How frustration can make us more creative | Tim Harford

מתרגם: Roni Ravia מבקר: Ido Dekkers

Late in January 1975,

בשלהי ינואר 1975,

a 17-year-old German girl called Vera Brandes

ילדה גרמניה בת 17 בשם ורה בראנדס

walked out onto the stage of the Cologne Opera House.

עמדה על בימת בית האופרה של קלן.

The auditorium was empty.

האולם היה ריק.

It was lit only by the dim, green glow of the emergency exit sign.

דלק רק אורו הירוק המעומעם של שלט יציאת החירום.

This was the most exciting day of Vera's life.

היה זה היום המרגש ביותר בחייה של ורה.

She was the youngest concert promoter in Germany,

היא הייתה אמרגנית הקונצרטים הצעירה ביותר בגרמניה,

and she had persuaded the Cologne Opera House

והיא הצליחה לשכנע את בית האופרה של קלן

to host a late-night concert of jazz

לארח קונצרט ג׳אז בשעות הערב המאוחרות

from the American musician, Keith Jarrett.

של המוזיקאי האמריקני קית׳ ג׳ארט.

1,400 people were coming.

1400 אנשים עתידים היו לבוא

And in just a few hours,

ובעוד שעות ספורות בלבד,

Jarrett would walk out on the same stage,

ג׳ארט יעלה לבמה זו בדיוק,

he'd sit down at the piano

ישב ליד הפסנתר

and without rehearsal or sheet music,

ובלי חזרות או גיליון תוים,

he would begin to play.

הוא יתחיל לנגן.

But right now,

אבל ברגע זה,

Vera was introducing Keith to the piano in question,

ורה הציגה בפני קית׳ את הפסנתר עליו הוא עתיד לנגן,

and it wasn't going well.

ודברים לא התנהלו כמתוכנן.

Jarrett looked to the instrument a little warily,

ג׳ארט הביט בכלי הנגינה בחשדנות,

played a few notes,

ניגן כמה תוים,

walked around it,

התהלך מסביב לפסנתר,

played a few more notes,

ניגן עוד כמה תוים,

muttered something to his producer.

מלמל משהו לעבר המפיק שלו.

Then the producer came over to Vera and said ...

המפיק ניגש אז לורה ואמר...

"If you don't get a new piano, Keith can't play."

״אם לא תביאי פסנתר אחר, קית׳ לא ינגן״.

There'd been a mistake.

נפלה טעות.

The opera house had provided the wrong instrument.

בית האופרה סיפק את כלי הנגינה הלא נכון.

This one had this harsh, tinny upper register,

כלי זה הנפיק צליל מתכתי צורם בתווך הטונים הגבוהים,

because all the felt had worn away.

כי כל הלבד התבלה.

The black notes were sticking,

הקלידים השחורים היו נתקעים כל הזמן,

the white notes were out of tune,

הקלידים הלבנים זייפו,

the pedals didn't work

הפדאלים לא עבדו

and the piano itself was just too small.

והפסנתר עצמו היה קטן מידי.

It wouldn't create the volume

הוא לא היה מסוגל להפיק קול

that would fill a large space such as the Cologne Opera House.

בעוצמה מספקת עבור חלל גדול כמו זה של בית האופרה של קלן.

So Keith Jarrett left.

אז קית׳ ג׳ארט עזב.

He went and sat outside in his car,

הוא הלך לשבת בחוץ במכוניתו,

leaving Vera Brandes

והשאיר את ורה בראנדס

to get on the phone to try to find a replacement piano.

לעשות כמה טלפונים בנסיון למצוא פסנתר חלופי.

Now she got a piano tuner,

היא מצאה מכוון פסנתרים,

but she couldn't get a new piano.

אבל לא הצליחה להשיג פסנתר חדש.

And so she went outside

אז היא יצאה החוצה

and she stood there in the rain,

ועמדה בגשם,

talking to Keith Jarrett,

לדבר עם קית׳ ג׳ארט,

begging him not to cancel the concert.

ולהתחנן בפניו לא לבטל את הקונצרט.

