Steven Pinker: What our language habits reveal

מתרגם: Eyal Ronel מבקר: Sigal Tifferet

This is a picture of Maurice Druon,

זאת תמונה של מוריס דרואון -

the Honorary Perpetual Secretary of L'Academie francaise,

המזכיר האגדי המכובד של

the French Academy.

האקדמיה הצרפתית.

He is splendidly attired in his 68,000-dollar uniform,

הוא לבוש בהידור בחליפה של 68 אלף דולר

befitting the role of the French Academy

כיאה למעמדו באקדמיה הצרפתית

as legislating the

שקובעת את תו התקן עבור

correct usage in French

השימוש התקין בצרפתית

and perpetuating the language.

ושימור השפה.

The French Academy has two main tasks:

לאקדמיה הצרפתית שני תפקידים עיקריים:

it compiles a dictionary of official French.

להרכיב מילון לצרפתית הרשמית -

They're now working on their ninth edition,

הם עובדים כרגע על הגרסה התשיעית

which they began in 1930, and they've reached the letter P.

שהתחילו בשנת 1930 והגיעו לאות P.

They also legislate on correct usage,

הם גם קובעים חוקים לשימוש תקין בשפה,

such as the proper term for what the French call "email,"

כמו המונח היאות למילה אי-מייל בצרפתית,

which ought to be "courriel."

שצריכה להיות קורייל.

The World Wide Web, the French are told,

נאמר לצרפתים שהוורלד וייד וב

ought to be referred to as

יש לכנותו בשם

"la toile d'araignee mondiale" -- the Global Spider Web --

"לה טואל ד'ראנייה מונדיאל" – רשת העכביש הגלובלית -

recommendations that the French gaily ignore.

המלצות שהצרפתים מתעלמים מהן בשמחה.

Now, this is one model of how language comes to be:

זהו אחד המודלים ליצירת שפה,

namely, it's legislated by an academy.

כלומר, באמצעות תקינה אקדמית.

But anyone who looks at language realizes

אבל כל מי שמביט בשפה מבין

that this is a rather silly conceit,

שזוהי יומרנות מגוחכת למדי,

that language, rather, emerges from human minds interacting from one another.

וששפה צומחת ממוחות אנושיים שמדברים ביניהם.

And this is visible in the unstoppable change in language --

וזה בולט בשינויים הבלתי פוסקים שיש בשפה;

the fact that by the time the Academy finishes their dictionary,

בעובדה שכאשר האקדמיה תסיים את המילון שלה,

it will already be well out of date.

הוא כבר יהיה מיושן.

We see it in the

אנחנו רואים זאת

constant appearance of slang and jargon,

בהופעה המתמדת של מילות סלנג וז'רגון,

of the historical change in languages,

בשינוי ההיסטורי שעברו השפות,

in divergence of dialects

בשונות שבין ניבים

and the formation of new languages.

ובהיווצרות של שפות חדשות.

So language is not so much a creator or shaper of human nature,

לכן שפה לא ממש יוצרת או מעצבת טבע אנושי

so much as a window onto human nature.

אלא היא יותר כמו חלון אל הטבע האנושי.

In a book that I'm currently working on,

בספר שאני כותב כרגע,

I hope to use language to shed light on

אני מקווה דרך השפה לשפוך אור

a number of aspects of human nature,

על כמה פנים של הטבע האנושי,

including the cognitive machinery

ובכלל זה המכונה הקוגנטיבית

with which humans conceptualize the world

שאיתה בני אנוש תופסים את העולם,

and the relationship types that govern human interaction.

וסוגי מערכות היחסים ששולטים בהידברות אנושית.

And I'm going to say a few words about each one this morning.

ואני מתכנן להגיד כמה מילים על כל אחת מהן הבוקר.

Let me start off with a technical problem in language

בואו נתחיל בבעיה טכנית בשפה

that I've worried about for quite some time --

שמטרידה אותי מזה זמן מה -

and indulge me

ואני מקווה שתחלקו איתי את התשוקה

in my passion for verbs and how they're used.

לפעלים ואופן השימוש בהם.

The problem is, which verbs go in which constructions?

הבעיה היא אלו פעלים משמשים באלו מבנים?

The verb is the chassis of the sentence.

הפועל הוא השילדה של המשפט.

It's the framework onto which the other parts are bolted.

היא התושבת שעליה מרכיבים חלקים אחרים.

