Carolyn Steel: How food shapes our cities

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Ido Dekkers

How do you feed a city?

איך מאכילים עיר?

It's one of the great questions of our time.

זוהי אחת השאלות הגדולות של ימנו.

Yet it's one that's rarely asked.

אולם כזו שנשאלת רק לעתים רחוקות.

We take it for granted that if we go into a shop

אנו לוקחים כמובן מאליו שאם אנחנו הולכים לחנות

or restaurant, or indeed into this theater's foyer in about an hour's time,

או מסעדה, או אפילו למבואה של התאטרון זה בעוד שעה בערך,

there is going to be food there waiting for us,

יחכה לנו שם אוכל,

having magically come from somewhere.

שמגיע באורח פלא ממקום כלשהו.

But when you think that every day for a city the size of London,

אבל אם תחשבו שבכל יום, עבור עיר בגודלה של לונדון,

enough food has to be produced,

יש לייצר כמות מספיקה של אוכל,

transported, bought and sold,

לשנע, לקנות ולמכור,

cooked, eaten, disposed of,

לבשל, לאכול, לזרוק ולהיפטר מהאוכל,

and that something similar has to happen every day

ושמשהו דומה צריך לקרות בכל יום

for every city on earth,

בכל עיר על פני האדמה,

it's remarkable that cities get fed at all.

מדהים שאפשר בכלל להאכיל עיר.

We live in places like this as if

אנחנו חיים במקומות כמו זה כאילו

they're the most natural things in the world,

הם הדבר הטבעי ביותר בעולם,

forgetting that because we're animals

ושוכחים שבגלל שאנחנו בעלי חיים,

and that we need to eat,

ואנו זקוקים למזון,

we're actually as dependent on the natural world

אנחנו למעשה תלויים בעולם הטבעי

as our ancient ancestors were.

באותה המידה שבה היו תלויים אבות אבותינו.

And as more of us move into cities,

וככל שרבים יותר מאיתנו עוברים לתוך ערים,

more of that natural world is being

יותר מהעולם הטבעי הזה

transformed into extraordinary landscapes like the one behind me --

נהפך לנופים ייחודיים כמו זה שמאחורי,

it's soybean fields in Mato Grosso in Brazil --

זהו שדה פולי סויה במטה גרוסו בברזיל,

in order to feed us.

על מנת להאכיל אותנו.

These are extraordinary landscapes,

אלו נופים יוצאים מגדר הרגיל.

but few of us ever get to see them.

אך מעטים מאיתנו זוכים לראות אותם.

And increasingly these landscapes

באופן תכוף יותר, נופים אלו

are not just feeding us either.

לא רק מאכילים אותנו.

As more of us move into cities,

ככל שרבים יותר מאיתנו עוברים לתוך הערים,

more of us are eating meat,

רבים יותר מאיתנו אוכלים בשר,

so that a third of the annual grain crop globally

כך ששליש מתוצרת הדגנים שגדלים בעולם

now gets fed to animals

היום משמשת להאכלת חיות

rather than to us human animals.

במקום להאכלת חיות אנושיות כמונו.

And given that it takes three times as much grain --

ולאור העובדה שנדרש פי שלוש מכמות הדגנים--

actually ten times as much grain --

בעצם, פי עשר מכמות הדגנים-

to feed a human if it's passed through an animal first,

להאכיל אדם אם האוכל עבר דרך חיה קודם כל,

that's not a very efficient way of feeding us.

יוצא שזוהי אינה דרך אפקטיבית להאכיל אותנו.

And it's an escalating problem too.

זוהי בעיה שמחריפה.

By 2050, it's estimated that twice the number

מעריכים כי עד 2050, פי שניים

of us are going to be living in cities.

מאיתנו נתגורר בערים.

And it's also estimated that there is going to be twice as much

כמו כן מעריכים כי נצרוך פי שניים

meat and dairy consumed.

מכמות הבשר ומוצרי החלב.

So meat and urbanism are rising hand in hand.

אז אכילת בשר ועירוניות גדלים יחד.

