Chris Burkard: The joy of surfing in ice-cold water

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

So if I told you that this was the face of pure joy,

אז אם הייתי אומר לכם שזה פרצוף של אושר טהור,

would you call me crazy?

הייתם קוראים לי משוגע?

I wouldn't blame you,

אני לא מאשים אתכם,

because every time I look at this Arctic selfie, I shiver just a little bit.

מפני שכל פעם שאני מביט בסלפי הארקטי הזה, אני רועד קצת.

I want to tell you a little bit about this photograph.

אני רוצה לספר לכם מעט על התמונה הזו.

I was swimming around in the Lofoten Islands in Norway,

שחיתי באזור איי לופוטן בנורבגיה,

just inside the Arctic Circle,

ממש בתוך החוג הארקטי,

and the water was hovering right at freezing.

והמים היו ממש באזור הקיפאון.

The air? A brisk -10 with windchill,

האויר? 10- עם רוחות קפואות,

and I could literally feel the blood trying to leave my hands,

וממש יכולתי להרגיש את הדם מנסה לעזוב את ידי,

feet and face, and rush to protect my vital organs.

רגלי ופני, וממהר להגן על אברי החיוניים.

It was the coldest I've ever been.

זה היה הכי קר שאי פעם הרגשתי.

But even with swollen lips, sunken eyes, and cheeks flushed red,

אבל אפילו עם שפתיים נפוחות, עיניים שקועות, ולחיים סמוקות מאדמומיות,

I have found that this place right here is somewhere I can find great joy.

גיליתי שבמקום הזה ממש אני יכול למצוא אושר.

Now, when it comes to pain, psychologist Brock Bastian

עכשיו, כשזה מגיע לכאב, הפסיכולוג ברוק באסטיאן

probably said it best when he wrote,

כנראה אמר את זה הכי טוב כשהוא כתב,

"Pain is a kind of shortcut to mindfulness.

"כאב הוא סוג של קיצור דרך למודעות.

It makes us suddenly aware of everything in the environment.

זה גורם לנו פתאום להיות מודעים לכל דבר בסביבה.

It brutally draws us in

הוא מושך אותנו בברוטליות פנימה

to a virtual sensory awareness of the world much like meditation."

למודעות חושית וירטואלית של העולם ממש כמו מדיטציה."

If shivering is a form of meditation, then I would consider myself a monk.

אם רעד זה סוג של מדיטציה, אז אני הייתי מגדיר את עצמי כנזיר.

(Laughter)

(צחוק)

Now, before we get into the why

עכשיו, לפני שאכנס ללמה

would anyone ever want to surf in freezing cold water?

מישהו אי פעם ירצה לגלוש במים קפואים?

I would love to give you a little perspective

הייתי שמח לתת לכם מעט פרספקטיבה

on what a day in my life can look like.

על איך יום בחיי יכול להראות.

(Music)

(מוזיקה)

(Video) Man: I mean, I know we were hoping for good waves,

(סרטון) איש: אני יודע שקיוונו לגלים טובים,

but I don't think anybody thought that was going to happen.

אבל אף אחד לא חשב שזה יקרה.

I can't stop shaking.

אני לא יכול להפסיק לרעוד.

I am so cold.

כל כך קר לי.

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Burkard: So, surf photographer, right?

כריס בורקארד: אז, צלם גלישה, נכון?

I don't even know if it's a real job title, to be honest.

בכנות, אני בכלל לא יודע אם זה מקצוע אמיתי.

My parents definitely didn't think so

ההורים של בהחלט לא חשבו כך

when I told them at 19 I was quitting my job to pursue this dream career:

כשאמרתי להם בגיל 19 שאני פורש מהעבודה שלי כדי ללכת אחרי עבודת החלומות שלי

blue skies, warm tropical beaches, and a tan that lasts all year long.

שמיים כחולים, חופים טרופיים חמימים, ושיזוף שנשאר לכל השנה.

I mean, to me, this was it. Life could not get any better.

בשבילי, זה היה זה. החיים לא יכלו להיות טובים יותר.

Sweating it out, shooting surfers in these exotic tourist destinations.