Let me give you a quick reminder

הרשו לי להזכיר לכם בקצרה

of something that you've long forgotten.

משהו שמזמן שכחתם:

An intransitive verb, such as "dine," for example,

פועל עומד, כמו "לסעוד",

can't take a direct object.

לא מקבל מושא ישיר.

You have to say, "Sam dined," not, "Sam dined the pizza."

אומרים "סם סעד", אבל לא "סם סעד את הפיצה".

A transitive verb mandates

ואילו לפועל יוצא

that there has to be an object there:

חייב להיות מושא:

"Sam devoured the pizza." You can't just say, "Sam devoured."

"סם טרף את הפיצה." אי אפשר לומר סתם "סם טרף."

There are dozens or scores of verbs of this type,

יש עשרות ומאות של פעלים כאלה,

each of which shapes its sentence.

וכל אחד מעצב סוג משפט.

So, a problem in explaining how children learn language,

לכן בעיה בלהסביר איך ילדים לומדים שפה,

a problem in teaching language to adults so that they don't make grammatical errors,

ובעיה בלימוד מבוגרים שפה נטולת שגיאות בדקדוק

and a problem in programming computers to use language is

ובעיה בלימוד מחשבים להשתמש בשפה היא

which verbs go in which constructions.

אלו פעלים משמשים באלו מבנים.

For example, the dative construction in English.

למשל, צורת הציווי:

You can say, "Give a muffin to a mouse," the prepositional dative.

אפשר לומר, "תן עוגייה לעכבר," כשהמושא הישיר בהתחלה

Or, "Give a mouse a muffin," the double-object dative.

או "תן לעכבר עוגייה," כשהמושא העקיף בא קודם.

"Promise anything to her," "Promise her anything," and so on.

"הבטח לה הכול" או "הבטח הכול לה" וכולי.

Hundreds of verbs can go both ways.

מאות פעלים יכולים לעבוד בשני הכיוונים.

So a tempting generalization for a child,

הכללה מפתה עבור ילד

for an adult, for a computer

או מבוגר או מחשב

is that any verb that can appear in the construction,

היא שכל פועל מהמבנה

"subject-verb-thing-to-a-recipient"

"נושא נשוא משהו למישהו"

can also be expressed as "subject-verb-recipient-thing."

אפשר לבטא גם כ"נושא נשוא למישהו משהו"

A handy thing to have,

מאוד נוח שזה קיים,

because language is infinite,

כי השפה היא אינסופית

and you can't just parrot back the sentences that you've heard.

ואי אפשר רק לדקלם כמו תוכי משפטים ששמעת.

You've got to extract generalizations

צריך לחלץ הכללות

so you can produce and understand new sentences.

שאיתן אפשר להפיק ולהבין משפטים חדשים.

This would be an example of how to do that.

וזאת דוגמה אחת לכך.

Unfortunately, there appear to be idiosyncratic exceptions.

לצערנו, יש חריגים שיוצאים מן הכלל.

You can say, "Biff drove the car to Chicago,"

אפשר לומר, "ביף עשה את דרכו לשיקגו"

but not, "Biff drove Chicago the car."

אבל לא "ביף עשה לשיקגו את הדרך."

You can say, "Sal gave Jason a headache,"

אפשר לומר "סאל העבירה את ג'ייסון על דעתו",

but it's a bit odd to say, "Sal gave a headache to Jason."

אבל קצת מוזר לומר "סאל העבירה את הדעת לג'ייסון".

The solution is that these constructions, despite initial appearance,

התוצאה היא שהמבנים האלה, למרות הרושם הראשוני,

are not synonymous,

אינם נרדפים.

that when you crank up the microscope

כשמכוונים את המיקרוסקופ

on human cognition, you see that there's a subtle difference

להבנה האנושית, רואים שיש

in meaning between them.

שוני קל במשמעות.

So, "give the X to the Y,"

אז "תן את הא' לב'" -

that construction corresponds to the thought

המבנה הזה מתאים למחשבה:

"cause X to go to Y." Whereas "give the Y the X"

"גרום לא' להגיע אל ב'", ואילו "תן לב' א'"

corresponds to the thought "cause Y to have X."

מתאים למחשבה "גרום לב' שיהיה א'".

