Take "the Other" to lunch | Elizabeth Lesser

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Sigal Tifferet

This room may appear to be holding 600 people,

אנו מעריכים כי בחדר זה ישנם

כ-600 איש, אבל מספרם

but there's actually so many more,

בפועל גבוה יותר,

because within each one of us, there is a multitude of personalities.

מכיוון שבכל אחד מאיתנו

ישנן אישיויות רבות.

I have two primary personalities

לי יש שתי אישיויות עיקריות

that have been in conflict and conversation within me

שנמצאות במאבק ובדו-שיח פנימי

מאז היותי ילדה קטנה.

since I was a little girl.

I call them "the mystic" and "the warrior."

אני מכנה אותן "המיסטיקנית"

ו"הלוחמת."

I was born into a family of politically active intellectual atheists.

נולדתי למשפחה

פעילה פוליטית,

אינטלקטואלית ואתאיסטית.

There was this equation in my family that went something like this:

נהגו לומר אצלנו

if you are intelligent,

שאם אתה אינטליגנטי

you therefore are not spiritual.

אתה לא יכול להיות רוחני.

I was the freak of the family.

אני הייתי הפריקית של המשפחה.

I was this weird little kid

הילדה הקטנה והמוזרה

who wanted to have deep talks about the worlds that might exist

שרצתה לנהל שיחות עמוקות

על עולמות שאולי קיימים

beyond the ones we perceive with our senses.

מעבר לאלו הנתפסים בחושינו.

I wanted to know

רציתי לדעת

if what we human beings see and hear and think

אם מה שאנו, האנשים,

רואים ושומעים וחושבים

is a full and accurate picture of reality.

הוא תמונה מלאה ומדוייקת

של המציאות.

So, looking for answers,

בחפושיי אחר תשובות,

I went to Catholic mass; I tagged along with my neighbors.

הגעתי למיסה קתולית,

נדבקתי לשכנים,

I read Sartre and Socrates.

קראתי את סארטר ואת סוקרטס.

ואז, כשהייתי בתיכון,

And then a wonderful thing happened when I was in high school:

אירע דבר נפלא.

gurus from the East started washing up on the shores of America.

זרם של גורואים מהמזרח

התחיל להגיע אל חופי אמריקה.

(Laughter)

אמרתי לעצמי,

And I said to myself, "I wanna get me one of them."

"אני צריכה להשיג לי אחד מהם."

(Laughter)

ומאז,

And ever since, I've been walking the mystic path,

אני צועדת על שביל המיסטיקה,

trying to peer beyond what Albert Einstein called

מנסה להציץ אל מעבר

למה שאלברט איינשטיין כינה,

the "optical delusion" of everyday consciousness.

"האשליה האופטית

של התודעה היומיומית."

So what did he mean by this?

מה היתה כוונתו? אדגים זאת בפניכם.

I'll show you.

Take a breath right now of this clear air in this room.

קחו כעת נשיפה

של האוויר הצלול בחדר הזה.

Now, see this strange,

אתם רואים את היצור

underwater-coral-reef-looking thing?

התת-מימי והמוזר

שנראה כמו שונית אלמוגים?

It's actually a person's trachea.

אלו ריאות של אדם.

And those colored globs are microbes

והגושים הצבעוניים האלה

הם חיידקים

that are actually swimming around in this room right now,

ששוחים עכשיו

כאן בחדר מסביבנו.

all around us.

If we're blind to this simple biology,

אם אנחנו עיוורים לביולוגיה הפשוטה הזאת,

imagine what we're missing at the smallest subatomic level right now

דמיינו לעצמכם מה אנו מחמיצים

ברמה התת-אטומית הקטנה ביותר

וברמות הקוסמיות הגדולות ביותר.

and at the grandest cosmic levels.

My years as a mystic have made me question almost all my assumptions.

החיים שלי כמיסטיקנית

גרמו לי להעמיד בסימן שאלה

כמעט את כל ההנחות שלי.

They've made me a proud "I-don't-know-it-all."

הפכתי לזאת-שאינה-יודעת-כל גאה.

Now, when the mystic part of me jabbers on and on like this,

כשהחלק המיסטי שלי

מלהג כך ללא הרף,

the warrior rolls her eyes.

הלוחמת מגלגלת את עיניה.

She's concerned about what's happening in this world right now.