And that's going to pose an enormous problem.

וזו עומדת להוות בעיה ענקית.

Six billion hungry carnivores to feed,

שש מליארד אוכלי-בשר להאכיל,

by 2050.

עד שנת 2050.

That's a big problem. And actually if we carry on as we are,

זוהי בעיה גדולה. בעצם, אם נמשיך כפי שאנחנו כיום,

it's a problem we're very unlikely to be able to solve.

זו תהיה בעיה שלא סביר שנצליח לפתור.

Nineteen million hectares of rainforest are lost every year

190,000 קמ"ר של יערות נהרסים כל שנה

to create new arable land.

כדי ליצור קרקע חקלאית חדשה.

Although at the same time we're losing an equivalent amount

אף שבמקביל, אנחנו מאבדים כמות שווה

of existing arables to salinization and erosion.

של קרקע חקלאית קיימת מהתמלחות וסחיפה של אדמה.

We're very hungry for fossil fuels too.

אנחנו גם מאד רעבים לדלק מאובנים.

It takes about 10 calories to produce every calorie

נדרשות בערך 10 קלוריות כדי לייצר כל קלוריה

of food that we consume in the West.

של אוכל שאנו צורכים במערב.

And even though there is food that we are producing at great cost,

ועל אף ההשקעה האדירה שאנו משקיעים בייצור אוכל

we don't actually value it.

איננו באמת מעריכים אותו.

Half the food produced in the USA is currently thrown away.

מחצית מהמזון המיוצר בארה"ב נזרק כיום.

And to end all of this, at the end of this long process,

ולבסוף, אחרי כל התהליך הארוך הזה,

we're not even managing to feed the planet properly.

אנחנו אפילו לא מצליחים להאכיל את כל העולם כמו שצריך.

A billion of us are obese, while a further billion starve.

מיליארד מאיתנו שמנים כרוניים, כאשר מליארד נוספים גוועים ברעב.

None of it makes very much sense.

אין בכך הגיון רב.

And when you think that 80 percent of global trade in food now

וכשחושבים שכיום 80% מהמסחר העולמי במזון

is controlled by just five multinational corporations,

נשלט על ידי חמש תאגידים בינלאומיים,

it's a grim picture.

מקבלים תמונה עגומה.

As we're moving into cities, the world is also embracing a Western diet.

במקביל למעבר לערים, העולם גם מאמץ דיאטה מערבית.

And if we look to the future,

אם אנחנו מביטים לעבר העתיד

it's an unsustainable diet.

זוהי תזונה בלתי- מקיימת.

So how did we get here?

אז איך הגענו לכאן?

And more importantly, what are we going to do about it?

וחשוב מכך, מה בכוונתנו לעשות בקשר לזה?

Well, to answer the slightly easier question first,

ובכן, כדי לענות על השאלה הראשונה, הקלה יותר,

about 10,000 years ago, I would say,

לפני כ10,000 שנים, הייתי אומרת

is the beginning of this process

החל התהליך הזה.

in the ancient Near East,

במזרח הקרוב העתיק,

known as the Fertile Crescent.

הידוע בכינויו "הסהר הפורה".

Because, as you can see, it was crescent shaped.

כפי שאתם יכולים לראות יש לו צורה של סהר.

And it was also fertile.

והוא היה מאד פורה גם כן.

And it was here, about 10,000 years ago,

היה זה כאן, לפני בערך 10,000 שנים

that two extraordinary inventions,

ששתי המצאות בלתי רגילות,

agriculture and urbanism, happened

חקלאות ואורבניזם, התרחשו

roughly in the same place and at the same time.

בערך באותו המקום, ובאותו הזמן.

This is no accident,

אין זה מקרה.

because agriculture and cities are bound together. They need each other.

בגלל שחקלאות וערים כרוכות יחד. הן זקוקות זו לזו.

Because it was discovery of grain

היה זה גילוי הדגן,

by our ancient ancestors for the first time

על ידי אבות אבותינו לראשונה,

that produced a food source that was large enough

שהניב מקור מזון שהיה גדול מספיק

and stable enough to support permanent settlements.