Now, many events can be subject to either construal,

במקרים רבים שתי הפרשנויות יכולות להתאים

kind of like the classic figure-ground reversal illusions,

כמו באשליה האופטית הקלאסית של היפוך הדמות והרקע,

in which you can either pay attention

שבה אפשר או לשים לב

to the particular object,

לעצם מסוים,

in which case the space around it recedes from attention,

ואז הרקע שמסביבו נסוג מתשומת הלב,

or you can see the faces in the empty space,

או שרואים את הפנים בחלל הריק,

in which case the object recedes out of consciousness.

ואז העצם נסוג מחוץ לתודעה.

How are these construals reflected in language?

איך הפרשנויות הללו משתקפות בשפה?

Well, in both cases, the thing that is construed as being affected

בשני המקרים, הדבר שהפרשנות גורסת שהוא הושפע

is expressed as the direct object,

מתואר בתור המושא הישיר:

the noun after the verb.

שם העצם שאחרי הפועל.

So, when you think of the event as causing the muffin to go somewhere --

אז כשחושבים על האירוע כגרימה לעוגייה להגיע לאנשהו -

where you're doing something to the muffin --

כשעושים משהו לעוגייה -

you say, "Give the muffin to the mouse."

אומרים, "תן עוגייה לעכבר".

When you construe it as "cause the mouse to have something,"

כשמפרשים זאת כמו "גרום לעכבר שיהיה משהו",

you're doing something to the mouse,

אתם עושים משהו לעכבר,

and therefore you express it as, "Give the mouse the muffin."

ולכן מבטאים זאת כ"תן לעכבר עוגייה."

So which verbs go in which construction --

אז אלו פעלים מתאימים לאלו מבנים -

the problem with which I began --

הבעיה המקורית שהתחלתי איתה -

depends on whether the verb specifies a kind of motion

תלויה האם הפועל מייצג סוג של תנועה

or a kind of possession change.

או סוג של שינוי בקניין.

To give something involves both causing something to go

לתת משהו גורם גם למשהו לזוז

and causing someone to have.

וגם שלמישהו יהיה.

To drive the car only causes something to go,

"לעשות את הדרך" רק גורם לביף לנוע,

because Chicago's not the kind of thing that can possess something.

כי לשיקאגו אין דרך.

Only humans can possess things.

רק לאנשים יכולים "להיות" דברים.

And to give someone a headache causes them to have the headache,

וכשמעבירים מישהו על דעתו, יש לו דעת משובשת,

but it's not as if you're taking the headache out of your head

אבל זה לא אומר לקחת את הדעת מאצלך

and causing it to go to the other person,

ולגרום לה להגיע אליו

and implanting it in them.

ואז לשתול אותה בתוכו.

You may just be loud or obnoxious,

אפשר להיות קולני או מגעיל,

or some other way causing them to have the headache.

ולגרום לו להתערער.

So, that's

אז זאת דוגמה לסוג הדברים שאני עושה

an example of the kind of thing that I do in my day job.

בעבודה שלי.

So why should anyone care?

למה למישהו אכפת?

Well, there are a number of interesting conclusions, I think,

יש כמה מסקנות מעניינות, לדעתי,

from this and many similar kinds of analyses

מהניתוח הזה ומרבים שכמותו

of hundreds of English verbs.

במאות פעלים באנגלית.

First, there's a level of fine-grained conceptual structure,

ראשית, יש רמה של מבנה תפיסתי מעודן,

which we automatically and unconsciously compute

שאנחנו מחשבים אוטומטית מבלי הכרה

every time we produce or utter a sentence, that governs our use of language.

בכל משפט שאנחנו פולטים, אשר שולט בשימוש שלנו בשפה.

You can think of this as the language of thought, or "mentalese."

אפשר לחשוב על זה כעל השפה של החשיבה, או "חשיבית".

It seems to be based on a fixed set of concepts,

היא כנראה מורכבת מקבוצה קבועה של תפיסות

which govern dozens of constructions and thousands of verbs --

שפורשת עשרות מבנים ואלפי פעלים -

not only in English, but in all other languages --

לא רק באנגלית אלא בכל השפות -

fundamental concepts such as space,

תפיסות בסיסיות כמו מקום,

time, causation and human intention,

זמן, סיבה ותכלית אנושית -

such as, what is the means and what is the ends?

כמו, מה האמצעי ומה המטרה?

