I don't want children -- stop telling me I'll change my mind | Christen Reighter

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Roni Ravia

I recognized the roles that were placed on me very early.

כבר בגיל מוקדם מאד זיהיתי את התפקידים שהוקצו לי.

One persistent concept that I observed --

אחת התפישות העקשניות שזיהיתי בשפה ובתקשורת שלנו,

existing in our language, in our media --

was that women are not only supposed to have children,

היא שנשים אמורות לא רק ללדת ילדים,

they are supposed to want to.

אלא גם לרצות ללדת אותם.

This existed everywhere.

זה היה בכל מקום:

It existed in the ways that adults spoke to me

למשל באופן שבו מבוגרים דיברו איתי

when they posed questions in the context of "when."

כשהציגו שאלות בהקשר של "כאשר".

"When you get married ..."

"כשתתחתני..."

"When you have kids ..."

"כשיהיו לך ילדים..."

And these future musings were always presented to me

והגיגים אלה בנוגע לעתיד הוצגו לי תמיד

like part of this American dream,

כחלק מהחלום האמריקני,

but it always felt to me like someone else's dream.

אבל אני תמיד הרגשתי שזהו חלומו של מישהו אחר.

You see, a value that I have always understood about myself

כי אחד הערכים שידעתי מאז ומתמיד בנוגע לעצמי הוא,

was that I never wanted children.

שאני בכלל לא רוצה ילדים.

And as a kid, when I would try to explain this,

וכילדה, כשניסיתי להסביר את זה,

this disconnect between their roles and my values,

את הפער שבין התפקידים שהקצו לי לבין הערכים שלי,

they often laughed

הם לעתים קרובות צחקו,

in the way that adults do at the absurdities of children.

כדרכם של מבוגרים לנוכח משובותיהם של ילדים,

And they would tell me knowingly,

והיו אומרים לי בידענות,

"You'll change your mind."

"את עוד תשני את דעתך."

And people have been saying things like that to me my whole life.

אנשים אמרו לי דברים כאלה כל חיי.

Otherwise polite conversation can turn intrusive fast.

שיחה מנומסת עלולה להפוך בבת-אחת לפולשנית.

"Does your husband know?"

"בעלך יודע על זה?"

(Laughter)

(צחוק)

"Do your parents know?"

"ההורים שלך יודעים על זה?"

(Laughter)

(צחוק)

"את לא רוצה שתהיה לך משפחה?"

"Don't you want a family?"

"Don't you want to leave anything behind?"

"את לא רוצה להשאיר משהו אחרייך?"

And the primary buzzword when discussing childlessness,

וכמובן, המילה הכי אופנתית כשמדובר בחיים ללא ילדים:

"That's selfish."

"זאת אנוכיות."

There are countless reasons a woman may have

אישה עשויה לבחור להימנע מאימהות מאינספור סיבות,

for choosing to abstain from motherhood,

the majority of them not self-prioritizing.

ומרביתן אינן אנוכיות.

אבל עדיין מקובל להשמיץ אמהות בפומבי כאנוכיות,

But it is still socially acceptable to publicly vilify women as such,

because none of these reasons have made it into the social narrative.

כי שום סיבה כזאת לא הצליחה להשתלב בנראטיב החברתי.

When I was little and learning about the inevitability of maternity,

כשהייתי קטנה ולמדתי שאימהות היא בלתי-נמנעת,

איש מעולם לא הסביר לי

it was never explained to me

the commonness of these factors that women consider,

עד כמה נפוצים הגורמים שנשים לוקחות בחשבון,

like the risk of passing on hereditary illness,

כמו הסכנה של העברת מחלות תורשתיות,

the danger of having to stop life-saving medication

הסכנה שבכורח להפסיק נטילת תרופות מצילות-חיים

for the duration of your pregnancy,

למשך תקופת ההריון,

concern about overpopulation,

גורם התפוצצות האוכלוסין,

your access to resources,

המשאבים העומדים לרשותך

and the fact that there are 415,000 children

וגם העובדה שיש 415,000 ילדים

in the foster-care system in the United States at any given time.

