How childhood trauma affects health across a lifetime | Nadine Burke Harris | TED

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Zeeva Livshitz

In the mid-'90s,

באמצע שנות ה-90

the CDC and Kaiser Permanente

המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), והקייזר פרמננטה

discovered an exposure that dramatically increased the risk

גילו גורם שחשיפה אליו מגבירה באופן דרמטי את הסיכון

for seven out of 10 of the leading causes of death in the United States.

לשבעה מתוך עשרה גורמי המוות המובילים בארצות הברית.

In high doses, it affects brain development,

במינונים גבוהים הגורם פוגע בהתפתחות המוח,

the immune system, hormonal systems,

במערכת החיסון, במערכות ההורמונליות,

and even the way our DNA is read and transcribed.

ואפילו בקריאה של הדנ"א שלנו ובשעתוק שלו.

Folks who are exposed in very high doses

לאנשים שחשופים לגורם במינונים גבוהים מאוד

have triple the lifetime risk of heart disease and lung cancer

יש סיכון גבוה פי שלושה ללקות במחלות לב ובסרטן ריאות במהלך חייהם,

and a 20-year difference in life expectancy.

ותוחלת החיים שלהם קטנה ב-20 שנים.

And yet, doctors today are not trained in routine screening or treatment.

ובכל זאת, נכון להיום רופאים לא מונחים לבצע בדיקות לאיתור הבעיה או לטפל בה.

Now, the exposure I'm talking about is not a pesticide or a packaging chemical.

גורם החשיפה שאני מדברת עליו הוא לא חומר הדברה או כימיקל שמשמש לאריזה.

It's childhood trauma.

אני מדברת על טראומות ילדות.

Okay. What kind of trauma am I talking about here?

אוקיי, על איזה סוג של טראומות אני מדברת?

I'm not talking about failing a test or losing a basketball game.

אני לא מדברת על כישלון במבחן או הפסד במשחק כדורסל.

I am talking about threats that are so severe or pervasive

אני מדברת על איומים שהם כל כך חמורים ונרחבים,

that they literally get under our skin and change our physiology:

שהם פוגעים בנו עמוקות ומשנים את הפיזיולוגיה שלנו.

things like abuse or neglect,

דברים כמו התעללות או הזנחה,

or growing up with a parent who struggles with mental illness

או לגדול עם הורה שמתמודד עם מחלת נפש

or substance dependence.

או הורה מכור.

Now, for a long time,

במשך זמן רב,

I viewed these things in the way I was trained to view them,

התייחסתי לדברים האלה כמו שלימדו אותי,

either as a social problem -- refer to social services --

כבעיה חברתית שיש להפנותה לשירותי הרווחה,

or as a mental health problem -- refer to mental health services.

או כבעיה של בריאות הנפש שיש להפנותה לשירותי בריאות הנפש.

And then something happened to make me rethink my entire approach.

ואז קרה דבר שגרם לי לשנות את הגישה שלי מהקצה אל הקצה.

When I finished my residency,

כשסיימתי את ההתמחות שלי,

I wanted to go someplace where I felt really needed,

רציתי להגיע למקום שבו ארגיש שאני ממש נחוצה,

someplace where I could make a difference.

מקום שבו אוכל לחולל שינוי.

So I came to work for California Pacific Medical Center,

אז התחלתי לעבוד בקליפורניה פסיפיק מדיקל סנטר,

one of the best private hospitals in Northern California,

אחד מבתי החולים הפרטיים הטובים ביותר בצפון קליפורניה,

and together, we opened a clinic in Bayview-Hunters Point,

ופתחנו ביחד מרפאה בבייוויו האנטרס פוינט,

one of the poorest, most underserved neighborhoods in San Francisco.

אחת מהשכונות העניות ביותר והמוזנחות ביותר מבחינה טיפולית בסן פרנסיסקו.

Now, prior to that point,

עד אז

there had been only one pediatrician in all of Bayview

היה רק רופא ילדים אחד בכל בייוויו,

to serve more than 10,000 children,

שהיה אחראי לטיפול ביותר מעשרת אלפים ילדים.

so we hung a shingle, and we were able to provide top-quality care

תלינו שלט ויכולנו להעניק טיפול מהמדרגה הראשונה

regardless of ability to pay.

שלא היה תלוי ביכולת לשלם עבורו.

