David Puttnam: What happens when the media's priority is profit?

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I'd like to start, if I may,

הייתי רוצה להתחיל, אם תרשו לי,

with the story of the Paisley snail.

בסיפור על החלזון מפייזלי.

On the evening of the 26th of August, 1928,

בערב ה-26 לאוגוסט 1928,

May Donoghue took a train from Glasgow

מיי דונהיו עלתה על רכבת בגלזגו

to the town of Paisley, seven miles east of the city,

לעיירה פייזלי, 10 ק"מ ממזרח לעיר,

and there at the Wellmeadow Café,

ושם, בקפה "וולמדואו",

she had a Scots ice cream float,

היא שתתה "סקוטס אייס קרים פלוט",

a mix of ice cream and ginger beer

תערובת של גלידה ובירת זנגביל

bought for her by a friend.

שקנה לה חבר.

The ginger beer came in a brown, opaque bottle

בירת הזנגביל הגיעה מבקבוק זכוכית חומה ואטומה

labeled "D. Stevenson, Glen Lane, Paisley."

שנשא את התווית: "ד' סטיבנסון, גלן ליין, פייזלי".

She drank some of the ice cream float,

היא שתתה קצת מן ה"אייס קרים פלוט",

but as the remaining ginger beer was poured

אבל כששארית הבירה נמזגה

into her tumbler,

לתוך כוסה,

a decomposed snail

חלזון רקוב

floated to the surface of her glass.

צף ועלה על פני הנוזל.

Three days later, she was admitted

כעבור שלושה ימים היא אושפזה

to the Glasgow Royal Infirmary

בבית החולים המלכותי של גלזגו

and diagnosed with severe gastroenteritis

והיא אובחנה כסובלת מדלקת חמורה של מערכת העיכול

and shock.

ומהלם.

The case of Donoghue vs. Stevenson that followed

בהמשך, התיק "דונהיו נגד סטיבנסון"

set a very important legal precedent:

יצר תקדים משפטי חשוב ביותר:

Stevenson, the manufacturer of the ginger beer,

סטיבנסון, יצרן בירת הזנגביל,

was held to have a clear duty of care

נקבע כנושא בחובת הזהירות

towards May Donoghue,

כלפי מיי דונהיו,

even though there was no contract between them,

אף שלא נחתם ביניהם שום חוזה,

and, indeed, she hadn't even bought the drink.

ולמרות שהיא אפילו לא קנתה את המשקה.

One of the judges, Lord Atkin, described it like this:

אחד השופטים, הלורד אטקין, תיאר זאת כך:

You must take care to avoid acts or omissions

"יש לנקוט צעדים כדי למנוע פעולות או התרשלות

which you can reasonably foresee

"שניתן לצפות במידה סבירה

would be likely to injure your neighbor.

"שעלולות לפגוע בזולת."

Indeed, one wonders that without a duty of care,

ואכן, אפשר לתהות, אם לא היתה חובת הזהירות,

how many people would have had to suffer

כמה אנשים היו נאלצים לסבול

from gastroenteritis before Stevenson eventually went out of business.

מדלקת במערכת העיכול לפני שסטיבנסון היה פושט רגל.

Now please hang on to that Paisley snail story,

זיכרו בבקשה את הסיפור על החלזון מפייזלי,

because it's an important principle.

כי זהו עקרון חשוב.

Last year, the Hansard Society, a nonpartisan charity

בשנה שעברה, אגודת "הנסארד", ארגון צדקה לא-מפלגתי,

which seeks to strengthen parliamentary democracy

ששואף לחזק את הדמוקרטיה הפרלמנטרית

and encourage greater public involvement in politics

ולעודד מעורבות רבה יותר של הציבור בפוליטיקה,

published, alongside their annual audit

פרסם, לצד הדיווח השנתי שלו

of political engagement, an additional section

על מעורבות פוליטית, חלק נוסף

devoted entirely to politics and the media.

שהוקדש כולו לפוליטיקה ולתקשורת.

Here are a couple of rather depressing observations

הנה כמה תובנות מדכאות למדי

from that survey.

מאותו סקר.

Tabloid newspapers do not appear

לא נראה שהצהובונים

to advance the political citizenship of their readers,

מקדמים מעורבות אזרחית בפוליטיקה בקרב קוראיהם,

relative even to those

אפילו בהשוואה לאלה

who read no newspapers whatsoever.

שאינם קוראים כלל עיתונים.