במערכת האומנה של ארה"ב בכל רגע נתון.

Reasons like these, many more,

סיבות כאלה ורבות נוספות,

and the fact that I don't like to leave things of this magnitude to chance,

והעובדה שאינני רוצה להשאיר דברים נכבדים כאלה ליד המקרה,

all informed my decision

היוו שיקולים בהחלטתי

לעבור ניתוח עיקור.

to become surgically sterilized.

פתחתי במחקר שלי בהתלהבות.

I began my research eagerly.

I wanted to fully understand

רציתי להבין לגמרי

את כל מה שיקרה לאחר ניתוח קשירת חצוצרות הרחם,

all that was going to come with undergoing a tubal ligation,

which is just another word for getting your tubes tied.

או "קשירת חצוצרות".

I wanted to know approval to aftermath,

חיפשתי אישורים למה שיבוא אחר-כך,

satisfaction rates, risks, statistics.

רמות סיפוק, סיכונים, סטטיסטיקה.

And at first, I was empowered.

ובהתחלה חשתי מועצמת.

You see, the way the narrative has always been taught to me,

כי לפי הנראטיב שתמיד לימדו אותי,

I would have thought that women who didn't want children were so rare,

היה עלי לחשוב שנשים שלא רוצות ילדים הן כה נדירות,

and then I learned one in five American women

ואז התברר לי שלאחת מכל חמש נשים אמריקניות

won't be having a biological child --

לא יהיה ילד ביולוגי--

some by choice, some by chance.

חלקן מבחירה, חלקן עקב יד הגורל.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But I was not alone.

ושאינני לבד.

But the more I read, the more disheartened I became.

אבל ככל שקראתי, כך גבר בי הייאוש.

I read women's stories,

קראתי סיפורים של נשים

trying desperately to get this procedure.

שניסו נואשות להשיג את הניתוח הזה.

I learned how common it was for women to exhaust their finances

למדתי כמה נפוץ היה שנשים כילו את כל כספן

appealing to dozens of ob-gyns over many years,

בפניות לעשרות גינקולוגים מיילדים במשך שנים רבות,

only to be turned down so many times,

ופעמים כה רבות פניהן הושבו ריקם,

often with such blatant disrespect that they just gave up.

לעתים קרובות בזלזול כה בוטה עד שנכנעו.

Women reported that medical practitioners were often condescending

נשים דיווחו על אנשי רפואה שלעתים קרובות הפגינו יהירות

ופטרו כלאחר-יד את מניעיהן,

and dismissive of their motivations,

being told things like,

שנאמרו להן דברים כמו,

"Come back when you're married with a child."

"תחזרי כשתהיי נשואה עם ילד."

But women who did have children, who went to go get this procedure,

אבל נשים שכבר ילדו ובאו לעבור את הניתוח הזה,

were told they were too young,

שמעו שהן צעירות מדי,

or they didn't have enough children,

או שאין להן מספיק ילדים,

וזה מעניין מאד,

which is very interesting,

כי דרישות החוק במדינה שלי כדי לעבור ניתוח כזה הן,

because the legal requirements in my state for getting this kind of surgery were,

"Be at least 21 years old,"

"היי לפחות בת 21,"

"appear of sound mind, acting of your own accord,"

"עשי רושם של אדם יציב שפועל על דעת עצמו,"

and "have a 30-day waiting period."

ו"בואי אחרי תקופת המתנה בת 30 יום."

And I was perplexed that I could meet all of these legal requirements

ובלבלה אותי העובדה שאני עומדת בכל הדרישות האלה

and still have to face a battle in the exam room

ובכל זאת מצפה לי בחדר הבדיקות מאבק

for my bodily autonomy.

על האוטונומיה על גופי.

And it was daunting,

וזה היה מרתיע,

but I was determined.

אבל דעתי היתה נחושה.

I remember I dressed so professionally to that first appointment.

