The first secret of great design | Tony Fadell

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Ido Dekkers

In the great 1980s movie "The Blues Brothers,"

בסרט הנהדר משנות ה-80 "האחים בלוז",

there's a scene where John Belushi goes to visit Dan Aykroyd in his apartment

יש סצינה שבה ג'ון בלושי הולך לבקר את דן אקרויד בדירה שלו

in Chicago for the very first time.

בשיקגו בפעם הראשונה.

It's a cramped, tiny space

זה חלל קטנטן וצפוף

and it's just three feet away from the train tracks.

והוא רק כמטר ממסילת הרכבת.

As John sits on Dan's bed,

כשג'ון יושב על מיטתו של דן,

a train goes rushing by,

רכבת חולפת במהירות,

rattling everything in the room.

ומרעידה את כל החדר.

John asks, "How often does that train go by?"

ג'ון שואל, "באיזו תדירות הרכבת הזו עוברת כאן?"

Dan replies, "So often, you won't even notice it."

דן משיב, "בתדירות כל כך גבוהה, שאתה אפילו לא תבחין בזה".

And then, something falls off the wall.

ואז, משהו נופל מהקיר.

We all know what he's talking about.

כולנו יודעים על מה הוא מדבר.

As human beings, we get used to everyday things

כבני אדם, אנחנו מתרגלים לדברים יומיומיים

really fast.

מהר מאוד.

As a product designer, it's my job to see those everyday things,

כמעצב מוצר, זוהי העבודה שלי לראות את אותם דברים יומיומיים,

to feel them, and try to improve upon them.

להרגיש אותם, ולנסות לשפר אותם.

For example, see this piece of fruit?

למשל, רואים את הפרי הזה?

See this little sticker?

רואים את המדבקה הקטנה הזו?

That sticker wasn't there when I was a kid.

המדבקה הזו לא הייתה שם כשאני הייתי ילד.

But somewhere as the years passed,

אבל איפשהו כשהשנים עברו,

someone had the bright idea to put that sticker on the fruit.

למישהו עלה הרעיון המבריק לשים את המדבקה הזו על פירות.

Why?

למה?

So it could be easier for us

כדי שיהיה לנו קל יותר

to check out at the grocery counter.

לשלם בקופה.

Well that's great,

ובכן זה נהדר,

we can get in and out of the store quickly.

אנחנו יכולים להיכנס ולצאת מהחנות במהירות.

But now, there's a new problem.

אבל עכשיו, יש בעיה חדשה.

When we get home and we're hungry

כשאנחנו מגיעים הביתה ואנחנו רעבים

and we see this ripe, juicy piece of fruit on the counter,

ואנחנו רואים את הפרי הבשל והעסיסי הזה על השיש,

we just want to pick it up and eat it.

אנחנו רק רוצים להרים אותו ולאכול.

Except now, we have to look for this little sticker.

אבל עכשיו, אנחנו צריכים לחפש את המדבקה הקטנה הזו.

And dig at it with our nails, damaging the flesh.

ולחפור בה עם הציפורניים שלנו, ולפגוע בפרי.

Then rolling up that sticker --

ואז לגלגל את המדבקה--

you know what I mean.

אתם יודעים למה אני מתכוון.

And then trying to flick it off your fingers.

ואז לנסות להעיף אותה מהאצבעות שלכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

It's not fun,

זה לא כיף,

not at all.

בכלל לא.

But something interesting happened.

אבל משהו מעניין קרה.

See the first time you did it, you probably felt those feelings.

מבינים, בפעם הראשונה שעשיתם את זה, בטח הרגשתם את הרגשות הללו.

You just wanted to eat the piece of fruit.

רק רציתם לאכול פרי.

You felt upset.

התעצבנתם.

You just wanted to dive in.

רק רציתם לצלול אל הפרי הזה.

By the 10th time,

בפעם העשירית,

you started to become less upset

כבר התעצבנתם פחות

and you just started peeling the label off.

