Marc Abrahams: A science award that makes you laugh, then think

מתרגם: Sagi Nishri מבקר: Ido Dekkers

George and Charlotte Blonsky, who were

ג'ורג' ושארלוט בלונסקי היו

a married couple living in the Bronx in New York City,

זוג נשוי שחי בברונקס בעיר ניו יורק,

invented something.

המציאו משהו.

They got a patent in 1965 for what they call,

הם רשמו פטנט בשנת 1965 למה שהם קראו,

"a device to assist women in giving birth."

"מכשיר המסייע לנשים ללדת".

This device consists of a large, round table

המכשיר הזה עשוי משולחן עגול וגדול

and some machinery.

ומכונות נוספות.

When the woman is ready to deliver her child,

כאשר האישה מוכנה ללדת ,

she lies on her back,

היא שוכבת על גבה,

she is strapped down to the table,

קושרים אותה לשולחן,

and the table is rotated at high speed.

והשולחן מסתובב במהירות גבוהה.

The child comes flying out

הילד עף החוצה

through centrifugal force.

בעזרת הכח הצנטריפוגלי.

If you look at their patent carefully,

אם תסתכלו על הפטנט שלהם מקרוב,

especially if you have any engineering background or talent,

במיוחד אם יש לכם איזשהו רקע או כישרון בהנדסה,

you may decide that you see

אולי תחליטו שאתם רואים

one or two points where the design is not perfectly adequate. (Laughter)

נקודה אחת או יותר שבהן העיצוב הוא לא מספיק טוב. (צחוק)

Doctor Ivan Schwab in California

דוקטור איוון שוואב בקליפורניה

is one of the people, one of the main people,

הוא אחד מהאנשים אחד מהאנשים המרכזיים,

who helped answer the question,

שעזרו לענות על השאלה,

"Why don't woodpeckers get headaches?"

"למה נקרים לא סובלים מכאב ראש?"

And it turns out the answer to that

ומסתבר שהתשובה

is because their brains

היא שבגלל שהמח שלהם

are packaged inside their skulls

ארוז בתוך הגלגולת שלהם

in a way different from the way

בדרך שונה מזו

our brains, we being human beings,

שהמוחות שלנו, כלומר אנחנו בני האדם,

true, have our brains packaged.

באמת, שהמוחות שלנו ארוזים.

They, the woodpeckers, typically

הם, הנקרים, בדרך כלל

will peck, they will bang their head

ינקרו, הם ידפקו את ראשם

on a piece of wood thousands of times every day. Every day!

בחתיכת עץ אלפי פעמים ביום. כל יום!

And as far as anyone knows,

ועד כמה שמישהו יודע,

that doesn't bother them in the slightest.

זה לא מפריע להם בכלל.

How does this happen?

איך זה קורה?

Their brain does not slosh around like ours does.

המוח שלהם לא משכשך כמו שלנו.

Their brain is packed in very tightly,

המוח שלהם ארוז בהדיקות רבה,

at least for blows coming right from the front.

לפחות מספיק למכות שבאות ממש מקדימה.

Not too many people paid attention

מעט אנשים שמו לב

to this research until the last few years

למחקר הזה עד השנים האחרונות

when, in this country especially,

כאשר, במדינה זו במיוחד,

people are becoming curious about

אנשים סקרנים לגבי

what happens to the brains of football players

מה שקורה למוחות של שחקני פוטבול

who bang their heads repeatedly.

החובטים את ראשם שוב ושוב.

And the woodpecker maybe relates to that.

והנקר אולי יכול להבין את זה.

There was a paper published

היה מאמר שפורסם

in the medical journal The Lancet

במגזין הרפואה "הלאנסט"

in England a few years ago called

באנגליה לפני כמה שנים שנקרא

" A man who pricked his finger and smelled putrid for 5 years."

"איש שנדקר באצבעו והסריח חמש שנים".

Dr. Caroline Mills and her team

דר' קרוליין מילס וצוותה

received this patient and didn't really know what to do about it.

קיבלו את המטופל הזה ולא בדיוק ידעו מה לעשות.

The man had cut his finger,

האיש חתך את אצבעו,

he worked processing chickens,

הוא עבד בשחיטת תרנגולים,

and then he started to smell really, really bad.

ואז הוא החל להסריח ממש.

So bad that when he got in a room

כל כך רע שכשהוא נכנס לחדר

with the doctors and the nurses,

עם הרופאים והאחיות,

they couldn't stand being in the room with him.