אני זוכרת שבאתי לפגישה הראשונה שלי בהופעה מקצועית מאד.

(Laughter)

(צחוק)

I sat up straight.

ישבתי זקופה.

I spoke clearly.

דיברתי באופן ברור.

I wanted to give that doctor every piece of evidence

רציתי לתת לרופא כל הוכחה אפשרית

שאינני סתם תאריך לידה בתיק הרפואי.

that I was not the date of birth in that file.

And I made sure to mention things like,

והקפדתי לומר דברים כמו,

"עשיתי תואר ראשון

"I just got my bachelor's degree

and I'm applying to these doctoral programs,

"והגשתי בקשה ללימודי דוקטורט,

I'm going to study these things."

"כדי ללמוד את הדברים האלה."

And "my long-term partner has this kind of business,"

וגם "לבן זוגי מזה זמן רב יש עסק כזה וכזה."

and "I've done research on this for months.

ו"ערכתי מחקר בנושא הזה במשך חודשים.

"אני מבינה הכל בנושא, את כל הסיכונים."

I understand everything about it, all the risks."

Because I needed the doctor to know that this was not a whim,

כי היה לי חשוב שהרופא יידע שלא מדובר בגחמה

not reactionary,

ולא בדחף מהפכני,

not your 20-something looking to go out and party

ושלא מדובר באיזה בת 20 שרוצה ללכת למסיבות

without fear of getting knocked up ...

מבלי לחשוש שיכניסו אותה להריון...

(Laughter)

(צחוק)

that this supported something integral to who I was.

שזה תומך במשהו שהוא חלק ממני.

ושאני מבינה מהי הסכמה מושכלת,

And I understand informed consent,

so I fully expected to be reeducated on how it all worked, but ...

ולכן גם מוכנה לקבל הדרכה חוזרת איך כל זה עובד, אבל...

At one point, the information being given to me started to feel agenda'd,

בשלב מסוים, המידע שניתן לי החל לרמז על דעה מוקדמת

interlaced with bias and inflated statistics.

ולכלול נתונים מוטים ומנופחים.

The questions began to feel interrogative.

השאלות החלו להזכיר חקירה.

At first they were asking me questions

בהתחלה שאלו אותי שאלות

that seemed to understand my situation better,

מהן השתמע שהם מבינים את מצבי טוב ממני,

and then it seemed like they were asking questions to try to trip me up.

ואז השאלות החלו להיראות מכשילות.

I felt like I was on the witness stand, being cross-examined.

הרגשתי כמו בחקירה צולבת על דוכן העדים.

The doctor asked me about my partner.

הרופא שאל אותי על בן זוגי.

"מה הוא או היא חושבים על כל זה?"

"How does he or she feel about all of this?"

"Well, I've been with the same man for five years,

"טוב, אני חיה עם אותו גבר מזה חמש שנים,

and he fully supports any decision I make for my body."

"והוא תומך לגמרי בכל החלטה שאקבל בנוגע לגופי."

And he said, "Well, what happens in the future,

הוא אמר, "טוב, מה יקרה בעתיד

if you change partners?

"אם תחליפי בני זוג?

What happens when that person wants children?"

"מה יקרה אם אותו אדם ירצה ילדים?"

And I didn't quite know how to react to that,

לא ידעתי איך בדיוק להגיב לכך,

because what I was hearing

כי מה ששמעתי היה,

was this doctor tell me that I'm supposed to disregard everything I believe

שהרופא הזה אומר לי

שעלי להתעלם מכל מה שאני מאמינה בו,

if a partner demands children.

במידה ובן זוגי ידרוש ילדים.

So I told him not to worry about that.

אז אמרתי לו לא לדאוג בקשר לכך.

My stance on childbearing has always been first date conversation.

עמדתי בנושא לידת ילדים עולה תמיד בדייט הראשון.

(Laughter)

(צחוק)

(Cheering)

(תרועות)

(Laughter)

(צחוק)

He then asks me to consider

הוא ביקש ממני לחשוב על כך,

how "in 20 years, you could really come to regret this" ...

