Stanley McChrystal: The military case for sharing knowledge

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

When I was a young officer, they told me

כשהייתי קצין צעיר, אמרו לי

to follow my instincts,

ללכת אחרי האיסטינקטים שלי,

to go with my gut,

ללכת עם תחושת הבטן,

and what I've learned

ומה שלמדתי

is that often our instincts are wrong.

זה שלפעמים האינסטינקטים שלו טועים.

In the summer of 2010,

בקיץ 2010,

there was a massive leak of classified documents

היתה דליפה מאסיבית של מסמכים מסווגים

that came out of the Pentagon.

שיצאה מהפנטגון.

It shocked the world,

זה זעזע את העולם,

it shook up the American government,

זה זעזע את הממשל האמריקאי,

and it made people ask a lot of questions,

וזה גרם לאנשים לשאול הרבה שאלות,

because the sheer amount of information

מפני שהכמות האדירה של המידע

that was let out, and the potential impacts,

שיצאה, וההשלכות הפוטנציאליות,

were significant.

היו משמעותיות.

And one of the first questions we asked ourselves

ואחת השאלות הראשונות ששאלנו את עצמנו

was why would a young soldier have access

היתה למה לחייל צעיר יש גישה

to that much information?

לכל כך הרבה מידע?

Why would we let sensitive things

למה נתנו לדברים רגישים

be with a relatively young person?

להיות עם אדם צעיר יחסית?

In the summer of 2003, I was assigned to command

בקייץ 2003, הוצבתי לפקד

a special operations task force,

על כוח משימה מיוחד,

and that task force was spread across the Mideast

וכוח המשימה הזה היה מפוזר ברחבי המזרח התיכון

to fight al Qaeda.

כדי להלחם באל קעידה.

Our main effort was inside Iraq,

המאמץ העיקרי היה בתוך עיראק,

and our specified mission

והמשימה המיועדת שלנו

was to defeat al Qaeda in Iraq.

היתה להביס את אל קעידה בעיראק.

For almost five years I stayed there,

במשך כמעט חמש שנים נשארתי שם,

and we focused on fighting a war

והתמקדנו בלחימה במלחמה

that was unconventional and it was difficult

שהיתה לא קונבנציונלית והיא היתה קשה

and it was bloody

והיא היתה מדממת

and it often claimed its highest price

והיא גבתה הרבה פעמים את המחיר הכי כבד

among innocent people.

בין אנשים חפים מפשע.

We did everything we could

עשינו כל מה שיכולנו

to stop al Qaeda

לעצור את אל קעידה

and the foreign fighters that came in as suicide bombers

והלוחמים הזרים שבאו כמחבלים מתאבדים

and as accelerants to the violence.

וכמאיצים לאלימות.

We honed our combat skills,

השחזנו את יכולות הקרב שלנו,

we developed new equipment,

פיתחנו ציוד חדש,

we parachuted, we helicoptered,

צנחנו, טסנו בהליקופטרים,

we took small boats, we drove, and we walked

לקחנו סירות קטנות, נסענו, והלכנו

to objectives night after night to stop

ליעדים לילה אחרי לילה כדי לעצור

the killing that this network was putting forward.

את ההרג שהרשת הזו זרעה.

We bled,

דיממנו.

we died,

מתנו,

and we killed to stop that organization

והרגנו כדי לעצור את הארגון ההוא

from the violence that they were putting

מהאלימות שהם יצרו

largely against the Iraqi people.

בעיקר נגד העם העיראקי.

Now, we did what we knew,

עכשיו, עשינו מה שידענו,

how we had grown up, and one of the things that we knew,

איך שגדלנו, ואחד הדברים שידענו,

that was in our DNA, was secrecy.

שהיה ב DNA שלנו, שזה סודיות.

It was security. It was protecting information.

זה היה ביטחון, זה היה להגן על המידע.

It was the idea that information was the lifeblood

זה היה הרעיון שמידע היה סם החיים

and it was what would protect and keep people safe.