הם לא היו מסוגלים להיות איתו באותו החדר.

It was intolerable.

זה היה בלתי נסבל.

They tried every drug,

הם ניסו כל תרופה,

every other treatment they could think of.

כל טיפול אחר שהם יכלו לחשוב עליו.

After a year, he still smelled putrid.

אחרי שנה, הוא עדיין הסריח.

After two years, still smelled putrid.

אחרי שנתיים, עדיין הסריח.

Three years, four years, still smelled putrid.

שלוש שנים, ארבע שנים, עדיין הסריח.

After five years, it went away on its own.

אחרי חמש שנים, זה נעלם לבד.

It's a mystery.

תעלומה.

In New Zealand, Dr. Lianne Parkin

בניו זילנד, דר' ליאן פארקין

and her team tested an old tradition in her city.

וצוותה בחנו מסורת ישנה בעיר שלה.

They live in a city that has huge hills,

הם חיים בעיר שבה יש גבעות ענקיות,

San Francisco-grade hills.

כאלו כמו בסן-פרנסיסקו.

And in the winter there, it gets very cold

ובחורף שם מאוד קר

and very icy.

ומאוד קפוא.

There are lots of injuries.

ישנן המון פציעות.

The tradition that they tested,

המסורת שהם בחנו,

they tested by asking people

הם בדקו בכך שביקשו מאנשים

who were on their way to work in the morning,

שהיו בדרכם לעבודה בבוקר,

to stop and try something out.

לעצור ולנסות משהו.

Try one of two conditions.

שינסו אחד משני תנאים.

The tradition is that in the winter,

המסורת היא שבחורף,

in that city, you wear your socks on the outside of your boots.

בעיר הזו, לובשים את הגרביים מחוץ למגפיים.

And what they discovered by experiment,

ומה שהם גילו מהניסוי,

and it was quite graphic when they saw it,

וזה היה די ברור כשהם ראו את זה,

was that it's true.

הוא שזה נכון.

That if you wear your socks on the outside rather than the inside,

שאם תלבשו את הגרביים שלכם מחוץ מאשר בפנים,

you're much more likely to survive and not slip and fall.

כך הסיכוי גדול יותר לשרוד ולא להחליק וליפול.

Now, I hope you will agree with me that these things

ועכשיו אני מקווה שתסכימו איתי שהדברים הללו

I've just described to you,

שהרגע תיארתי בפניכם,

each of them, deserves some kind of prize. (Laughter)

לכל אחד מהם, מגיע פרס כלשהו. (צחוק)

And that's what they got,

וזה מה שהם קיבלו,

each of them got an Ig Nobel prize.

כל אחד מהם קיבל את פרס ה'איג-נובל'.

In 1991, I, together with bunch of other people,

בשנת 1991, אני, יחד עם חבורה של אנשים,

started the Ig Nobel prize ceremony.

הקמנו את טקס חלוקת פרסי האיג-נובל.

Every year we give out 10 prizes.

בכל שנה אנחנו מחלקים 10 פרסים.

The prizes are based on just one criteria. It's very simple.

הפרסים מבוססים אך ורק על קריטריון אחד. זה מאוד פשוט.

It's that you've done something that makes people laugh and then think.

והוא שעשית משהו שגורם לאנשים לצחוק ואז לחשוב.

What you've done makes people laugh and then think.

מה שעשית גורם לאנשים לצחוק ואז לחשוב.

מה שזה לא יהיה, יש בזה משהו

שכאשר אנשים פוגשים אותו לראשונה,

their only possible reaction is to laugh.

התגובה האפשרית היחידה שלהם היא לצחוק.

And then a week later,

ואז שבוע לאחר מכן,

it's still rattling around in their heads

זה עדיין מרשרש להם בראש

and all they want to do is tell their friends about it.

וכל מה שהם רוצים לעשות זה לספר לחברים שלהם על זה.

That's the quality we look for.

זוהי האיכות שאנו מחפשים.

Every year, we get in the neighborhood

כל שנה, אנחנו מקבלים בסביבות

of 9,000 new nominations for the Ig Nobel prize.

9,000 מועמדויות חדשות לפרס האיג-נובל.

Of those, consistently between 10 percent

מביניהן, תמיד בין 10 אחוזים

and 20 percent of those nominations

ו20 אחוזים מאותן מועמדויות

are people who nominate themselves.

מגיעות מאנשים שהעמידו את עצמם.

Those self-nominees almost never win.

