Dame Stephanie Shirley: Why do ambitious women have flat heads?

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

When I wrote my memoir,

כשכתבתי את זכרונותי,

the publishers were really confused.

המוציא לאור היה ממש מבולבל.

Was it about me as a child refugee,

האם זה היה עלי כילדה פליטה,

or as a woman who set up a high-tech software company back in the 1960s,

או כאישה שהקימה חברת תוכנה בשנות ה 60,

one that went public

אחת שהפכה לציבורית

and eventually employed over 8,500 people?

ולבסוף העסיקה יותר מ 8,500 אנשים?

Or was it as a mother of an autistic child?

או האם זה היה על אם של ילד אוטיסט?

Or as a philanthropist that's now given away serious money?

או על פילנטרופית שנתנה הרבה כסף?

Well, it turns out, I'm all of these.

ובכן, מסתבר, שאני כל אלה.

So let me tell you my story.

אז תנו לי לספר לכם את הסיפור שלי.

All that I am stems from when I got onto a train in Vienna,

כל מה שאני, נובע מהזמן שעליתי על רכבת בוינה,

part of the Kindertransport that saved nearly 10,000 Jewish children

חלק מהקינדרטרנספורט שהציל כמעט 10,000 ילדים יהודים

from Nazi Europe.

מאירופה הנאצית.

I was five years old, clutching the hand of my nine-year-old sister

הייתי בת חמש, תפשתי את היד של אחותי בת התשע

and had very little idea as to what was going on.

ולא היה לי מושג מה קורה.

"What is England and why am I going there?"

"מה זה אנגליה ולמה אני הולכת לשם?"

I'm only alive because so long ago, I was helped by generous strangers.

אני בחיים רק בגלל שלפני כל כך הרבה זמן, עזרו לי זרים נדיבים.

I was lucky, and doubly lucky to be later reunited

הייתי ברת מזל, ובעלת מזל כפול להתאחד מאוחר יותר

with my birth parents.

עם הורי האמיתיים.

But, sadly, I never bonded with them again.

אבל, למרבה הצער, מעולם לא התחברתי איתם שוב.

But I've done more in the seven decades since that miserable day

אבל עשיתי יותר בשבעת העשורים מאז אותו יום אומלל

when my mother put me on the train

כשאימי שמה אותי על הרכבת

than I would ever have dreamed possible.

משאי פעם הייתי יכולה לחשוב שאפשרי.

And I love England, my adopted country,

ואני אוהבת את אנגליה, ארצי המאמצת,

with a passion that perhaps only someone who has lost their human rights can feel.

עם תשוקה שאולי רק מישהו שאיבד את זכויות האנוש שלו יכול להרגיש.

I decided to make mine a life that was worth saving.

החלטתי לעשות את חיי שווים את ההצלה.

And then, I just got on with it.

ואז, פשוט התחלתי עם זה.

(Laughter)

(צחוק)

Let me take you back to the early 1960s.

תנו לי לקחת אתכם חזרה לתחילת שנות ה 60.

To get past the gender issues of the time,

כדי לעבור דרך בעית המגדר של אותו זמן,

I set up my own software house at one of the first such startups in Britain.

הקמתי חברת תוכנה משלי באחד הסטארטאפים הראשונים באנגליה.

But it was also a company of women, a company for women,

אבל זו היתה גם חברה של נשים, חברה לנשים,

an early social business.

עסק חברתי מוקדם.

And people laughed at the very idea because software, at that time,

ואנשים צחקו על הרעיון מפני שתוכנה באותו זמן,

was given away free with hardware.

ניתנה בחינם עם החומרה.

Nobody would buy software, certainly not from a woman.

אף אחד לא קנה תוכנה, בטח לא מנשים.

Although women were then coming out of the universities with decent degrees,

למרות שנשים יצאו אז מהאוניברסיטאות עם תארים טובים,

there was a glass ceiling to our progress.

היתה תקרת זכוכית להתקדמות שלנו.

And I'd hit that glass ceiling too often,

והייתי פוגעת בתקרת הזכוכית פעמים רבות מדי,

and I wanted opportunities for women.

ורציתי הזדמנות לנשים.

I recruited professionally qualified women who'd left the industry on marriage,

גייסתי נשים מקצועיות שעזבו את התעשיה עם הנישואים,

or when their first child was expected

או כשנולד להם הילד הראשון

and structured them into a home-working organization.

ובניתי אותן לארגון עבודה מהבית.

We pioneered the concept of women going back into the workforce

היינו חלוציות הרעיון של נשים שחוזרות לכוח העבודה

after a career break.