These are reminiscent of the kinds of categories

זה מזכיר את סוגי הקטגוריות

that Immanuel Kant argued

שלטענת עמנואל קאנט

are the basic framework for human thought,

הן המארג הבסיסי של המחשבה האנושית,

and it's interesting that our unconscious use of language

ומעניין שהשימוש הבלתי מודע שלנו בשפה

seems to reflect these Kantian categories.

דומה שמשקף את הקטגוריות של קאנט -

Doesn't care about perceptual qualities,

לא מתחשבות באיכויות חושיות,

such as color, texture, weight and speed,

כמו צבע, מרקם, משקל ומהירות,

which virtually never differentiate

שלעולם לא משנות

the use of verbs in different constructions.

את השימוש בפעלים במבנים שונים.

An additional twist is that all of the constructions in English

תפנית נוספת היא שכל המבנים באנגלית

are used not only literally,

משמשים לא רק כפשוטם

but in a quasi-metaphorical way.

אלא גם באופן חצי-מטאפורי.

For example, this construction, the dative,

לדוגמה, המבנה הזה של ציווי

is used not only to transfer things,

משמש לא רק להעביר דברים

but also for the metaphorical transfer of ideas,

אלא גם להעברה מטאפורית של רעיונות,

as when we say, "She told a story to me"

כמו כשאומרים, "היא סיפרה סיפור לילד"

or "told me a story,"

או "סיפרה לילד סיפור,"

"Max taught Spanish to the students" or "taught the students Spanish."

"מקס לימד ספרדית את התלמידים" או "מקס לימד תלמידים ספרדית."

It's exactly the same construction,

זה בדיוק אותו מבנה,

but no muffins, no mice, nothing moving at all.

אבל בלי עוגיות או עכברים. שום דבר לא זז.

It evokes the container metaphor of communication,

זה מפעיל את "מטאפורת המיכל" לתקשורת:

in which we conceive of ideas as objects,

אנחנו רואים ברעיונות עצמים

sentences as containers,

במשפטים מיכלים

and communication as a kind of sending.

ותקשורת היא מעין שליחה,

As when we say we "gather" our ideas, to "put" them "into" words,

כמו כאשר אנחנו "מגבשים" רעיונות ו"מביאים" אותם ל"כדי" מילים

and if our words aren't "empty" or "hollow,"

ואם המילים שלנו אינן "ריקות" או "חלולות"

we might get these ideas "across" to a listener,

אולי נצליח "להעביר" את הרעיונות למאזין

who can "unpack" our words to "extract" their "content."

שיוכל "לשלוף" את המילים כדי "לחלץ" את ה"תוכן."

And indeed, this kind of verbiage is not the exception, but the rule.

השימוש באוצר המילים הזה אינו היוצא מן הכלל, אלא הכלל.

It's very hard to find any example of abstract language

קשה מאוד למצוא דוגמה לשפה מופשטת

that is not based on some concrete metaphor.

שלא נסמכת על מטאפורה מוחשית.

For example, you can use the verb "go"

למשל, אפשר להשתמש בפועל "לעבור"

and the prepositions "to" and "from"

ובמילות היחס "מ-" ו"אל"

in a literal, spatial sense.

במובן מילולי של מיקום:

"The messenger went from Paris to Istanbul."

"השליח עבר מפריס לאיסטנבול"

You can also say, "Biff went from sick to well."

אפשר גם לומר, "ביף עבר מחולי לבריאות."

He needn't go anywhere. He could have been in bed the whole time,

הוא לא עבר לשום מקום ושכב במיטה כל הזמן,

but it's as if his health is a point in state space

אבל הבריאות כמו שוכנת בחלל

that you conceptualize as moving.

ובתפיסתכם היא נעה.

Or, "The meeting went from three to four,"

או, "הפגישה עברה משלוש לארבע,"

in which we conceive of time as stretched along a line.

שכאן אנחנו תופסים את הזמן כמתוח לאורך קו.

Likewise, we use "force" to indicate

באותו אופן אנחנו משתמשים בכוח לציין

not only physical force,

לא רק כוח פיזי

as in, "Rose forced the door to open,"

כמו ב"רוז דחקה את הדלת להיפתח,"

but also interpersonal force,

אלא גם ככוח בין-אישי,

as in, "Rose forced Sadie to go," not necessarily by manhandling her,

כמו ב"רוז דחקה בסיידי ללכת," ולא בהכרח גררה אותה ביד

but by issuing a threat.