וזה היה מה שמגן ושומר על אנשים בטוחים.

And we had a sense that,

והיתה לנו תחושה,

as we operated within our organizations,

כשפעלנו בתוך הארגון שלנו,

it was important to keep information

זה היה חשוב לשמור על המידע

in the silos within the organizations,

בתוך התאים בתוך הארגונים,

particularly only give information

בעיקר לתת מידע רק

to people had a demonstrated need to know.

לאנשים שהפגינו את הצורך לדעת.

But the question often came, who needed to know?

אבל פעמים רבות באה השאלה, מי צריך לדעת?

Who needed, who had to have the information

מי היה צריך, למי צריך היה להיות המידע

so that they could do the important parts of the job that you needed?

כך שהם יוכלו לעשות חלקים חשובים בעבודה שהייתם צריכים?

And in a tightly coupled world,

ובעולם עם חיבורים צפופים,

that's very hard to predict.

זה מאוד קשה לצפות.

It's very hard to know who needs to have information

זה מאוד קשה לדעת מי צריך גישה למידע

and who doesn't.

ומי לא.

I used to deal with intelligence agencies,

אני התעסקתי עם סוכנויות מידע,

and I'd complain that they weren't sharing enough intelligence,

והייתי מתלונן שהן לא חולקות מספיק מודיעין,

and with a straight face, they'd look at me and they'd say,

ועם פרצוף ישר, הן היו מביטים בי ואומרים,

"What aren't you getting?" (Laughter)

"מה אתה לא מקבל?" (צחוק)

I said, "If I knew that, we wouldn't have a problem."

אמרתי, "אם הייתי יודע, לא היתה לנו בעיה."

But what we found is we had to change.

אבל מה שגילינו זה שהיינו צריכים להשתנות.

We had to change our culture about information.

היינו צריכים לשנות את התרבות שלנו בנוגע למידע.

We had to knock down walls. We had to share.

היינו צריכים להפיל קירות. היינו צריכים לחלוק.

We had to change from who needs to know

היינו צריכים לשנות מהצורך לדעת

to the fact that who doesn't know,

לעובדה שמי שלא יודע,

and we need to tell, and tell them as quickly as we can.

אנחנו צריכים לספר לו, ואנחנו צריכים לספר לו הכי מהר שאנחנו יכולים.

It was a significant culture shift for an organization

זה היה שינוי תרבותי משמעותי לאירגון

that had secrecy in its DNA.

שהיה לו סודיות ב DNA.

We started by doing things, by building,

התחלנו לעשות דברים, לפי בניין,

not working in offices,

לא עבדנו במשרדים,

knocking down walls, working in things we called

הורדנו קירות, עבדנו בדברים שנקראים

situation awareness rooms,

חדרי מצב מודעות,

and in the summer of 2007,

ובקיץ 2007,

something happened which demonstrated this.

משהו קרה שהדגים את זה.

We captured the personnel records

לכדנו את התיקים האישיים

for the people who were bringing foreign fighters

של האנשים שהביאו לוחמים זרים

into Iraq.

לתוך עיראק.

And when we got the personnel records, typically,

וכשקיבלנו את התיקים האישיים, בדרך כלל,

we would have hidden these,

היינו מחביאים אותם,

shared them with a few intelligence agencies,

חולקים אותם עם מעט סוכנויות ביון,

and then try to operate with them.

ואז מנסים לפעול איתם.

But as I was talking to my intelligence officer,

אבל כשדברתי עם קצין המודיעין שלי,

I said, "What do we do?"

אמרתי. "מה אנחנו עושים?"

And he said, "Well, you found them." Our command.

והוא אמר, "ובכן, מצאת אותם." הפיקוד שלנו.

"You can just declassify them."

"אתה פשוט יכול להוריד מהם את הסיווג."

And I said, "Well, can we declassify them?

ואמרתי, "ובכן, אני יכול להוריד מהם את הסיווג?

What if the enemy finds out?"

מה אם האוייב יגלה?"

And he says, "They're their personnel records."