Tabloid-only readers are twice as likely to agree

הסבירות היא כפולה שקוראי צהובונים בלבד יסכימו

with a negative view of politics

עם השקפה שלילית על הפוליטיקה

than readers of no newspapers.

מאשר מי שאינם קוראים כלל עיתונים.

They're not just less politically engaged.

לא רק שהם פחות מעורבים בפוליטיקה:

They are consuming media that reinforces

הם צורכים תקשורת שמחזקת

their negative evaluation of politics,

את הערכתם השלילית כלפי הפוליטיקה,

thereby contributing to a fatalistic and cynical

וזה תורם לפאטאליזם ולציניות

attitude to democracy and their own role within it.

בגישתם לדמוקרטיה ולתפקידם בה.

Little wonder that the report concluded that

אין פלא שהדו"ח מסכם באומרו

in this respect, the press, particularly the tabloids,

שבמובן זה, העיתונות, ובמיוחד הצהובונים,

appear not to be living up to the importance

ככל הנראה אינם עומדים בציפיות הנובעות

of their role in our democracy.

מחשיבות תפקידם בדמוקרטיה.

Now I doubt if anyone in this room would seriously

אני בספק אם מישהו באולם יפקפק ברצינות

challenge that view.

בדעה זו.

But if Hansard are right, and they usually are,

אבל אם "הנסארד" צודקים, והם בד"כ צודקים,

then we've got a very serious problem on our hands,

כי אז יש לנו בעיה רצינית,

and it's one that I'd like to spend the next 10 minutes

ואת 10 הדקות הבאות

focusing upon.

ברצוני להקדיש לה.

Since the Paisley snail,

מאז החלזון מפייזלי,

and especially over the past decade or so,

ובפרט בעשור האחרון בערך,

a great deal of thinking has been developed

פותחה מידה רבה של חשיבה

around the notion of a duty of care

סביב רעיון חובת הזהירות

as it relates to a number of aspects of civil society.

ויחסה למספר היבטים של החברה האזרחית.

Generally a duty of care arises when one individual

בד"כ, נושא חובת הזהירות עולה כשאדם אחד

or a group of individuals undertakes an activity

או קבוצת אנשים, עוסקים בפעילות

which has the potential to cause harm to another,

שיש בה כדי להזיק לזולת,

either physically, mentally or economically.

מבחינה פיזית, נפשית או כלכלית.

This is principally focused on obvious areas,

כעקרון, הנושא מתמקד בתחומים מובנים מאליהם,

such as our empathetic response to children and young people,

כגון יחסנו האוהד לילדים ולצעירים,

to our service personnel, and to the elderly and infirm.

לאנשי השירות הציבורי, לזקנים ולחולים.

It is seldom, if ever, extended to equally important arguments

אך לעתים רחוקות, אם בכלל, הוא נוגע לטיעונים חשובים בה-במידה

around the fragility of our present system of government,

הנוגעים לשבירותה של מערכת הממשל הנוכחית שלנו,

to the notion that honesty, accuracy and impartiality

לרעיון לפיו כנות, דיוק והעדר-פניות

are fundamental to the process of building

הם מהותיים לתהליך בנייתה והטמעתה

and embedding an informed,

של דמוקרטיה שיתופית ומושכלת.

participatory democracy.

And the more you think about it,

וככל שחושבים יותר על כך,

the stranger that is.

כך זה נראה מוזר יותר.

A couple of years ago, I had the pleasure

לפני כשנתיים היה לי העונג

of opening a brand new school

להשיק את פתיחתו של בי"ס חדש בצפון-מזרח אנגליה.

in the northeast of England.

It had been renamed by its pupils as Academy 360.

תלמידיו העניקו לו שם חדש: "אקדמיה 360".

As I walked through their impressive,

כשעברתי באולם הכניסה המרשים והמחופה זכוכית שלו,

glass-covered atrium,

in front of me, emblazoned on the wall

ראיתי לפני כתובת מפוארת על הקיר,

in letters of fire

באותיות של אש.

was Marcus Aurelius's famous injunction:

היה זה הצו המפורסם של מרקוס אורליוס:

If it's not true, don't say it;

"אם אין זו אמת, אל תאמרו אותה;

if it's not right, don't do it.

"אם אין זה צודק, אל תעשו זאת."

The head teacher saw me staring at it,

המנהל ראה אותי מתבונן בה,

and he said, "Oh, that's our school motto."

ואמר: "זהו המוטו של ביה"ס שלנו."