להזיע את זה, לצלם גולשים באתרי התיירות האקזוטיים האלה.

But there was just this one problem.

אבל היתה רק בעיה אחת קטנה.

You see, the more time I spent traveling to these exotic locations,

ככל שביליתי יותר זמן בנסיעות למקומות האקזוטיים האלה,

the less gratifying it seemed to be.

זה נראה לי פחות מספק.

I set out seeking adventure, and what I was finding was only routine.

יצאתי לחפש הרפתקה, ומה שמצאתי היה שגרה.

It was things like wi-fi, TV, fine dining, and a constant cellular connection

דברים כמו ויפי, טלוויזיה, ארוחות, וחיבור סלולרי קבוע

that to me were all the trappings of places heavily touristed

היו בשבילי כל המלכודות של מקומות מתויירים בכבדות

in and out of the water,

בתוך ומחוץ למים,

and it didn't take long for me to start feeling suffocated.

ולא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי להרגיש חנוק.

I began craving wild, open spaces,

התחלתי להשתוקק למרחבים פראיים ופתוחים,

and so I set out to find the places others had written off

וכך יצאתי למצוא את המקומות שאחרים ויתרו עליהם

as too cold, too remote, and too dangerous to surf,

כקרים מדי, רחוקים מדי, ומסוכנים מדי לגלישה,

and that challenge intrigued me.

והאתגרים האלה עניינו אותי.

I began this sort of personal crusade against the mundane,

פתחתי במסע צלב אישי נגד היום יומי,

because if there's one thing I've realized,

מפני שאם יש דבר אחד שהבנתי,

it's that any career,

זה שבכל קריירה,

even one as seemingly glamorous as surf photography,

אפילו אחת שנראית מלאת זוהר כצילום גלישה,

has the danger of becoming monotonous.

יש סכנה להפוך למונוטונית.

So in my search to break up this monotony, I realized something:

אז בחיפוש שלי לשבור את המונוטוניות, הבנתי משהו:

There's only about a third of the Earth's oceans that are warm,

יש רק בערך שליש מהאוקיינוסים של כדור הארץ שחמים,

and it's really just that thin band around the equator.

וזו באמת רק רצועה דקה מסביב לקו המשווה.

So if I was going to find perfect waves,

אז אם הייתי הולך למצוא את הגלים המושלמים,

it was probably going to happen somewhere cold,

זה כנראה היה מתרחש במקום קר,

where the seas are notoriously rough,

שם הימים ידועים לשמצה בחספוסם,

and that's exactly where I began to look.

וזה בדיוק המקום להתחיל לחפש בו.

And it was my first trip to Iceland

ובטיול הראשון שלי לאיסלנד

that I felt like I found exactly what I was looking for.

הרגשתי שמצאתי בדיוק מה שחיפשתי.

I was blown away by the natural beauty of the landscape,

נדהמתי מהיופי הטבעי של הנוף,

but most importantly, I couldn't believe we were finding perfect waves

אבל יותר חשוב, לא יכולתי להאמין שמצאנו גלים כאלה מושלמים

in such a remote and rugged part of the world.

בחלק כזה מרוחק וקשה של העולם.

At one point, we got to the beach

בנקודה מסויימת, הגענו לחוף

only to find massive chunks of ice had piled on the shoreline.

ומצאנו גושים מסיביים של קרח שהצטברו על החוף.

They created this barrier between us and the surf,

הם יצרו את המחסום הזה בינינו לבין הגלים,

and we had to weave through this thing like a maze

והיינו צריכים למצוא דרך כמו במבוך

just to get out into the lineup.

רק כדי לצאת אל הגלים,

and once we got there,

וברגע שהיינו שם,

we were pushing aside these ice chunks trying to get into waves.

דחפנו הצידה את חתיכות הקרח בנסיון להגיע לגלים.

It was an incredible experience, one I'll never forget,

זו היתה חוויה מדהימה, כזו שלעולם לא אשכח,

because amidst those harsh conditions,

מפני שבתוך התנאים הקשים האלה,

I felt like I stumbled onto one of the last quiet places,

הרגשתי כאילו נתקלתי באחד המקומות השקטים האחרונים,

somewhere that I found a clarity and a connection with the world

מקום בו מצאתי בהירות וחיבור עם העולם

I knew I would never find on a crowded beach.

