Sarah Kaminsky: My father the forger

Translator: federica bonaldi Reviewer: Thomas VANDENBOGAERDE

מתרגם: Rafi Taglicht מבקר: Ido Dekkers

I am the daughter of a forger,

אני בתו של זייפן,

not just any forger ...

לא סתם זייפן...

When you hear the word "forger," you often understand "mercenary."

כאשר שומעים את המילה "זייפן" מבינים פעמים רבות "שכיר חרב".

You understand "forged currency," "forged pictures."

מבינים "כסף מזוייף", "תמונות מזויפות".

My father is no such man.

אבי אינו אדם מסוג זה.

For 30 years of his life,

במשך 30 שנה מחייו,

he made false papers --

הוא הכין תעודות מזויפות --

never for himself, always for other people,

מעולם לא עבור עצמו, תמיד עבור אחרים,

and to come to the aid of the persecuted and the oppressed.

על מנת לסייע לנרדפים ולמדוכאים.

Let me introduce him.

הרשו לי להציג אותו.

Here is my father at age 19.

הנה אבי בגיל 19.

It all began for him during World War II,

עבורו הכל החל במהלך מלחמת העולם השניה,

when at age 17 he found himself thrust

כאשר בגיל שבע עשרה מצא עצמו נשאב

into a forged documents workshop.

לתוך בית מלאכה למסמכים מזויפים.

He quickly became the false papers expert of the Resistance.

מהר מאוד הוא הפך למומחה לתעודות מזויפות עבור הרזיסטאנס.

And it's not a banal story --

וזה אינו סיפור בנאלי --

after the liberation he continued

אחרי השחרור הוא המשיך

to make false papers until the '70s.

להכין תעודות מזויפות עד לשנות השבעים.

When I was a child

כאשר הייתי ילדה

I knew nothing about this, of course.

לא ידעתי על כך דבר, כמובן.

This is me in the middle making faces.

זו אני במרכז עושה פרצופים.

I grew up in the Paris suburbs

גדלתי בפרברים של פריז

and I was the youngest of three children.

והייתי הקטנה משלושה ילדים.

I had a "normal" dad like everybody else,

היה לי אבא "נורמאלי" כמו לכולם,

apart from the fact that he was 30 years older than ...

מלבד העובדה שהוא היה 30 שנה מבוגר יותר מאשר...

well, he was basically old enough to be my grandfather.

ובכן, הוא היה למעשה מבוגר מספיק כדי להיות סבי.

Anyway, he was a photographer and a street educator,

בכל אופן, הוא היה צלם וחונך נערי רחוב,

and he always taught us to obey the law very strictly.

והוא תמיד לימד אותנו לציית לחוק בקפדנות רבה.

And, of course, he never talked about his past life

וכמובן, הוא מעולם לא דיבר על עברו

when he was a forger.

כזייפן.

There was, however, an incident I'm going to tell you about,

אף על פי כן, קרתה תקרית עליה אני עומדת לספר לכם,

that perhaps could have led me suspect something.

שאולי הייתה אמורה לגרום לי לחשוד בדבר מה.

I was in high school and got a bad grade,

הייתי בתיכון וקיבלתי ציון גרוע,

a rare event for me,

מקרה נדיר עבורי,

so I decided to hide it from my parents.

כך שהחלטתי להסתיר זאת מהורי.

In order to do that, I set out to forge their signature.

על מנת לעשות זאת, התארגנתי לזייף את חתימתם.

I started working on my mother's signature,

התחלתי לעבוד על חתימת אימי,

because my father's is absolutely impossible to forge.

מכיון שחתימת אבי הייתה בלתי ניתנת לזיוף.

So, I got working. I took some sheets of paper

אם כך, התחלתי לעבוד. לקחתי גיליונות נייר

and started practicing, practicing, practicing,

והתחלתי להתאמן, להתאמן, להתאמן,

until I reached what I thought was a steady hand,

עד שהגעתי למה שחשבתי שהייתה כתיבה חלקה,

and went into action.