ופשוט התחלתם לקלף את המדבקה.

By the 100th time, at least for me,

בפעם המאה, לפחות עבורי,

I became numb to it.

נהייתי אדיש לזה.

I simply picked up the piece of fruit,

פשוט הרמתי את הפרי,

dug at it with my nails, tried to flick it off,

חפרתי בו עם הציפורניים שלי, וניסיתי להעיף את המדבקה.

and then wondered,

ואז תהיתי,

"Was there another sticker?"

"האם יש מדבקה נוספת?"

So why is that?

אז למה זה?

Why do we get used to everyday things?

למה אנחנו מתרגלים לדברים יומיומיים?

Well as human beings, we have limited brain power.

ובכן, כבני אדם, יש לנו יכולת מוחית מוגבלת.

And so our brains encode the everyday things we do into habits

ולכן המוח שלנו מקודד את הדברים היומימיים לכדי הרגלים

so we can free up space to learn new things.

כדי שנוכל לפנות עוד מקום ללמידה של דברים חדשים.

It's a process called habituation

זה תהליך שנקרא הרגלה

and it's one of the most basic ways, as humans, we learn.

וזוהי אחת מהדרכים הכי בסיסיות בה אנו, כבני אדם, לומדים.

Now, habituation isn't always bad.

עכשיו, הרגלה היא לא תמיד רעה.

Remember learning to drive?

זוכרים איך זה ללמוד לנהוג?

I sure do.

אני זוכר בהחלט.

Your hands clenched at 10 and 2 on the wheel,

הידיים שלכם נעולות על 10 ו-2 בהגה,

looking at every single object out there --

מסתכלים על כל אובייקט שם בחוץ--

the cars, the lights, the pedestrians.

המכוניות, האורות, הולכי הרגל.

It's a nerve-wracking experience.

זוהי חוויה מורטת עצבים.

So much so, that I couldn't even talk to anyone else in the car

עד כדי כך, שאפילו לא יכולתי לדבר עם אף אחד שהיה במכונית

and I couldn't even listen to music.

ולא יכולתי אפילו להקשיב למוסיקה.

But then something interesting happened.

אבל אז קרה משהו מעניין.

As the weeks went by, driving became easier and easier.

ככל שהשבועות חלפו, הנהיגה נעשתה קלה יותר ויותר.

You habituated it.

עברתם הרגלה לזה.

It started to become fun and second nature.

זה התחיל להיות כיף וטבע שני.

And then, you could talk to your friends again

ואז, יכולתם לדבר עם חבריכם שוב

and listen to music.

ולהקשיב למוסיקה.

So there's a good reason why our brains habituate things.

אז יש סיבה טובה למה המוח שלנו עושה הרגלה לדברים,

If we didn't, we'd notice every little detail,

אם לא היינו עושים את זה, היינו מבחינים בכל פרט קטן,

all the time.

כל הזמן.

It would be exhausting,

זה היה מתיש,

and we'd have no time to learn about new things.

ולא היה לנו זמן ללמוד דברים חדשים.

But sometimes, habituation isn't good.

אבל לפעמים, הרגלה אינה טובה.

If it stops us from noticing the problems that are around us,

אם היא מונעת מאיתנו מלהבחין בבעיות שישנן סביבנו,

well, that's bad.

ובכן, זה רע.

And if it stops us from noticing and fixing those problems,

ואם זה מונע מאיתנו מלהבחין ולתקן את הבעיות הללו,

well, then that's really bad.

ובכן, זה ממש רע.

Comedians know all about this.

קומיקאים מכירים את זה.

Jerry Seinfeld's entire career was built on noticing those little details,

הקריירה של ג'רי סיינפלד כולה נבנתה על הבחנה בפרטים הקטנים הללו,

those idiotic things we do every day that we don't even remember.

אותם דברים אידיוטיים שאנחנו עושים בכל יום ואפילו לא זוכרים.

