Deep sea diving ... in a wheelchair | Sue Austin

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

It's wonderful to be here

נפלא להיות כאן ולדבר על המסע שלי,

to talk about my journey,

to talk about the wheelchair

לדבר על כיסא הגלגלים ועל החופש שהוא נתן לי.

and the freedom it has bought me.

I started using a wheelchair 16 years ago

התחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים לפני 16 שנה, כשמחלה ממושכת

when an extended illness

changed the way I could access the world.

שינתה את הגישה הפיזית שלי לעולם.

When I started using the wheelchair,

כשהתחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים, זה היה חופש חדש וכביר.

it was a tremendous new freedom.

I'd seen my life slip away and become restricted.

כבר ראיתי שחיי חומקים ממני ונעשים מוגבלים.

It was like having an enormous new toy.

זה היה כמו לקבל צעצוע גדול וחדש.

I could whiz around and feel the wind in my face again.

יכולתי להסתחרר בו ולחוש שוב את הרוח על פני.

Just being out on the street was exhilarating.

היה מלהיב להיות סתם בחוץ, ברחוב.

But even though I had this newfound joy and freedom,

אבל למרות שנהניתי מהשמחה והחופש החדשים האלה,

people's reaction completely changed towards me.

התגובה של האנשים כלפי השתנתה לגמרי.

It was as if they couldn't see me anymore,

זה היה כאילו הם כבר לא רואים אותי,

as if an invisibility cloak had descended.

כאילו ירדה עלי גלימת היעלמות.

They seemed to see me in terms of their assumptions

הם כאילו ראו אותי לפי הנחות היסוד שלהם

of what it must be like to be in a wheelchair.

מבחינת ההרגשה להיות בכיסא-גלגלים.

When I asked people their associations with the wheelchair,

כששאלתי אנשים על האסוציאציות שמעורר בהם כיסא הגלגלים,

they used words like "limitation," "fear,"

הם השתמשו במלים כמו "מוגבלות", "פחד", "רחמים" ו"נכות".

"pity" and "restriction."

I realized I'd internalized these responses

הבנתי שמאז ומתמיד הפכתי תגובות אלה לחלק מזהותי

and it had changed who I was on a core level.

ושזה שינה אותי ברמה עמוקה ביותר.

A part of me had become alienated from myself.

חלק ממני הפך לזר לי.

I was seeing myself not from my perspective,

ראיתי את עצמי לא מנקודת מבטי,

but vividly and continuously from the perspective

אלא בבירור ובהתמדה מנקודת המבט של תגובתו של הזולת.

of other people's responses to me.

As a result, I knew I needed to make my own stories

ולכן ידעתי שעלי לכתוב סיפורים משלי אודות החוויה הזו,

about this experience,

new narratives to reclaim my identity.

נרטיבים חדשים, כדי להשיב לעצמי את זהותי.

["Finding Freedom: 'By creating our own stories we learn to take the texts of our lives as seriously as we do 'official' narratives.' — Davis 2009, TEDx Women"]

למצוא חופש: בכתבנו את סיפורינו-אנו, אנחנו לומדים להתייחס לכתבי-חיינו באותה רצינות כמו לנרטיבים 'רשמיים'.

I started making work

התחלתי ליצור אמנות שמטרתה למסור משהו

that aimed to communicate something

of the joy and freedom I felt when using a wheelchair --

אודות החדווה והחופש שחשתי בעת השימוש בכיסא-גלגלים --

a power chair -- to negotiate the world.

כיסא חשמלי/כיסא-כוח -- כדי להתמודד עם העולם.

I was working to transform these internalized responses,

עבדתי על המרת אותן תגובות שהפנמתי,

to transform the preconceptions that had so shaped

אותן דעות מוקדמות שעיצבו במידה כה רבה את זהותי

my identity when I started using a wheelchair,

כשהתחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים,

by creating unexpected images.

ע"י יצירת דימויים לא-צפויים.

The wheelchair became an object to paint and play with.

כיסא הגלגלים הפך לעצם המשמש לציור ולמשחק.

When I literally started leaving

כשהתחלתי להותיר עקבות, פשוטו כמשמעו, לחדוותי ולחירותי,

traces of my joy and freedom,

it was exciting to see

היה מרגש לראות את תגובותיהם המתעניינות והמופתעות של האנשים.

the interested and surprised responses from people.

It seemed to open up new perspectives,

נראה שזה עורר נקודות-מבט חדשות,

and therein lay the paradigm shift.

וזה תרם לשינוי בחשיבה.

It showed that an arts practice

זה הוכיח שעיסוק באמנות יכול לעצב מחדש זהות

can remake one's identity

and transform preconceptions by revisioning the familiar.

ולשנות דעות מוקדמות בעזרת מבט מחודש על המוכּר.