שידעתי שלעולם לא אמצא על חוף צפוף.

I was hooked. I was hooked. (Laughter)

הייתי מכור. הייתי מכור.(צחוק)

Cold water was constantly on my mind,

כל הזמן חשבתי על מים קרים,

and from that point on,

ומהנקודה הזו והלאה,

my career focused on these types of harsh and unforgiving environments,

הקריירה שלי התמקדה בסוגים אלה של סביבות קשות ולא סלחניות,

and it took me to places like Russia, Norway, Alaska, Iceland, Chile,

וזה לקח אותי למקומות כמו רוסיה, נורווגיה, אלסקה, איסלנד, צ'ילה,

the Faroe Islands, and a lot of places in between.

איי פרעה, והרבה מקומות בינהם.

And one of my favorite things about these places

ואחד הדברים האהובים עלי בנוגע למקומות האלה

was simply the challenge and the creativity it took just to get there:

היה פשוט האתגר והיצירתיות שנדרשה רק כדי להגיע לשם:

hours, days, weeks spent on Google Earth

שעות, ימים, שבועות שבילינו ב Google Earth

trying to pinpoint any remote stretch of beach or reef we could actually get to.

בניסיון למצוא כל חוף מרוחק או שונית שיכולנו להגיע אליה.

And once we got there, the vehicles were just as creative:

וברגע שהגענו אליהם, הרכבים היו יצירתיים באותה מידה:

snowmobiles, six-wheel Soviet troop carriers,

אופנועי שלג, נושאי גייסות רוסיים בעלי שישה גלגלים,

and a couple of super-sketchy helicopter flights.

וכמה טיסות הליקופטר ממש מפוקפקות.

(Laughter)

(צחוק)

Helicopters really scare me, by the way.

הליקופטרים ממש מפחידים אותי, דרך אגב.

There was this one particularly bumpy boat ride

היה שייט סירה ממש קופצני אחד

up the coast of Vancouver Island to this kind of remote surf spot,

במעלה החוף מהאי ונקובר לנקודת גלישה רחוקה,

where we ended up watching helplessly from the water

בה צפינו בחוסר אונים מהמים

as bears ravaged our camp site.

איך דובים הורסים את המחנה שלנו.

They walked off with our food and bits of our tent,

הם הלכו עם האוכל שלנו וחתיכות של האוהל,

clearly letting us know that we were at the bottom of the food chain

והבהירו לנו שאנחנו בתחתית שרשרת המזון

and that this was their spot, not ours.

ושזה האתר שלהם, לא שלנו.

But to me, that trip

אבל בשבילי, הטיול הזה

was a testament to the wildness I traded for those touristy beaches.

היה עדות לפראות עבורה החלפתי את החופים המתויירים.

Now, it wasn't until I traveled to Norway -- (Laughter) --

עכשיו, רק כשנסעתי לנורווגיה -- (צחוק) --

that I really learned to appreciate the cold.

באמת למדתי להעריך את הקור.

So this is the place

אז זה המקום

where some of the largest, the most violent storms in the world

בו כמה מהסופות הכי גדולות והכי אלימות בעולם

send huge waves smashing into the coastline.

שולחות גלים עצומים שמתרסקים לתוך החוף.

We were in this tiny, remote fjord, just inside the Arctic Circle.

היינו בפיורד זעיר ומרוחק ממש בתוך החוג הארקטי.

It had a greater population of sheep than people,

היתה בו אוכלוסיה גדולה יותר של כבשים מאנשים,

so help if we needed it was nowhere to be found.

אז עזרה אם היינו צריכים אותה לא היתה בנמצא.

I was in the water taking pictures of surfers,

הייתי במים וצילמתי תמונות של גולשים,

and it started to snow.

והתחיל לרדת שלג.

And then the temperature began to drop.

ואז הטמפרטורה התחילה לצנוח.

And I told myself, there's not a chance you're getting out of the water.

ואמרתי לעצמי, אין סיכוי שתצא מהמים.

