If you think of the concept of Wikipedia

ויקיפדיה מבוססת על כך

where everyone is collaborating on content,

שכולם תורמים לתוכן.

and at the end of the day

ובסופו של דבר בנינו

you've built the largest encyclopedia in the world.

את האנציקלופדיה הגדולה ביותר בעולם.

From just an idea that sounded crazy,

מרעיון שנשמע משוגע,

you have the largest encyclopedia in the world.

קיבלנו את האנציקלופדיה הגדולה ביותר בעולם.

And in the Egyptian revolution,

במהפיכה המצרית,

the Revolution 2.0,

מהפיכה גירסה 2.0,

everyone has contributed something,

כולם תרמו את חלקם --

small or big. They contributed something --

חלק קטן או גדול - כולם תרמו משהו --

to bring us

ויצרו את אחד הסיפורים

one of the most inspiring stories

מעוררי ההשראה

in the history of mankind

בהיסטוריה האנושית

when it comes to revolutions.

של המהפיכות.

It was actually really inspiring

זה היה מעורר השראה

to see all these Egyptians completely changing.

לראות איך המצרים כולם עוברים מהפך.

If you look at the scene,

אם נבחן את הרקע -

Egypt, for 30 years, had been in a downhill --

מצרים הדרדרה במשך 30 שנים --

going into a downhill.

במדרון חלקלק.

Everything was going bad.

הכל היה גרוע.

Everything was going wrong.

הכל היה משובש.

We only ranked high when it comes to poverty,

זכינו לדירוג גבוה רק בנוגע לעוני,

corruption,

שחיתות,

lack of freedom of speech,

שלילת חופש הדיבור,

lack of political activism.

ושלילת פעילות פוליטית.

Those were the achievements

אלה היו ההישגים

of our great regime.

של השלטון הדגול שלנו.

Yet, nothing was happening.

ובכל זאת, שום דבר לא קרה.

And it's not because people were happy

ולא משום שהאנשים היו מאושרים

or people were not frustrated.

או לא מתוסכלים.

In fact, people were extremely frustrated.

למעשה, אנשים היו מאוד מתוסכלים.

But the reason why everyone was silent

אבל כולם ישבו בשקט

is what I call the psychological barrier of fear.

בגלל המחסום הפסיכולוגי של הפחד.

Everyone was scared.

כולם פחדו.

Not everyone. There were actually a few brave Egyptians

למען האמת, לא כולם. היו כמה מצרים אמיצים,

that I have to thank for being so brave --

וברצוני להודות להם על אומץ ליבם.

going into protests as a couple of hundred,

הם יצאו להפגנות של כמה מאות איש,

getting beaten up and arrested.

הוכו ונאסרו.

But in fact, the majority were scared.

אבל, למעשה, הרוב היה שרוי בפחד.

Everyone did not want really

הם לא רצו

to get in trouble.

להסתבך בצרות.

A dictator cannot live without the force.

דיקטטור לא יכול לשרוד בלי שימוש בכוח.

They want to make people live in fear.

הם רוצים לגרום לאנשים לחיות בפחד.

And that psychological barrier of fear

והמחסום הפסיכולוגי הזה של הפחד

had worked for so many years,

עשה את שלו במשך שנים רבות.

and here comes the Internet,

ואז הגיעו האינטרנט,

technology, BlackBerry, SMS.

הטכנולוגיה, הבלקברי, הסמסים.

It's helping all of us to connect.

הם מקשרים בין כולנו.

Platforms like YouTube, Twitter, Facebook

פלטפורמות כמו יוטיוב, טוויטר, פייסבוק

were helping us a lot

סייעו לנו רבות.

because it basically gave us the impression that, "Wow, I'm not alone.

הם העניקו לנו את התחושה ש"וואו, אני לא לבד.

There are a lot of people who are frustrated."

הרבה אנשים מתוסכלים."

There are lots of people who are frustrated.

הרבה מאוד אנשים מתוסכלים.

There are lots of people who actually share the same dream.

הרבה מאוד אנשים חולקים אותו חלום.

There are lots of people who care about their freedom.

הרבה מאוד אנשים צמאים לחופש.

They probably have the best life in the world.

החיים שלהם יכולים להיות מהטובים בעולם.

They are living in happiness. They are living in their villas.

הם חיים באושר. יש להם וילות.

They are happy. They don't have problems.