ויציב דיו לקיים מושבות קבע.

And if we look at what those settlements were like,

אם נביט כיצד נראות מושבות אלו,

we see they were compact.

נראה שהן היו קומפקטיות.

They were surrounded by productive farm land

הן היו מוקפות באדמת חקלאות פורה

and dominated by large temple complexes

ונשלטו על ידי מתחמי מקדשים גדולים

like this one at Ur,

כמו זה באור,

that were, in fact, effectively,

שהיו, למעשה

spiritualized, central food distribution centers.

מרכזי חלוקת מזון ריכוזיים, רוחניים

Because it was the temples that organized the harvest,

מפני שהמקדשים היו אלו שארגנו את הקציר,

gathered in the grain, offered it to the gods,

אספו את התבואה, הציעו אותה לאלים,

and then offered the grain that the gods didn't eat back to the people.

ואז הציעו את התבואה שהאלים לא אכלו, חזרה לבני האדם.

So, if you like,

לכן, אם תרצו,

the whole spiritual and physical life of these cities

מכלול החיים הרוחני והפיזי של ערים אלו

was dominated by the grain and the harvest

נשלט על ידי התבואה והקציר

that sustained them.

שקיימו אותם.

And in fact, that's true of every ancient city.

ובעצם, זה נכון לגבי כל עיר עתיקה.

But of course not all of them were that small.

אבל כמובן שלא כולן היו כאלה קטנות.

Famously, Rome had about a million citizens

במפורסמת שבהן, רומא, היו כמיליון תושבים

by the first century A.D.

עד המאה הראשונה לספירה.

So how did a city like this feed itself?

אם כן, כיצד עיר כזו האכילה את עצמה?

The answer is what I call "ancient food miles."

לתשובה אני קוראת "מייל מזון עתיק".

Basically, Rome had access to the sea,

בעיקרון, לרומא היתה גישה לים,

which made it possible for it to import food from a very long way away.

מה שאפשר את הייבוא של מזון ממרחקים ארוכים מאד.

This is the only way it was possible to do this in the ancient world,

זו היתה הדרך היחידה האפשרית בעת העתיקה,

because it was very difficult to transport food over roads,

מפני שהיה קשה מאד להעביר מזון בדרכי היבשה,

which were rough.

אשר היו משובשות.

And the food obviously went off very quickly.

כמובן שהמזון התקלקל די מהר.

So Rome effectively waged war

אז רומא חרחרה מלחמה

on places like Carthage and Egypt

במקומות כמו קרתגו ומצרים

just to get its paws on their grain reserves.

רק כדי להניח את הטלפיים שלה על מצבורי התבואה שלהן.

And, in fact, you could say that the expansion of the Empire

למעשה, אפשר לומר שהתרחבות האימפריה

was really sort of one long, drawn out

היתה בעצם מעין מסע ארוך, מפרך

militarized shopping spree, really.

ומיליטריסטי של קניות.

(Laughter)

(צחוק)

In fact -- I love the fact, I just have to mention this:

אני אוהבת את העובדה הזו, אני חייבת לציין את זה:

Rome in fact used to import oysters from London,

רומא בעצם ייבאה צדפות מבריטניה,

at one stage. I think that's extraordinary.

בשלב מסוים. לדעתי זה מדהים.

So Rome shaped its hinterland

אם כן, רומא עיצבה את העורף שלה

through its appetite.

על סמך התיאבון שלה.

But the interesting thing is that the other thing also

המעניין הוא שדבר נוסף

happened in the pre-industrial world.

קרה בעולם הקדם-תעשייתי.

If we look at a map of London in the 17th century,

אם מסתכלים על המפה של לונדון במאה ה-17,

we can see that its grain, which is coming in from the Thames,

רואים שאלו דגנים, המגיעים מנהר התמזה,

along the bottom of this map.

לאורך תחתית המפה הזו.

So the grain markets were to the south of the city.

אז שווקי הדגנים היו ממוקמים בדרום העיר.