אלו שהעמידו את עצמם כמעט ואף פעם לא מנצחים.

It's very difficult, numerically, to win a prize if you want to.

זה מאוד קשה, מספרית, לזכות בפרס אם אתם רוצים.

Even if you don't want to,

אפילו אם אתם לא רוצים,

it's very difficult numerically.

זה מאוד קשה מספרית.

You should know that when we choose somebody

כדאי לכם לדעת שכאשר אנחנו בוחרים במישהו

to win an Ig Nobel prize,

לקבלת הפרס איג-נובל,

We get in touch with that person, very quietly.

אנחנו יוצרים קשר עם אותו אדם, בדיסקרטיות.

We offer them the chance to decline

אנחנו מציעים לו את האפשרות לא לקבל

this great honor if they want to.

את הכבוד הגדול הזה אם הוא לא רוצה.

Happily for us, almost everyone who's offered a prize

לשמחתינו הרבה, כמעט כל אלו שהוצע להם הפרס

decides to accept.

מחליטים לקבלו.

What do you get if you win an Ig Nobel prize?

מה מקבלים אם זוכים בפרס איג-נובל?

Well, you get several things.

ובכן, מקבלים כמה דברים.

You get an Ig Nobel prize.

מקבלים את פרס האיג-נובל.

The design is different every year.

העיצוב משתנה כל שנה.

These are always handmade from extremely cheap materials.

אלו תמיד נעשים בעבודת יד מחומרים זולים ביותר.

You're looking at a picture

אם מסתכלים על תמונה

of the prize we gave last year, 2013.

של הפרס אותו נתנו בשנה שעברה, 2013.

Most prizes in the world also give

רוב הפרסים בעולם מקנים גם

their winners some cash, some money.

למחזיקיהם קצת מזומן, קצת כסף.

We don't have any money,

אין לנו כסף,

so we can't give them.

אז אנחנו לא יכולים לתת להם.

In fact, the winners have to pay their own way

האמת שהזוכים חייבים לממן לעצמם

to come to the Ig Nobel ceremony,

את ההגעה לטקס פרסי האיג-נובל,

which most of them do.

ורובם אכן עושים זאת.

Last year, though, we did manage to scrape up some money.

בשנה שעברה לעומת זאת, כן הצלחנו לגרד קצת כסף.

Last year, each of the 10 Ig Nobel prize winners

בשנה שעברה, כל אחד מ 10 הזוכים בפרס האיג-נובל

received from us 10 trillion dollars.

קיבלו 10 טריליון דולר.

A $10 trillion bill from Zimbabwe. (Laughter)

שטר של 10 טריליון דולרים מזימבבואה. (צחוק)

You may remember that Zimbabwe had a little adventure

אתם אולי זוכרים שלזימבבואה הייתה הרפתקה קטנה

for a few years there of inflation.

במשך כמה שנים שם של אינפלציה.

They ended up printing bills

בסופו של דבר הם היו מדפיסים שטרות

that were in denominations as large as 100 trillion dollars.

בסכומי עתק שהגיעו עד ל100 טריליון דולרים.

The man responsible, who runs the national bank there, by the way,

האיש האחראי על הבנק הלאומי שם, אגב,

won an Ig Nobel prize in mathematics.

זכה בפרס איג-נובל במתמטיקה.

The other thing you win is an invitation

הדבר השני שזוכים בו הוא הזמנה

to come to the ceremony,

להגיע לטקס,

which happens at Harvard University.

שמתקיים באוניברסיטת הארווארד.

And when you get there,

וכשמגיעים לשם,

you come to Harvard's biggest meeting place and classroom.

מגיעים לכיתה ולמקום המפגש הכי גדול בהארווארד.

It fits 1,100 people,

הוא יכול להכיל כ1,100 איש,

it's jammed to the gills,

הוא מלא לגמרי,

and up on the stage,

ועל הבמה,

waiting to shake your hand,

מחכים ללחוץ לכם את היד,

waiting to hand you your Ig Nobel prize,

מחכים להעניק לכם את פרס האיג-נובל,

are a bunch of Nobel prize winners.

קבוצה של זוכי פרס נובל.

That's the heart of the ceremony.

זהו לב הטקס.

The winners are kept secret until that moment,

זהותם של הזוכים נשמרת בסוד עד הרגע הזה,

even the Nobel laureates who will shake their hand

אפילו חתני פרס הנובל שילחצו את ידיהם

don't know who they are until they're announced.