היא מודאגת

ממה שמתרחש כעת בעולם.

She's worried.

היא מודאגת.

She says, "Excuse me, I'm pissed off,

היא אומרת, "תסלחו לי, אבל אני רותחת.

and I know a few things,

יש כמה עניינים

and we better get busy about them right now."

שדורשים טיפול מיידי."

I've spent my life as a warrior,

ביליתי שנים רבות כלוחמת,

working for women's issues,

כפעילה למען נשים,

כפעילה במסעות תעמולה פוליטיים,

working on political campaigns,

being an activist for the environment.

כפעילה לענייני הסביבה.

ואפשר פשוט להשתגע

And it can be sort of crazymaking,

housing both the mystic and the warrior in one body.

כשהמיסטיקנית והלוחמת

שוכנות בגוף אחד.

I've always been attracted to those rare people

תמיד נמשכתי

לאנשים הנדירים

who pull that off,

שמצליחים לשלב ביניהן,

who devote their lives to humanity

שמקדישים את חייהם למען האנושות

with the grit of the warrior and the grace of the mystic --

עם עוז הרוח של הלוחמים

וחסד המיסטיקנים --

אנשים כמו מרטין לותר קינג ג'וניור

people like Martin Luther King, Jr.,

שכתב, "לעולם לא אוכל להיות

who wrote, "I can never be what I ought to be

מי שעלי להיות,

כל עוד אתה אינך

until you are what you ought to be."

מי שעליך להיות."

"This," he wrote, "is the interrelated structure of reality."

"זהו," הוא כתב, "מבנה

הקשר ההדדי של המציאות."

Then Mother Teresa, another mystic warrior, who said,

או אמא תרזה, עוד לוחמת מיסטיקנית,

שאמרה: "הבעיה שלנו בעולם היא

"The problem with the world is that we draw the circle of our family

שמעגל המשפחה שאנו משרטטים

too small."

מסביבנו הינו צר מדי."

And Nelson Mandela, who lives by the African concept of "ubuntu,"

ונלסון מנדלה,

שחי לפי התפיסה האפריקנית

של אובונטו,

which means "I need you in order to be me,

שפירושו, אני זקוק לך

כדי להיות אני,

and you need me in order to be you."

ואתה זקוק לי כדי להיות אתה.

Now, we all love to trot out these three mystic warriors

כולנו אוהבים לחשוב על

שלושת הלוחמים המיסטיקנים האלה

כאילו נולדו

as if they were born with a "saint" gene.

עם גן של קדושה.

But we all actually have the same capacity that they do.

אבל כולנו

בעלי יכולות דומות,

And we need to do their work now.

ומוטל עלינו

להמשיך את פעלם.

I'm deeply disturbed

אני מאוד מוטרדת

by the ways in which all of our cultures are demonizing "the other,"

מהאופן בו כל התרבויות שלנו

מייחסות ל"אחרים" תכונות שטניות

by the voice we're giving to the most divisive among us.

באמצעות הקול שאנו מעניקים

למחרחרי הריב הגדולים ביותר שבינינו.

Listen to these titles of some of the best-selling books

אלו כותרים

של כמה רבי מכר

from both sides of the political divide

משני צידי הקשת הפוליטית

here in the US:

כאן בארה"ב:

"Liberalism is a Mental Disorder,"

"הליברליזם הוא הפרעה נפשית,"

"Rush Limbaugh is a Big Fat Idiot,"

"ראש לימבו הוא אידיוט גדול ושמן,"

"Pinheads and Patriots,"

"פטריוטים חסרי מוח,"

"Arguing with Idiots."

"להתווכח עם אידיוטים."

They're supposedly tongue-in-cheek,

הם כביכול אירוניים,

but they're actually dangerous.

אבל למעשה מסוכנים.

Now here's a title that may sound familiar,

כותר זה אולי מוכר לכם,

but whose author may surprise you:

אבל זהות המחבר עשויה להפתיע אתכם:

"Four and a Half Years of Struggle Against Lies,

"ארבע שנים וחצי של מלחמה

כנגד שקרים, טיפשות

Stupidity and Cowardice."

ופחדנות."

Who wrote that?

ומיהו המחבר?

That was Adolf Hitler's first title for "Mein Kampf" -- "My Struggle" --

זוהי הכותרת הראשונה שנתן אדולף היטלר

לספרו "מיין קמפף" - "מאבקי" --

the book that launched the Nazi Party.