It was so cool. We targeted the typical health disparities:

וזה היה מגניב. התמקדנו בפערים השכיחים בנושא הבריאות:

access to care, immunization rates, asthma hospitalization rates,

נגישות לטיפול רפואי, שיעורי התחסנות, שיעורי אשפוז עקב אסתמה,

and we hit all of our numbers.

ועמדנו בכל היעדים שלנו.

We felt very proud of ourselves.

היינו מאוד גאים בעצמנו.

But then I started noticing a disturbing trend.

אבל אז התחלתי להבחין בתופעה מטרידה.

A lot of kids were being referred to me for ADHD,

הרבה ילדים הופנו אלי לאבחון ADHD,

or Attention Deficit Hyperactivity Disorder,

הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות.

but when I actually did a thorough history and physical,

אבל כשערכתי בדיקות פיזיות והיסטוריות מקיפות,

what I found was that for most of my patients,

גיליתי שאת רוב המטופלים שלי

I couldn't make a diagnosis of ADHD.

לא יכולתי לאבחן כסובלים מ-ADHD.

Most of the kids I was seeing had experienced such severe trauma

רוב הילדים שראיתי חוו טראומות כל כך חמורות,

that it felt like something else was going on.

שחשתי שמשהו אחר קורה כאן.

Somehow I was missing something important.

איכשהו החמצתי משהו חשוב.

Now, before I did my residency, I did a master's degree in public health,

לפני שהתחלתי את ההתמחות שלי, למדתי לתואר שני בבריאות הציבור.

and one of the things that they teach you in public health school

בבית הספר לבריאות הציבור מלמדים אותנו

is that if you're a doctor

שאם את רופאה

and you see 100 kids that all drink from the same well,

ואת רואה מאה ילדים, שכולם שותים מאותה הבאר,

and 98 of them develop diarrhea,

ו-98 מהם סובלים משלשול,

you can go ahead and write that prescription

את יכולה לתת מרשמים

for dose after dose after dose of antibiotics,

למנה ועוד מנה ועוד מנה של אנטיביוטיקה.

or you can walk over and say, "What the hell is in this well?"

ולחילופין, את יכולה לקום ולשאול: "מה, לעזאזל, יש בבאר הזאת?"

So I began reading everything that I could get my hands on

אז התחלתי לקרוא את כל החומר שהצלחתי למצוא

about how exposure to adversity

על השפעת החשיפה לחוויות שליליות

affects the developing brains and bodies of children.

על מוחם וגופם המתפתחים של ילדים.

And then one day, my colleague walked into my office,

ואז, יום אחד, חברי לצוות נכנס למשרד שלי

and he said, "Dr. Burke, have you seen this?"

ואמר, "ד"ר בורק, ראית את זה?"

In his hand was a copy of a research study

הוא אחז בעותק של מחקר ששמו

called the Adverse Childhood Experiences Study.

המחקר על חוויות שליליות בילדות.

That day changed my clinical practice and ultimately my career.

היום ההוא שינה את השיטות הטיפוליות שלי, ובסופו של דבר, את הקריירה שלי.

The Adverse Childhood Experiences Study

המחקר של חוויות הילדות השליליות

is something that everybody needs to know about.

הוא מחקר שכולם צריכים לדעת עליו.

It was done by Dr. Vince Felitti at Kaiser and Dr. Bob Anda at the CDC,

ערכו אותו ד"ר וינסנט פליטי מקייזר וד"ר בוב אנדה מה-CDC,

and together, they asked 17,500 adults about their history of exposure

שביחד שאלו 17,500 מבוגרים על היסטוריית החשיפה שלהם

to what they called "adverse childhood experiences," or ACEs.

למה שהם כינו "חוויות ילדות שליליות" או ACE-ים.

Those include physical, emotional, or sexual abuse;

החוויות האלו כוללות התעללות פיזית, רגשית או מינית;

physical or emotional neglect;

הזנחה פיזית או רגשית;

מחלת נפש, התמכרויות או מאסר של אחד ההורים;

parental mental illness, substance dependence, incarceration;

parental separation or divorce;

פרידה של ההורים או גירושין;

or domestic violence.

או אלימות במשפחה.

For every yes, you would get a point on your ACE score.

כל סימון של "כן" מקבל נקודה בדירוג ה-ACE.

And then what they did

לאחר מכן

was they correlated these ACE scores against health outcomes.

הם בדקו את ההתאמה בין ציוני ה-ACE למצב הבריאותי של הנבדק.

What they found was striking.

הממצאים שלהם היו מדהימים.