אינם יודעים מי הם יהיו עד לרגע ההכרזה.

I am going to tell you about just a very few

אני הולך לספר לכם רק על כמה מעטים

of the other medical-related prizes we've given.

מן מהפרסים האחרים שחילקנו בתחומי הרפואה.

Keep in mind, we've given 230 prizes.

אל תשכחו שחילקנו 230 פרסים.

There are lots of these people who walk among you.

ישנם הרבה אנשים כאלו ביניכם.

Maybe you have one.

אולי לכם יש אחד.

A paper was published about 30 years ago

מאמר שהתפרסם לפני כ30 שנה

called "Injuries due to Falling Coconuts."

ונקרא "פציעות הנגרמו מנפילות אגוזי קוקוסים".

It was written by Dr. Peter Barss,

ונכתב על ידי דר' פיטר בארס,

who is Canadian.

שהיה קנדי.

Dr. Barss came to the ceremony

דר' בארס הגיע לטקס

and explained that as a young doctor,

והסביר שכשהיה רופא צעיר

he wanted to see the world.

הוא רצה לראות את העולם.

So he went to Papua New Guinea.

אז הוא נסע לפפואה גינאה החדשה.

When he got there, he went to work in a hospital, and he was curious

כשהוא הגיע לשם, הוא הלך לעבוד בבית חולים והיה סקרן

what kinds of things happen to people that bring them to the hospital.

לראות אילו דברים קרו לאנשים שבגללם הם הגיעו לבית החולים.

He looked through the records, and he discovered

הוא בדק ברשומות והוא גילה

that a surprisingly large number of people

להפתעתו שמספר גדול של אנשים

in that hospital were there

בבית החולים הזה היו שם

because of injuries due to falling coconuts.

בגלל פציעות שקרו בעקבות נפילות של אגוזי קוקוס.

One typical thing that happens is

דבר אחד טיפוסי שקורה הוא

people will come from the highlands, where there are not many coconut trees,

שאנשים שהגיעו מהאזורים הגבוהים היכן שאין יותר מידי עצי קוקוס,

down to visit their relatives on the coast,

לבקר קרובי משפחה באיזור החוף,

where there are lots.

איפה שיש הרבה.

And they'll think that a coconut tree

והם חושבים שעץ הקוקוס

is a fine place to stand and maybe lie down.

הוא מקום מצויין לעמוד או לשכב תחתיו.

A coconut tree that is 90 feet tall,

עץ קוקוס שגובהו 24 מטרים,

and has coconuts that weigh two pounds

ועליו קוקוסים השוקלים כמעט קילוגרם,

that can drop off at any time.

היכולים ליפול בכל רגע נתון.

A team of doctors in Europe

צוות רופאים באירופה

published a series of papers about colonoscopies.

פרסם סדרה של מאמרים בנושא קולונוסקופיה.

You're all familiar with colonoscopies,

אתם כולכם מכירים את נושא הקולונוסקופיה,

one way or another.

בדרך כזו או אחרת.

Or in some cases,

או במקרים מסויימים,

one way and another.

בדרך כזו ואחרת.

They, in these papers,

הם, במאמרים האלו,

explained to their fellow doctors who perform colonoscopies,

הסבירו לחבריהם הרופאים המבצעים בדיקות קולונוסקופיה,

how to minimize the chance

איך למזער את הסיכויים

that when you perform a colonoscopy,

שכשכאשר הם מבצעים בדיקת קולונוסקופיה,

your patient will explode. (Laughter)

המטופל שלהם יתפוצץ. (צחוק)

Dr. Emmanuel Ben-Soussan

דר' עמנואל בן-שושן

one of the authors,

אחד מהכותבים,

flew in from Paris to the ceremony,

טס מפריז לטקס,

where he explained the history of this,

שם הוא הסביר את ההיסטוריה של העניין הזה,

that in the 1950s,

שבשנות החמישים,

when colonoscopies were becoming a common technique for the first time,

כשבדיקות הקולונוסקופיה הפכו לטכניקה נפוצה בפעם הראשונה,

people were figuring out how to do it well.

אנשים התחילו להבין איך לבצע אותן היטב.

And there were some difficulties at first.

והיו כמה קשיים בהתחלה.

The basic problem, I'm sure you're familiar with,

הבעיה הבסיסית, שאני בטוח שאתם מכירים,

that you're looking inside a long, narrow, dark place.

היא שמסתכלים בתוך מקום ארוך, צר וחשוך.