And he looked out of his car

הוא התבונן מבעד לחלון מכוניתו

at this bedraggled, rain-drenched German teenager,

בנערה הגרמניה הרטובה עם השיער הפרוע,

took pity on her,

ריחם עליה,

and said,

ואמר:

"Never forget ... only for you."

״אל תשכחי... רק בשבילך״.

And so a few hours later,

וכך כמה שעות לאחר מכן,

Jarrett did indeed step out onto the stage of the opera house,

ג׳ארט אכן יצא אל הבמה של בית האופרה,

he sat down at the unplayable piano

התיישב ליד הפסנתר הבעייתי

and began.

והתחיל.

(Music)

(מוסיקה)

Within moments it became clear that something magical was happening.

מיד ניתן היה לחוש שמשהו קסום מתרחש.

Jarrett was avoiding those upper registers,

ג׳ארט נמנע מלהשתמש בתווך הטונים הגבוהים,

he was sticking to the middle tones of the keyboard,

הוא דבק בטונים האמצעיים של המקלדת,

which gave the piece a soothing, ambient quality.

דבר שהכניס ביצירה נגיעות של סגנון אמביינט ואוירה מרגיעה.

But also, because the piano was so quiet,

ובנוסף, בגלל שהפסנתר היה כל כך שקט,

he had to set up these rumbling, repetitive riffs in the bass.

הוא היה צריך להשתמש לעיתים דחופות ברצף אקורדים עמוק ומהדהד בתווך הבאס.

And he stood up twisting, pounding down on the keys,

והוא עמד והתפתל, בעודו מקיש בחוזקה על הקלידים,

desperately trying to create enough volume to reach the people in the back row.

בנסיון נואש ליצור עוצמת קול מספיקה בשביל האנשים שישבו מאחור.

It's an electrifying performance.

זו היתה הופעה מחשמלת.

It somehow has this peaceful quality,

היא השרתה תחושת רוגע,

and at the same time it's full of energy,

ובאותו זמן הייתה מלאת אנרגיה,

it's dynamic.

ודינמיקה.

And the audience loved it.

והקהל אהב את ההופעה.

Audiences continue to love it

וממשיך לאהוב אותה גם כיום.

because the recording of the Köln Concert

כי ההקלטה של קונצרט קלן

is the best-selling piano album in history

היא אלבום הפסנתר הנמכר ביותר בהיסטוריה

and the best-selling solo jazz album in history.

וכן אלבום הסולו בסגנון הג׳אז הנמכר ביותר בהיסטוריה.

Keith Jarrett had been handed a mess.

קית׳ ג׳ארט הוכנס לבלאגן.

He had embraced that mess, and it soared.

הוא אימץ אותו לחיקו, ואי הסדר הזה פרש כנפיים.

But let's think for a moment about Jarrett's initial instinct.

אבל בואו נחשוב לרגע על האינסטינקט הראשוני של ג׳ארט.

He didn't want to play.

הוא לא רצה לנגן.

Of course,

ברור.

אני חושב שכל אחד מאיתנו, במצב דומה או אחר,

I think any of us, in any remotely similar situation,

would feel the same way, we'd have the same instinct.

ירגיש באותו אופן, ויפעל על פי אותו אינסטינקט.

We don't want to be asked to do good work with bad tools.

איננו רוצים להתבקש לעשות עבודה טובה עם כלים שלא עובדים.

We don't want to have to overcome unnecessary hurdles.

איננו אוהבים להתעסק עם קשיים לא הכרחיים.

But Jarrett's instinct was wrong,

אבל האינסטינקט של ג׳ארט היה פגום,

and thank goodness he changed his mind.

ומזל שהוא שינה את דעתו.

And I think our instinct is also wrong.

ואני חושב שגם האינסטינקט של כולנו הינו פגום.

I think we need to gain a bit more appreciation

אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד להעריך

for the unexpected advantages of having to cope with a little mess.

את היתרונות הנובעים מהתמודדות עם קצת אי סדר.

