The gift and power of emotional courage | Susan David

תרגום: David Kattan עריכה: Ido Dekkers

Hello, everyone.

שלום לכולם.

Sawubona.

"סָאוּבוֹנַה".

In South Africa, where I come from,

בדרום אפריקה, שממנה הגעתי,

"sawubona" is the Zulu word for "hello."

"סָאוּבוֹנַה" משמעותה "שלום" בשפת הזוּלוּ.

There's a beautiful and powerful intention behind the word

ישנה כוונה יפהפייה ועוצמתית מאחורי המילה,

because "sawubona" literally translated means,

מכיוון שהתרגום המילולי ל"סָאוּבוֹנַה" הוא:

"I see you, and by seeing you, I bring you into being."

"אני רואה אותך, ובכך אני מנכיחה את קיומך."

So beautiful, imagine being greeted like that.

כה יפה, דמיינו שמברכים אתכם בצורה הזו.

But what does it take in the way we see ourselves?

אבל מה זה אומר, לגבי האופן שבו אנו רואים את עצמנו?

Our thoughts, our emotions and our stories

המחשבות שלנו, הרגשות שלנו והסיפורים שלנו,

that help us to thrive

שעוזרים לנו לשגשג

in an increasingly complex and fraught world?

בעולם שהופך מורכב וטעון יותר ויותר?

This crucial question has been at the center of my life's work.

השאלה המכריעה הזו נמצאת במרכז מפעל חיי.

Because how we deal with our inner world drives everything.

מכיוון שהדרך בה אנו מתמודדים עם עולמנו הפנימי מניעה את הכל:

Every aspect of how we love, how we live,

כל היבט בדרך שבה אנו אוהבים, חיים,

how we parent and how we lead.

מגדלים את ילדינו ומנהיגים אחרים.

The conventional view of emotions as good or bad,

הראייה המקובלת של רגשות כטובים או רעים,

positive or negative,

חיוביים או שליליים,

is rigid.

היא נוקשה.

And rigidity in the face of complexity is toxic.

ונוקשות למול מורכבות היא ארסית.

We need greater levels of emotional agility

אנו צריכים רמות גבוהות יותר של גמישות רגשית

for true resilience and thriving.

בשביל חוסן ושגשוג אמיתיים.

My journey with this calling

המסע שלי עם הייעוד הזה,

began not in the hallowed halls of a university,

החל לא במסדרונות המקודשים של אוניברסיטה,

but in the messy, tender business of life.

אלא בעסק המבולגן והרגיש של החיים.

I grew up in the white suburbs of apartheid South Africa,

אני גדלתי בפרברים הלבנים באפרטהייד של דרום אפריקה,

a country and community committed to not seeing.

מדינה וקהילה שהייתה מחויבת ל"לא לראות".

To denial.

להכחשה.

It's denial that makes 50 years of racist legislation possible

זוהי הכחשה שהופכת 50 שנים של חקיקה גזענית לאפשרית,

while people convince themselves that they are doing nothing wrong.

בעוד אנשים משכנעים את עצמם שהם לא עושים שום דבר רע.

And yet, I first learned of the destructive power of denial

ועדיין, למדתי לראשונה על כוחה ההרסני של ההכחשה ברמה האישית,

at a personal level,

before I understood what it was doing to the country of my birth.

לפני שהבנתי מה היא גורמת למדינת הולדתי.

My father died on a Friday.

אבי נפטר ביום שישי

He was 42 years old and I was 15.

הוא היה בן 42 ואני הייתי בת 15.

My mother whispered to me to go and say goodbye to my father

אמי לחשה לי ללכת ולהיפרד מאבי

before I went to school.

לפני שהלכתי לבית הספר.

So I put my backpack down and walked the passage that ran through

אז הנחתי את הילקוט שלי ופסעתי דרך המסדרון שהוביל

to where the heart of our home my father lay dying of cancer.

ללב ביתינו, איפה שאבי שכב גוסס מסרטן.

His eyes were closed, but he knew I was there.

עיניו היו סגורות, אבל הוא ידע שאני שם

In his presence, I had always felt seen.

בנוכחותו, תמיד הרגשתי נראית

I told him I loved him,

אמרתי לו שאני אוהבת אותו,

said goodbye and headed off for my day.

נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי.

At school, I drifted from science to mathematics to history to biology,

בבית הספר, קיפצתי בין השיעורים השונים

as my father slipped from the world.

בזמן שאבי נפרד מן העולם.