ונכנסתי לפעולה.

Later, while checking my school bag,

מאוחר יותר, בעת שבדקה את הילקוט שלי,

my mother got hold of my school assignment and immediately saw that the signature was forged.

אמי מצאה את עבודת בית הספר ומיד ראתה שהחתימה מזויפת.

She yelled at me like she never had before.

היא צרחה עלי כפי שלא עשתה מעולם.

I went to hide in my bedroom, under the blankets,

הלכתי להתחבא בחדרי, תחת השמיכות,

and then I waited for my father to come back from work

ואז חיכיתי לאבי שיחזור מהעבודה

with, one could say, much apprehension.

במה שניתן לכנות, חשש מסוים.

I heard him come in.

שמעתי אותו נכנס.

I remained under the blankets. He entered my room,

נשארתי תחת השמיכות. הוא נכנס לחדרי,

sat on the corner of the bed,

ישב בפינת המיטה,

and he was silent, so I pulled the blanket from my head,

ונותר שקט, אז הרמתי את השמיכה מעל לראשי,

and when he saw me he started laughing.

וכאשר הוא ראה אותי הוא התחיל לצחוק.

He was laughing so hard, he could not stop and he was holding my assignment in his hand.

הוא צחק כל כך, שלא יכל לעצור כאשר הוא מחזיק בעבודה בידו.

Then he said, "But really, Sarah, you could have worked harder! Can't you see it's really too small?"

ואז הוא אמר, " אבל באמת, שרה, יכולת לעבוד קשה יותר! את לא רואה שזה באמת קטן מדי?"

Indeed, it's rather small.

אכן, זה די קטן.

I was born in Algeria.

נולדתי באלג'יריה.

There I would hear people say my father was a "moudjahid"

שם שמעתי אנשים אומרים שאבי הוא "מוג'היד"

and that means "fighter."

וזה אומר "לוחם".

Later on, in France, I loved eavesdropping on grownups' conversations,

מאוחר יותר, בצרפת, אהבתי לצותת לשיחות המבוגרים,

and I would hear all sorts of stories about my father's previous life,

והייתי שומעת כל מיני סיפורים על חייו הקודמים של אבי,

especially that he had "done" World War II,

במיוחד שהוא "עבר" את מלחמת העולם השנייה,

that he had "done" the Algerian war.

שהוא "עבר" את מלחמת אלג'יר.

And in my head I would be thinking that "doing" a war meant being a soldier.

ובראשי חשבתי ש"לעבור" מלחמה משמעה להיות חייל.

But knowing my father, and how he kept saying that he was a pacifist and non-violent,

אבל מהכרותי את אבי, שטען שוב ושוב שהוא פציפיסט ולא אלים,

I found it very hard to picture him with a helmet and gun.

התקשיתי לדמיין אותו עם קסדה ורובה.

And indeed, I was very far from the mark.

ובאמת, הייתי רחוקה מאוד מהמציאות.

One day, while my father was working on a file

יום אחד, כאשר אבי הכין תיקיה

for us to obtain French nationality,

על מנת שנקבל אזרחות צרפתית,

I happened to see some documents

נתקלתי בכמה מסמכים

that caught my attention.

שמשכו את תשומת ליבי.

These are real!

אלו אמיתיים!

These are mine, I was born an Argentinean.

הם שלי, נולדתי ארגנטינאית.

But the document I happened to see

אבל המסמך שנתקלתי בו

that would help us build a case for the authorities

זה שיסייע לבנות את התיק עבור הרשויות

was a document from the army

היה מסמך מהצבא

that thanked my father for his work

שהודה לאבי על עבודתו

on behalf of the secret services.

למען השירותים החשאיים.

And then, suddenly, I went "wow!"

ואז, לפתע, אמרתי "וואו!"

My father, a secret agent?

אבי, סוכן חשאי?

It was very James Bond.

זה היה מאוד ג'יימס בונד.