So let me give you some examples

אז אתן לכם כמה דוגמאות

from cognitive psychology,

מתחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית,

from complexity science,

מתחום מדע הסיבוכיות,

from social psychology,

מתחום הפסיכולוגיה החברתית,

and of course, rock 'n' roll.

וכמובן מתחום הרוקנרול.

So cognitive psychology first.

אז קודם כל תחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית.

We've actually known for a while

אנו יודעים כבר זמן מה

that certain kinds of difficulty,

שסוגים שונים של קשיים,

certain kinds of obstacle,

סוגים שונים של מכשולים,

can actually improve our performance.

יכולים למעשה לשפר את הביצועים שלנו.

For example,

לדוגמה,

the psychologist Daniel Oppenheimer,

הפסיכולוג דניאל אופנהיימר,

a few years ago,

לפני כמה שנים,

שיתף פעולה עם מורים בתיכון.

teamed up with high school teachers.

And he asked them to reformat the handouts

הוא ביקש מהם לשנות את דפי שעורי הבית

that they were giving to some of their classes.

המחולקים בחלק מכיתותיהם.

So the regular handout would be formatted in something straightforward,

הדפים הרגילים היו כתובים בפונט פשוט

such as Helvetica or Times New Roman.

כמו ״הלווטיקה״ או ״טיימס ניו רומן״.

But half these classes were getting handouts that were formatted

בעוד שכחצי מהכיתות קיבלו שיעורי בית שהיו כתובים

in something sort of intense, like Haettenschweiler,

באיזשהו פונט מיוחד, כמו ״האטנשווילר״,

or something with a zesty bounce, like Comic Sans italicized.

או משהו משוגע כמו ״קומיק סאנס״ נטוי.

Now, these are really ugly fonts,

אלו הם פונטים די מגעילים,

and they're difficult fonts to read.

והם קשים לקריאה.

But at the end of the semester,

אבל בסוף הסמסטר,

students were given exams,

ניתנו לסטודנטים מבחנים,

and the students who'd been asked to read the more difficult fonts,

והסטודנטים שנתבקשו לקרוא את הפונטים הקשים יותר,

had actually done better on their exams,

קיבלו ציונים גבוהים יותר במבחנים,

in a variety of subjects.

בשלל מקצועות שונים.

And the reason is,

והסיבה לכך היא,

the difficult font had slowed them down,

שהפונטים הקשים האטו אותם,

forced them to work a bit harder,

והכריחו אותם לעבוד יותר קשה,

to think a bit more about what they were reading,

לחשוב יותר לעומק על תוכן הטקסט שבפניהם,

to interpret it ...

לפרש אותו...

and so they learned more.

וכך הם למדו יותר.

Another example.

דוגמה נוספת,

The psychologist Shelley Carson has been testing Harvard undergraduates

הפסיכולוגית שלי קארסון ביצעה מחקר בקרב סטודנטים בהארוורד

for the quality of their attentional filters.

על יכולות סינון המידע שלהם.

What do I mean by that?

למה אני מתכוון?

What I mean is, imagine you're in a restaurant,

דמיינו שאתם במסעדה,

you're having a conversation,

מנהלים שיחה,

there are all kinds of other conversations going on in the restaurant,

ישנן שיחות רבות אחרות שמתנהלות סביבכם במסעדה,

you want to filter them out,

אתם רוצים לסנן אותן,

you want to focus on what's important to you.

ולהתמקד במה שחשוב עבורכם.

Can you do that?

האם אתם מסוגלים לעשות זאת?

אם כן, יש לכם כישורי האזנה חזקים ובריאים.

If you can, you have good, strong attentional filters.

But some people really struggle with that.

אבל ישנם אנשים שמאוד מתקשים לעשות זאת.

Some of Carson's undergraduate subjects struggled with that.

חלק מהסטודנטים שבחנה קארסון התקשו לעשות זאת.

They had weak filters, they had porous filters --

היו להם כישורי סינון מידע חלשים,

let a lot of external information in.

פילטרים שאיפשרו קליטה של הרבה מידע חיצוני בלתי נחוץ.

And so what that meant is they were constantly being interrupted

וזה מצביע על כך שהם כל הזמן היו נתונים תחת הפרעות

by the sights and the sounds of the world around them.