From May to July to September to November,

מחודש מאי עד יולי, סטפטמבר ואז נובמבר,

I went about with my usual smile.

התהלכתי עם החיוך הרגיל שלי.

I didn't drop a single grade.

אף ציון שלי לא נפגע.

When asked how I was doing, I would shrug and say, "OK."

כשנשאלתי, "מה שלומך?" פשוט אמרתי "בסדר"

I was praised for being strong.

שיבחו אותי על היותי חוזקה.

I was the master of being OK.

הייתי אמנית בלהיות "בסדר".

But back home, we struggled --

אבל בבית, נאבקנו.

my father hadn't been able to keep his small business going

אבי לא יכל לנהל את העסק הקטן שלו

during his illness.

בזמן מחלתו.

And my mother, alone, was grieving the love of her life

ואמי, לבדה, התאבלה על אהבת חייה,

trying to raise three children,

ניסתה לגדל שלושה ילדים

and the creditors were knocking.

והנושים דפקו על הדלת.

We felt, as a family, financially and emotionally ravaged.

הרגשנו, כמשפחה, הרוסים כלכלית ורגשית.

And I began to spiral down, isolated, fast.

ואני התחלתי לצלול למטה בודדה, במהירות.

I started to use food to numb my pain.

התחלתי להשתמש באוכל כדי לאלחש את הכאב שלי.

Binging and purging.

זללתי והקאתי.

Refusing to accept the full weight of my grief.

סירבתי לקבל את מלוא כובד האבל שלי.

No one knew, and in a culture that values relentless positivity,

איש לא ידע, ובתרבות שמקדשת חיוביות תמידית,

I thought that no one wanted to know.

חשבתי שאף אחד לא רצה לדעת.

But one person did not buy into my story of triumph over grief.

אבל אישה אחת לא קנתה את סיפור ניצחוני על האבל.

My eighth-grade English teacher fixed me with burning blue eyes

מורתי לאנגלית בכיתה ח' התמקדה בי עם עיניה הכחולות,

as she handed out blank notebooks.

בזמן שחילקה מחברות ריקות

She said, "Write what you're feeling.

היא אמרה: "כתבו מה שאתם מרגישים.

Tell the truth.

ספרו את האמת.

Write like nobody's reading."

כתבו כאילו אף אחד לא קורא."

And just like that,

וככה פתאום,

I was invited to show up authentically to my grief and pain.

זומנתי להופיע, באותנטיות, לאבל שלי ולכאב שלי.

It was a simple act

זה היה מעשה פשוט,

but nothing short of a revolution for me.

אבל לא פחות ממהפיכה עבורי.

It was this revolution that started in this blank notebook

זאת הייתה מהפכה שהחלה במחברת הריקה הזו,

30 years ago

לפני 30 שנה,

that shaped my life's work.

שעיצבה את עבודת חיי.

The secret, silent correspondence with myself.

בהתכתבויות הסמויות עם עצמי,

Like a gymnast,

כמו מתעמלת,

I started to move beyond the rigidity of denial

החלתי לנוע מעבר לנוקשות של ההכחשה

into what I've now come to call

אל מה שהחלתי לקרוא לו

emotional agility.

"גמישות רגשית."

Life's beauty is inseparable from its fragility.

יופי החיים לא ניתן להפרדה משביריריותו.

יופי החיים לא ניתן להפרדה משביריריותו.

We are young until we are not.

אנחנו צעירים עד שאנחנו כבר לא.

We walk down the streets sexy

אנחנו הולכים ברחובות סקסיים

until one day we realize that we are unseen.

עד שיום אחד אנו מגלים שאנחנו בלתי נראים

We nag our children and one day realize

אנו מנדנדים לילדינו ויום אחד אנו מבינים

that there is silence where that child once was,

שיש דממה היכן שהילדה הזו שכנה,

now making his or her way in the world.

עכשיו עושה את דרכה בעולם.

We are healthy until a diagnosis brings us to our knees.

אנחנו בריאים עד שאבחנה מורידה אותנו לברכיים.

The only certainty is uncertainty,

הוודאות היחידה היא חוסר הוודאות.

and yet we are not navigating this frailty successfully or sustainably.

ועדיין, אנחנו לא מנווטים במציאות הזו בהצלחה או בצורה בת קיימא.

The World Health Organization tells us that depression

ארגון הבריאות העולמי מספר לנו שדיכאון

is now the single leading cause of disability globally --

הוא הגורם העולמי המוביל ללקות.

outstripping cancer,

מעבר לסרטן,

outstripping heart disease.