I wanted to ask him questions, which he didn't answer.

רציתי לשאול אותו שאלות, עליהם הוא לא ענה.

And later, I told myself that

ומאוחר יותר, אמרתי לעצמי

one day I would have to question him.

שיום אחד אצטרך לשאול אותו.

And then I became a mother and had a son,

ואז נעשיתי לאם ונולד לי בן,

and finally decided it was time -- that he absolutely had to talk to us.

ולבסוף החלטתי שהגיע הזמן -- שהוא חייב לשוחח איתנו.

I had become a mother

אני הפכתי לאם

and he was celebrating his 77th birthday,

והוא חגג את יום הולדתו השבעים ושבע,

and suddenly I was very, very afraid.

ופתאום מאוד פחדתי.

I feared he'd go

פחדתי שהוא יעזוב

and take his silences with him,

וייקח את השתיקות שלו איתו,

and take his secrets with him.

וייקח את הסודות שלו איתו.

I managed to convince him that it was important for us,

הצלחתי לשכנע אותו שזה חשוב עבורנו,

but possibly also for other people

אבל יתכן שגם עבור אנשים אחרים

that he shared his story.

שהוא ישתף את הסיפור שלו.

He decided to tell it to me

הוא החליט לספר אותו לי

and I made a book,

והכנתי ספר,

from which I'm going to read you some excerpts later.

ממנו אקריא לכם חלקים מאוחר יותר.

So, his story. My father was born in Argentina.

אם כך, סיפורו. אבי נולד בארגנטינה.

His parents were of Russian descent.

הוריו היו ממוצא רוסי.

The whole family came to settle in France in the '30s.

כל המשפחה הגיעה להתיישב בצרפת בשנות השלושים.

His parents were Jewish, Russian and above all, very poor.

הוריו היו יהודים, רוסים ומעל לכל עניים מאוד.

So at the age of 14 my father had to work.

כך שבגיל 14 אבי החל לעבוד.

And with his only diploma,

ובעזרת הדיפלומה היחידה שלו,

his primary education certificate,

תעודת בית הספר היסודי שלו,

he found himself working at a dyer - dry cleaner.

הוא מצא עצמו עובד בניקוי יבש וצביעת בדים.

That's where he discovered something totally magical,

שם הוא גילה דבר קסום לחלוטין,

and when he talks about it, it's fascinating --

וכאשר הוא מדבר על כך, זה מרתק --

it's the magic of dyeing chemistry.

הקסם שבכימיה של צביעת בדים.

During that time the war was happening

במשך הזמן הזה התחוללה המלחמה

and his mother was killed when he was 15.

ואמו נהרגה כשהיה בן 15.

This coincided with the time when

היה זה באותו זמן בו

he threw himself body and soul into chemistry

הוא הקדיש עצמו באופן מוחלט לכימיה

because it was the only consolation for his sadness.

כיון שזו הייתה הנחמה היחידה לעצב שלו.

All day he would ask many questions to his boss

כל היום הוא שאל את המעסיק שלו שאלות רבות

to learn, to accumulate more and more knowledge,

על מנת ללמוד, לצבור יותר ויותר ידע ,

and at night, when no one was looking,

ובלילה, כאשר אף אחד לא הביט,

he'd put his experience to practice.

הוא עשה שימוש בניסיון שלו.

He was mostly interested in ink bleaching.

הוא התעניין בעיקר בהלבנת דיו.

All this to tell you

כל זה כדי שתדעו

that if my father became a forger, actually,

שבמידה ואבי הפך לזייפן, למעשה,

it was almost by accident.

זה קרה כמעט במקרה.

His family was Jewish, so they were hounded.

משפחתו הייתה יהודית, כך שהיא נרדפה.

Finally they were all arrested and taken to the Drancy camp

לבסוף הם נאסרו ונלקחו למחנה דרנסי

and they managed to get out at the last minute thanks to their Argentinean papers.