של מראות וקולות מהעולם שמסביבם.

If there was a television on while they were doing their essays,

אם הטלוויזיה הייתה דלוקה בזמן שעבדו על כתיבת חיבור

they couldn't screen it out.

הם לא יכלו לסנן אותה.

Now, you would think that that was a disadvantage ...

אתם ודאי חושבים שזהו חיסרון...

but no.

אבל לא.

When Carson looked at what these students had achieved,

כשקארסון בחנה את הישגהם של הסטודנטים,

the ones with the weak filters

לאלו עם הפילטרים החלשים

were vastly more likely

היה הרבה יותר סיכוי

to have some real creative milestone in their lives,

להשיג ציון דרך משמעותי בחייהם,

to have published their first novel,

להוציא לאור את הרומן הראשון שלהם,

to have released their first album.

להוציא את אלבום בכורה.

These distractions were actually grists to their creative mill.

הסחות הדעת האלו היו למעשה עדות לכישוריהם היצירתיים.

They were able to think outside the box because their box was full of holes.

הם יכולים היו לחשוב מחוץ לקופסה מפני שהקופסה שלהם הייתה מלאת חורים.

Let's talk about complexity science.

בואו נדבר על תחום מדע הסיבוכיות.

So how do you solve a really complex --

איך אנו פותרים בעייה מורכבת --

the world's full of complicated problems --

העולם מלא בבעיות מורכבות --

how do you solve a really complicated problem?

כיצד פותרים בעייה סופר מסובכת?

For example, you try to make a jet engine.

למשל, בניית מנוע סילון.

There are lots and lots of different variables,

ישנם אינסוף משתנים,

the operating temperature, the materials,

טמפרטורת פעולת המנוע, החומרים מהם הוא מורכב,

all the different dimensions, the shape.

כל המידות השונות, צורת המנוע.

You can't solve that kind of problem all in one go,

אי אפשר לפתור בעייה שכזו במכה אחת,

it's too hard.

זה קשה מידי.

So what do you do?

אז מה עושים?

Well, one thing you can do is try to solve it step-by-step.

ובכן, אפשר לנסות לפתור אותה בשלבים.

So you have some kind of prototype

להתחיל מאיזו גרסת אב טיפוס ראשונית

and you tweak it, you test it, you improve it.

לתקן אותה, לנסות אותה מחדש ובכך לשפר אותה.

You tweak it, you test it, you improve it.

לתקן, לנסות, לשפר.

Now, this idea of marginal gains will eventually get you a good jet engine.

תהליך כזה של שיפורים מזעריים יניב בסופו של דבר מנוע סילון איכותי.

And it's been quite widely implemented in the world.

ותהליך זה מיושם בתחומים רבים בעולם.

So you'll hear about it, for example, in high performance cycling,

תוכלו לשמוע על כך בהקשר לתחום רכיבה מקצועית על אופניים.

web designers will talk about trying to optimize their web pages,

או כשמעצבי אתרים באינטרנט מדברים על דרכים ליעול האתר.

they're looking for these step-by-step gains.

הם מחפשים אחר שיפור הדרגתי.

That's a good way to solve a complicated problem.

זוהי דרך טובה מאוד לפתור בעייה מורכבת.

But you know what would make it a better way?

אבל אתם יודעים איזו דרך יכולה להיות טובה יותר?

A dash of mess.

הכנסת בלאגן.

You add randomness,

אתם מוסיפים אי סדר,

early on in the process,

בשלבים ההתחלתיים,

you make crazy moves,

אתם מבצעים מהלכים נועזים,

you try stupid things that shouldn't work,

ומנסים דברים טפשיים שלא אמורים לעבוד,

and that will tend to make the problem-solving work better.

וזה מוביל לייעול תהליך פתרון הבעייה.

And the reason for that is

והסיבה לכך היא

the trouble with the step-by-step process,

שהבעייה עם תהליך העבודה בשלבים,

the marginal gains,

השיפור ההדרגתי,

is they can walk you gradually down a dead end.