You traveled all this way, and this is exactly what you've been waiting for:

נסעת כל הדרך לפה, וזה בדיוק מה שחיכית לו:

freezing cold conditions with perfect waves.

תנאים קפואים עם גלים מושלמים.

And although I couldn't even feel my finger to push the trigger,

ולמרות שלא יכולתי אפילו להרגיש את האצבע שלי כדי ללחוץ על הכפתור,

I knew I wasn't getting out.

ידעתי שאני לא אצא.

So I just did whatever I could. I shook it off, whatever.

אז פשוט עשיתי מה שיכולתי, ניערתי את זה, מה שלא יהיה.

But that was the point that I felt

אבל זו היתה הנקודה בה הרגשתי

this wind gush through the valley and hit me,

את הרוח זורמת דרך העמק ומכה בי,

and what started as this light snowfall quickly became a full-on blizzard,

ומה שהתחיל כשלג קל הפך במהרה לסופה שלמה,

and I started to lose perception of where I was.

והתחלתי לאבד תפישה של היכן אני.

I didn't know if I was drifting out to sea or towards shore,

לא ידעתי אם אני נסחף לים או לחוף,

and all I could really make out was the faint sound of seagulls

וכל מה שיכולתי להבין היה את הצליל החלש של השחפים

and crashing waves.

וגלים מתנפצים.

Now, I knew this place had a reputation for sinking ships and grounding planes,

עכשיו, ידעתי שלמקום הזה היה מוניטין של ספינות טבועות וקרקוע מטוסים,

and while I was out there floating, I started to get a little bit nervous.

ולמרות שצפתי שם, התחלתי קצת להילחץ.

Actually, I was totally freaking out --

למעשה, התחרפנתי לגמרי --

(Laughter) -- and I was borderline hypothermic,

(צחוק) -- והייתי על גבול ההיפותרמיה,

and my friends eventually had to help me out of the water.

והחברים שלי בסוף היו צריכים לעזור לי לצאת מהמים.

And I don't know if it was delirium setting in or what,

ואני לא יודע אם זו היתה תוצאה של הזיה,

but they told me later

אבל הם אמרו לי מאוחר יותר

I had a smile on my face the entire time.

שהיה לי חיוך על פני כל הזמן.

Now, it was this trip

עכשיו, זה היה המסע הזה

and probably that exact experience where I really began to feel

וכנראה בדיוק הנסיון הזה בו באמת התחלתי להרגיש

like every photograph was precious,

כאילו כל צילום היה בעל ערך רב,

because all of a sudden in that moment, it was something I was forced to earn.

מפני שפתאום באותו רגע, זה היה משהו שנאלצתי להרוויח.

And I realized, all this shivering had actually taught me something:

והבנתי, שכל הרעידות האלה לימדו אותי משהו:

In life, there are no shortcuts to joy.

בחיים, אין קיצורי דרך לאושר.

Anything that is worth pursuing is going to require us to suffer

כל מה ששווה לרדוף אחריו ידרוש מאיתנו לסבול

just a little bit,

ממש מעט,

and that tiny bit of suffering that I did for my photography,

והסבל הקטן הזה שעשיתי בשביל הצילום שלי,

it added a value to my work that was so much more meaningful to me

הוסיף ערך לעבודה שלי שהיתה הרבה יותר משמעותית בשבילי

than just trying to fill the pages of magazines.

מאשר רק לנסות למלא דפים במגזינים.

See, I gave a piece of myself in these places,

תבינו, אני נתתי פיסה מעצמי במקומות האלה,

and what I walked away with

ומה שהלכתי איתו

was a sense of fulfillment I had always been searching for.

היתה תחושה של הגשמה שתמיד חיפשתי.

So I look back at this photograph.

אז אני מביט שוב בתמונה הזו.

It's easy to see frozen fingers and cold wetsuits

זה קל לראות אצבעות קפואות וחליפות צלילה לקור

and even the struggle that it took just to get there,

ואפילו את המאבק שנדרש כדי להגיע לשם,

but most of all, what I see is just joy.

אבל יותר מכל, מה שאני רואה הוא את האושר.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)