So when I began to dive, in 2005,

אז כשהתחלתי לצלול, ב-2005,

I realized scuba gear extends your range of activity

תפשתי שציוד הצלילה מרחיב את תחום הפעילות

in just the same way as a wheelchair does,

ממש כמו כיסא-גלגלים,

but the associations attached to scuba gear

אבל האסוציאציות שמעלה ציוד צלילה הן של ריגוש והרפתקה,

are ones of excitement and adventure,

completely different to people's responses to the wheelchair.

בשונה לגמרי מהתגובות שמעורר כיסא-גלגלים.

So I thought, "I wonder what'll happen

אז חשבתי לעצמי:

"מעניין מה יקרה אם אחבר בין שני אלה."

if I put the two together?" (Laughter) (Applause)

[צחוק ומחיאות כפיים]

And the underwater wheelchair that has resulted

וכיסא הגלגלים התת-מימי שנולד מכך

has taken me on the most amazing journey

לקח אותי למסע מופלא ביותר לאורך 7 השנים האחרונות.

over the last seven years.

So to give you an idea of what that's like,

וכדי לתת לכם מושג איך זה,

I'd like to share with you one of the outcomes

אני רוצה לשתף אתכם באחת התוצאות של יצירת החזיון הזה,

from creating this spectacle,

and show you what an amazing journey it's taken me on.

ולהראות לכם לאיזה מסע מופלא זה לקח אותי.

(Music)

[מוסיקה]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

It is the most amazing experience,

זו חוויה מדהימה ביותר,

beyond most other things I've experienced in life.

יותר מרוב הדברים שחוויתי בימי חיי.

I literally have the freedom to move

היה לי חופש תנועה, פשוטו כמשמעו,

in 360 degrees of space

במרחב של 360 מעלות

and an ecstatic experience of joy and freedom.

ותחושת אקסטזה של חדווה וחופש.

And the incredibly unexpected thing

ומשהו לא-צפוי עד להפתיע

is that other people seem to see and feel that too.

היה שנראה שאנשים אחרים רואים וחשים זאת גם הם.

Their eyes literally light up,

עיניהם ממש בורקות, והם אומרים דברים כמו:

and they say things like, "I want one of those,"

"גם אני רוצה כזה,"

or, "If you can do that, I can do anything."

או, "אם את יכולה לעשות את זה, אני יכול לעשות הכל."

And I'm thinking, it's because in that moment

ונראה לי שזה בגלל שבאותו רגע

of them seeing an object

שהם רואים עצם מסוים ללא מסגרת ההתייחסות שלו,

they have no frame of reference for,

or so transcends the frames of reference

או שזה חורג ממסגרות ההתייחסות שיש להם עבור כיסא הגלגלים,

they have with the wheelchair,

they have to think in a completely new way.

זה מאלץ אותם לחשוב בדרך חדשה לגמרי.

And I think that moment of completely new thought

לדעתי, אותו רגע של מחשבה חדשה לגמרי

perhaps creates a freedom

יוצר אולי חופש

that spreads to the rest of other people's lives.

שמתפשט ומגיע עד חייהם של אנשים אחרים.

For me, this means that they're seeing

מבחינתי זה אומר שהם רואים את ערכו של השוני,

the value of difference,

the joy it brings

את השמחה שזה מביא,

when instead of focusing on loss or limitation,

במקום להישאר ממוקדים באובדן או במגבלה,

we see and discover the power and joy

אנו רואים ומגלים את העוצמה והשמחה

of seeing the world from exciting new perspectives.

שטמונים בראיית העולם מנקודות-מבט חדשות ומלהיבות.

For me, the wheelchair becomes

עבורי, כיסא הגלגלים הופך לאמצעי של שינוי.

a vehicle for transformation.

In fact, I now call the underwater wheelchair "Portal,"

למעשה, אני מכנה כעת את כיסא הגלגלים התת-מימי: "שער",

because it's literally pushed me through

כי הוא ממש הדף והעביר אותי

into a new way of being,

למצב הוויה חדש,

into new dimensions and into a new level of consciousness.

למימדים חדשים ולרמה חדשה של מודעות.

And the other thing is,

ודבר נוסף:

that because nobody's seen or heard

מכיוון שאיש לא ראה או שמע

of an underwater wheelchair before,

על כיסא-גלגלים תת-מימי עד עתה,

and creating this spectacle is about creating

ויצירת החזיון הזה היא יצירה

new ways of seeing, being and knowing,

של צורות ראיה, הוויה וידיעה חדשות,

now you have this concept in your mind.

יש לכם כעת המושג הזה בראש.

You're all part of the artwork too.

וכעת גם אתם מהווים חלק מיצירת האמנות הזו.

(Applause)

[מחיאות כפיים]