הספר שליווה את הקמת המפלגה הנאצית.

The worst eras in human history,

העידנים הגרועים ביותר בהיסטוריה האנושית,

whether in Cambodia or Germany or Rwanda --

בקמבודיה, גרמניה

או רואנדה,

they start like this, with negative otherizing.

החלו כך - ביחוס תכונות שליליות ל"אחר".

תהליך זה מתפתח

And then they morph into violent extremism.

לקיצוניות אלימה.

This is why I'm launching a new initiative.

וזאת הסיבה ליוזמה החדשה שלי,

And it's to help all of us, myself included,

שמטרתה לעזור לכולנו,

כולל לי עצמי,

to counteract the tendency to otherize.

להלחם בנטייה שלנו

להסתכלות של "אנחנו" וה"אחרים".

And I realize we're all busy people,

כולנו עסוקים, אני יודעת.

so don't worry, you can do this on a lunch break.

אז אל חשש - תוכלו לעשות זאת בזמן הפסקת הצהריים.

I'm calling my initiative "Take the Other to Lunch."

אני מכנה את היוזמה שלי,

"הזמינו את ה"אחר" לארוחת צהריים."

If you are a Republican,

אם אתם

רפובליקנים,

הזמינו דמוקרט לארוחת צהריים,

you can take a Democrat to lunch.

Or if you're a Democrat,

ואם אתם דמוקרטים,

think of it as taking a Republican to lunch.

משימתכם היא

להזמין רפובליקן לארוחת צהריים.

Now, if the idea of taking any of these people to lunch

אם הזמנת אנשים אלה לארוחה

makes you lose your appetite,

גורמת לכם לאבד את התיאבון,

(Laughter)

I suggest you start more local,

חפשו קרוב יותר.

because there is no shortage of the other right in your own neighborhood:

יש מספיק "אחרים"

בסביבתכם הקרובה.

maybe that person who worships at the mosque

אולי האדם ההוא

שמתפלל במסגד,

or the church or the synagogue down the street;

או בכנסייה או בבית הכנסת בקצה הרחוב;

or someone from the other side of the abortion conflict;

או מישהו מצידו השני של המתרס

בנושא ההפלות;

or maybe your brother-in-law who doesn't believe in global warming --

או אולי הגיס שלכם

שלא מאמין בהתחממות הגלובלית --

(Laughter)

anyone whose lifestyle may frighten you

כל אדם שסגנון החיים שלו מפחיד אתכם,

or whose point of view makes smoke come out of your ears.

או שדעותיו גורמות

לעשן לצאת מאוזניכם.

A couple of weeks ago,

לפני מספר שבועות,

I took a conservative Tea Party woman to lunch.

הזמנתי אשת מסיבת התה קונסרבטיבית לארוחת צהריים.

Now, on paper, she passed my "smoking ears" test:

על הנייר, היא עברה את מבחן ה"עשן מהאוזניים".

(Laughter)

she's an activist from the Right,

היא פעילת ימין,

and I'm an activist from the Left.

ואני פעילת שמאל.

We used some guidelines to keep our conversation elevated.

היו לנו כמה קווים מנחים

כדי לשמור על שיחה מתורבתת.

השתמשו בהם גם אתם -

And you can use them, too,

because I know you're all going to take an other to lunch.

אני בטוחה שתזמינו

"אחר" לארוחת צהריים.

So first of all, decide on a goal:

קודם כל - קבעו מטרה:

to get to know one person from a group you may have negatively stereotyped.

להכיר אדם אחד המשתייך

לקבוצה שקבעתם סטראוטיפ שלילי לגביה.

And then, before you get together,

לפני הפגישה,

agree on some ground rules.

החליטו על כמה עקרונות מפתח.

My Tea Party lunch mate and I came up with these:

שותפתי לצהריים, חברת מסיבת התה, ואני

קבענו את הכללים הבאים:

אל תשכנעי, תתגונני

"Don't persuade, defend or interrupt;

או תתפרצי לדברי חברתך.

be curious, be conversational, be real;

היי סקרנית,

נהלי שיחה רגועה, היי אמיתית.

and listen."

והקשיבי.

משם קפצנו למים.

From there, we dove in, and we used these questions:

אלה השאלות ששאלנו:

"Share some of your life experiences with me --

ספרי לי משהו על עצמך.

what issues deeply concern you?