היא שהוא עלול להוביל אתכם לעבר מבוי סתום.

And if you start with the randomness, that becomes less likely,

ואם אתם מתחילים עם אי סדר, הסיכוי שזה יקרה קטן,

and your problem-solving becomes more robust.

ותהליך פתרון הבעיות שלכם מתחשל.

Let's talk about social psychology.

בואו נדבר על פסיכולוגיה חברתית.

So the psychologist Katherine Phillips, with some colleagues,

הפסיכולוגית קת׳רין פיליפס יחד עם הקולגות שלה,

recently gave murder mystery problems to some students,

הציגו לאחרונה תעלומות רצח בפני חבורת סטודנטים.

and these students were collected in groups of four

סטודנטים אלו חולקו לקבוצות של ארבעה

and they were given dossiers with information about a crime --

וניתנו להם תיקי מסמכים עם מידע על הפשע --

alibis and evidence, witness statements and three suspects.

אליבי וראיות, עדויות ראייה וכן שלושה חשודים,

And the groups of four students were asked to figure out who did it,

וקבוצות הסטודנטים נתבקשו לפענח מי עשה זאת,

who committed the crime.

מי ביצע את הפשע.

And there were two treatments in this experiment.

ובניסוי היו שני סוגי קבוצות.

In some cases these were four friends,

במקרה אחד הייתה זאת קבוצה של ארבעה חברים,

they all knew each other well.

שכולם בה הכירו אחד את השני מקרוב.

In other cases,

ובמקרה האחר,

three friends and a stranger.

שלושה חברים ואדם רביעי זר.

And you can see where I'm going with this.

ואתם ודאי רואים לאן אני חותר.

Obviously I'm going to say

כמובן שאני הולך לאמר

that the groups with the stranger solved the problem more effectively,

שהקבוצה עם הזר הייתה יעילה יותר בתהליך פתרון התעלומה

which is true, they did.

שזה נכון.

Actually, they solved the problem quite a lot more effectively.

למעשה הם היו פי כמה וכמה יותר יעילים בתהליך פתרון התעלומה.

So the groups of four friends,

לקבוצת ארבעת החברים,

they only had a 50-50 chance of getting the answer right.

היה סיכוי של 50% לפתור נכונה,

Which is actually not that great --

שזה לא כזה אדיר--

in multiple choice, for three answers? 50-50's not good.

בשאלון אמריקאי עם שלוש תשובות אפשריות? 50% זה לא משהו.

(Laughter)

(צחוק)

The three friends and the stranger,

שלושת החברים והזר,

even though the stranger didn't have any extra information,

אפילו שלזר לא היה מידע נוסף,

even though it was just a case

אפילו שהוא רק השפיע

of how that changed the conversation to accommodate that awkwardness,

על דרך התנהלות השיחה כתוצאה מהוספת תחושות מבוכה.

the three friends and the stranger,

שלושת החברים והזר,

they had a 75 percent chance of finding the right answer.

להם היה סיכוי של 75% לפתור נכונה.

That's quite a big leap in performance.

זהו הבדל די משמעותי בביצועים.

But I think what's really interesting

אבל לדעתי מה שמעניין הוא

is not just that the three friends and the stranger did a better job,

לא רק ששלושת החברים והזר עשו עבודה טובה יותר,

but how they felt about it.

אלא גם הדרך שבה הרגישו לגבי זה.

So when Katherine Phillips interviewed the groups of four friends,

כשקת׳רין פיליפס ראיינה את קבוצת ארבעת החברים,

they had a nice time,

הם אמרו שהיה להם כיף,

they also thought they'd done a good job.

והם גם חשבו שעשו עבודה טובה.

They were complacent.

הם היו שאננים.

When she spoke to the three friends and the stranger,

כשהיא דיברה עם קבוצת שלושת החברים והזר,

they had not had a nice time --

להם לא היה כיף --

it's actually rather difficult, it's rather awkward ...

היה להם למעשה קשה ודי מביך...

and they were full of doubt.

והם היו מלאי ספקות.

They didn't think they'd done a good job even though they had.