He tells us about the time he visited his friends

הוא מספר לנו על הפעם שבה הוא ביקר חברים

and he just wanted to take a comfortable shower.

ורק רצה להתקלח בנוחות.

He'd reach out and grab the handle and turn it slightly one way,

הוא הושיט יד, תפס את הידית של הברז וסובב אותה בעדינות לכיוון אחד,

and it was 100 degrees too hot.

והמים היו חמים מידי ב-40 מעלות.

And then he'd turn it the other way, and it was 100 degrees too cold.

ואז הוא סובב לצד שני, וזה היה קר מידי ב-40 מעלות.

He just wanted a comfortable shower.

הוא רק רצה מקלחת נוחה.

Now, we've all been there,

עכשיו, כולנו היינו שם,

we just don't remember it.

אנחנו פשוט לא זוכרים את זה.

But Jerry did,

אבל ג'רי כן,

and that's a comedian's job.

וזוהי עבודתו של קומיקאי.

But designers, innovators and entrepreneurs,

אבל מעצבים, ממציאים ויזמים,

it's our job to not just notice those things,

העבודה שלנו היא לא רק להבחין בדברים הללו,

but to go one step further and try to fix them.

אלא ללכת צעד נוסף קדימה ולנסות לתקן אותם.

See this, this person,

רואים את זה, אשה זו,

this is Mary Anderson.

היא מארי אנדרסון.

In 1902 in New York City,

ב-1902 בניו יורק סיטי,

she was visiting.

היא הייתה בביקור בעיר.

It was a cold, wet, snowy day and she was warm inside a streetcar.

היה זה יום קר, רטוב ומושלג והיה לה חם ונעים בקרונית הרכבת הקלה.

As she was going to her destination, she noticed the driver opening the window

בעודה מתקדמת ליעד שלה, היא הבחינה שהנהג פותח את החלון

to clean off the excess snow so he could drive safely.

על מנת לנקות את השלג שהצטבר כך שהוא יוכל להמשיך לנהוג בבטחה.

When he opened the window, though, he let all this cold, wet air inside,

אבל כשהוא פתח את החלון הוא הכניס פנימה אויר קר ורטוב,

making all the passengers miserable.

מה שגרם לכל הנוסעים להיות אומללים.

Now probably, most of those passengers just thought,

עכשיו, סביר להניח שרוב הנוסעים פשוט חשבו,

"It's a fact of life, he's got to open the window to clean it.

"זה מה שיש, הוא חייב לפתוח את החלון על מנת לנקות אותו.

That's just how it is."

הדברים הם פשוט כך."

But Mary didn't.

אבל מארי לא חשבה כך.

Mary thought,

מארי חשבה,

"What if the diver could actually clean the windshield from the inside

"מה אם הנהג יוכל לנקות את השמשה מבפנים

so that he could stay safe and drive

כך שהוא יוכל להישאר בפנים בבטחה ולנהוג

and the passengers could actually stay warm?"

והנוסעים יוכלו באמת להישאר מחוממים?"

So she picked up her sketchbook right then and there,

אז היא לקחת את חוברת השרטוטים שלה מיד באותו הרגע,

and began drawing what would become the world's first windshield wiper.

והתחילה לשרטט ציור שיהפוך למגב השמשות הראשון בעולם.

Now as a product designer, I try to learn from people like Mary

עכשיו, כמעצב מוצר, אני מנסה ללמוד מאנשים כמו מארי

to try to see the world the way it really is,

ולנסות לראות את העולם כפי שהוא באמת,

not the way we think it is.

לא כפי שאנחנו חושבים שהוא.

Why?

מדוע?

Because it's easy to solve a problem that almost everyone sees.

כיוון שזה קל לפתור בעיה שכמעט כולם מבחינים בה

But it's hard to solve a problem that almost no one sees.

אבל זה קשה לפתור בעיה שכמעט אף אחד לא מבחין בה.