אלו נושאים

בוערים בעצמותייך?

And what have you always wanted to ask someone from the other side?"

מה תמיד רצית לשאול

את הצד ה"אחר"?

My lunch partner and I came away with some really important insights,

חברתי לארוחה ואני

זכינו לתובנות חשובות ביותר.

אשתף אתכם באחת מהן,

and I'm going to share just one with you.

I think it has relevance to any problem between people anywhere.

שרלוונטית, לדעתי,

לכל בעיה

בין-אישית בכל מקום.

I asked her why her side makes such outrageous allegations and lies

שאלתי אותה למה הצד שלה

משתמש בטיעונים מפוקפקים

ובשקרים אודות הצד שלי.

about my side.

"What?" she wanted to know.

"מה למשל?" היא רצתה לדעת.

"Like, we're a bunch of elitist, morally corrupt terrorist-lovers."

"למשל, שאנחנו חבורת

אליטיסטים, אוהבי טרוריסטים

מושחתים מוסרית."

Well, she was shocked.

היא היתה בשוק.

She thought my side beat up on her side way more often --

היא חשבה שהצד שלי

דווקא יורד הרבה יותר על הצד שלה,

שאנחנו מכנים אותם גזענים

that we called them brainless, gun-toting racists.

חמושים חסרי מוח.

And we both marveled at the labels

והיינו מופתעות

מהתוויות שלא

that fit none of the people we actually know.

התאימו לאנשים

שהכרנו.

And since we had established some trust,

ומכיוון שכבר שרר בינינו אמון,

we believed in each other's sincerity.

ידענו שקיימת כנות הדדית.

We agreed we'd speak up in our own communities

הסכמנו להעביר את המסר בקהילות שלנו

when we witnessed the kind of "otherizing" talk

כשנהיה עדות

לדיבורים על ה"אחרים"

that can wound and fester into paranoia

שעלולים להתגלגל

ולהזדהם לפרנויה

ועלולים להגיע לשימוש של השוליים

and then be used by those on the fringes

to incite.

למטרות הסתה.

בסיום הארוחה,

By the end of our lunch, we acknowledged each other's openness.

הודנו זו לזו על הפתיחות.

Neither of us had tried to change the other,

לא ניסינו לשנות זו את זו.

but we also hadn't pretended

וגם לא ניסינו להעמיד פנים

that our differences were just going to melt away

שחילוקי הדעות בינינו יעלמו להם

after a lunch.

עם סיום הארוחה.

Instead, we had taken first steps together,

צעדנו כמה צעדים

ראשונים יחדיו,

אל מעבר לתגובות הרפלקסיביות שלנו,

past our knee-jerk reactions

למקום של האובונטו -

to the ubuntu place,

which is the only place

המקום היחיד

בו ניתן למצוא

where solutions to our most intractable-seeming problems

פתרונות לרוב הבעיות

הנראות בלתי פתירות.

will be found.

את מי תזמינו לארוחה?

So who should you invite to lunch?

Next time you catch yourself in the act of otherizing,

בפעם הבאה בה תתפסו את עצמכם

מדברים על ה"אחרים"

that'll be your clue.

תרמוז לכם על כך.

And what might happen at your lunch?

ולמה תוכלו לצפות מהארוחה?

Will the heavens open

האם השמיים יפתחו

and "We are the World" play over the restaurant sound system?

ו"אנחנו העולם" יתנגן במערכת הקול של המסעדה?

Probably not.

כנראה שלא.

Because ubuntu work is slow, and it's difficult.

האובונטו עובד לאט.

זהו תהליך לא קל.

It's two people dropping the pretense of being know-it-alls.

מדובר בשני אנשים

שמוותרים על היומרה

לדעת הכל.

It's two people, two warriors, dropping their weapons

מדובר בשני אנשים,

שני לוחמים,

שמניחים את נשקם

and reaching toward each other.

ומושיטים זה אל זה יד.

Here's how the great Persian poet Rumi put it:

וכך ניסח זאת המשורר הפרסי הדגול רומי:

"מעבר למחשבותינו

"Out beyond ideas of wrong-doing and right-doing,

על רע וטוב,

there is a field.

משתרע שדה.

I'll meet you there."

שם אפגוש אתכם."

[מחיאות כפיים]

(Applause)