Two things:

שני דברים:

Number one, ACEs are incredibly common.

הראשון, חוויות ילדות שליליות (ACE-ים) הן שכיחות מאוד.

Sixty-seven percent of the population had at least one ACE,

ל-67 אחוז מהאוכלוסייה היה לפחות ACE אחד,

and 12.6 percent, one in eight, had four or more ACEs.

ול-12.6 אחוזים, אחד מתוך שמונה אנשים, היו ארבעה ACE-ים או יותר.

The second thing that they found

הדבר השני שהם מצאו הוא

was that there was a dose-response relationship

שיש קשר מנה-תגובה

between ACEs and health outcomes:

בין ACE-ים והמצב הבריאותי:

the higher your ACE score, the worse your health outcomes.

ככל שערך ה-ACE גבוה יותר, כך המצב הבריאותי גרוע יותר.

For a person with an ACE score of four or more,

לאנשים עם ערך ACE של ארבע ומעלה,

their relative risk of chronic obstructive pulmonary disease

הסיכון היחסי למחלת ריאות חסימתית כרונית

was two and a half times that of someone with an ACE score of zero.

היה גבוה פי שניים וחצי מאנשים עם ערך ACE של אפס.

For hepatitis, it was also two and a half times.

הפטיטיס - גם כן פי שניים וחצי.

For depression, it was four and a half times.

דיכאון - פי ארבעה וחצי.

For suicidality, it was 12 times.

נטיות אובדניות - פי 12.

A person with an ACE score of seven or more

לאנשים עם ערך ACE של שבע ומעלה

had triple the lifetime risk of lung cancer

היה סיכון גבוה פי שלושה לחלות בסרטן ריאות במהלך חייהם,

and three and a half times the risk of ischemic heart disease,

וסיכון גבוה פי 3.5 למחלת לב איסכמית,

the number one killer in the United States of America.

גורם המוות מספר 1 בארצות הברית.

Well, of course this makes sense.

וכמובן, הנתונים הגיוניים.

Some people looked at this data and they said, "Come on.

כמה אנשים ראו את הנתונים האלה ואמרו, "נו, בטח,

You have a rough childhood, you're more likely to drink and smoke

מי שעובר ילדות קשה, יש לו סיכון מוגבר לשתות ולעשן

and do all these things that are going to ruin your health.

ולעשות את כל הדברים האלה שהורסים את הבריאות.

This isn't science. This is just bad behavior."

זה לא מדע. זאת בסה"כ התנהגות גרועה."

It turns out this is exactly where the science comes in.

מתברר שזה בדיוק המקום שבו נכנס המדע לתמונה.

We now understand better than we ever have before

עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר מאשר אי פעם

how exposure to early adversity

איך חשיפה לחוויות שליליות בשלבים מוקדמים של החיים

affects the developing brains and bodies of children.

משפיעה על מוחם וגופם המתפתח של ילדים.

It affects areas like the nucleus accumbens,

היא משפיעה על איזורים כמו גרעין האקומבנס,

the pleasure and reward center of the brain

מרכז העונג והגמול של המוח,

that is implicated in substance dependence.

שמעורב בתלות בחומרים.

It inhibits the prefrontal cortex,

היא מעכבת את קליפת המוח הקדם-מצחית,

which is necessary for impulse control and executive function,

שחיונית לשליטה על דחפים ולתפקודים ניהוליים,

a critical area for learning.

ומהווה איזור קריטי ללמידה.

And on MRI scans,

בסריקות MRI

we see measurable differences in the amygdala,

אנחנו רואים הבדלים מדידים באמיגדלה,

the brain's fear response center.

מרכז התגובות לפחד במוח.

So there are real neurologic reasons

יש, אם כך, סיבות נוירולוגיות אמיתיות

why folks exposed to high doses of adversity

לכך שאנשים שנחשפו למינונים גבוהים של חוויות שליליות

are more likely to engage in high-risk behavior,

נוטים יותר לפתח התנהגויות סיכון גבוה,

and that's important to know.

וחשוב לדעת זאת.

But it turns out that even if you don't engage in any high-risk behavior,

אבל מתברר שגם מי שלא מפתח התנהגות סיכון גבוה כלשהי,

you're still more likely to develop heart disease or cancer.

נמצא עדיין בסיכון מוגבר ללקות במחלת לב או סרטן.