אלא דרך איום;

Or, "Rose forced herself to go,"

או "רוז דחקה בעצמה ללכת,"

as if there were two entities inside Rose's head,

כמו היו שתי ישויות בראש של רוז

engaged in a tug of a war.

במלחמה זו עם זו.

Second conclusion is that the ability to conceive

המסקנה השנייה היא שהיכולת לתפוס אירוע

of a given event in two different ways,

בשתי דרכים שונות, כמו

such as "cause something to go to someone"

"לגרום למשהו להגיע אל מישהו"

and "causing someone to have something,"

ו"לגרום למישהו שיהיה לו משהו"

I think is a fundamental feature of human thought,

היא לדעתי תכונה מכוננת של החשיבה האנושית,

and it's the basis for much human argumentation,

והיא הבסיס לוויכוחים אנושיים רבים,

in which people don't differ so much on the facts

שהשותפים בהם לא חלוקים כל כך בעובדות

as on how they ought to be construed.

כמו בפרשנותן.

Just to give you a few examples:

כמה דוגמאות:

"ending a pregnancy" versus "killing a fetus;"

"לסיים הריון" לעומת "להרוג עובר,"

"a ball of cells" versus "an unborn child;"

"כדור של תאים" לעומת "ילד שלא נולד,"

"invading Iraq" versus "liberating Iraq;"

"פלישה לעיראק" לעומת "שחרור עיראק,"

"redistributing wealth" versus "confiscating earnings."

"חלוקת עושר" לעומת "החרמת רכוש."

And I think the biggest picture of all

ואני חושב שהתמונה הגדולה ביותר

would take seriously the fact

תיקח בחשבון את העובדה

that so much of our verbiage about abstract events

שרבות מהמילים שלנו לתיאור מושגים מופשטים

is based on a concrete metaphor

מבוססות על מטאפורות מוחשיות.

and see human intelligence itself

היא תבחין שכל האינטליגנציה האנושית

as consisting of a repertoire of concepts --

מורכבת ממגוון של תפיסות -

such as objects, space, time, causation and intention --

כגון עצמים, מקום, זמן, סיבה ותכלית -

which are useful in a social, knowledge-intensive species,

שהן שימושיות עבור מין חברתי וחובק-ידע,

whose evolution you can well imagine,

שאת התפתחותו קל לדמיין,

and a process of metaphorical abstraction

ותהליך של הפשטה מטאפורית

that allows us to bleach these concepts

שמאפשרת לנו להשיל מהן

of their original conceptual content --

את התוכן התפיסתי המקורי שלהן -

space, time and force --

מקום, זמן וכוח -

and apply them to new abstract domains,

ולהחיל אותם על תחומים חדשים ומופשטים,

therefore allowing a species that evolved

ובכך מאפשרת למין להתפתח

to deal with rocks and tools and animals,

מעיסוק בסלעים וכלים וחיות

to conceptualize mathematics, physics, law

לתפיסה של מתמטיקה, פיזיקה, משפט

and other abstract domains.

ותחומים מופשטים אחרים.

Well, I said I'd talk about two windows on human nature --

אמרתי שאדבר על שני חלונות אל הטבע האנושי,

the cognitive machinery with which we conceptualize the world,

מכונת החשיבה שאיתה אנחנו תופסים את העולם,

and now I'm going to say a few words about the relationship types

ועכשיו אדבר על סוגי היחסים

that govern human social interaction,

ששולטים על הידברות חברתית אנושית

again, as reflected in language.

שוב, כפי שהם משתקפים בשפה.

And I'll start out with a puzzle, the puzzle of indirect speech acts.

אתחיל בחידה, החידה של פעולות בדיבור עקיף.

Now, I'm sure most of you have seen the movie "Fargo."

כמה מכם ודאי צפו בסרט "פארגו,"

And you might remember the scene in which

ואולי זוכרים את הסצנה שבה

the kidnapper is pulled over by a police officer,

החוטף נעצר על-ידי שוטר,

is asked to show his driver's license

ומתבקש להציג רישיון נהיגה

and holds his wallet out

והוא מגיש את הארנק

with a 50-dollar bill extending

כששטר של 50 דולר מבצבץ

at a slight angle out of the wallet.

בזווית מה מתוך הארנק.