ש"אולי בעוד 20 שנה תתחרטי על זה..."

as though I hadn't.

כאילו שלא חשבתי כבר על זה.

I told him,

אמרתי לו,

"בסדר. אם אתעורר יום אחד

"OK, if I wake up one day

and realize, you know,

"ואבין,

I wish I'd made a different decision back then,

"שחבל שאז לא החלטתי אחרת,

the truth is, I'd only removed a single path to parenthood.

"הרי שלמען האמת, ביטלתי רק ערוץ אחד להורות.

I never needed biology to form family anyway."

"ממילא לא נזקקתי מעולם לביולוגיה כדי ליצור משפחה."

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And I would much rather deal with that any day

ואני בהחלט אעדיף תמיד להתמודד עם זה,

than deal with one day waking up,

מאשר להתמודד עם כך שיום אחד אתעורר,

realize I'd had a child

ואקלוט שילדתי ילד

that I didn't really want or was prepared to care for.

שלא ממש רציתי או שלא הייתי מוכנה לטפל בו.

Because one of these affects only me.

כי הדבר הראשון נוגע רק לי,

The other affects a child,

והשני - משפיע גם על הילד,

their development, their well-being --

על התפתחותו, רווחתו --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

and human beings are not to be gambled with.

ואסור להמר על חייהם של בני-אדם.

ואז הוא אמר לי למה איש לא יאשר ניתוח כזה,

He then tells me why no one was going to approve this procedure,

ובוודאי לא הוא,

certainly not he,

because of a concept called medical paternalism,

בגלל רעיון שקרוי "פטרנליזם רפואי",

which allows him, as my well-informed provider,

שמאפשר לו, בתור המומחה המשכיל שלי,

להחליט בשמי...

to make decisions for me ...

based on his perception of my best interest,

לטובתי, כפי שהוא רואה אותה,

regardless of what I, as the patient, want or believe.

בלי שום קשר למה שאני, המטופלת, רוצה או מאמינה.

He takes this opportunity to step out

בהזדמנות זאת הוא יוצא

and discuss my case with my potential surgeon,

כדי לדון במקרה שלי עם המנתח הפוטנציאלי שלי,

and through the door, I hear him describe me as a little girl.

ומבעד לדלת אני שומעת כיצד הוא מציג אותי כילדה קטנה.

I was so offended.

נפגעתי קשות.

I wanted to defend myself.

רציתי להגן על עצמי.

I wanted to explicitly explain to each one of these providers

רציתי להסביר במפורש לכל אחד מהמומחים האלה

how they were treating me,

איך הם מתייחסים אלי,

that it was belittling and sexist,

שזה מזלזל ומינני,

and I didn't have to take it.

ושאני לא צריכה להבליג על כך.

אבל הבלגתי.

But I did take it.

I swallowed every sharp word in my throat,

בלעתי כל מילה נוקבת שנתקעה לי בגרון,

clenched my jaw, and instead

חשקתי את שיני,

answered each one of their condescending questions and statements.

ועניתי על כל אחת ואחת משאלותיהם וקביעותיהם המתנשאות.

I had come here looking for objectivity and support

באתי לחפש אובייקטיביות ותמיכה,

and instead I felt dismissed and silenced,

ובמקום זה אני מרגישה שפוטרים ומשתיקים אותי ,

and I hated myself for it.

ושנאתי את עצמי בשל כך.

שנאתי את זה שאני מניחה לאנשים לזלזל בי שוב ושוב.

I hated that I was letting people disrespect me repeatedly.

But this was my one shot.

אבל זאת היתה ההזדמנות היחידה שלי.

That was one of multiple consultations that I had to go to.

זו היתה אחת מפגישות ייעוץ רבות שיהיה עלי לעבור.

At one point, I had seen five or six medical professionals in the same hour.

פעם אפילו נפגשתי תוך שעה אחת עם חמישה או שישה רופאים מומחים.

The door to the exam room felt more like the door to a clown car.