The reason for this has to do with the hypothalamic–pituitary–adrenal axis,

הגורם לכך הוא ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-יותרת הכליה,

the brain's and body's stress response system

מערכת התגובה של המוח ושל הגוף למצבי דחק

that governs our fight-or-flight response.

ששולטת על תגובת ההילחם או ברח שלנו.

How does it work?

איך זה עובד?

Well, imagine you're walking in the forest and you see a bear.

דמיינו שאתם הולכים ביער ואתם רואים דוב.

Immediately, your hypothalamus sends a signal to your pituitary,

באופן מיידי, ההיפותלמוס שלכם שולח אות לבלוטת יותרת המוח שלכם,

which sends a signal to your adrenal gland that says,

ששולחת אות לבלוטת יותרת הכליה שלכם, שאומרת,

"Release stress hormones! Adrenaline! Cortisol!"

"שחררו הורמוני דחק! אדרנלין! קורטיזול!"

And so your heart starts to pound,

וכך הלב שלכם מתחיל לפעום,

Your pupils dilate, your airways open up,

האישונים שלכם מתרחבים, דרכי הנשימה נפתחות,

and you are ready to either fight that bear or run from the bear.

ואתם מוכנים להילחם בדוב או לברוח ממנו.

And that is wonderful

וזה נפלא

if you're in a forest and there's a bear.

אם אתם ביער ופוגשים דוב.

(Laughter)

[צחוק]

But the problem is what happens when the bear comes home every night,

אבל הבעיה היא כשהדוב מגיע הביתה בכל לילה,

and this system is activated over and over and over again,

והמערכת הזאת מופעלת שוב ושוב ושוב,

and it goes from being adaptive, or life-saving,

והיא הופכת ממערכת מסתגלת ומצילת חיים

to maladaptive, or health-damaging.

למערכת לא-סתגלנית ופוגעת בבריאות.

Children are especially sensitive to this repeated stress activation,

ילדים רגישים במיוחד להפעלת הדחק החוזרת הזאת,

because their brains and bodies are just developing.

מכיוון שהמוח והגוף שלהם עדיין מתפתחים.

High doses of adversity not only affect brain structure and function,

חוויות שליליות במינונים גבוהים משפיעות על מבנה המוח ותפקודו,

they affect the developing immune system,

ובנוסף, הן משפיעות על התפתחות המערכת החיסונית,

developing hormonal systems,

התפתחות המערכות ההורמונליות,

and even the way our DNA is read and transcribed.

ואפילו על דרך הקריאה של הדנ"א שלנו והשעתוק שלו.

So for me, this information threw my old training out the window,

כשראיתי את הנתונים האלה השלכתי מהחלון את ההכשרה הקודמת שלי,

because when we understand the mechanism of a disease,

מכיוון שכשאנחנו מבינים את המנגנון של מחלה,

when we know not only which pathways are disrupted, but how,

כשאנחנו יודעים לא רק אלו מסלולים משובשים, אלא גם איך הם משובשים,

then as doctors, it is our job to use this science

אז כרופאים מוטלת עלינו המשימה לעשות שימוש במדע הזה

for prevention and treatment.

למניעה ולטיפול.

That's what we do.

זה התפקיד שלנו.

So in San Francisco, we created the Center for Youth Wellness

פתחנו בסן פרנסיסקו מרכז בשם מרכז לבריאות הנוער

to prevent, screen and heal the impacts of ACEs and toxic stress.

כדי למנוע את ההשלכות של ה-ACE-ים ושל הדחק הרעלני, לבצע בדיקות לאיתורם ולרפא אותם.

We started simply with routine screening of every one of our kids

התחלנו לבצע בדיקות איתור לכל הילדים שהגיעו אלינו

at their regular physical,

לבדיקות תקופתיות,

because I know that if my patient has an ACE score of 4,

מכיוון שאני יודעת שאם למטופלת שלי יש ערך ACE של 4,

she's two and a half times as likely to develop hepatitis or COPD,

אז הסיכוי שלה לפתח הפטיטיס או מחלת ריאה חסימתית כרונית, גבוה פי שניים וחצי,

she's four and half times as likely to become depressed,

הסיכוי שלה לסבול מדיכאון גבוה פי ארבעה וחצי,

and she's 12 times as likely to attempt to take her own life

והסיכוי שלה לנסות להתאבד גבוה פי 12

as my patient with zero ACEs.

מאשר מטופל שלי עם ערך ACE אפס.

I know that when she's in my exam room.