Now some people think you're born with this ability

עכשיו, יש אנשים שחושבים שאתה נולד עם היכולת הזו

or you're not,

או שאתה לא,

as if Mary Anderson was hardwired at birth to see the world more clearly.

כאילו שמארי אנדרסון תוכנתה מלידתה לראות את העולם בבירור רב יותר.

That wasn't the case for me.

זה לא היה המקרה עבורי.

I had to work at it.

הייתי צריך לעבוד על זה.

During my years at Apple,

במהלך השנים שלי באפל,

Steve Jobs challenged us to come into work every day,

סטיב ג'ובס איתגר אותנו לבוא לעבודה כל יום,

to see our products through the eyes of the customer,

לראות את המוצרים שלנו דרך עיניו של הצרכן,

the new customer,

הצרכן החדש,

the one that has fears and possible frustrations

זה שיש לו חששות ותסכולים פוטנציאליים

and hopeful exhilaration that their new technology product

והתרגשות מלאת תקווה שהמוצר הטכנולוגי החדש שלו

could work straightaway for them.

יוכל לעבוד עבורם מיד.

He called it staying beginners,

הוא קרא לזה "להישאר מתחילים",

and wanted to make sure that we focused on those tiny little details

והוא רצה לוודא שאנחנו מתמקדים באותם פרטים קטנטנים

to make them faster, easier and seamless for the new customers.

כדי להפוך אותם למהירים יותר, קלים יותר וחלקים עבור הלקוחות.

So I remember this clearly in the very earliest days of the iPod.

אז אני זוכר את זה בבירור בימים המוקדמים של של האייפוד.

See, back in the '90s,

מבינים, אז בשנות ה-90,

being a gadget freak like I am,

בהיותי משוגע של גאדג'טים,

I would rush out to the store for the very, very latest gadget.

הייתי רץ לחנות לקנות את הגאדג'ט הכי הכי עדכני.

I'd take all the time to get to the store,

הייתי לוקח את כל הזמן הזה כדי לנסוע לחנות,

I'd check out, I'd come back home, I'd start to unbox it.

הייתי משלם, חוזר הביתה, ומתחיל לפתוח את העטיפה.

And then, there was another little sticker:

ואז, שם הייתה מדבקה קטנה נוספת:

the one that said, "Charge before use."

זו שהיה כתוב בה "יש להטעין לפני השימוש".

What!

מה!?

I can't believe it!

אני לא מאמין!

I just spent all this time buying this product

בדיוק ביליתי את כל הזמו הזה ברכישה של המוצר

and now I have to charge before use.

ועכשיו אני חייב להטעין לפני השימוש.

I have to wait what felt like an eternity to use that coveted new toy.

אני חייב לחכות מה שמרגיש כמו נצח כדי להשתמש בצעצוע החדש והנחשק שלי.

It was crazy.

זה היה משוגע.

But you know what?

אבל אתם יודעים מה?

Almost every product back then did that.

כמעט כל מוצר באותה תקופה היה ככה.

When it had batteries in it,

כשהיו בו סוללות,

you had to charge it before you used it.

הייתם צריכים להטעין אותו לפני שהשתמשתם בו.

Well, Steve noticed that

ובכן, סטיב הבחין בכך

and he said,

"We're not going to let that happen to our product."

ואמר:

"אנחנו לא הולכים לתת לזה לקרות עם המוצר שלנו."

So what did we do?

אז מה עשינו?

Typically, when you have a product that has a hard drive in it,

באופן טיפוסי, כשיש לך מוצר שיש בו כונן קשיח,

you run it for about 30 minutes in the factory

אתה מריץ אותו במשך כ-30 דקות במפעל

to make sure that hard drive's going to be working years later

על מנת לוודא שהכונן הקשיח הולך לעבוד גם שנים אחר כך

for the customer after they pull it out of the box.

עבור הלקוח לאחר שהוא מוציא אותו מהקופסה.

What did we do instead?

מה עשינו במקום זה?