הם מאושרים; אין להם בעיות.

But they are still feeling the pain of the Egyptian.

אבל בכל זאת הם חשים את כאבם של אנשי מצרים.

A lot of us, we're not really happy

רבים מאיתנו לא באמת מאושרים

when we see a video of an Egyptian man

כשאנחנו רואים בסרט גבר מצרי

who's eating the trash

אוכל מהזבל

while others are stealing

בעוד אחרים גונבים

billions of Egyptian pounds

מיליארדי לירות מצריות

from the wealth of the country.

מעושר המדינה.

The Internet has played a great role,

לאינטרנט היה תפקיד חשוב ביותר.

helping these people to speak up their minds,

הוא סייע לאנשים האלה להביע את עמדתם,

to collaborate together, to start thinking together.

לשתף פעולה, להתחיל לחשוב יחד.

It was an educational campaign.

זה היה מסע פרסום חינוכי.

Khaled Saeed was killed

חאלד סעיד נהרג

in June 2010.

ביוני 2010.

I still remember the photo.

אני עדיין זוכר את התמונה.

I still remember every single detail of that photo.

אני עדיין זוכר כל פרט ופרט בתמונה הזו.

The photo was horrible.

התמונה היתה מחרידה.

He was tortured,

עינו אותו,

brutally tortured to death.

עינו אותו באכזריות עד מוות.

But then what was the answer of the regime?

ומה היתה תגובת השלטונות?

"He choked on a pile of hash" --

"הוא נחנק כשניסה לבלוע חשיש."

that was their answer:

זאת היתה התגובה שלהם:

"He's a criminal.

"הוא פושע.

He's someone who escaped from all these bad things."

הוא ניסה לברוח בגלל פשעיו."

But people did not relate to this.

אבל אנשים לא קנו את זה.

People did not believe this.

אנשים לא האמינו.

Because of the Internet, the truth prevailed

בזכות האינטרנט, האמת יצאה לאור

and everyone knew the truth.

וכולם ידעו מהי האמת.

And everyone started to think that "this guy could be my brother."

וכולם התחילו לחשוב ש"הבחור הזה היה יכול להיות האח שלי."

He was a middle-class guy.

הוא היה בחור מהמעמד הבינוני.

His photo was remembered by all of us.

כולנו זוכרים את התמונה שלו.

A page was created.

נוצר דף פייסבוק.

An anonymous administrator

מנהל אנונימי

was basically inviting people to join the page,

הזמין אנשים להצטרף לדף.

and there was no plan.

לא היתה שום תוכנית.

"What are we going to do?" "I don't know."

"מה עושים עכשיו?" "אין לי מושג."

In a few days, tens of thousands of people there --

תוך מספר ימים, עשרות אלפי אנשים --

angry Egyptians

מצרים כועסים

who were asking the ministry of interior affairs,

דרשו משר הפנים,

"Enough.

"לא עוד.

Get those who killed this guy.

חפש את האחראים לרצח

To just bring them to justice."

והבא אותם למשפט."

But of course, they don't listen.

אבל כמובן אף אחד לא הקשיב.

It was an amazing story --

זהו סיפור מדהים --

how everyone started feeling the ownership.

כולם התחילו להרגיש שהם חלק מהעניין.

Everyone was an owner in this page.

כולם הרגישו שהדף הזה שייך להם.

People started contributing ideas.

אנשים התחילו לתרום רעיונות.

In fact, one of the most ridiculous ideas

למעשה, אחד הרעיונות הכי מגוחכים היה,

was, "Hey, let's have a silent stand.

"הי, בואו נארגן עצרת שקטה.

Let's get people to go in the street,

בואו נוציא אנשים לרחובות,

face the sea, their back to the street,

נעמוד עם הפנים אל הים, הגב אל הרחוב,

dressed in black, standing up silently for one hour,

נלבש שחורים, ונעמוד בשקט במשך שעה

doing nothing and then just leaving,

בלי לעשות דבר ונתפזר

going back home."

בחזרה לבתים."

For some people, that was like, "Wow, silent stand.

חלק מהאנשים לגלגו, "וואו, עצרת שקטה.

And next time it's going to be vibration."

ובפעם הבאה נעשה קצת רעש?"

People were making fun of the idea.

אנשים לגלגו על הרעיון.