הם לא חשבו שעשו עבודה טובה אפילו שההפך הוא הנכון.

And I think that really exemplifies

ואני חושב שזה ממש מדגים

the challenge that we're dealing with here.

את האתגר שניצב מולנו כאן.

Because, yeah --

כי זה נכון --

the ugly font,

הפונט המגעיל,

the awkward stranger,

המבוכה מזרים,

the random move ...

הצעד חסר ההגיון...

these disruptions help us solve problems,

אי הסדר הזה מסייע לנו לפתור בעיות,

they help us become more creative.

גורם לנו להיות יותר יצירתיים.

But we don't feel that they're helping us.

אבל אנו לא מרגישים שהוא עוזר לנו.

We feel that they're getting in the way ...

אנו מרגישים שהוא מפריע לנו...

and so we resist.

ולכן אנו מתנגדים לו.

And that's why the last example is really important.

לכן הדוגמה האחרונה היא כל כך חשובה.

So I want to talk about somebody

אז אני רוצה לדבר על מישהו

from the background of the world of rock 'n' roll.

שבא מעולם הרוקנרול.

And you may know him, he's actually a TED-ster.

אולי שמעתם עליו, הוא למעשה מרצה ב-TED.

His name is Brian Eno.

שמו הוא בראיין אינו.

He is an ambient composer -- rather brilliant.

הוא מלחין בסגנון אמביינט -- מלחין נהדר.

He's also a kind of catalyst

הוא גם מעין הזרז שמאחורי

behind some of the great rock 'n' roll albums of the last 40 years.

כמה מאלבומי הרוקנרול הטובים ביותר ב-40 שנה האחרונות.

He's worked with David Bowie on "Heroes,"

הוא עבד עם דיויד בואי על ״הירוס״,

he worked with U2 on "Achtung Baby" and "The Joshua Tree,"

עם U2 על ״אחטונג בייבי״ ו״ג׳ושוע טרי״,

he's worked with DEVO,

הוא עבד עם דיוו,

he's worked with Coldplay, he's worked with everybody.

הוא עבד עם קולדפליי, הוא עבד עם כולם.

And what does he do to make these great rock bands better?

ומה הוא עושה על מנת להפוך את האומנים הגדולים האלה לטובים יותר?

Well, he makes a mess.

ובכן, הוא עושה בלאגן.

He disrupts their creative processes.

הוא הפריע להם בתהליך היצירה.

It's his role to be the awkward stranger.

תפקידו היה להיות הזר שגורם לאי נעימות.

It's his role to tell them

תפקידו היה להכריח אותם

that they have to play the unplayable piano.

לנגן על הפסנתר הבעייתי.

And one of the ways in which he creates this disruption

ואחת מהדרכים שבהן הוא נקט על מנת ליצור את אי הסדר הזה

is through this remarkable deck of cards --

היא שימוש בחפיסת קלפים --

I have my signed copy here -- thank you, Brian.

יש לי כאן חפיסה עם הקדשה אישית -- תודה לך בראיין

They're called The Oblique Strategies,

קלפים אלו נקראים ״אסטרטגיות עקיפות״,

he developed them with a friend of his.

הוא פיתח אותן ביחד עם חבר שלו.

And when they're stuck in the studio,

כשהוא נתקל במחסום יצירתי בסטודיו,

Brian Eno will reach for one of the cards.

בראיין אינו שלף את אחד מקלפיו,

He'll draw one at random,

באופן אקראי,

and he'll make the band follow the instructions on the card.

וביקש מהלהקה למלא אחר ההוראות הכתובות בכרטיס.

So this one ...

אז זה למשל אומר...

"Change instrument roles."

״החליפו בינכם את התפקידים״,

Yeah, everyone swap instruments -- Drummer on the piano --

כן כן, כולם מחליפים תפקידים -- מתופף ינגן על הפסנתר --

Brilliant, brilliant idea.

רעיון ממש ממש מבריק.

"Look closely at the most embarrassing details. Amplify them."

״בחנו מקרוב את הפרטים הכי מביכים. כעת העצימו אותם״.