מעבר למחלות לב.

And at a time of greater complexity,

ובזמן של מורכבות הולכת וגוברת,

unprecedented technological, political and economic change,

ושינויים טכנולוגיים, פוליטיים וכלכליים, חסרי תקדים,

we are seeing how people's tendency

אנחנו רואים איך נטיית האנשים

is more and more to lock down into rigid responses to their emotions.

היא יותר ויותר להינעל לתוך תגובות קשיחות לרגשותיהם.

On the one hand we might obsessively brood on our feelings.

מצד אחד, אנו עלולים לחשוב באובססיביות על רגשותינו,

Getting stuck inside our heads.

נתקעים בתוך ראשינו,

Hooked on being right.

מכורים ללהיות צודקים,

Or victimized by our news feed.

או להיות קורבנו של הפיד שלנו.

On the other, we might bottle our emotions,

מצד שני, אנו עלולים לאפסן את רגשותינו,

pushing them aside

דוחפים אותם הצידה,

and permitting only those emotions deemed legitimate.

ומאפשרים רק את אלו שנחשבים לגיטימיים.

In a survey I recently conducted with over 70,000 people,

בסקר שערכתי עם מעל 70,000 אנשים,

I found that a third of us --

מצאתי ששליש מאיתנו --

a third --

שליש --

either judge ourselves for having so-called "bad emotions,"

שופטים את עצמנו על הרגשת "רגשות רעים"

like sadness,

כמו עצב,

anger or even grief.

כעס או אפילו אבל,

Or actively try to push aside these feelings.

או מנסים להדוף את הרגשות האלו

We do this not only to ourselves,

אנו לא עושים זאת רק לעצמנו

but also to people we love, like our children --

אלא גם לאנשים שאנו אוהבים, כמו הילדים שלנו.

we may inadvertently shame them out of emotions seen as negative,

מבלי להתכוון, אנו עלולים לבייש אותם מלהרגיש רגשות שנתפסים כ"רעים,"

jump to a solution,

קופצים לפתרון

and fail to help them

ונכשלים בלעזור להם

to see these emotions as inherently valuable.

לראות את הרגשות האלו כבעלי ערך יסודי.

Normal, natural emotions are now seen as good or bad.

רגשות נורמלים וטבעיים נתפסים כ"טובים" או "רעים".

And being positive has become a new form of moral correctness.

ולהיות חיובי, נהיה תצורה חדשה של תקינות מוסרית.

People with cancer are automatically told to just stay positive.

לאנשים עם סרטן נאמר, פשוט תישארו חיוביים.

Women, to stop being so angry.

לנשים, תפסיקו להיות כעוסות.

And the list goes on.

והרשימה עוד ארוכה.

It's a tyranny.

זו עריצות.

It's a tyranny of positivity.

זו עריצות של חיוביות.

And it's cruel.

וזה אכזרי.

Unkind.

לא הומני.

And ineffective.

ולא יעיל.

And we do it to ourselves,

ואנחנו עושים זאת לעצמנו,

and we do it to others.

ואנחנו עושים זאת לאחרים.

If there's one common feature

אם יש מאפיין משותף אחד

of brooding, bottling or false positivity, it's this:

לחשיבה אובססיסית, הדחקה או חיוביות שקרית, הוא זה:

they are all rigid responses.

הם כולם תגובות נוקשות.

And if there's a single lesson we can learn

ואם יש שיעור אחד שאנו יכולים ללמוד

from the inevitable fall of apartheid

מהנפילה הבלתי נמנעת של משטר האפרטהייד,

it is that rigid denial doesn't work.

זה שהדחקה נוקשה לא עובדת.

It's unsustainable.

היא לא ברת-קיימא.

For individuals, for families,

לאנשים, למשפחות.

for societies.

לקהילות.

And as we watch the ice caps melt,

וכשאנו רואים את הקרחונים נמסים,

it is unsustainable for our planet.

היא לא ברת-קיימא לכדור הארץ.

Research on emotional suppression shows

מחקרים על הדחקה רגשית מראים

that when emotions are pushed aside or ignored,

שכשמדחיקים או מתעלמים מרגשות

they get stronger.

הם מתעצמים.

Psychologists call this amplification.

פסיכולוגים קוראים לזה "הגברה."

Like that delicious chocolate cake in the refrigerator --

כמו עוגת השוקולד הטעימה במקרר

the more you try to ignore it ...

ככל שתנסו להתעלם ממנה ...