On the train back to London,

ברכבת, בדרך חזרה ללונדון,

I couldn't get it out of my mind.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.

I kept thinking, can it really have taken us

חשבתי שוב ושוב, האם ייתכן שנדרשו לנו

over 2,000 years to come to terms

מעל 2,000 שנה לקבל את הרעיון הפשוט הזה,

with that simple notion

as being our minimum expectation of each other?

בתור הציפיה המזערית שלנו איש מזולתו?

Isn't it time that we develop this concept

האם לא הגיעה העת שנפתח מושג זה,

of a duty of care

של חובת הזהירות,

and extended it to include a care

ונרחיב אותו כך שיכלול דאגה

for our shared but increasingly endangered democratic values?

לערכינו הדמוקרטיים המשותפים, אך המצויים בסכנה הולכת וגוברת?

After all, the absence of a duty of care

הרי העדר חובת הזהירות במקצועות רבים

within many professions

can all too easily amount to accusations of negligence,

עלול בקלות רבה להביא להאשמות ברשלנות,

and that being the case, can we be really comfortable with the thought

ובמקרה זה, האם נוכל לחיות בנוחות עם המחשבה

that we're in effect being negligent

שאנו למעשה מתרשלים

in respect of the health of our own societies

בכל הקשור לבריאותן של החברות בהן אנו חיים

and the values that necessarily underpin them?

ולערכים שבהכרח עומדים ביסודן?

Could anyone honestly suggest, on the evidence,

האם יכול מישהו לטעון בכנות, בהינתן הוכחה זו,

that the same media which Hansard so roundly condemned

שאותה התקשורת ש"הנסארד" גינתה באופן כה נמרץ

have taken sufficient care to avoid behaving

אכן דאגה במידה מספקת להימנע מלהתנהג

in ways which they could reasonably have foreseen

בדרכים שהיא יכלה לחזות באופן סביר

would be likely to undermine or even damage

שעלולות לערער או אף להזיק

our inherently fragile democratic settlement.

לסידור הדמוקרטי השביר-מטבעו שלנו?

Now there will be those who will argue

יהיו מי שיטענו שכל זה עלול לגלוש בקלות

that this could all too easily drift into a form

לצורה כלשהי של צנזורה, גם אם צנזורה עצמית,

of censorship, albeit self-censorship,

but I don't buy that argument.

אבל אינני מסכים לטיעון זה.

It has to be possible

צריך להיות אפשרי

to balance freedom of expression

לאזן בין חופש הביטוי

with wider moral and social responsibilities.

לבין אחריות מוסרית וחברתית רחבה יותר.

Let me explain why by taking the example

הבה ואסביר מדוע, בעזרת דוגמה

from my own career as a filmmaker.

מהקריירה שלי כיוצר-סרטים.

Throughout that career, I never accepted

לכל אורך הקריירה שלי, מעולם לא הסכמתי עם הגישה

that a filmmaker should set about putting

שיוצרי-סרטים צריכים להציב את עבודתם

their own work outside or above what he or she

מחוץ או מעל מה שהוא או היא

believed to be a decent set of values

רואים כערכים מכובדים בחייהם, במשפחותיהם,

for their own life, their own family,

and the future of the society in which we all live.

ובעתיד החברה בה כולנו חיים.

I'd go further.

ארחיק לכת ואומר,

A responsible filmmaker should never devalue their work

שאסור ליוצר-סרטים אחראי לפחת את ערך יצירתו

to a point at which it becomes less than true

עד כדי כך שתהפוך להיות פחות מאשר נאמנה

to the world they themselves wish to inhabit.

לעולם שאותו הוא עצמו שואף לאכלס.

As I see it, filmmakers, journalists, even bloggers

כפי שאני רואה זאת, יוצרי-סרטים, עיתונאים ואף בלוגרים

are all required to face up to the social expectations

נדרשים כולם לעמוד בציפיות החברתיות

that come with combining the intrinsic power of their medium

שמתלוות לשילוב בין הכוח הטמון בכלי התקשורת שלהם

with their well-honed professional skills.

לבין כישוריהם המקצועיים המושחזים לעילא.

Obviously this is not a mandated duty,

ברור שזו אינה חובה כפויה,

but for the gifted filmmaker and the responsible journalist

אבל כשמדובר ביוצר הסרטים המוכשר, בעיתונאי האחראי

or even blogger, it strikes me as being utterly inescapable.

או אף בבלוגר, הרי שבעיני אין כל מנוס מכך.