And he says, "I was just thinking

והוא אומר, "רק חשבתי

that maybe we could take care of it here in Fargo,"

שאולי נוכל לטפל בזה כאן בפארגו" -

which everyone, including the audience,

וכולם, כולל קהל הצופים

interprets as a veiled bribe.

מפרש זאת כהצעת שוחד מרומזת.

This kind of indirect speech is rampant in language.

הצורה הזו של דיבור עקיף שכיחה בשפה.

For example, in polite requests,

לדוגמה, בבקשות מנומסות,

if someone says, "If you could pass the guacamole,

אם מישהו אומר, "אם תוכל להעביר

that would be awesome,"

את ממרח האבוקדו, זה יהיה נהדר,"

we know exactly what he means,

ברור לנו בדיוק למה התכוון

even though that's a rather bizarre

למרות שהרעיון שמבוטא

concept being expressed.

הוא די מוזר.

(Laughter)

(צחוק)

"Would you like to come up and see my etchings?"

"רוצה לעלות אליי לצפות בתחריטים שלי?"

I think most people

אני מניח שרוב האנשים

understand the intent behind that.

מבינים את הכוונה מאחורי זה.

And likewise, if someone says,

ובאותו אופן, כשמישהו אומר,

"Nice store you've got there. It would be a real shame if something happened to it" --

"חנות נחמדה יש לך. יהיה חבל אם משהו יקרה לה" -

(Laughter) --

(צחוק)

we understand that as a veiled threat,

אנחנו מבינים שזה איום מוסווה,

rather than a musing of hypothetical possibilities.

ולא הרהור באפשרויות היפותטיות.

So the puzzle is, why are bribes,

אז החידה היא, למה הצעות שוחד,

polite requests, solicitations and threats so often veiled?

בקשות מנומסות, שידולים ואיומים הם תדירות מוסווים?

No one's fooled.

הן לא מרמות אף אחד -

Both parties know exactly what the speaker means,

שני הצדדים מבינים בדיוק למה הדובר מתכוון,

and the speaker knows the listener knows

והדובר יודע שהשומע יודע

that the speaker knows that the listener knows, etc., etc.

שהדובר יודע שהשומע יודע וכולי וכולי.

So what's going on?

אז מה קורה כאן?

I think the key idea is that language

לדעתי רעיון המפתח הוא ששפה

is a way of negotiating relationships,

היא דרך למיקוח במערכות יחסים,

and human relationships fall into a number of types.

ולמערכות יחסים אנושיות יש כמה סוגים.

There's an influential taxonomy by the anthropologist Alan Fiske,

קיימת טקסונומיה חשובה שבנה האנתרופולוג אלן פיסק,

in which relationships can be categorized, more or less,

שממיינת מערכות יחסים, פחות או יותר,

into communality, which works on the principle

לחברותא, שעובדת על העיקרון של

"what's mine is thine, what's thine is mine,"

"מה ששלי שלך, מה ששלך שלי" -

the kind of mindset that operates within a family, for example;

הלך הרוח שפועל במסגרת משפחה, לדוגמה -

dominance, whose principle is "don't mess with me;"

אדנות, עם העיקרון של "אל תתעסקו איתי,"

reciprocity, "you scratch my back, I'll scratch yours;"

הדדיות – "יד רוחצת יד"

and sexuality, in the immortal words of Cole Porter, "Let's do it."

ומיניות, במילותיו האלמותיות של קול פורטר: "הבה נעשה זאת."

Now, relationship types can be negotiated.

אפשר להתמקח במערכות יחסים.

Even though there are default situations

למרות שהסיטואציות מגדירות כברירת מחדל

in which one of these mindsets can be applied,

את הלך הרוח שנובע מהן,

they can be stretched and extended.

ניתן למתוח ולהרחיב אותן.

For example, communality applies most naturally

לדוגמא, חברותא תקפה באופן טבעי

within family or friends,

לסביבת משפחה או חברים,

but it can be used to try to transfer

אבל אפשר לנסות להשתמש בה

the mentality of sharing

להפיח אחווה ושיתוף

to groups that ordinarily would not be disposed to exercise it.

בקרב קבוצות שבאופן רגיל לא היו בוחרות בכך -

For example, in brotherhoods, fraternal organizations,

למשל באחוות, מועדוני חברים,

sororities, locutions like "the family of man,"

אגודות, בביטויים כמו "משפחת האדם,"

you try to get people who are not related

מנסים לגרום לאנשים שאינם מקורבים

to use the relationship type that would ordinarily

להשתמש במערכת יחסים מסוג

be appropriate to close kin.