הדלת לחדר הבדיקות נראתה יותר כמו בקטע של מכונית הליצנים בקרקס.

There's my primary,

הנה הרופא הראשי שלי,

there's his colleague,

הנה הקולגה שלו,

the director, OK.

המנהל. בסדר.

It felt like I was asking them to infect me with smallpox

הרגשתי כאילו אני מבקשת מהם להדביק אותי באבעבועות שחורות

instead of, I don't know, obtain birth control.

במקום - רעיון פרוע - לקבל טיפול עיקור.

But I didn't waver,

אבל לא ויתרתי,

והמשכתי להתעקש,

and I was persistent,

and I eventually convinced one of them to allow the procedure.

עד שלבסוף שכנעתי אחד מהם לאשר את הניתוח.

And even as I am in the room, signing the consent forms

ואפילו כשאני כבר בחדר ההוא, חותמת על טפסי ההסכמה,

מקבלת את זריקות ההורמונים וסוגרת עניינים...

and getting the hormone shots and tying up loose ends ...

my doctor is shaking his head in disapproval.

הרופא שלי ממשיך לנוד בראשו במורת-רוח.

"You'll change your mind."

"את עוד תשני את דעתך."

I never really understood

אף פעם לא ממש הבנתי

how strongly this society clings to this role

באיזו עוצמה החברה הזאת נצמדת לתפקיד הזה

עד שעברתי את כל זה.

until I went through this.

I experienced firsthand, repeatedly,

חוויתי על בשרי, שוב ושוב,

how people, be it medical providers,

איך אנשים - אנשי רפואה,

colleagues, strangers,

עמיתים, זרים,

were literally unable to separate me being a woman

לא יכלו פשוטו כמשמעו להפריד בין היותי אישה

from me being a mother.

להיותי אם.

ותמיד חשבתי שהבאת ילדים לעולם

And I've always believed that having children

was an extension of womanhood, not the definition.

היא שלוחה של הנשיות, ולא ההגדרה שלה.

I believe that a woman's value

אני מאמינה שערכה של אישה

should never be determined by whether or not she has a child,

לא צריך להיקבע לעולם לפי השאלה אם ילדה או לא,

because that strips her of her entire identity

כי זה גוזל ממנה את כל זהותה כאדם בוגר בזכות עצמו.

as an adult unto herself.

Women have this amazing ability to create life,

לנשים יש היכולת המופלאה לברוא חיים,

אבל כשאנו קובעים שזהו ייעודן,

but when we say that that is her purpose,

that says that her entire existence is a means to an end.

זה הופך את כל קיומן לאמצעי להשגת מטרה.

It's so easy to forget the roles that society places on us

קל כל-כך לשכוח שהתפקידים שהחברה מקצה לנו

הם הרבה יותר מאשר סתם תארים.

are so much more than mere titles.

What about the weight that comes with them,

מה עם המעמסה שבאה איתם,

הלחץ לעמוד בסטנדרטים האלה...

the pressure to conform to these standards ...

הפחד מפני הטלת ספק בהם,

the fear associated with questioning them,

and the desires that we cast aside to accept them?

והרצונות שאנו דוחקים הצידה כדי לקבלם?

There are many paths to happiness and fulfillment.

יש דרכים רבות לאושר ולהגשמה.

They all look very different,

כולן נראות שונות מאד,

but I believe that every one

אבל אני מאמינה שכל אחת מהן

is paved with the right to self-determination.

מבוססת על הזכות להגדרה עצמית.

I want women to know that your choice to embrace or forego motherhood

אני רוצה שנשים תדענה:

שלבחירה שלך בין אימהות לוויתור על אימהות,

is not in any way tied to your worthiness or identity

אין שום קשר לערכך או לזהותך

as spouses, as adults, or as women ...

כרעיה, כבוגרת או כאישה...

and there absolutely is a choice behind maternity,

והאימהות היא לחלוטין עניין לבחירה,

הבחירה שלך

and it is yours

ושלך בלבד.

and yours alone.

Thank you.

תודה לכן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)