And the roads leading up from them

והרחובות המובילים מעלה מהם

to Cheapside, which was the main market,

לצ'יפסייד, שהיה השוק הראשי

were also grain markets.

היו גם שווקי דגנים.

And if you look at the name of one of those streets,

אם תביטו בשם של אחד הרחובות האלו,

Bread Street, you can tell

"רחוב לחם", תוכלו לראות

what was going on there 300 years ago.

מה קרה שם לפני 300 שנה.

And the same of course was true for fish.

אותו הדבר תקף לגבי דגים.

Fish was, of course, coming in by river as well. Same thing.

כמובן שדגים הגיעו דרך הנהר גם כן. אותו הדבר.

And of course Billingsgate, famously, was London's fish market,

וכמובן בילינסגייט, שוק הדגים המפורסם של לונדון,

operating on-site here until the mid-1980s.

פעל במקום הזה עד אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.

Which is extraordinary, really, when you think about it.

זה לא יאמן, אם חושבים על זה.

Everybody else was wandering around

כולם הסתובבו מפה לשם

with mobile phones that looked like bricks

עם טלפונים ניידים שנראו כמו לבנים,

and sort of smelly fish happening down on the port.

ודגים מסריחים קורים פה במורד הנמל.

This is another thing about food in cities:

זה עוד משהו לגבי מזון בערים:

Once its roots into the city are established,

ברגע שהנתיב אל תוך העיר נקבע,

they very rarely move.

הם זזים רק לעתים רחוקות.

Meat is a very different story

לגבי בשר, זה סיפור אחר

because, of course, animals could walk into the city.

בגלל שמובן שחיות יכלו ללכת אל תוך העיר.

So much of London's meat

לכן הרבה מהבשר של לונדון

was coming from the northwest,

הגיע מצפון-המערב,

from Scotland and Wales.

מסקוטלנד ווילס.

So it was coming in, and arriving at the city at the northwest,

אז הוא היה נכנס, מגיע לעיר מצפון-מערב,

which is why Smithfield,

ולכן סמית'פילד,

London's very famous meat market, was located up there.

שוק הבשר המפורסם מאד של לונדון, מוקם פה למעלה.

Poultry was coming in from East Anglia and so on, to the northeast.

עופות הגיעו ממזרח אנגליה וכך הלאה, לצפון-מערב.

I feel a bit like a weather woman doing this. Anyway,

אני מרגישה קצת כמו חזאית כרגע. מילא.

and so the birds were coming in

אז העופות הגיעו

with their feet protected with little canvas shoes.

כשרגליהן מוגנות בנעלי קנבס קטנות.

And then when they hit the eastern end

וכשהם הגיעו לקצה המזרחי

of Cheapside, that's where they were sold,

של צ'יפסייד, שם הם נמכרו.

which is why it's called Poultry.

ולכן זה נקרא "פולטרי" (עוף).

And, in fact, if you look at the map of any city

בעצם, אם מסתכלים על מפה של כל עיר

built before the industrial age,

שנבנתה לפני העידן התעשייתי,

you can trace food coming in to it.

אפשר לזהות מאין הגיע המזון אליה.

You can actually see how it was physically shaped by food,

אפשר לראות כיצד המזון עיצב אותה מבחינה פיזית,

both by reading the names of the streets, which give you a lot of clues.

גם על ידי שמות הרחובות, שנותנים לנו רמזים רבים.

Friday Street, in a previous life,

רחוב פריידיי (יום שישי), בחיים קודמים,

is where you went to buy your fish on a Friday.

היה איפה שהיית קונה את הדגים ביום שישי.

But also you have to imagine it full of food.

אבל עלינו גם לדמיין את זה מלא באוכל.

Because the streets and the public spaces

בגלל שהרחובות והמרחבים הציבוריים,

were the only places where food was bought and sold.

היו המקומות היחידים בהם אוכל נקנה ונמכר.

And if we look at an image of Smithfield in 1830

אם מסתכלים על התמונה של סמית'פילד ב1830

you can see that it would have been very difficult to live in a city like this

אפשר לראות שהיה קשה מאד לחיות בעיר כזו

and be unaware of where your food came from.