שהולם קרבת דם.

Now, mismatches -- when one person assumes one relationship type,

אבל כשיש חוסר התאמה – כשאחד מניח מערכת יחסים

and another assumes a different one -- can be awkward.

מסוג אחד, והשני מניח סוג אחר – זה מביך.

If you went over and you helped yourself

אם ניגשת והתכבדת

to a shrimp off your boss' plate,

בחסילון מהצלחת של הבוס שלך,

for example, that would be an awkward situation.

למשל, משתררת מבוכה.

Or if a dinner guest after the meal

או אם אורח בארוחת ערב

pulled out his wallet and offered to pay you for the meal,

שולף ארנק בתום הארוחה ומציע לשלם לך,

that would be rather awkward as well.

גם זה יהיה די מביך.

In less blatant cases,

במקרים פחות בוטים,

there's still a kind of negotiation that often goes on.

עדיין מתנהל סוג של מיקוח.

In the workplace, for example,

בעבודה, לדוגמה,

there's often a tension over whether an employee

יש לעיתים קרובות מתח לגבי השאלה אם עובד

can socialize with the boss,

יכול להתיידד עם הבוס,

or refer to him or her

האם מותר לפנות אליו או אליה

on a first-name basis.

בשמם הפרטי.

If two friends have a

אם שני חברים מעורבים

reciprocal transaction, like selling a car,

בפעילות הדדית, כמו מכירת מכונית,

it's well known that this can be a source

ידוע שזה עלול לגרום

of tension or awkwardness.

למתח או למבוכה.

In dating, the transition

בדייט, המעבר

from friendship to sex

מידידות לסקס

can lead to, notoriously, various forms of awkwardness,

ידוע לשמצה במגוון סוגי המבוכה שלו,

and as can sex in the workplace,

וכך גם סקס במקום העבודה,

in which we call the conflict between a

שאנחנו מכנים אותו, כשנוצר קונפליקט בין

dominant and a sexual relationship "sexual harassment."

יחסי אדנות ומין, בשם "הטרדה מינית."

Well, what does this have to do with language?

אז מה לזה ולשפה?

Well, language, as a social interaction,

ובכן, שפה, בתור פעילות חברתית,

has to satisfy two conditions.

חייבת למלא שני תנאים:

You have to convey the actual content --

עליה לבטא את התוכן הממשי -

here we get back to the container metaphor.

כאן חוזרים למטאפורת המיכל.

You want to express the bribe, the command, the promise,

רוצים לבטא את הצעת השוחד, הפקודה, ההבטחה,

the solicitation and so on,

השידול וכיוצא באלה –

but you also have to negotiate

אבל גם רוצים להתמקח

and maintain the kind of relationship

ולשמור על סוג היחסים

you have with the other person.

שהיו לנו עם האדם השני.

The solution, I think, is that we use language at two levels:

הפתרון הוא, לדעתי, השימוש שלנו בשפה בשתי רמות:

the literal form signals

הצורה המילולית מסמנת

the safest relationship with the listener,

את סוג היחסים הבטוח ביותר עם המאזין,

whereas the implicated content --

ואילו התוכן המשתמע -

the reading between the lines that we count on the listener to perform --

הקריאה בין השורות שאנחנו סומכים שהמאזין יבצע –

allows the listener to derive the interpretation

מאפשרת למאזין לגזור את המשמעות

which is most relevant in context,

הקבילה ביותר בהקשרה,

which possibly initiates a changed relationship.

שיכולה ליצור שינוי בסוג היחסים.

The simplest example of this is in the polite request.

הדוגמה הפשוטה ביותר היא של בקשה מנומסת.

If you express your request as a conditional --

אם תבטאו את הבקשה בתור תנאי:

"if you could open the window, that would be great" --

"אם תוכל לפתוח את החלון, זה יהיה נפלא."

even though the content is an imperative,

למרות שהתוכן הוא ציווי,

the fact that you're not using the imperative voice

העובדה שאתם לא משתמשים במשפט ציווי

means that you're not acting as if you're in a relationship of dominance,

אומרת שאתם לא מתנהגים כמו במערכת יחסים אדנותית

where you could presuppose the compliance of the other person.

שבה תוכלו להניח מראש את ההענות של האדם השני.

On the other hand, you want the damn guacamole.