אני יודעת שכשהיא נמצאת בחדר הבדיקות שלי.

For our patients who do screen positive,

עבור המטופלים שבדיקת האיתור שלהם חיובית

we have a multidisciplinary treatment team that works to reduce the dose of adversity

יש לנו צוות טיפולי רב-תחומי שפועל כדי להפחית את מינוני החוויות השליליות

and treat symptoms using best practices, including home visits, care coordination,

וכדי לטפל בסימפטומים בשיטות הטיפוליות הטובות ביותר, כולל ביקורי בית, תיאום טיפולי,

mental health care, nutrition,

טיפולים בבריאות הנפש, תזונה,

holistic interventions, and yes, medication when necessary.

התערבות הוליסטית, וכן, גם תרופות כשיש צורך.

But we also educate parents about the impacts of ACEs and toxic stress

בנוסף אנחנו מדריכים את ההורים על ההשלכות של ACE-ים ושל דחק רעלני,

the same way you would for covering electrical outlets, or lead poisoning,

כמו שאנחנו מדריכים אותם על כיסוי שקעי חשמל או על הרעלת עופרת.

and we tailor the care of our asthmatics and our diabetics

אנחנו גם מתאימים את הטיפולים בחולי האסטמה והסוכרת שלנו,

in a way that recognizes that they may need more aggressive treatment,

שלעיתים זקוקים לטיפול יותר אגרסיבי,

given the changes to their hormonal and immune systems.

עקב השינויים במערכת ההורמונלית ומערכת החיסונית שלהם.

So the other thing that happens when you understand this science

דבר נוסף שקורה כשמבינים את המדע הזה הוא,

is that you want to shout it from the rooftops,

שרוצים לצעוק אותו מעל גגות העיר,

because this isn't just an issue for kids in Bayview.

כי לא מדובר רק בילדים של בייוויו.

I figured the minute that everybody else heard about this,

חשבתי שברגע שכולם ישמעו על כך,

it would be routine screening, multi-disciplinary treatment teams,

יתחילו לבצע בדיקות איתור, ויקימו צוותים טיפוליים רב-תחומיים,

and it would be a race to the most effective clinical treatment protocols.

ויתחיל מירוץ לבניית פרוטוקולי הטיפול היעילים ביותר.

Yeah. That did not happen.

כן, זה לא בדיוק קרה...

And that was a huge learning for me.

וזה היה שיעור גדול מאד בשבילי.

What I had thought of as simply best clinical practice

מה שחשבתי שהוא פשוט שיטת הטיפול הטובה ביותר,

I now understand to be a movement.

היום אני מבינה שהוא בעצם תנועה.

In the words of Dr. Robert Block,

ובמילים של ד"ר רוברט בלוק,

the former President of the American Academy of Pediatrics,

הנשיא הקודם של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים,

"Adverse childhood experiences

"חוויות ילדות שליליות

are the single greatest unaddressed public health threat

הן האיום הלא מטופל הגדול ביותר בתחום הבריאות הציבורית

facing our nation today."

שהאומה שלנו מתמודדת עימו היום."

And for a lot of people, that's a terrifying prospect.

ועבור אנשים רבים זהו רעיון מבהיל.

The scope and scale of the problem seems so large that it feels overwhelming

היקף הבעיה וקנה המידה שלה נראים כל כך גדולים,

to think about how we might approach it.

שהם לא יודעים איך לגשת אליה.

But for me, that's actually where the hopes lies,

אבל עבורי, זהו למעשה המקום שבו טמונה התקווה.

because when we have the right framework,

מכיוון שכאשר יש לנו את התשתית הנכונה,

when we recognize this to be a public health crisis,

כשאנחנו מכירים בכך שזהו משבר של בריאות הציבור,

then we can begin to use the right tool kit to come up with solutions.

אז אנחנו יכולים להתחיל להשתמש בערכת הכלים הנכונה כדי למצוא פתרונות.

From tobacco to lead poisoning to HIV/AIDS,

החל מטבק, דרך הרעלות עופרת ועד לאיידס,

the United States actually has quite a strong track record

לארה"ב יש רקורד חזק

with addressing public health problems,

של טיפול בבעיות של בריאות הציבור,

but replicating those successes with ACEs and toxic stress

אבל שכפול של ההצלחות האלה עם ACE-ים ועם דחק רעלני,

is going to take determination and commitment,

דורש החלטיות ומחוייבות.

and when I look at what our nation's response has been so far,

וכשאני בוחנת מה היתה התגובה של האומה שלנו עד עתה,

I wonder,

אני תוהה,

why haven't we taken this more seriously?