(Laughter)

(צחוק)

the greater its hold on you.

כך האחיזה שלה עלייכם גדולה יותר.

You might think you're in control of unwanted emotions when you ignore them,

אתם אולי חושבים שאתם בשליטה על רגשות בלתי רצויים כשאתם מתעלים מהם,

but in fact they control you.

אבל, בעצם, הם שולטים בכם.

Internal pain always comes out.

כאב פנימי תמיד יוצא.

Always.

תמיד.

And who pays the price?

ומי משלם את המחיר?

We do.

אנחנו.

Our children,

הילדים שלנו.

our colleagues,

העמיתים שלנו.

our communities.

הקהילות שלנו.

Now, don't get me wrong.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון.

I'm not anti-happiness.

אני לא נגד אושר.

I like being happy.

אני אוהבת להיות מאושרת.

I'm a pretty happy person.

אני אישה די מאושרת.

But when we push aside normal emotions to embrace false positivity,

אבל, כשאנחנו מדחיקים רגשות נורמליים בכדי לחבק חיוביות שקרית,

we lose our capacity to develop skills to deal with the world as it is,

אנו מאבדים את היכולת לפתח כישורים בכדי להתמודד עם העולם כפי שהוא,

not as we wish it to be.

לא כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה.

I've had hundreds of people tell me what they don't want to feel.

פגשתי מאות אנשים שאמרו לי מה הם לא רוצים להרגיש.

They say things like,

הם אומרים דברים כמו,

"I don't want to try because I don't want to feel disappointed."

"אני לא רוצה לנסות בגלל שאני לא רוצה להתאכזב."

Or, "I just want this feeling to go away."

או, "אני רק רוצה שההרגשה הזו תעבור"

"I understand," I say to them.

"אני מבינה", אני אומרת להם.

"But you have dead people's goals."

"אבל יש לכם מטרות של אנשים מתים"

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(כפיים)

Only dead people

רק אנשים מתים

never get unwanted or inconvenienced by their feelings.

לעולם לא חווים רגשות לא רצויים או לא נוחים

(Laughter)

(צחוק)

Only dead people never get stressed,

רק אנשים מתים לעולם לא נלחצים,

never get broken hearts,

לעולם לא חווים שברון לב,

never experience the disappointment that comes with failure.

לעולם לא חווים את האכזבה שמגיעה עם כישלון.

Tough emotions are part of our contract with life.

רגשות קשים הם חלק מהחוזה שלנו עם החיים.

You don't get to have a meaningful career

אתם לא תוכלו לעבוד בקריירה משמעותית

or raise a family

או לגדל משפחה

or leave the world a better place

או להשאיר את העולם טוב יותר

without stress and discomfort.

בלי מתח ואי נוחות.

Discomfort is the price of admission to a meaningful life.

אי נוחות היא מחיר הכניסה לחיים משמעותיים.

אי נוחות היא מחיר הכניסה לחיים משמעותיים.

So, how do we begin to dismantle rigidity

אז, איך אנו מתחילים לפרק נוקשות

and embrace emotional agility?

ומתחילים לחבק גמישות רגשית?

As that young schoolgirl,

כילדה הזו בבית הספר,

when I leaned into those blank pages,

כשלמדתי להתמסר לדפים הריקים האלו,

I started to do away with feelings

התחלתי להשתחרר מרגשות

of what I should be experiencing.

של מה שאני אמורה לחוות.

And instead started to open my heart to what I did feel.

ובמקום, התחלתי לפתוח את הלב שלי למה שבאמת הרגשתי.

Pain.

כאב.

And grief.

ואבל.

And loss.

ואובדן.

And regret.

וחרטה.

Research now shows

מחקרים עכשיו מראים

that the radical acceptance of all of our emotions --

שהקבלה הקיצונית של כל הרגשות שלנו --

even the messy, difficult ones --

גם אלו המבולגנים והקשים ביותר --

is the cornerstone to resilience, thriving,

היא אבן הפינה לחוסן נפשי, לשגשוג

and true, authentic happiness.

ולאושר אמיתי ואותנטי.

But emotional agility is more that just an acceptance of emotions.

אבל, גמישות רגשית היא יותר מאשר קבלה של רגשות.

We also know that accuracy matters.

אנחנו יודעים שגם דיוק חשוב.

[קבלה ודיוק]

In my own research, I found that words are essential.

במחקר שלי, מצאתי שמילים הן חיוניות

We often use quick and easy labels to describe our feelings.