משם הצליחו לצאת ברגע האחרון תודות למסמכים הארגנטינאים שלהם.

Well, they were out,

ובכן הם היו בחוץ,

but they were always in danger. The big "Jew" stamp was still on their papers.

אך הם היו בסכנה תמידית. החותמת הגדולה "יהודי" הייתה מוטבעת על המסמכים שלהם.

It was my grandfather who decided they needed false documents.

היה זה סבי שהחליט שהם צריכים מסמכים מזויפים.

My father had been instilled with such respect for the law

באבי הוטמע כבוד שכזה לחוק

that although he was being persecuted,

שאף על פי שהוא נרדף,

he'd never thought of false papers.

הוא מעולם לא היה חושב על מסמכים מזויפים.

But it was he who went to meet a man from the Resistance.

אבל היה זה הוא שהלך להיפגש עם האיש מהרזיסטאנס.

In those times documents had hard covers,

באותם ימים למסמכים היו כריכות קשות,

they were filled in by hand,

הם מולאו ביד,

and they stated your job.

וציינו את עבודתך.

In order to survive, he needed

על מנת לשרוד הוא היה חייב

to be working. He asked the man

לעבוד. הוא ביקש מהאיש

to write "dyer."

לכתוב "צבע בדים".

Suddenly the man looked very, very interested.

לפתע הפגין האיש עניין רב מאוד.

As a "dyer," do you know how to bleach ink marks?

כ"צבע בדים" האם אתה יודע להלבין סימני דיו?

Of course he knew.

כמובן שהוא ידע.

And suddenly the man started explaining that

פתאום התחיל האיש להסביר

actually the whole Resistance had a huge problem:

שלמעשה למחתרת כולה יש בעיה גדולה מאוד:

even the top experts

אפילו המומחים הטובים ביותר שלהם

could not manage to bleach an ink, called "indelible,"

לא הצליחו להלבין דיו שנקרא "בלתי מחיק",

the "Waterman" blue ink.

דיו "ווטרמן" כחול.

And my father immediately replied that he knew exactly

ואבי השיב מיד שהוא יודע בדיוק כיצד

how to bleach it.

להלבין אותו.

Now, of course, the man was very impressed with this young man of 17

כעת, כמובן, האיש התרשם מאוד מבן ה17 הצעיר

who could immediately give him the formula, so he recruited him.

שיכל מיד לתת לו את הנוסחה, אז הוא גייס אותו.

And actually, without knowing it, my father had invented something

ולמעשה, מבלי לדעת זאת, אבי המציא דבר

we can find in every schoolchild's pencil case:

שכיום אנו מוצאים בכל קלמר של תלמיד בית ספר:

the so-called "correction pen."

מה שנקרא "עט תיקונים".

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But it was only the beginning.

אך זו הייתה רק ההתחלה.

That's my father.

זהו אבי.

As soon as he got to the lab,

מיד כשנכנס למעבדה,

even though he was the youngest,

אפילו שהוא היה הצעיר מכולם,

he immediately saw that there was a problem with the making of forged documents.

הוא מיד ראה שישנה בעיה בהכנת מסמכים מזויפים.

All the movements stopped at falsifying.

כל תנועות המחתרת עצרו בזיוף.

But demand was ever-growing

אך הדרישה הלכה וגדלה כל העת

and it was difficult to tamper with existing documents.

והיה קושי לשנות מסמכים קיימים.

He told himself it was necessary to make them from scratch.

הוא אמר לעצמו שיש צורך להכין אותם מאפס.

He started a press. He started photoengraving.

הוא הקים מכבש דפוס. הוא החל בהכנת גלופות לתמונות.

He started making rubber stamps.

הוא התחיל לייצר חותמות גומי.

He started inventing all kind of things --

הוא התחיל להמציא דברים שונים --

with some materials he invented a centrifuge using a bicycle wheel.

בעזרת שימוש בחומרים הוא המציא צנטריפוגה תוך שימוש בגלגל אופניים.