מבלי להיות מודע למקור האוכל שלך.

In fact, if you were having Sunday lunch,

כך שאם היית אוכל ארוחת צהריים ביום ראשון,

the chances were it was mooing or bleating outside your window

רוב הסיכויים שהוא פעה או געה מחוץ לחלונך

about three days earlier.

בערך שלושה ימים קודם לכן.

So this was obviously an organic city,

מיותר לציין שזו עיר אורגנית,

part of an organic cycle.

חלק ממחזור אורגני.

And then 10 years later everything changed.

ואז 10 שנים מאוחר יותר הכל השתנה.

This is an image of the Great Western in 1840.

זו תמונה של "הרכבת המערבית הגדולה" ב1840.

And as you can see, some of the earliest train passengers

כפי שאתם יכולים לראות, חלק מהנושאים הראשונים שלה

were pigs and sheep.

היו חזירים וכבשים.

So all of a sudden, these animals are no longer walking into market.

כך שלפתע, כל החיות האלו כבר לא נכנסו אל השוק בהליכה.

They're being slaughtered out of sight and mind,

הן נשחטות רחוק מהעין ורחוק מהלב,

somewhere in the countryside.

אי שם בכפר.

And they're coming into the city by rail.

והן מגיעות אל תוך העיר על גבי מסילת הרכבת.

And this changes everything.

וזה משנה הכל.

To start off with, it makes it possible

בתור התחלה, זה מאפשר

for the first time to grow cities,

בפעם הראשונה לגדל ערים,

really any size and shape, in any place.

בכל צורה וגודל, בכל מקום.

Cities used to be constrained by geography;

ערים היו פעם מוגבלות על ידי גאוגרפיה:

they used to have to get their food through very difficult physical means.

הן היו חייבות להשיג את המזון שלהן באמצעים פיזיים מסובכים.

All of a sudden they are effectively emancipated from geography.

פתאום הן משוחררות מהגאוגרפיה בפועל.

And as you can see from these maps of London,

כפי שניתן לראות ממפות אלו של לונדון,

in the 90 years after the trains came,

ב90 השנים אחרי בואן של הרכבות,

it goes from being a little blob that was quite easy to feed

היא הופכת מכתם קטן שקל להאכיל,

by animals coming in on foot, and so on,

על ידי חיות המגיעות ברגל וכו',

to a large splurge,

לענק ראוותני,

that would be very, very difficult to feed with anybody on foot,

שהיה קשה מאד להאכיל בהליכה,

either animals or people.

של חיות ובני אדם.

And of course that was just the beginning. After the trains came cars,

וכמובן שזו היתה רק ההתחלה. אחרי רכבות הגיעו המכוניות.

and really this marks the end of this process.

וזה בעצם מסמן את קץ התהליך הזה.

It's the final emancipation of the city

זהו השחרור הסופי והמוחלט של העיר

from any apparent relationship with nature at all.

מכל קשר נראה לעין עם הטבע.

And this is the kind of city that's devoid of smell,

וזו עיר נטולת ריח,

devoid of mess, certainly devoid of people,

נטול בלגן, נטולת אנשים.

because nobody would have dreamed of walking in such a landscape.

בגלל שאף אחד לא היה חולם על הליכה בכזה נוף.

In fact, what they did to get food was they got in their cars,

מה שעשו כדי להביא אוכל היה להיכנס למכוניות שלהם,

drove to a box somewhere on the outskirts,

לנסוע לקופסה אי שם בפרוורים,

came back with a week's worth of shopping,

חזרו עם קניות לשבוע,

and wondered what on earth to do with it.

ותהו מה לעזאזל לעשות עם זה.

And this really is the moment when our relationship,

וזה באמת הרגע שמערכת היחסים שלנו,

both with food and cities, changes completely.

הן עם ערים והן עם אוכל, השתנו לחלוטין.

Here we have food -- that used to be the center,

כאן יש לנו מזון- שהיה פעם המרכז,

the social core of the city -- at the periphery.