We ran that product for over two hours.

הרצנו אותו למשך יותר משעתיים.

Why?

למה?

Well, first off, we could make a higher quality product,

ובכן, ראשית, כך היינו יכולים לייצר מוצר איכותי יותר,

be easy to test,

שקל יותר לבדוק,

and make sure it was great for the customer.

ולוודא שהוא נהדר עבור הצרכן.

But most importantly,

אבל חשוב מכך,

the battery came fully charged right out of the box,

הסוללה הגיעה טעונה במלואה ישר מהקופסה,

ready to use.

מוכן לשימוש.

So that customer, with all that exhilaration,

אז הלקוח הזה, עם כל אותה התלהבות,

could just start using the product.

יכל פשוט להתחיל להשתמש במוצר.

It was great, and it worked.

זה היה נהדר, וזה עבד.

People liked it.

אנשים אהבו את זה.

Today, almost every product that you get that's battery powered

כיום, כמעט כל מוצר שאתם רוכשים שמונע על ידי סוללות

comes out of the box fully charged,

יוצא מהקופסה טעון במלואו,

even if it doesn't have a hard drive.

אפילו אם אין לו כונן קשיח.

But back then, we noticed that detail and we fixed it,

אבל אז, הבחנו בפרט הזה ותיקנו אותו.

and now everyone else does that as well.

ועכשיו כולם עושים זאת גם כן.

No more, "Charge before use."

לא עוד "יש להטעין לפני השימוש"

So why am I telling you this?

אז למה אני מספר לכם את זה?

Well, it's seeing the invisible problem,

ובכן, לראות את הבעיה הבלתי נראית,

not just the obvious problem, that's important,

לא רק את הבעיה הברורה, זה מה שחשוב,

not just for product design, but for everything we do.

לא רק עבור עיצוב מוצר, אלא עבור כל דבר שאנחנו עושים.

You see, there are invisible problems all around us,

אתם מבינים, ישנן בעיות בלתי נראות בכל מקום,

ones we can solve.

כאלו שאנו יכולים לפתור.

But first we need to see them, to feel them.

אך ראשית אנו צריכים לראות אותן, להרגיש אותן.

So, I'm hesitant to give you any tips

לכן, אני מהסס לתת לכם טיפים

about neuroscience or psychology.

לגבי מדעי המוח או פסיכולוגיה.

There's far too many experienced people in the TED community

יש הרבה יותר מידי אנשים מנוסים בקהילת TED

who would know much more about that than I ever will.

שיודעים הרבה יותר על נושאים אלו משאני אי פעם אדע.

But let me leave you with a few tips that I do,

אך הרשו לי להשאיר אתכם עם כמה טיפים לדברים שאני עושה,

that we all can do, to fight habituation.

שכולנו יכולים לעשות, על מנת להילחם בהרגלה.

My first tip is to look broader.

הטיפ הראשון שלי הוא להביט רחב יותר.

You see, when you're tackling a problem,

אתם מבינים, כאשר אתם מתמודדים עם בעיה,

sometimes, there are a lot of steps that lead up to that problem.

לפעמים, יש הרבה שלבים שמובילים לבעיה הזו.

And sometimes, a lot of steps after it.

ולפעמים, הרבה מאוד שלבים לאחר מכן.

If you can take a step back and look broader,

אם אתם יכולים לקחת צעד אחורה ולהביט בצורה רחבה יותר,

maybe you can change some of those boxes

אולי תצליחו לשנות חלק מהקופסאות האלו

before the problem.

לפני הבעיה.

Maybe you can combine them.

אולי תוכלו לשלב אותן.

Maybe you can remove them altogether to make that better.

אולי תוכלו להסיר אותן לחלוטין על מנת לשפר את זה.

Take thermostats, for instance.

קחו תרמוסטטים, לדוגמה.

In the 1900s when they first came out, they were really simple to use.