אחרי הפסקה בקריירה.

We pioneered all sorts of new, flexible work methods:

היינו חלוצות של כל מיני דברים חדשים, שיטות עבודה גמישות:

job shares, profit-sharing, and eventually, co-ownership

חלוקת עבודה, חלוקת רווחים, ולבסוף, בעלות משותפת

when I took a quarter of the company into the hands of the staff

כשלקחתי רבע מהחברה לידי הצוות

at no cost to anyone but me.

ללא עלות לאף אחד חוץ ממני.

For years, I was the first woman this, or the only woman that.

במשך שנים, הייתי האישה הראשונה בזה, או האישה היחדה בזה.

And in those days, I couldn't work on the stock exchange,

ובאותם ימים, לא יכולתי לעבוד בבורסה,

I couldn't drive a bus or fly an airplane.

לא יכולתי לנהוג באוטובוס או להטיס מטוס.

Indeed, I couldn't open a bank account without my husband's permission.

באמת, לא יכולתי לפתוח חשבון בנק ללא רשות בעלי.

My generation of women fought the battles for the right to work

הדור שלי של הנשים נלחם בקרבות עבור הזכות לעבוד

and the right for equal pay.

והזכות לשכר שווה.

Nobody really expected much from people at work or in society

אף אחד לא באמת ציפה להרבה מאנשים בעבודה או בחברה

because all the expectations then

מפני שכל הציפיות אז

were about home and family responsibilities.

היו בנוגע לאחריות בבית ובמשפחה.

And I couldn't really face that,

ולא באמת יכולתי להתמודד עם זה,

so I started to challenge the conventions of the time,

אז התחלתי לאתגר את המוסכמות של אותו הזמן,

even to the extent of changing my name from "Stephanie" to "Steve"

אפילו לרמה של לשנות את שמי מ"סטפני" ל"סטיב"

in my business development letters,

במכתבי הפיתוח העסקי שלי,

so as to get through the door before anyone realized

כך שאוכל לעבור את הדלת לפני שמישהו יבין

that he was a she.

שאני זה בעצם היא.

(Laughter)

(צחוק)

My company, called Freelance Programmers, and that's precisely what it was,

החברה שלי, שנקראת פרילנס פרוגרמרס, וזה בדיוק מה שהיא היתה,

couldn't have started smaller: on the dining room table,

לא הייתי יכולה להתחיל קטנה יותר: על שולחן חדר האוכל,

and financed by the equivalent of 100 dollars in today's terms,

ומומנתי על ידי שווה ערך ל 100 דולר במונחים של היום,

and financed by my labor and by borrowing against the house.

ומומנתי על ידי עבודתי והלוואה כנגד הבית.

My interests were scientific, the market was commercial --

האינטרסים שלי היו מדעיים, השוק היה מסחרי --

things such as payroll, which I found rather boring.

דברים כמו משכורות, שמצאתי די משעממים.

So I had to compromise with operational research work,

אז הייתי צריכה להתפשר עם פעילות המחקר,

which had the intellectual challenge that interested me

שבה היה האתגר המנטלי שעניין אותי

and the commercial value that was valued by the clients:

והערך העסקי שהיה חשוב ללקוחות שלי:

things like scheduling freight trains,

דברים כמו תזמון של רכבות משא,

time-tabling buses, stock control, lots and lots of stock control.

טבלאות זמנים של אוטובוסים, שליטה במניות, הרבה מאוד שליטה במניות.

And eventually, the work came in.

ולבסוף, העבודה נכנסה.

We disguised the domestic and part-time nature of the staff

החבאנו את הטבע הביתי והעבודה במשרה חלקית של הצוות

by offering fixed prices, one of the very first to do so.

על ידי הצעת מחירים קבועים, אחד מהראשונים לעשות זאת.

And who would have guessed that the programming

ומי היה מנחש שהתכנות

of the black box flight recorder of Supersonic Concord

של הקופסה השחורה של הקונקורד העל קולי

would have been done by a bunch of women working in their own homes.

תיעשה על ידי קבוצה של נשים שעובדות בבתיהן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

All we used was a simple "trust the staff" approach

כל מה שהשתמשנו בו היה גישת "בטחו בצוות" פשוטה

and a simple telephone.

וטלפון פשוט.

We even used to ask job applicants, "Do you have access to a telephone?"

אפילו שאלנו מועמדות, "האם יש לכן גישה לטלפון?"