We should always remember that our notion

כולנו צריכים תמיד לזכור שהמושג שלנו

of individual freedom and its partner, creative freedom,

בדבר חופש אישי, ולצידו החופש ליצור,

is comparatively new

הוא חדש יחסית

in the history of Western ideas,

בדברי הימים של הרעיונות המערביים,

and for that reason, it's often undervalued

ולכן מרבים להמעיט בערכו וניתן לערער אותו בקלות.

and can be very quickly undermined.

It's a prize easily lost,

זהו פרס שקל לאבדו,

and once lost, once surrendered,

ומשאבד, משמוותרים עליו,

it can prove very, very hard to reclaim.

עלול להתברר שיקשה עד מאד להשיבו.

And its first line of defense

וקו ההגנה הראשון שלו

has to be our own standards,

צריך להיות הסטנדרטים שלנו,

not those enforced on us by a censor or legislation,

ולא אלה שנאכפים עלינו בידי צנזור או חקיקה:

our own standards and our own integrity.

התקנים שלנו והיושרה שלנו.

Our integrity as we deal with those

היושרה שלנו ביחסינו עם אלה

with whom we work

שעימם אנו עובדים

and our own standards as we operate within society.

והסטנדרטים שלנו בפעילותנו בחברה.

And these standards of ours

והסטנדרטים האלה שלנו

need to be all of a piece with a sustainable social agenda.

צריכים כולם להוות חלק מסדר-יום חברתי בר-קיימא.

They're part of a collective responsibility,

הם חלק מאחריות קיבוצית,

the responsibility of the artist or the journalist

אחריותם של האמן או העיתונאי

to deal with the world as it really is,

להתייחס לעולם כמות שהוא באמת,

and this, in turn, must go hand in hand

וזה, בתורו, צריך ללכת יד ביד

with the responsibility of those governing society

עם אחריותם של מי שמושלים בחברה

to also face up to that world,

להתייצב גם הם מול העולם הזה,

and not to be tempted to misappropriate

ולא להתפתות לנצל לרעה

the causes of its ills.

את הגורמים לחולייו.

Yet, as has become strikingly clear

אך כפי שהתברר בצורה חדה

over the last couple of years,

במהלך השנים האחרונות,

such responsibility has to a very great extent

אחריות כזו סבלה במידה רבה מאד

been abrogated by large sections of the media.

מיחס של ביטול בחלקים גדולים של כלי התקשורת,

And as a consequence, across the Western world,

ועקב כך, בכל העולם המערבי,

the over-simplistic policies of the parties of protest

למדיניות הפשטנית מדי של מפלגות המחאה

and their appeal to a largely disillusioned,

והקסם שמוצאים בהן אוכלוסיות מפוכחות ברובן

older demographic,

ומבוגרות יותר,

along with the apathy and obsession with the trivial

לצד האדישות והגישה הכפייתית לפרטים זניחים

that typifies at least some of the young,

המאפיינים לפחות חלק מהצעירים,

taken together, these and other similarly

וביחד, ליקויים אלה ואחרים בני-זמננו הדומים להם,

contemporary aberrations

are threatening to squeeze the life

מאיימים לרוקן את רוח החיים

out of active, informed debate and engagement,

מדיון ומעורבות פעילים ומושכלים,

and I stress active.

בדגש על 'פעילים'.

The most ardent of libertarians might argue

הדוגלים הכי נלהבים בחופש הבחירה עשויים לטעון

that Donoghue v. Stevenson should have been thrown out of court

שהיה צריך להשליך את תיק "דונהיו נגד סטיבנסון" מבית המשפט,

and that Stevenson would eventually have gone out of business

ושסטיבנסון היה בסופו של דבר פושט רגל

if he'd continued to sell ginger beer with snails in it.

אילו המשיך למכור בירת זנגביל עם חלזונות.

But most of us, I think, accept some small role

אבל מרביתנו, נדמה לי, מסכימים למלא תפקיד קטן כלשהו,

for the state to enforce a duty of care,

כדי שהמדינה תוכל לאכוף את חובת הזהירות,

and the key word here is reasonable.

ומילת המפתח כאן היא 'סביר'

Judges must ask, did they take reasonable care

על השופטים לתהות אם נקטו זהירות סבירה

and could they have reasonably foreseen

ואם יכלו לחזות במידה סבירה את תוצאות מעשיהם.

the consequences of their actions?