And so, you want to have a larger space.

אם כך, כדאי שיהיה מרחב גדול יותר.

You add some gas to inflate it

מוסיפים קצת גז כדי להרחיבו

so you have room to look around.

כדי שיהיה מקום להסתכל מסביב.

Now, that's added to the gas, the methane gas,

וזה מתווסף עכשיו לגז, גז מתאן,

that's already inside.

שנמצא כבר בפנים.

The gas that they used at first, in many cases, was oxygen.

סוג הגז שהם השתמשו בו בהתחלה, במקרים רבים, היה חמצן.

So they added oxygen to methane gas.

אז הם בעצם הוסיפו חמצן לגז המתאן.

And then they wanted to be able to see,

ואז הם רצו לראות,

they needed light,

הם היו זקוקים לאור,

so they'd put in a light source,

אז הם שמו מקור אור,

which in the 1950s was very hot.

שבשנות החמישים היה חם מאוד.

So you had methane gas, which is flammable,

אז היה שם בעצם גז מתאן שהוא חומר דליק,

oxygen and heat.

יחד עם חמצן וחום.

They stopped using oxygen pretty quickly. (Laughter)

הם הפסיקו להשתמש בחמצן יחסית במהירות. (צחוק)

Now it's rare that patients will explode,

זה נדיר שמטופלים יתפוצצו,

but it does still happen.

אבל זה עדיין קורה.

The final thing that I want to tell you about is a prize

הדבר האחרון שעליו אני רוצה לספר לכם הוא על פרס

we gave to Dr. Elena Bodnar.

שהענקנו לדר' אלנה בודנר.

Dr. Elena Bodnar invented a brassiere

דר' אלנה בודנר המציאה חזייה

that in an emergency

שבמקרי חירום

can be quickly separated

יכולה להתפרק במהירות

into a pair of protective face masks.

ולהפוך לזוג מסכות מגינות לפנים.

One to save your life,

אחד כדי להציל את חיי בעלת החזייה,

one to save the life of some lucky bystander. (Laughter)

ואחד כדי להציל את חייו של עובר אורח בר מזל. (צחוק)

Why would someone do this, you might wonder.

למה שמישהו יעשה זאת, אתם וודאי תוהים לעצמכם.

Dr. Bodnar came to the ceremony

דר' בודנר הגיעה לטקס

and she explained that she grew up in Ukraine.

והסבירה שהיא גדלה באוקראינה.

She was one of the doctors who treated victims

הייתה אחת מהרופאים שטיפלו בקורבנות

of the Chernobyl power plant meltdown.

של אסון תחנת הכוח בצ'רנוביל.

And they later discovered that

והם לאחר מכן גילו

a lot of the worst medical problems

שהרבה מן הבעיות הרפואיות הקשות ביותר

came from the particles people breathed in.

נגרמו ע"י חלקיקים באוויר שאנשים נשמו.

So she was always thinking after that

אז היא כל הזמן חשבה לאחר מכן

about could there be some simple mask

שאולי יכולה להיות מסיכה פשוטה

that was available everywhere when the unexpected happens.

שתהיה זמינה בכל מקום במידה והבלתי צפוי יקרה.

Years later, she moved to America.

שנים אחרי, היא עברה לאמריקה.

She had a baby,

ילדה תינוק,

One day she looked, and on the floor,

יום אחד היא הסתכלה ועל הרצפה

her infant son had picked up her bra,

ראתה שבנה התינוק הרים את חזייתה,

and had her bra on his face.

ושם אותה על פניו.

And that's where the idea came from.

ומשם הגיע אליה הרעיון.

She came to the Ig Nobel ceremony

היא הגיעה לטקס פרסי האיג-נובל

with the first prototype of the bra

עם אב הטיפוס הראשון של החזייה

and she demonstrated:

והיא הדגימה:

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

["Paul Krugman, Nobel laureate (2008) in economics"]

["פול קרוגמן, זוכה נובל (2008) בכלכלה"]

["Wolfgang Ketterle, Nobel laureate (2001) in physics"]

["וולפגנג קטרל, זוכה נובל (2001) בפיזיקה"]

I myself own an emergency bra. (Laughter)

לי בעצמי יש חזיית חירום. (צחוק)

It's my favorite bra,

היא החזייה האהובה עלי,

but I would be happy to share it with any of you,

אבל אני אשמח לחלוק אותה עם כל אחד מכם,

should the need arise.

במקרה הצורך.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)