An early project was to develop software standards

פרוייקט מוקדם היה לפתח סטנדרטי תכנות

on management control protocols.

על פרוטוקולי ניהול בקרה.

And software was and still is a maddeningly hard-to-control activity,

ותוכנה הייתה ועדיין פעילות קשה לבקרה,

so that was enormously valuable.

אז זה היה בעל ערך גבוה.

We used the standards ourselves,

השתמשנו בסטנדרטים בעצמנו,

we were even paid to update them over the years,

אפילו שילמו לנו לעדכן אותם במהלך השנים,

and eventually, they were adopted by NATO.

ולבסוף, הם אומצו על ידי נאטו.

Our programmers -- remember, only women,

המתכנתות שלנו -- זכרו, רק נשים,

including gay and transgender --

כולל לסביות וטרנסג'נדריות --

worked with pencil and paper to develop flowcharts

עבדו עם עפרון ונייר כדי לפתח טבלאות זרימה

defining each task to be done.

שמגדירות כל משימה שיש לעשות.

And they then wrote code, usually machine code,

ואז הן כתבו קוד, בדרך כלל קוד מכונה,

sometimes binary code,

לפעמים קוד בינרי,

which was then sent by mail to a data center

שנשלח אז בדואר למרכז מידע

to be punched onto paper tape or card

כדי לנקב בסרט נייר או כרטיסיות

and then re-punched, in order to verify it.

ואז לנקב שוב, כדי לוודא אותו.

All this, before it ever got near a computer.

כל זה, לפני שהוא בכלל היה לייד מחשב.

That was programming in the early 1960s.

זה היה תכנות בתחילת שנות ה 60,

In 1975, 13 years from startup,

ב 1975, 13 שנים מההתחלה,

equal opportunity legislation came in in Britain

חוק שוויון ההזדמנויות הגיע לבריטניה

and that made it illegal to have our pro-female policies.

וזה הפך ללא חוקי להפעיל מדיניות פרו נשית.

And as an example of unintended consequences,

וכדוגמה לתוצאות לא מכוונות,

my female company had to let the men in.

החברה הנשית שלי הייתה חייבת לקבל גברים.

(Laughter)

(צחוק)

When I started my company of women,

כשהתחלתי את חברת הנשים שלי,

the men said, "How interesting, because it only works because it's small."

הגברים אמרו, "כמה מעניין, זה עובד רק בגלל שזה קטן."

And later, as it became sizable, they accepted, "Yes, it is sizable now,

ומאוחר יותר, כשהיא הפכה לגדולה, הם אמרו, "כן, היא גדולה עכשיו,

but of no strategic interest."

אבל אין בה עניין אסטרטגי."

And later, when it was a company valued at over three billion dollars,

ומאוחר יותר, כשהיא היתה חברה שהוערכה ביותר משלושה מיליארד דולר,

and I'd made 70 of the staff into millionaires,

והפכתי 70 מהצוות למיליונרים,

they sort of said, "Well done, Steve!"

הם סוג של אמרו, "כל הכבוד, סטיב!"

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You can always tell ambitious women by the shape of our heads:

אתם תמיד יכולים לזהות נשים שאפתניות לפי צורת הראש שלהן:

They're flat on top for being patted patronizingly.

יש להן ראש שטוח למעלה מהטפיחות המתנשאות.

(Laughter) (Applause)

(צחוק)(מחיאות כפיים)

And we have larger feet to stand away from the kitchen sink.

ויש לנו רגליים גדולות כדי לעמוד הרחק מכיור המטבח.

(Laughter)

(צחוק)

Let me share with you two secrets of success:

תנו לי לחלוק איתכם שני סודות להצלחה:

Surround yourself with first-class people and people that you like;

הקיפו את עצמכם באנשים מעולים ואנשים שאתם אוהבים;

and choose your partner very, very carefully.

ותבחרו את השותף שלכם מאוד מאוד בזהירות.

Because the other day when I said, "My husband's an angel,"

מפני שביום שאמרתי, "בעלי הוא מלאך,"

a woman complained -- "You're lucky," she said,

אישה התלוננה -- "יש לך מזל," היא אמרה,

"mine's still alive."

"שלי עדיין חי."

(Laughter)

(צחוק)

If success were easy, we'd all be millionaires.

אם הצלחה היתה קלה, כולנו היינו מליונרים.

But in my case, it came in the midst of family trauma and indeed, crisis.

אבל במקרה שלי, זה הגיע במרכז טראומה משפחתית ובהחלט, משבר.

Our late son, Giles, was an only child, a beautiful, contented baby.