והוא אמר, "זה התיקים האישיים שלהם."

(Laughter)

(צחוק)

So we did,

אז עשינו את זה,

and a lot of people got upset about that,

והרבה אנשים התרגזו על זה,

but as we passed that information around,

אבל כשהעברנו את המידע הזה,

suddenly you find that information is only of value

פתאום אתם מגלים שלמידע יש ערך רק

if you give it to people who have the ability

אם אתם נותנים אותו לאנשים שיש להם את היכולת

to do something with it.

לעשות איתו משהו.

The fact that I know something has zero value

לעובדה שאני יודע משהו אין ערך

if I'm not the person who can actually

אם אני לא האדם שיכול למעשה

make something better because of it.

לעשות משהו טוב יותר בגללו.

So as a consequence, what we did was

אז כתוצאה, מה שעשינו היה

we changed the idea of information,

לשנות את הרעיון של מידע,

instead of knowledge is power,

במקום זה שידע הוא כוח,

to one where sharing is power.

לזה ששיתוף הוא כוח.

It was the fundamental shift,

זה היה שינוי משמעותי,

not new tactics, not new weapons,

לא טקטיקה חדשה, לא נשק חדש,

not new anything else.

לא שום דבר אחר חדש.

It was the idea that we were now part of a team

זה היה הרעיון שעכשיו אנחנו חלק מצוות

in which information became the essential link

בו מידע הופך לקישור החיוני

between us, not a block between us.

בינינו, לא מחסום בינינו.

And I want everybody to take a deep breath

ואני רוצה שכולם יקחו נשימה עמוקה

and let it out,

וישחררו אותה,

because in your life, there's going to be information

מפני שבחיים, יהיה מידע

that leaks out you're not going to like.

שדולף שלא תאהבו.

Somebody's going to get my college grades out,

מישהו ידליף את ציוני המכללה שלי,

a that's going to be a disaster. (Laughter)

וזה יהיה אסון. (צחוק)

But it's going to be okay, and I will tell you that

אבל זה יהיה בסדר, ואני אספר לכם

I am more scared of the bureaucrat

שאני יותר מפחד מהבירוקרט

that holds information in a desk drawer

שמחזיק מידע במגרה

or in a safe than I am of someone who leaks,

או בכספת משאני מפחד ממישהו שמדליף,

because ultimately, we'll be better off if we share.

מפני שבסופו של דבר, יהיה טוב יותר אם נחלוק.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Helen Walters: So I don't know if you were here this morning,

הלן וולטרס: אז אני לא יודעת אם היית פה הבוקר.

if you were able to catch Rick Ledgett,

אם ראית את ריק לדג'ט,

the deputy director of the NSA

סגן המנהל של ה NSA

who was responding to Edward Snowden's talk earlier this week.

שענה לשיחה עם אדוארד סנודן מוקדם יותר השבוע.

I just wonder, do you think the American government

אני רק תוהה, אתה חושב שבממשל האמריקאי

should give Edward Snowden amnesty?

צריך לתת לאדוארד סנודן חנינה?

Stanley McChrystal: I think that Rick said something very important.

סטנלי מקריסטל: אני חושב שריק אמר משהו מאוד חשוב.

We, most people, don't know all the facts.

אנחנו, רוב האנשים, לא מכירים את כל העובדות.

I think there are two parts of this.

אני חושב שיש שני חלקים לזה.

Edward Snowden shined a light on an important need

אדוארד סנודן האיר זרקור על צורך חשוב

that people had to understand.

שאנשים היו צריכים להבין.

He also took a lot of documents that he didn't have

הוא גם לקח הרבה מסמכים שלא היה לו

the knowledge to know the importance of,

את הידע על החשיבות שלהם,

so I think we need to learn the facts about this case

אז אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד את העובדות על המקרה הזה

before we make snap judgments

לפני שנביע דעה

about Edward Snowden.

על אדוארד סנודן.

HW: Thank you so much. Thank you.

ה.ו.: תודה רבה לך. תודה לך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)