Anyway, he had to do all this

בכל אופן, היה עליו לעשות כל זאת

because he was completely obsessed with output.

כיוון שהוא היה אובססיבי לחלוטין בנוגע לתפוקה.

He had made a simple calculation:

הוא עשה חישוב פשוט:

In one hour he could make 30 forged documents.

בשעה אחת הוא יכול להכין 30 מסמכים מזויפים.

If he slept one hour, 30 people would die.

אם הוא ישן שעה אחת, שלושים אנשים ימותו.

This sense of

התחושה הזו של

responsibility for other people's lives when he was just 17 --

אחריות לחיי אנשים אחרים כאשר אתה רק בן 17 --

and also his guilt for being a survivor,

ותחושת האשמה שלו כניצול,

since he had escaped the camp when his friends had not --

כיוון שהוא ברח מן המחנה וחבריו לא --

stayed with him all his life.

ליוותה אותו כל חייו.

And this is maybe what explains why, for 30 years,

וזה מה שאולי מסביר מדוע, במשך 30 שנה,

he continued to make false papers

הוא המשיך להכין מסמכים מזויפים

at the expense of all kinds of sacrifices.

למרות הקרבנות השונים שנאלץ להקריב.

I'd like to talk about those sacrifices,

הייתי רוצה לדבר על הקרבנות האלו,

because there were many.

כיוון שהיו הרבה.

There were obviously financial sacrifices

היו כמובן קרבנות כלכליים

because he always refused to be paid.

כיוון שתמיד סירב לקבל תשלום.

To him, being paid would have meant being a mercenary.

עבורו, קבלת תשלום הייתה הופכת אותו לשכיר חרב.

If he had accepted payment,

במידה והיה מקבל תשלום,

he wouldn't be able to say "yes" or "no"

הייתה ניטלת ממנו האפשרות לומר "כן" או "לא"

depending on what he deemed a just or unjust cause.

בהתאם למה שהוא ראה כמטרה צודקת או לא צודקת.

So he was a photographer by day,

כך שהוא היה צלם ביום,

and a forger by night for 30 years.

וזייפן בלילה משך 30 שנה.

He was broke all of the time.

הוא היה מרושש כל הזמן.

Then there were the emotional sacrifices:

מעבר לכך היו הקרבנות הרגשיים:

How can one live with a woman while having so many secrets?

כיצד יכול אדם לחיות עם אישה כשיש לו כל כך הרבה סודות?

How can one explain what one does at night in the lab, every single night?

כיצד יכול אדם להסביר מה הוא עושה בלילה במעבדה, כל לילה?

Of course, there was another kind of sacrifice

כמובן, היה סוג נוסף של קרבן

involving his family that I understood much later.

שעירב את משפחתו שהבנתי הרבה יותר מאוחר.

One day my father introduced me to my sister.

יום אחד אבי הציג אותי בפני אחותי.

He also explained to me that I had a brother, too,

הוא הסביר לי שיש לי בנוסף גם אח,

and the first time I saw them I must have been three or four,

והפעם הראשונה שראיתי אותם הייתי בוודאי בת שלוש או ארבע,

and they were 30 years older than me.

והם היו 30 שנה מבוגרים יותר ממני.

They are both in their sixties now.

הם שניהם בשנות השישים שלהם היום.

In order to write the book,

על מנת לכתוב את הספר הזה,

I asked my sister questions. I wanted to know who my father was,

שאלתי את אחותי שאלות. רציתי לדעת מי היה אבי,

who was the father she had known.

מי היה האב שהיא הכירה.

She explained that the father that she'd had

היא הסבירה לי שהאב שהיה לה

would tell them he'd come and pick them up on Sunday to go for a walk.

היה אומר להם שהוא יבוא לאסוף אותם ביום ראשון כדי ללכת לטייל.

They would get all dressed up and wait for him,

הם היו מתלבשים ומחכים לו,

but he would almost never come.

אבל כמעט תמיד הוא לא הגיע.