But actually when people went to the street --

אבל, בפועל, כשאנשים יצאו לרחוב --

the first time it was thousands of people

בפעם הראשונה היו

in Alexandria --

אלפי אנשים באלכסנדריה --

it felt like -- it was amazing. It was great

התחושה היתה מדהימה. זה היה ענק.

because it connected people from the virtual world,

נוצר קשר בעולם האמיתי

bringing them to the real world,

בין אנשים מהעולם הוירטואלי.

sharing the same dream,

אנשים שחולקים אותו חלום,

the same frustration, the same anger,

אותו תסכול, אותו זעם,

the same desire for freedom.

אותה תשוקה לחופש.

And they were doing this thing.

והם הוציאו לפועל את הרעיון.

But did the regime learn anything? Not really.

האם השלטונות למדו משהו? לא ממש.

They were actually attacking them.

הם תקפו אותם.

They were actually abusing them,

הם התעללו בהם,

despite the fact of how peaceful these guys were --

למרות שהם עמדו בשקט --

they were not even protesting.

הם אפילו לא הפגינו.

And things had developed

והדברים התפתחו משם

until the Tunisian revolution.

עד למהפכה בתוניסיה.

This whole page was, again,

הדף הזה נוהל

managed by the people.

על ידי האנשים.

In fact, the anonymous admin job

תפקידו של המנהל האנונימי

was to collect ideas,

היה לאסוף רעיונות,

help people to vote on them

לסייע לאנשים להצביע עבורם,

and actually tell them what they are doing.

ואז להודיע מה הוחלט לעשות.

People were taking shots and photos;

אנשים צילמו תמונות;

people were reporting violations of human rights in Egypt;

אנשים דיווחו על הפרות זכויות אדם במצרים;

people were suggesting ideas,

אנשים הציעו רעיונות,

they were actually voting on ideas,

ערכו הצבעה

and then they were executing the ideas; people were creating videos.

והוציאו אותם לפועל; אנשים צילמו סרטי וידיאו.

Everything was done by the people to the people,

הכל התבצע ע"י אנשים למען האנשים,

and that's the power of the Internet.

זהו כוחו של האינטרנט.

There was no leader.

לא היה מנהיג בודד.

The leader was everyone on that page.

כל משתתפי הדף היו המנהיגים.

The Tunisian experiment, as Amir was saying,

הניסיון מתוניסיה, כפי שאמיר אמר,

inspired all of us, showed us that there is a way.

נתן לכולנו השראה, הראה לנו שיש דרך.

Yes we can. We can do it.

כן אנחנו יכולים. אנחנו יכולים לעשות את זה.

We have the same problems;

אנו סובלים מאותן בעיות,

we can just go in the streets.

אנחנו יכולים פשוט לצאת לרחובות.

And when I saw the street on the 25th,

וכשראיתי את הרחובות ב-25

I went back and said,

אמרתי,

"Egypt before the 25th

"מצרים לפני ה-25

is never going to be Egypt after the 25th.

לא תהיה אותה מצרים של אחרי ה-25.

The revolution is happening.

המהפיכה בעיצומה.

This is not the end,

זהו לא הסוף,

this is the beginning of the end."

זוהי תחילתו של הסוף."

I was detained on the 27th night.

עצרו אותי בליל ה-27.

Thank God I announced the locations and everything.

תודה לאל. הודעתי על המיקומים וכל השאר.

But they detained me.

אבל הם עצרו אותי.

And I'm not going to talk about my experience, because this is not about me.

ולא אדבר על מה שקרה לי. לא מדובר בי.

I was detained for 12 days,

הייתי במעצר במשך 12 יום,

blindfolded, handcuffed.

עם כיסוי על העיניים ואזיקים על הידיים.

And I did not really hear anything. I did not know anything.

לא שמעתי כלום. לא ידעתי כלום.

I was not allowed to speak with anyone.

לא הרשו לי לדבר עם אף אחד.

And I went out.

ואז שוחררתי.

The next day I was in Tahrir.

ביום המחרת הייתי בתחריר.

Seriously, with the amount of change I had noticed in this square,

כשראיתי את עוצמת השינוי בכיכר -

I thought it was 12 years.

חשבתי שנעדרתי 12 שנים.

I never had in my mind

מעולם לא חשבתי

to see this Egyptian,

שאזכה לראות את המצרי הזה -

the amazing Egyptian.