"Make a sudden, destructive, unpredictable action. Incorporate."

״בצעו פעולה הרסנית ובלתי צפוייה. שלבו אותה״.

These cards are disruptive.

הקלפים האלו הם הרסניים.

Now, they've proved their worth in album after album.

אבל הם הוכיחו את עצמם באלבום אחר אלבום.

The musicians hate them.

חברי הלהקה שנאו אותם

(Laughter)

(צחוק)

So Phil Collins was playing drums on an early Brian Eno album.

פיל קולינס למשל, ניגן על תופים באחד האלבומים הראשונים של בראיין אינו.

He got so frustrated he started throwing beer cans across the studio.

הוא נהיה כל כך מתוסכל שהוא החל לזרוק פחיות בירה לכל הכיוונים.

Carlos Alomar, great rock guitarist,

קרלוס אלומר, נגן גיטרה אדיר,

working with Eno on David Bowie's "Lodger" album,

בזמן העבודה עם אינו על האלבום ״לודג׳ר״ של דיוויד בואי,

and at one point he turns to Brian and says,

פנה בשלב כלשהו לבראיין ואמר:

"Brian, this experiment is stupid."

״בראיין, הניסוי הזה מטופש״.

But the thing is it was a pretty good album,

אבל האמת היא שהאלבום יצא לא רע בכלל,

but also,

ומה גם,

Carlos Alomar, 35 years later, now uses The Oblique Strategies.

שקרלוס אלומר, 35 שנה לאחר מכן, משתמש כיום ב״אסטרטגיות העקיפות״.

And he tells his students to use The Oblique Strategies

והוא אומר לסטודנטים שלו להשתמש ב״אסטרטגיות העקיפות״.

because he's realized something.

כי הוא הבין משהו.

Just because you don't like it doesn't mean it isn't helping you.

זה שאתה לא אוהב משהו, לא אומר שהמשהו הזה לא עוזר לך.

The strategies actually weren't a deck of cards originally,

האסטרטגיות למעשה לא התחילו כחפיסת קלפים,

they were just a list --

הם התחילו כרשימה --

list on the recording studio wall.

רשימה על קיר הסטודיו.

A checklist of things you might try if you got stuck.

רשימת של דברים שניתן לנסות אם נתקלתם במחסום יצירתי.

The list didn't work.

הרשימה לא עבדה.

Know why?

אתם יודעים למה?

Not messy enough.

היא לא יצרה מספיק בלאגן.

Your eye would go down the list

עינכם הייתה סורקת את הרשימה

and it would settle on whatever was the least disruptive,

ובוחרת לנסות את העצה שהייתם מרגישים איתה הכי בנוח,

the least troublesome,

העצה הכי פחות בעייתית מבחינתכם,

which of course misses the point entirely.

דבר שכמובן מפספס את כל הפואנטה.

And what Brian Eno came to realize was,

ומה שבראיין אינו למד מכך הוא שכן --

yes, we need to run the stupid experiments,

צריך לערוך את הניסוי המטופש,

we need to deal with the awkward strangers,

צריך להתמודד עם הזר המשרה תחושות חוסר נעימות

we need to try to read the ugly fonts.

וצריך לנסות לקרוא את הפונט המכוער.

These things help us.

הדברים האלו עוזרים לנו.

They help us solve problems,

הם עוזרים לנו לפתור בעיות,

they help us be more creative.

להיות יותר יצירתיים.

But also ...

אבל גם....

we really need some persuasion if we're going to accept this.

אנחנו צריכים איזו דחיפה כדי ליישם זאת.

So however we do it ...

אז בכל אופן שבו נבחר...

whether it's sheer willpower,

אם בעזרת כח הרצון,

whether it's the flip of a card

אם בעזרת חפיסת קלפים

or whether it's a guilt trip from a German teenager,

או אפילו בעזרת נקיפות מצפון שגרמה לנו נערה גרמניה,

all of us, from time to time,

כולנו צריכים מפעם לפעם,

need to sit down and try and play the unplayable piano.

לשבת ולנסות לנגן על הפסנתר הבעייתי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)