מצד שני, אתם רוצים את ממרח האבוקדו הארור.

By expressing it as an if-then statement,

כשאתם מציגים זאת כביטוי "אם-אז"

you can get the message across

אתם מעבירים את המסר

without appearing to boss another person around.

מבלי לנבוח פקודות על האדם השני.

And in a more subtle way, I think, this works

ובאופן מעודן יותר זה נכון, לדעתי,

for all of the veiled speech acts

עבור כל הפעולות שנאמרות במסווה

involving plausible deniability:

וכוללות סירוב אפשרי:

the bribes, threats, propositions,

שוחד, איומים, הצעות,

solicitations and so on.

שידולים וכיוצא באלה.

One way of thinking about it is to imagine what it would be like

דרך אחת לחשוב על כך היא לדמיין

if language -- where it could only be used literally.

מה היה קורה אילו לשפה היתה רק משמעות מילולית.

And you can think of it in terms of a

תוכלו לחשוב על כך במושגים של

game-theoretic payoff matrix.

טבלת רווח והפסד מתורת המשחקים.

Put yourself in the position of the

שימו עצמכם בנעליו

kidnapper wanting to bribe the officer.

של החוטף שרוצה לשחד את השוטר.

There's a high stakes

יש סיכון גבוה

in the two possibilities

בשתי האפשרויות,

of having a dishonest officer or an honest officer.

שהשוטר מושחת או שהוא ישר.

If you don't bribe the officer,

אם לא תשחדו את השוטר

then you will get a traffic ticket --

תקבלו דוח תנועה

or, as is the case of "Fargo," worse --

או גרוע מכך, במקרה של "פארגו" -

whether the honest officer

אם השוטר ישר

is honest or dishonest.

או שהוא מושחת,

Nothing ventured, nothing gained.

אין הימור ואין רווח.

In that case, the consequences are rather severe.

במקרה הזה התוצאות די חמורות.

On the other hand, if you extend the bribe,

מצד שני, אם תציעו את השוחד,

if the officer is dishonest,

אם השוטר הוא מושחת,

you get a huge payoff of going free.

תשיגו רווח עצום ותצאו לחופשי.

If the officer is honest, you get a huge penalty

אם השוטר ישר, תפסידו מחיר כבד

of being arrested for bribery.

של מעצר בגין שוחד.

So this is a rather fraught situation.

אז זה מצב טעון למדי.

On the other hand, with indirect language,

מצד שלישי, בעזרת דיבור עקיף,

if you issue a veiled bribe,

אם תציעו שוחד מרומז,

then the dishonest officer

השוטר המושחת יוכל

could interpret it as a bribe,

להבין זאת כשוחד,

in which case you get the payoff of going free.

ואז תזכו לצאת לחופשי,

The honest officer can't hold you to it as being a bribe,

והשוטר הישר לא יוכל לזקוף זאת כהצעת שוחד

and therefore, you get the nuisance of the traffic ticket.

ולכן תישארו עם נטל הדוח.

So you get the best of both worlds.

כך אתם נהנים משני העולמות.

And a similar analysis, I think,

וניתוח דומה, לדעתי,

can apply to the potential awkwardness

תופס במקרי המבוכה האפשרית

of a sexual solicitation,

של שידול מיני

and other cases where plausible deniability is an asset.

ובמקרים אחרים שבהם האפשרות להכחיש היא בעלת ערך.

I think this affirms

לדעתי זה מאשר דבר

something that's long been known by diplomats --

שדיפלומטים יודעים מזמן

namely, that the vagueness of language,

והוא שהעמימות בשפה

far from being a bug or an imperfection,

היא לא תקלה או פגם

actually might be a feature of language,

אלא ממש תכונה מובנית בשפה

one that we use to our advantage in social interactions.

שאפשר לנצל לטובתנו באינטראקציות חברתיות.

So to sum up: language is a collective human creation,

אז לסיכום: שפה היא יצירה אנושית משותפת

reflecting human nature,

שמשקפת את טבע האדם –

how we conceptualize reality,

תפיסת המציאות שלנו,

how we relate to one another.

הקשר שלנו זה עם זה,

And then by analyzing the various quirks and complexities of language,

ומתוך ניתוח של מוזרויות וסרבולים של השפה,

I think we can get a window onto what makes us tick.

לדעתי נפתח לנו חלון להבין איך אנחנו פועלים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)