הליבה החברתית של העיר- בפריפריה.

It used to be a social event, buying and selling food.

זה היה פעם אירוע חברתי, הקניה והמכירה של אוכל.

Now it's anonymous.

כיום זה אנונימי.

We used to cook; now we just add water,

היינו פעם מבשלים, היום רק מוסיפים מים,

or a little bit of an egg if you're making a cake or something.

או קצת ביצה אם אתה מכין עוגה או משהו.

We don't smell food to see if it's okay to eat.

אנחנו לא מריחים אוכל כדי לבדוק אם טוב לאכול אותו.

We just read the back of a label on a packet.

אנחנו רק קוראים את התאריך התפוגה על החבילה.

And we don't value food. We don't trust it.

ואנחנו לא מעריכים אוכל. אנחנו לא סומכים עליו.

So instead of trusting it, we fear it.

אז במקום לסמוך עליו אנחנו חוששים ממנו.

And instead of valuing it, we throw it away.

ובמקום להעריך אותו אנו משליכים אותו לאשפה.

One of the great ironies of modern food systems

אחת האירוניות הגדולות של מערכות מזון מודרניות

is that they've made the very thing they promised

היא שהן יצרו בדיוק את מה שהבטיחו

to make easier much harder.

שיעשה קל יותר להרבה יותר קשה.

By making it possible to build cities anywhere and any place,

על ידי כך שניתן לבנות ערים בכל מקום,

they've actually distanced us from our most important relationship,

הן למעשה הרחיקו אותנו ממערכת היחסים החשובה ביותר,

which is that of us and nature.

שהיא היחסים בינינו לבין הטבע.

And also they've made us dependent on systems that only they can deliver,

וכך הן יצרו תלות במערכות שרק הן יכולות לספק,

that, as we've seen, are unsustainable.

אשר, כפי שראינו, אינן מקיימות.

So what are we going to do about that?

אז מה בכוונתנו לעשות לגבי זה?

It's not a new question.

זו אינה שאלה חדשה.

500 years ago it's what Thomas More was asking himself.

לפני 500 שנה תומס מור שאל את עצמו.

This is the frontispiece of his book "Utopia."

זה איור השער של ספרו "אוטופיה".

And it was a series of semi-independent city-states,

זו היתה סדרה של ערי-מדינה עצמאיות-למחצה,

if that sounds remotely familiar,

אם זה נשמע מוכר מאיפשהו,

a day's walk from one another where everyone was basically farming-mad,

מרחק יום הליכה זו מזו, כשכולם היו משוגעים לחקלאות,

and grew vegetables in their back gardens,

וגידלו ירקות בחצר האחורית שלהם,

and ate communal meals together, and so on.

ואכלו ארוחות משותפות וכן הלאה.

And I think you could argue that

ואפשר להתווכח על כך

food is a fundamental ordering principle of Utopia,

שאוכל הוא עקרון מסדר בסיסי באוטופיה.

even though More never framed it that way.

למרות שמור מעולם לא הגדיר זאת כך.

And here is another very famous "Utopian" vision,

והנה חזון "אוטופי" מפורסם נוסף,

that of Ebenezer Howard, "The Garden City."

של אבנעזר הווארד, "עיר הגנים".

Same idea: series of semi-independent city-states,

אותו הרעיון. סדרה של ערי-מדינה עצמאיות-למחצה.

little blobs of metropolitan stuff with arable land around,

גושים קטנים של מטרופולין יחד עם אדמת חקלאות מסביב,

joined to one another by railway.

מחוברות זו לזו במסילת רכבת.

And again, food could be said to be

ושוב, אפשר לומר שאוכל

the ordering principle of his vision.

הוא העיקרון המארגן של החזון הזה.

It even got built, but nothing to do with

היא אפילו נבנתה, אך ללא קשר

this vision that Howard had.

לחזון של הווארד.

And that is the problem with these Utopian ideas,

זו הבעיה עם רעיונות אוטופיים,

that they are Utopian.

שהם אוטופיים.