לעתים רבות אנו משתמשים בתוויות מהירות וקלות לתאר את רגשותינו.

"I'm stressed" is the most common one I hear.

"אני מתוחה" היא התווית הכי נפוצה שאני שומעת.

But there's a world of difference between stress and disappointment

אבל יש הבדל עצום בין מתח לאכזבה

or stress and that knowing dread of "I'm in the wrong career."

או בין מתח לחרדה בידיעה ש"אני בקריירה הלא נכונה".

When we label our emotions accurately,

כשאנחנו מתייגים את רגשותינו בצורה מדוייקת

we are more able to discern the precise cause of our feelings.

אנחנו מסוגלים יותר להבחין בגורם המדוייק לרגשות שלנו.

And what scientists call the readiness potential in our brain

ומה שמדענים קוראים "המוכנות הפוטנציאלית" במח שלנו

is activated, allowing us to take concrete steps.

מופעלת, ומאפשרת לנו לקחת צעדים מוחשיים.

But not just any steps -- the right steps for us.

אבל לא סתם צעדים -- הצעדים הנכונים עבורינו.

Because our emotions are data.

מכיוון שהרגשות שלנו הם נתונים,

רגשות הם נתונים

Our emotions contain flashing lights to things that we care about.

הרגשות שלנו מכילים נורות הכוונה לדברים המשמעותיים עבורינו.

We tend not to feel strong emotion

אנו נוטים לא להרגיש רגשות חזקים

to stuff that doesn't mean anything in our worlds.

לדברים לא משמעותיים בעולמינו.

If you feel rage when you read the news,

אם אתם מרגישים זעם כשאתם קוראים עיתון

that rage is a signpost, perhaps, that you value equity and fairness --

הזעם הזה הוא תמרור, שאולי אתם מעריכים שיוויון והוגנות --

and an opportunity to take active steps

והזדמנות לקחת צעדיים מכוונים

to shape your life in that direction.

לעצב את חייכם בכיוון הזה.

When we are open to the difficult emotions,

כשאנו פתוחים לרגשות הקשים,

we are able to generate responses that are values-aligned.

אנו יכולים לייצר תגובות שתואמות את ערכינו.

But there's an important caveat.

אבל יש כוכבית חשובה.

Emotions are data, they are not directives.

רגשות הם נתונים, לא הוראות

We can show up to and mine our emotions for their values

אנו יכולים לראות את הערך שברגשותינו

without needing to listen to them.

מבלי להיות חייבים להקשיב להם.

Just like I can show up to my son in his frustration with his baby sister --

בדיוק כפי שאני יכולה לראות את הערך בתסכול של בני עם אחותו התינוקת --

but not endorse his idea that he gets to give her away

אבל לא לקבל את הרעיון שלו שהוא יכול לתת אותה

to the first stranger he sees in a shopping mall.

לזר הראשון שהוא רואה בקניון.

(Laughter)

(צחוק)

We own our emotions, they don't own us.

אנחנו הבעלים של הרגשות שלנו, הם לא הבעלים שלנו.

When we internalize the difference between how I feel in all my wisdom

כשאנחנו מפנימים את ההבדל בין איך אני מרגישה ברוב חוכמתי

and what I do in a values-aligned action,

ואיזו פעולה אני בוחרת שתואמת את ערכיי,

we generate the pathway to our best selves

אנו יוצרים את הדרך להיות הגרסאות הכי טובות של עצמנו,

via our emotions.

דרך הרגשות שלנו.

So, what does this look like in practice?

אז, איך זה נראה בפועל?

When you feel a strong, tough emotion,

כשאתם מרגישים רגש חזק וקשה,

don't race for the emotional exits.

אל תרוצו לעבר יציאת החירום הרגשית.

Learn its contours, show up to the journal of your hearts.

למדו את קווי המתאר שלו, הופיעו ליומן שבלבכם.

What is the emotion telling you?

מה הרגש אומר לכם?

And try not to say "I am," as in, "I'm angry" or "I'm sad."

ותנסו לא להגיד: "אני," כמו "אני כועס" או "אני עצוב."

When you say "I am"

כשאתם אומרים "אני,"

it makes you sound as if you are the emotion.

זה גורם לכם להישמע כאילו אתם הרגש.

Whereas you are you, and the emotion is a data source.

כשבעצם אתם אתם, והרגש הוא מקור מידע.