למה לא התייחסנו לעניין יותר ברצינות?

You know, at first I thought that we marginalized the issue

בתחילה חשבתי שאנחנו ממעיטים בערכו של העניין

because it doesn't apply to us.

כי הוא לא נוגע לנו.

That's an issue for those kids in those neighborhoods.

הוא נוגע לילדים ההם בשכונות ההן.

Which is weird, because the data doesn't bear that out.

וזה מוזר, כי הנתונים שונים.

The original ACEs study was done in a population

מחקר ה-ACE-ים הראשוני נערך באוכלוסייה

that was 70 percent Caucasian,

ש-70 אחוזים ממנה לבנה,

70 percent college-educated.

ו-70 אחוזים ממנה בוגרי קולג'.

But then, the more I talked to folks,

אבל ככל שאני מדברת יותר עם אנשים,

I'm beginning to think that maybe I had it completely backwards.

אני מתחילה לחשוב שאולי העניין הפוך לחלוטין ממה שחשבתי.

If I were to ask how many people in this room

אם הייתי שואלת כמה אנשים בחדר הזה

grew up with a family member who suffered from mental illness,

גדלו עם בן משפחה שמתמודד עם מחלת נפש,

I bet a few hands would go up.

אני מאמינה שכמה ידיים היו מורמות.

And then if I were to ask how many folks had a parent who maybe drank too much,

ואז אם הייתי שואלת כמה אנשים גדלו עם הורה שאולי שתה יותר מדי,

or who really believed that if you spare the rod, you spoil the child,

או הורה שהאמין באמת ובתמים ש"חוסך שבטו שונא בנו",

I bet a few more hands would go up.

אני מאמינה שעוד כמה ידיים היו מורמות.

Even in this room, this is an issue that touches many of us,

אפילו בחדר הזה הנושא נוגע לרבים מאיתנו.

and I am beginning to believe that we marginalize the issue

ואני מתחילה להאמין שאנחנו ממעיטים בערכו של העניין

because it does apply to us.

דווקא בגלל שהוא נוגע לנו.

Maybe it's easier to see in other zip codes

אולי קל יותר להבחין בו באיזור מיקוד אחרים,

because we don't want to look at it.

כי אנחנו לא רוצים לראות אותו.

We'd rather be sick.

אנחנו מעדיפים להיות חולים.

Fortunately, scientific advances and, frankly, economic realities

למרבה המזל, ההתקדמות במדע, ולמען האמת, המציאות הכלכלית

make that option less viable every day.

הופכות את האפשרות הזאת לפחות ופחות מעשית.

The science is clear:

המדע ברור:

Early adversity dramatically affects health across a lifetime.

חוויות שליליות מוקדמות משפיעות באופן דרמטי על הבריאות במשך כל מהלך החיים.

Today, we are beginning to understand how to interrupt the progression

היום אנחנו מתחילים להבין איך לקטוע התפתחות

from early adversity to disease and early death,

של חוויות שליליות מוקדמות למחלות ולמוות מוקדם.

and 30 years from now,

ושלושים שנים מהיום

the child who has a high ACE score

ילד עם ערך ACE גבוה,

and whose behavioral symptoms go unrecognized,

שהסימפטומים ההתנהגותיים שלו לא מזוהים,

whose asthma management is not connected,

שהטיפול באסתמה שלו לא מותאם,

and who goes on to develop high blood pressure

ושמפתח בהמשך לחץ דם גבוה

and early heart disease or cancer

ומחלת לב מוקדמת או סרטן,

will be just as anomalous as a six-month mortality from HIV/AIDS.

יהיה חריג בדיוק כמו מוות מאיידס תוך ששה חודשים.

People will look at that situation and say, "What the heck happened there?"

אנשים יבחנו את המצב ויאמרו, "מה לעזאזל קרה כאן?"

This is treatable.

אפשר לטפל בבעיה,

This is beatable.

אפשר להביס אותה.

The single most important thing that we need today

הדבר החשוב ביותר שנדרש מאיתנו היום

is the courage to look this problem in the face

הוא אומץ להישיר מבט אל הבעיה הזאת ולומר,

and say, this is real and this is all of us.

"זאת בעיה אמיתית וכולנו מעורבים בה."

I believe that we are the movement.

אני מאמינה שאנחנו התנועה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]