He'd say, "I'll call." He wouldn't call.

הוא היה אומר, "אני אתקשר". הוא לא התקשר.

And then he would not come.

והוא לא היה מגיע.

Then one day he totally disappeared.

ויום אחד הוא נעלם לחלוטין.

Time passed,

הזמן עבר,

and they thought he had surely forgotten them,

והם כבר היו בטוחים שהוא שכח אותם לחלוטין,

at first.

בתחילה.

Then as time passed,

וככל שהזמן עבר,

at the end of almost two years, they thought,

כאשר כמעט שנתיים עברו, הם חשבו,

"Well, perhaps our father has died."

"טוב, יתכן שאבא שלנו מת".

And then I understood

ואז הבנתי

that asking my father so many questions

שלשאול את אבי כל כך הרבה שאלות

was stirring up a whole past he probably didn't feel like talking about

העלה בתוכו עבר שלם שהוא בוודאי לא רצה לדבר עליו

because it was painful.

כי זה כואב.

And while my half brother and sister thought they'd been abandoned,

ובזמן שאחי ואחותי למחצה חשבו שהם ננטשו,

orphaned,

התייתמו,

my father was making false papers.

אבי הכין מסמכים מזויפים.

And if he did not tell them, it was of course to protect them.

ואם הוא לא סיפר להם, זה היה כמובן על מנת להגן עליהם.

After the liberation he made false papers

אחרי השחרור הוא הכין ניירות מזויפים

to allow the survivors of concentration camps to immigrate to Palestine

כדי לאפשר לניצולי מחנות ריכוז להגר לפלסטינה

before the creation of Israel.

לפני הקמת מדינת ישראל.

And then, as he was a staunch anti-colonialist,

ואז, כיוון שהיה אנטי קולוניאליסט מסור,

he made false papers for Algerians during the Algerian war.

הוא הכין ניירות מזויפים עבור אלג'ירים במהלך מלחמת אלג'יר.

After the Algerian war,

אחרי מלחמת אלג'יר,

at the heart of the international resistance movements,

בלב תנועות ההתנגדות הבינלאומיות,

his name circulated

סבב שמו

and the whole world came knocking at his door.

וכל העולם הגיע לדפוק על דלתו.

In Africa there were countries fighting for their independence:

באפריקה היו מדינות שנלחמו על עצמאותן:

Guinea, Guinea-Bissau, Angola.

גינאה, גינאה-ביסאו, אנגולה.

And then my father connected with Nelson Mandela's anti-apartheid party.

ואז יצר אבי קשר עם מפלגת ההתנגדות לאפרטהייד של נלסון מנדלה.

He made false papers for persecuted black South Africans.

הוא הכין מסמכים עבור דרום אפריקאים שחורים שנרדפו.

There was also Latin America.

בנוסף הייתה אמריקה הלטינית.

My father helped those who resisted dictatorships

אבי סייע לאלו שהתנגדו לדיקטטורות

in the Dominican Republic, Haiti,

ברפובליקה הדומיניקנית, האיטי,

and then it was the turn of Brazil, Argentina, Venezuela, El Salvador, Nicaragua,

ואחר כך בא תורן של ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה, אל סלבדור, ניקרגואה,

Colombia, Peru, Uruguay, Chile and Mexico.

קולומביה, פרו, אורוגוואי, צ'ילה ומקסיקו.

Then there was the Vietnam War.

הייתה גם מלחמת ויאטנם.

My father made false papers for the American deserters

אבי הכין מסמכים מזויפים עבור עריקים אמריקאיים

who did not wish to take up arms against the Vietnamese.

שלא רצו לשאת נשק נגד הווייטנאמים.

Europe was not spared either.

גם על אירופה הוא לא חס.

My father made false papers for the dissidents

אבי הכין מסמכים מזויפים עבור המתנגדים

against Franco in Spain, Salazar in Portugal,

לפרנקו בספרד, סלזר בפורטוגל,

against the colonels' dictatorship in Greece,

ונגד דיקטטורת הקולונלים ביוון,

and even in France.