הרחק מעבר לכך שהוא מסמל את כוחה המכריע של המדינה,

Far from signifying overbearing state power,

it's that small common sense test of reasonableness

אותו מבחן סבירות קטן של שכל-ישר,

that I'd like us to apply to those in the media

הוא שהייתי רוצה ליישם על אלו שבכלי התקשורת,

who, after all, set the tone and the content

שככלות הכל קובעים את הנימה והתוכן

for much of our democratic discourse.

בחלק הארי של השיח הדמוקרטי שלנו.

Democracy, in order to work, requires that

הדמוקרטיה, כדי שתצליח,

reasonable men and women take the time to understand and debate

מחייבת שאנשים ונשים נבונים יקדישו זמן להבין ולדון

difficult, sometimes complex issues,

בסוגיות קשות ולעתים מורכבות,

and they do so in an atmosphere which strives

ולעשות זאת באווירה ששואפת להגיע

for the type of understanding that leads to,

לאותו סוג הבנה שמוביל,

if not agreement, then at least a productive

אם לא להסכמה, לפחות לפשרה פוריה ומעשית.

and workable compromise.

Politics is about choices,

הפוליטיקה היא עניין של ברירות,

and within those choices, politics is about priorities.

ובין הברירות הללו, הפוליטיקה היא עניין של קדימויות.

It's about reconciling conflicting preferences

היא עוסקת ביישוב בין עדיפויות סותרות

wherever and whenever possibly based on fact.

בכל מקום וכל אימת שזה מבוסס על עובדות.

But if the facts themselves are distorted,

אך אם מסלפים את העובדות עצמן,

the resolutions are likely only to create further conflict,

סביר שההחלטות תגרומנה רק לסתירות נוספות,

with all the stresses and strains on society

על כל הלחצים והמתחים החברתיים שבאורח בלתי-נמנע יתלוו לכך.

that inevitably follow.

The media have to decide:

כלי התקשורת צריכים להחליט:

Do they see their role as being to inflame

האם לדעתם תפקידם הוא לשלהב,

or to inform?

או ליידע?

Because in the end, it comes down to a combination

כי בסופו של דבר מדובר בשילוב בין אמון למנהיגות.

of trust and leadership.

Fifty years ago this week, President John F. Kennedy

השבוע לפני 50 שנה, הנשיא ג'ון פ' קנדי

made two epoch-making speeches,

נשא שני נאומים שסימלו את תחילתו של עידן חדש,

the first on disarmament and the second on civil rights.

הראשון עסק בפירוק החימוש והשני - בזכויות האזרח.

The first led almost immediately

הראשון הוביל כמעט מיד

to the Nuclear Test Ban Treaty,

לאמנה בדבר איסור על עריכת ניסויים גרעיניים,

and the second led to the 1964 Civil Rights Act,

והשני הוביל ב-1964 לחוק זכויות האזרח,

both of which represented giant leaps forward.

ושניהם ייצגו קפיצה נחשונית קדימה.

Democracy, well-led and well-informed,

דמוקרטיה, מושכלת ובהנהגה טובה,

can achieve very great things,

יכולה להשיג דברים גדולים באמת ובתמים,

but there's a precondition.

אבל יש תנאי מקדים.

We have to trust that those making those decisions

עלינו להאמין בכך שמי שמקבלים החלטות אלה

are acting in the best interest not of themselves

פועלים לא למען טובתם הם,

but of the whole of the people.

אלא למען העם כולו.

We need factually-based options,

אנו זקוקים לדעות מבוססות-עובדות

clearly laid out,

ומנוסחות בבהירות,

not those of a few powerful

ולא את אלה של קומץ תאגידים חזקים

and potentially manipulative corporations

שיש להם הכוח לשחק בנו

pursuing their own frequently narrow agendas,

כדי להגשים את סדר-יומם צר האופקין, לעתים תכופות,

but accurate, unprejudiced information

כי אם מידע מדויק וחסר-פניות

with which to make our own judgments.

שעליו נוכל לגבש את דעותינו.

If we want to provide decent, fulfilling lives

אם יש בדעתנו לאפשר חיים מכובדים ומלאים

for our children and our children's children,

לילדינו ולילדי-ילדינו,

we need to exercise to the very greatest degree possible

עלינו ליישם ככל שרק נוכל

that duty of care for a vibrant,

את חובת הזהירות למען דמוקרטיה נמרצת

and hopefully a lasting, democracy.

ונקווה שגם מאריכת-ימים.

Thank you very much for listening to me.

תודה רבה לכם על הקשבתכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]