בתחילת המאה ה-20 כשהם רק יצאו לשוק, הם היו מאוד פשוטים לשימוש.

You could turn them up or turn them down.

הייתם פשוט יכולים להגביר או להנמיך.

People understood them.

אנשים הבינו אותם.

But in the 1970s,

אבל בשנות ה-70,

the energy crisis struck,

משבר האנרגיה הכה,

and customers started thinking about how to save energy.

ולקוחות התחילו לחשוב על איך לחסוך באנרגיה.

So what happened?

אז מה קרה?

Thermostat designers decided to add a new step.

מעצבי תרמוסטטים החליטו להוסיף שלב חדש.

Instead of just turning up and down,

במקום פשוט להגביר או להנמיך,

you now had to program it.

עכשיו הייתם צריכים לתכנת אותו.

So you could tell it the temperature you wanted at a certain time.

אז הייתם יכולים להגיד לו מה הטמפרטורה שאתם רוצים בזמן נתון.

Now that seemed great.

עכשיו, זה נשמע נהדר.

Every thermostat had started adding that feature.

התחילו להוסיף את האפשרות הזו לכל תרמוסטט.

But it turned out that no one saved any energy.

אבל הסתבר שאף אחד לא חסך באנרגיה.

Now, why is that?

עכשיו, למה זה?

Well, people couldn't predict the future.

ובכן, אנשים לא יכלו לחזות את העתיד.

They just didn't know how their weeks would change season to season,

הם פשוט לא ידעו איך השבועות שלהם ישתנו מעונה לעונה,

year to year.

משנה לשנה.

So no one was saving energy,

אז אף אחד לא חסך באנרגיה,

and what happened?

ומה קרה?

Thermostat designers went back to the drawing board

מעצבי תרמוסטטים חזרו ללוח השרטוטים

and they focused on that programming step.

והתמקדו בצעד התכנות הזה.

They made better U.I.s,

הם יצרו ממשקי משתמש טובים יותר,

they made better documentation.

הם יצרו תיעוד טוב יותר.

But still, years later, people were not saving any energy

אבל עדיין, שנים לאחר מכן, אנשים לא חסכו באנרגיה

because they just couldn't predict the future.

כיוון שהם פשוט לא יכלו לחזות את העתיד.

So what did we do?

אז מה עשינו?

We put a machine-learning algorithm in instead of the programming

שמנו אלגוריתם של למידה חישובית במקום התכנות

that would simply watch when you turned it up and down,

שפשוט יצפה כשמגבירים ומנמיכים,

when you liked a certain temperature when you got up,

כשאתם מעדיפים טמפרטורה מסויימת כשאתם מתעוררים,

or when you went away.

או כשאתם עוזבים.

And you know what?

ואתם יודעים מה?

It worked.

זה עבד.

People are saving energy without any programming.

אנשים חוסכים באנרגיה בלי שום תכנות.

So, it doesn't matter what you're doing.

אז, זה לא משנה מה אתם עושים.

If you take a step back and look at all the boxes,

אם אתפ לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על כל הקופסאות,

maybe there's a way to remove one or combine them

אולי ישנה דרך להסיר אחת או לשלב אותן

so that you can make that process much simpler.

כך שתוכלו להפוך את התהליך לכל כך יותר פשוט.

So that's my first tip: look broader.

אז זה הטיפ הראשון שלי: הביטו רחב יותר.

For my second tip, it's to look closer.

הטיפ השני שלי הוא להביט קרוב יותר.

One of my greatest teachers was my grandfather.

אחד מהמורים הכי טובים שלי היה סבא שלי.

He taught me all about the world.

הוא לימד אותי הכל על העולם.

He taught me how things were built and how they were repaired,

הוא לימד אותי איך דברים נבנו ואיך הם תוקנו,

the tools and techniques necessary to make a successful project.

את הכלים והטכניקות הדרושים עבור פרויקט מוצלח.