ואפילו בצרפת.

There, just once, it happened in May of 1968.

שם, זה קרה פעם אחת בלבד במאי 1968.

My father watched, benevolently, of course,

אבי הביט באהדה, כמובן,

the demonstrations of the month of May,

בהפגנות של חודש מאי,

but his heart was elsewhere, and so was his time

אך ליבו היה מצוי במקום אחר וכך גם הזמן שלו

because he had over 15 countries to serve.

כי הוא שירת מעל 15 ארצות באותה עת.

Once, though, he agreed to make false papers

אולם פעם אחת, הוא הסכים להכין מסמכים מזויפים

for someone you might recognize.

עבור מישהו שאולי תזהו.

(Laughter)

(צחוק)

He was much younger in those days,

הוא היה צעיר בהרבה באותם ימים,

and my father agreed to make false papers

ואבי הסכים להכין לו תעודות מזויפות

to enable him to come back and speak at a meeting.

על מנת לאפשר לו לחזור הביתה ולדבר בפגישה.

He told me that those false papers were the most media-relevant

הוא אמר לי שהמסמכים המזוייפים האלה היו הכי רלוונטיים למדיה

and the least useful he'd had to make in all his life.

אך הלא שימושיות ביותר שהיה עליו להכין בכל חייו.

But, he agreed to do it,

אך הוא הסכים להכינם,

even though Daniel Cohn-Bendit's life was not in danger,

אפילו שחיי דניאל כהן-בנדיט לא היו בסכנה,

just because

רק מכיוון

it was a good opportunity

שזו הייתה הזדמנות טובה

to mock the authorities,

ללעוג לרשויות,

and to show them that there's nothing more porous than borders --

וכדי להראות להם שאין דבר יותר נקבובי מגבולות --

and that ideas have no borders.

ושלרעיונות אין גבולות.

All my childhood,

כל הילדות שלי,

while my friends' dads would tell them Grimm's fairy tales,

כשהאבות של הידידות שלי סיפרו להן מאגדות גרים,

my father would tell me stories about very unassuming heroes

אבי נהג לספר לי סיפורים אודות גיבורים מאוד צנועים

with unshakeable utopias

בעלי אוטופיות בלתי מעורערות

who managed to make miracles.

שהצליחו לחולל נסים.

And those heroes did not need an army behind them.

וגיבורים אלו לא נזקקו לצבא שיעמוד מאחוריהם.

Anyhow, nobody would have followed them,

בכל מקרה, אף אחד לא היה צועד בעקבותיהם,

except for a handful [of] men and women of conviction and courage.

מלבד קומץ גברים ונשים בעלי אמונה ואומץ.

I understood much later

הרבה יותר מאוחר הבנתי

that actually it was his own story my father would tell me to get me to sleep.

שלמעשה אבי סיפר לי את סיפורו שלו על מנת להשכיב אותי לישון.

I asked him whether, considering the sacrifices he had to make,

שאלתי אותו האם, בהתחשב בקרבנות שהיה עליו להקריב,

he ever had any regrets.

היו לו חרטות כלשהן.

He said no.

הוא אמר לא.

He told me that he would have been unable

הוא אמר לי שהוא לא היה יכול

to witness or submit to injustice without doing anything.

להיות עד או להיכנע לחוסר צדק מבלי לעשות דבר.

He was persuaded, and he's still convinced

הוא היה משוכנע, והוא עדיין משוכנע

that another world is possible --

שעולם אחר אפשרי --

a world where no one would ever need a forger.

עולם בו אף אחד לא יזדקק לזייפן.

He's still dreaming about it.

הוא עדיין חולם על כך.

My father

אבי

is here in the room today.

נמצא כאן בחדר הזה היום.

His name is Adolfo Kaminsky and I'm going to ask him to stand up.

שמו אדולפו קמינסקי ואני עומדת לבקש ממנו לקום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.