הבן המנוח שלנו, ג'יילס, היה בני יחידי, תינוק יפיפה ומספק.

And then, at two and a half,

ואז, בגיל שנתיים וחצי,

like a changeling in a fairy story,

כמו שינוי כיוון בסיפור פיות,

he lost the little speech that he had

הוא איבד את יכולת הדיבור המעטה שהיתה לו

and turned into a wild, unmanageable toddler.

והפך לזאטוט פראי ובלתי ניתן לשליטה.

Not the terrible twos;

לא גיל שנתיים הנורא;

he was profoundly autistic and he never spoke again.

היא היה אוטיסטי לגמרי והוא מעולם לא דיבר שוב.

Giles was the first resident in the first house of the first charity that I set up

ג'יילס היה הדייר הראשון בבית הראשון של הצדקה הראשונה שהקמתי

to pioneer services for autism.

כדי להיות חלוצים בטיפול באוטיזם.

And then there's been a groundbreaking Prior's Court school

וזה היתה ההשקה של בית הספר כיכר פריור

for pupils with autism

לתלמידים עם אוטיזם

and a medical research charity, again, all for autism.

ועמותת מחקר רפואי, שוב, הכל לאוטיזם.

Because whenever I found a gap in services, I tried to help.

מפני שכל פעם שמצאתי פער בשרות, ניסיתי לעזור.

I like doing new things and making new things happen.

אני אוהבת לעשות דברים חדשים ולגרום לדברים חדשים לקרות.

And I've just started a three-year think tank for autism.

ורק התחלתי צוות חשיבה בן שלוש שנים לאוטיזם.

And so that some of my wealth does go back to the industry from which it stems,

וכך כדי שחלק מהעושר שלי יחזור לתעשיה ממנה הוא הגיע,

I've also founded the Oxford Internet Institute

יסדתי גם את מכון אוקספורד לאינטרנט

and other IT ventures.

ועסקים אחרים בטכנולוגיות מידע.

The Oxford Internet Institute focuses not on the technology,

מכון אוקספורד לאינטרנט מתמקד לא בטכנולוגיה,

but on the social, economic, legal and ethical issues of the Internet.

אלא בנושאים החברתיים, הכלכליים, החוקיים והאתים של האינטרנט.

Giles died unexpectedly 17 years ago now.

ג'יילס מת באופן לא צפוי לפני 17 שנה.

And I have learned to live without him,

ולמדתי לחיות בלעדיו.

and I have learned to live without his need of me.

ולמדתי לחיות בלי הצורך שלו בי.

Philanthropy is all that I do now.

פילנטרופיה היא כל מה שאני עושה עכשיו.

I need never worry about getting lost

אני לעולם לא צריכה לדאוג ללכת לאיבוד

because several charities would quickly come and find me.

מפני שיש כמה עמותות שיבואו במהרה למצוא אותי.

(Laughter)

(צחוק)

It's one thing to have an idea for an enterprise,

זה דבר אחד שיש רעיון לעסק,

but as many people in this room will know,

אבל כמו שהרבה אנשים בחדר יודעים,

making it happen is a very difficult thing

לגרום לזה לקרות זה דבר מאוד קשה

and it demands extraordinary energy, self-belief and determination,

וזה דורש מאמץ אדיר, אמונה עצמית והחלטיות,

the courage to risk family and home,

האומץ לסכן את המשפחה והבית,

and a 24/7 commitment that borders on the obsessive.

והתחייבות של 24/7 שגובלת באוססיביות.

So it's just as well that I'm a workaholic.

אז מזל שאני וורקוהולית.

I believe in the beauty of work when we do it properly and in humility.

אני מאמינה ביופי של עבודה כשאנחנו עושים אותה טוב ובענווה.

Work is not just something I do when I'd rather be doing something else.

עבודה היא לא רק משהו שאני עושה כשאני מעדיפה לעשות משהו אחר.

We live our lives forward.

אנחנו חיים את החיים שלנו קדימה.

So what has all that taught me?

אז מה כל זה לימד אותי?

I learned that tomorrow's never going to be like today,

למדתי שמחר לעולם לא יהיה כמו היום,

and certainly nothing like yesterday.

ובהחלט לא כמו אתמול.

And that made me able to cope with change,

וזה עשה אותי למסוגלת להתמודד עם שינוי,

indeed, eventually to welcome change,

ובהחלט, לבסוף לקבל בברכה שינוי,

though I'm told I'm still very difficult.

למרות שאומרים שאני עדיין מאוד קשה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)