I remember one story he told me about screws,

אני זוכר סיפור אחד שהוא סיפר לי על ברגים,

and about how you need to have the right screw for the right job.

ועל איך שאתה צריך את הבורג הנכון לעבודה הנכונה.

There are many different screws:

יש הרבה סוגים שונים של ברגים:

wood screws, metal screws, anchors, concrete screws,

ברגי עץ, ברגי מתכת, דיבלים, ברגי בטון,

the list went on and on.

הרשימה ממשיכה וממשיכה.

Our job is to make products that are easy to install

העבודה שלנו היא לייצר מוצרים שהם קלים להתקנה

for all of our customs themselves without professionals.

עבור כל הלקוחות שלנו בעצמם בלי אנשי מקצוע.

So what did we do?

אז מה עשינו?

I remembered that story that my grandfather told me,

זכרתי את הסיפור הזה שסבא שלי סיפר לי,

and so we thought,

ואז חשבנו,

"How many different screws can we put in the box?

"כמה ברגים שונים אנחנו יכולים לשים בקופסה?

Was it going to be two, three, four, five?

האם זה הולך להיות שניים, שלושה, ארבעה, חמישה?

Because there's so many different wall types."

כיוון שיש כל כך הרבה סוגי קירות שונים."

So we thought about it, we optimized it,

אז חשבנו על זה, עשינו לזה אופטימיזציה,

and we came up with three different screws to put in the box.

ובחרנו שלושה סוגי ברגים לשים בקופסה.

We thought that was going to solve the problem.

חשבנו שזה הולך לפתור את הבעיה.

But it turned out, it didn't.

אבל התברר שזה לא.

So we shipped the product,

אז שלחנו את המוצר,

and people weren't having a great experience.

ולאנשים לא הייתה חוויה נהדרת.

So what did we do?

אז מה עשינו?

We went back to the drawing board

חזרנו ללוח השרטוטים

just instantly after we figured out we didn't get it right.

מיד לאחר שהבנו שלא הצלחנו.

And we designed a special screw, a custom screw,

ועיצבנו בורג מיוחד, בורג מותאם,

much to the chagrin of our investors.

למרות עגמת הנפש שזה גרם למשקיעים שלנו.

They were like, "Why are you spending so much time on a little screw?

הם שאלו "למה אתם משקיעים כל כך הרבה זמן בבורג קטן?

Get out there and sell more!"

לכו לעבוד ותמכרו יותר!"

And we said, "We will sell more if we get this right."

ואנחנו אמרנו "אנחנו נמכור יותר אם נעשה את זה נכון."

And it turned out, we did.

והסתבר שצדקנו.

With that custom little screw, there was just one screw in the box,

בעזרת הבורג המותאם הקטן הזה, היה רק בורג אחד בקופסה,

that was easy to mount and put on the wall.

שהיה קל לתלות אותו ולשים על הקיר.

So if we focus on those tiny details, the ones we may not see

אז אם אנחנו מתמקדים בפרטים הקטנטנים הללו, אלו שאולי איננו רואים

and we look at them as we say,

ואנחנו מביטים בהם באומרנו,

"Are those important

"האם זה חשוב

or is that the way we've always done it?

או שזו פשוט הדרך בה תמיד עשינו זאת?

Maybe there's a way to get rid of those."

אולי יש דרך להיפטר מזה."

So my last piece of advice is to think younger.

אז העצה האחרונה שלי היא לחשוב צעיר יותר.

Every day, I'm confronted with interesting questions from my three young kids.

בכל יום, אני ניצב מול שאלות מעניינות שמעלים שלושת ילדי הצעירים.

They come up with questions like,

הם מעלים שאלות כגון

"Why can't cars fly around traffic?"

"למה מכוניות לא יכולות לעוף מעל הפקקים?"

Or, "Why don't my shoelaces have Velcro instead?"

או "למה אין לי ולקרו במקום שרוכים?"

Sometimes, those questions are smart.

לפעמים, השאלות האלו הן חכמות.