Utopia was actually a word that Thomas Moore used deliberately.

אוטופיה היתה מילה בה הווארד מור השתמש בכוונה.

It was a kind of joke, because it's got a double derivation from the Greek.

זו היתה מעין בדיחה. בגלל שיש לה משמעות כפולה שנגזרת מיוונית.

It can either mean a good place, or no place.

פירושה יכול להיות מקום טוב, או שום מקום.

Because it's an ideal. It's an imaginary thing. We can't have it.

בגלל שזהו אידאל. דבר של הדמיון. לא נוכל להשיגו.

And I think, as a conceptual tool

ואני חושבת, ככלי קונספטואלי

for thinking about the very deep problem of human dwelling,

למחשבה על בעיה עמוקה של מגורים אנושיים,

that makes it not much use.

שאינה שימושית כלכך.

So I've come up with an alternative,

אז חשבתי על אלטרנטיבה,

which is Sitopia, from the ancient Greek,

שהיא "סיטופיה", מהיוונית העתיקה,

"sitos" for food, and "topos" for place.

"סיטוס" משמעה אוכל, ו"טופוס"- מקום.

I believe we already live in Sitopia.

אני מאמינה שאנו כבר חיים בסיטופיה.

We live in a world shaped by food,

אנו חיים בעולם המעוצב על ידי אוכל,

and if we realize that, we can use food as a really powerful tool --

ואם אנו מבינים זאת, נוכל להשתמש באוכל ככלי חזק מאד-

a conceptual tool, design tool, to shape the world differently.

כלי קונספטואלי, תכנוני, כדי לעצב את העולם אחרת.

So if we were to do that, what might Sitopia look like?

אם נעשה זאת, איך יכולה להראות סיטופיה?

Well I think it looks a bit like this.

ובכן, אני חושבת שהיא תראה בערך כך.

I have to use this slide. It's just the look on the face of the dog.

אני חייבת להשתמש בשקופית הזו. זה המבט על הפנים של הכלב.

But anyway, this is -- (Laughter)

אבל בכל מקרה, זה- (צחוק)

it's food at the center of life,

זה אוכל במרכז החיים,

at the center of family life, being celebrated,

ובמרכז חיי המשפחה, וחוגגים אותו,

being enjoyed, people taking time for it.

נהנים ממנו, מקדישים לו זמן.

This is where food should be in our society.

זה המקום שאוכל צריך לתפוס בחברה שלנו.

But you can't have scenes like this unless you have people like this.

אבל בשביל סצנות כאלו צריך אנשים כאלו.

By the way, these can be men as well.

אגב, זה יכול להיות גם גבר.

It's people who think about food,

זה אנשים שחושבים על אוכל,

who think ahead, who plan,

שחושבים קדימה, מתכננים,

who can stare at a pile of raw vegetables

שיכולים להסתכל על ערימה של ירקות טריים

and actually recognize them.

וממש לזהות אותם.

We need these people. We're part of a network.

אנחנו צריכים את האנשים האלו, הם חלק מרשת.

Because without these kinds of people we can't have places like this.

בגלל שבלעדיהם לא יתכנו מקומות כאלו.

Here, I deliberately chose this because it is a man buying a vegetable.

בכוונה בחרתי את זו כי היא מראה גבר קונה ירק.

But networks, markets where food is being grown locally.

אבל רשתות, שווקים בהם נמכר אוכל שגידלו באופן מקומי.

It's common. It's fresh.

זה מקומי. זה טרי.

It's part of the social life of the city.

זה חלק מהחיים החברתיים של העיר.

Because without that, you can't have this kind of place,

בגלל שבלי זה לא יתכנו מקומות כאלו,

food that is grown locally and also is part of the landscape,

אוכל שמגדלים אותו מקומית והוא חלק מהנוף,

and is not just a zero-sum commodity

ולא רק מצרך סכום-אפס,

off in some unseen hell-hole.

מאיזה חור נידח.

Cows with a view.

פרות עם נוף.

Steaming piles of humus.

ערימות מהבילות של הומוס.