המצרי המדהים.

The fear is no longer fear.

הפחד כבר אינו פחד.

It's actually strength -- it's power.

הוא למעשה חוסן -- הוא כוח.

People were so empowered.

אנשים היו מלאי עוצמה.

It was amazing how everyone was so empowered

העוצמה של האנשים היתה מדהימה.

and now asking for their rights.

עכשיו הם דרשו את זכויותיהם.

Completely opposite.

מהפך מושלם.

Extremism became tolerance.

קיצוניות הפכה לסובלנות.

Who would [have] imagined before the 25th,

מי היה מאמין לפני ה-25,

if I tell you that hundreds of thousands of Christians are going to pray

אם הייתי אומר שמאות אלפי נוצרים יתפללו

and tens of thousands of Muslims are going to protect them,

ועשרות אלפי מוסלמים יגנו עליהם,

and then hundreds of thousands of Muslims are going to pray

ואז מאות אלפי מוסלמים יתפללו

and tens of thousands of Christians are going to protect them --

ועשרות אלפי נוצרים יגנו עליהם --

this is amazing.

זה פשוט מדהים.

All the stereotypes

כל הסטראוטיפים

that the regime was trying to put on us

שהשלטונות ניסו לכפות עלינו

through their so-called propaganda, or mainstream media,

באמצעות התעמולה באמצעי התקשורת המרכזיים

are proven wrong.

הוכחו כשגויים.

This whole revolution showed us

המהפיכה הזו הוכיחה לנו

how ugly such a regime was

כמה מנוולים היו השלטונות,

and how great and amazing

וכמה גדולים ונפלאים

the Egyptian man, the Egyptian woman,

הם הגברים המצריים, הנשים המצריות.

how simple and amazing these people are

כמה פשוטים ומדהימים האנשים האלה

whenever they have a dream.

כשיש להם חלום.

When I saw that,

כשראיתי את זה,

I went back and I wrote on Facebook.

חזרתי לפייסבוק וכתבתי.

And that was a personal belief,

זו היתה אמונה אישית שלי,

regardless of what's going on,

בלתי תלויה בהתרחשויות,

regardless of the details.

בלתי תלויה בפרטים הקטנים.

I said that, "We are going to win.

כתבתי, "אנחנו ננצח.

We are going to win because we don't understand politics.

אנחנו ננצח כי אנחנו לא מבינים בפוליטיקה.

We're going to win because we don't play their dirty games.

אנחנו ננצח כי אנחנו לא משחקים את המשחק המלוכלך שלהם.

We're going to win because we don't have an agenda.

אנחנו ננצח כי אין לנו אג'נדה.

We're going to win because the tears that come from our eyes

אנחנו ננצח כי הדמעות שזולגות מעינינו

actually come from our hearts.

נובעות מליבנו.

We're going to win because we have dreams.

אנחנו ננצח כי יש לנו חלומות.

We're going to win because we are willing to stand up for our dreams."

אנחנו ננצח כי אנחנו מוכנים לפעול למען החלומות שלנו."

And that's actually what happened. We won.

וזה אכן התגשם. ניצחנו.

And that's not because of anything,

ולא משום סיבה אחרת,

but because we believed in our dream.

אלא משום שהאמנו בחלום שלנו.

The winning here is not

הניצחון לא נוגע

the whole details of what's going to happen in the political scene.

לפרטים של מה שיקרה בזירה הפוליטית.

The winning is the winning of the dignity

הניצחון הוא ניצחון הכבוד עצמי

of every single Egyptian.

של כל מצרי ומצרי.

Actually, I had this taxi driver telling me,

נהג מונית אמר לי,

"Listen, I am breathing freedom.

"תשמע, אני נושם חופש.

I feel that I have dignity

אני מרגיש שחזר הכבוד העצמי שלי,

that I have lost for so many years."

שאבד לפני כל כך הרבה שנים."

For me that's winning,

עבורי - זהו הניצחון,

regardless of all the details.

והוא לא תלוי בכל הפרטים הקטנים.

My last word to you is a statement I believe in,

אסיים במשפט שאני מאמין בו

which Egyptians have proven to be true,

והעם המצרי הוכיח את נכונותו:

that the power of the people

כוחם של האנשים

is much stronger than the people in power.

חזק יותר מהאנשים שכוח השלטון בידם.

Thanks a lot.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]