Instead, try to notice the feeling for what it is:

במקום, נסו להבחין ברגש כמה שהוא:

"I'm noticing that I'm feeling sad"

"אני מבחין שאני מרגיש עצוב"

or "I'm noticing that I'm feeling angry."

או "אני מבחין שאני מרגיש כעוס."

These are essential skills for us,

אלו הם כישורים חיוניים לנו

our families, our communities.

למשפחות שלנו, לקהילות שלנו.

They're also critical to the workplace.

הם גם חיוניים במקום העבודה.

In my research,

במחקרי,

when I looked at what helps people to bring the best of themselves to work,

כשבחנתי מה עוזר לאנשים להביא את עצמם בצורה הטובה ביותר לעבודה,

I found a powerful key contributor:

מצאתי מאפיין מרכזי:

individualized consideration.

התחשבות אינדיבידואלית.

When people are allowed to feel their emotional truth,

כשמתאפשר לאנשים לחוש את האמת הרגשית שלהם,

engagement, creativity and innovation flourish in the organization.

מעורבות, יצירתיות וחדשנות משגשגים בארגון.

Diversity isn't just people,

שונות היא לא רק אנשים,

it's also what's inside people.

היא גם מה שבתוך האנשים.

Including diversity of emotion.

כולל שונות של רגשות.

The most agile, resilient individuals, teams,

האנשים, ארגונים, משפחות וקהילות הגמישים ביותר ובעלי החוסן הכי גדול,

organizations, families, communities

are built on an openness to the normal human emotions.

בנויים על פתיחות לרגשות הנורמליים והאנושיים.

It's this that allows us to say,

זהו מה שמאפשר לנו לשאול,

"What is my emotion telling me?"

"מה הרגש הזה אומר לי?"

"Which action will bring me towards my values?"

"איזו פעולה תקרב אותי לערכים שלי"

"Which will take me away from my values?"

"איזו פעולה תרחיק אותי מהערכים שלי"

Emotional agility is the ability to be with your emotions

גמישות רגשית זו היכולת להיות עם הרגשות שלכם

with curiosity, compassion,

עם סקרנות, חמלה,

and especially the courage to take values-connected steps.

ובמיוחד האומץ לבצע פעולות תואמות-ערכים.

When I was little,

כשהייתי קטנה,

I would wake up at night terrified by the idea of death.

הייתי מתעוררת בלילות מבועתת מהמחשבה על מוות.

My father would comfort me with soft pats and kisses.

אבי היה מנחם אותי עם ליטופים רכים ונשיקות,

But he would never lie.

אבל הוא מעולם לא שיקר.

"We all die, Susie," he would say.

"כולנו מתים, סוזי," הוא היה אומר.

"It's normal to be scared."

"זה טבעי לפחד."

He didn't try to invent a buffer between me and reality.

הוא לא ניסה להמציא חוצץ ביני למציאות.

It took me a while to understand

לקח לי זמן-מה להבין

the power of how he guided me through those nights.

את הכח של איך שהוא היה מדריך אותי בלילות האלו.

What he showed me is that courage is not an absence of fear;

מה שהוא הראה לי זה שאומץ הוא לא היעדר פחד;

courage is fear walking.

אומץ הוא פחד מהלך.

Neither of us knew that in 10 short years,

לא ידענו שתוך 10 שנים קצרות,

he would be gone.

הוא כבר לא יהיה בחיים.

And that time for each of us is all too precious

הזמן של כל אחד מאיתנו הוא כל כך יקר

and all too brief.

וכל כך קצר.

But when our moment comes

אבל כשהרגע שלנו יגיע

to face our fragility,

להתמודד מול השבריריות שלנו,

in that ultimate time,

בזמן האחרון הזה,

it will ask us,

הוא ישאל אותנו,

"Are you agile?"

"האם את גמישה?"

"Are you agile?"

"האם אתה גמיש?"

Let the moment be an unreserved "yes."

תנו לרגע הזה להיות "כן" מהדהד.

A "yes" born of a lifelong correspondence with your own heart.

"כן" שנולד מתוך חיים שלמים של התכתבות עם הלב שלכם.

And in seeing yourself.

ומתוך ראיית עצמכם.

Because in seeing yourself,

כי כשאתם רואים את עצמכם,

you are also able to see others, too:

אתם יכולים לראות אחרים, גם:

the only sustainable way forward

זו הדרך היחידה ברת-קיימא קדימה

in a fragile, beautiful world.

בעולם שבירירי ויפהפה.

Sawubona.

סָאוּבוֹנַה

And thank you.

ותודה לכם.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)