This is basically bringing the whole thing together.

זה בעצם מחבר את הכל יחד.

And this is a community project

וזה פרויקט קהילתי

I visited recently in Toronto.

שביקרתי לאחרונה בטורונטו.

It's a greenhouse, where kids get told

זו חממה, בה ילדים לומדים

all about food and growing their own food.

על אוכל ועל לגדל את האוכל שלהם בעצמם.

Here is a plant called Kevin, or maybe it's a

זה צמח שנקרא "קווין", או אולי

plant belonging to a kid called Kevin. I don't know.

זה צמח של ילד שנקרא קווין. אינני יודעת.

But anyway, these kinds of projects

בכל מקרה, פרויקטים כאלו

that are trying to reconnect us with nature is extremely important.

שמנסים לחבר אותנו מחדש לטבע הם חשובים מאין כמותם.

So Sitopia, for me, is really a way of seeing.

אז סיטופיה, בשבילי היא צורת הסתכלות.

It's basically recognizing that Sitopia

זה להבין שסיטופיה

already exists in little pockets everywhere.

כבר קיימת בכיסים קטנים בכל מקום.

The trick is to join them up,

החכמה היא לצרף אותם יחד,

to use food as a way of seeing.

להשתמש באוכל כדרך ראייה.

And if we do that, we're going to stop seeing cities

ואם נעשה זאת, כבר לא נראה ערים

as big, metropolitan, unproductive blobs, like this.

כמטרופולינים בלתי מניבים, כמו זה.

We're going to see them more like this,

נראה אותם יותר כך,

as part of the productive, organic framework

כחלק ממסגרת אורגנית מניבה

of which they are inevitably a part,

אשר הם חלק ממנה,

symbiotically connected.

מקושרים באופן סימביוטי.

But of course, that's not a great image either,

אבל כמובן שגם זאת לא תמונה מוצלחת.

because we need not to be producing food like this anymore.

בגלל שאיננו צריכים לייצר מזון ככה יותר.

We need to be thinking more about permaculture,

אנחנו צריכים לחשוב יותר על פרמקלצ'ר.

which is why I think this image just

ולכן אני חושבת שהתמונה הזו

sums up for me the kind of thinking we need to be doing.

מסכמת עבורי את סוג החשיבה שאנחנו צריכים.

It's a re-conceptualization

זוהי המשגה מחדש

of the way food shapes our lives.

של האופן בו אוכל מעצב את חיינו.

The best image I know of this is from 650 years ago.

התמונה הטובה ביותר של זה בעיני היא בת 650 שנה.

It's Ambrogio Lorenzetti's "Allegory of Good Government."

זו התמונה של אמברוג'יו לורנזטי, "אלגוריה של ממשל טוב".

It's about the relationship between the city and the countryside.

זה מדבר על מערכת היחסים בין העיר לכפר.

And I think the message of this is very clear.

ואני חושבת שהמסר פה ברור מאד.

If the city looks after the country,

אם העיר דואגת לכפר,

the country will look after the city.

הכפר דואג לעיר.

And I want us to ask now,

ואני רוצה שאנחנו נשאל

what would Ambrogio Lorenzetti paint

מה אמברוג'יו לורנזטי היה מצייר,

if he painted this image today?

לו היה מצייר את התמונה הזו כיום.

What would an allegory of good government look like today?

איך היתה נראית אלגוריה של ממשל טוב היום?

Because I think it's an urgent question.

בגלל שלדעתי זו שאלה דחופה.

It's one we have to ask,

כזו שעלינו לשאול,

and we have to start answering.

ועלינו להתחיל לענות עליה.

We know we are what we eat.

ידוע לנו שאנו מה שאנחנו אוכלים.

We need to realize that the world is also what we eat.

עלינו להבין שהעולם הוא גם מה שאנחנו אוכלים.

But if we take that idea, we can use food

אבל אם ננקח את הרעיון הזה, אפשר להשתמש באוכל

as a really powerful tool to shape the world better.

ככלי חזק מאד לעיצוב טוב יותר של העולם.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)