My son came to me the other day and I asked him,

בני בא אלי יום אחד וביקשתי ממנו

"Go run out to the mailbox and check it."

"רוץ החוצה לתיבת הדואר ותבדוק אותה"

He looked at me, puzzled, and said,

הוא הביט בי, מבובל, ואמר

"Why doesn't the mailbox just check itself and tell us when it has mail?" (Laughter)

"למה תיבת הדואר לא פשוט בודקת את עצמה ואז מודיעה לנו אם יש בה דואר?" [צחוק]

I was like, "That's a pretty good question."

ואני חשבתי "זאת שאלה די טובה".

So, they can ask tons of questions

אז, הם יכולים לשאול המון שאלות

and sometimes we find out we just don't have the right answers.

ולפעמים אנחנו מגלים שפשוט אין לנו את התשובות.

We say, "Son, that's just the way the world works."

אנחנו אומרים "בני, זוהי פשוט הדרך בה העולם עובד."

So the more we're exposed to something,

אז ככל שאנחנו חשופים למשהו יותר,

the more we get used to it.

כך אנו מתרגלים אליו.

But kids haven't been around long enough

אך ילדים לא היו פה מספיק זמן

to get used to those things.

כדי להתרגל לדברים הללו.

And so when they run into problems,

ולכן כשהם נתקלים בבעיות,

they immediately try to solve them,

הם מיד מנסים לפתור אותן,

and sometimes they find a better way,

ולפעמים הם מוצאים דרך טובה יותר,

and that way really is better.

והדרך הזו היא באמת יותר טובה.

So my advice that we take to heart is to have young people on your team,

אז העצה שלי שאנחנו מאמצים היא שיהיו לכם אנשים צעירים בצוות,

or people with young minds.

או אנשים עם מוח צעיר.

Because if you have those young minds,

כיוון שאם יש לכם את המוחות הצעירים הללו,

they cause everyone in the room to think younger.

הם גורמים לכולם בחדר לחשוב צעיר יותר.

Picasso once said, "Every child is an artist.

פיקאסו אמר פעם, "כל ילד הוא אמן.

The problem is when he or she grows up, is how to remain an artist."

הבעיה כשהוא או היא מתבגרים, היא איך להישאר אמן."

We all saw the world more clearly when we saw it for the first time,

כולנו ראינו את העולם בבירור רב יותר כשראינו אותו לראשונה,

before a lifetime of habits got in the way.

לפני שחיים של הרגלים נכנסו לתמונה.

Our challenge is to get back there,

האתגר שלנו הוא לחזור לשם.

to feel that frustration,

להרגיש את התסכול הזה,

to see those little details,

לראות את הפרטים הללו,

to look broader,

להביט רחב יותר,

look closer,

להביט קרוב יותר,

and to think younger

ולחשוב צעיר יותר

so we can stay beginners.

כדי שנוכל להישאר מתחילים.

It's not easy.

זה לא קל.

It requires us pushing back

זה דורש מאיתנו לדחוף ולהתנגד

against one of the most basic ways we make sense of the world.

לאחת מהדרכים הכי בסיסיות בה אנו מבינים את העולם.

But if we do,

אך אם נעשה זאת,

we could do some pretty amazing things.

נוכל לעשות דברים די מדהימים.

For me, hopefully, that's better product design.

עבורי, בתקווה, זה עיצוב מוצר טוב יותר.

For you, that could mean something else, something powerful.

עבורכם, זה יכול להיות משהו אחר, משהו עצמתי.

Our challenge is to wake up each day and say,

האתגר שלנו הוא להתעורר בכל יום ולאמר:

"How can I experience the world better?"

"איך אני יכול לחוות את העולם בצורה טובה יותר?"

And if we do, maybe, just maybe,

ואם נצליח, אולי, רק אולי,

we can get rid of these dumb little stickers.

נוכל להיפטר מהמדבקות הקטנות והטפשיות האלו,

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]