Andreas Schleicher: Use data to build better schools

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Adi Noyboer מבקר: Sigal Tifferet

Radical openness is still a distant future

פתיחות קיצונית היא עדיין בגדר עתיד רחוק

in the field of school education.

בתחום החינוך הבית-סיפרי.

We have such a hard time figuring out

אנחנו מתקשים להבין

that learning is not a place but an activity.

שלימוד איננו מיקום אלא פעילות.

But I want to tell you the story of PISA,

אספר לכם על "פיסה",

OECD's test to measure the knowledge and skills

מבדק מדידת הידע והכישורים של או-אי-סי-די, הארגון לשת"פ ופיתוח כלכלי

of 15-year-olds around the world,

אצל בני 15 בכל העולם,

and it's really a story of how international comparisons

והסיפור הוא בעצם איך השוואות בינלאומיות

have globalized the field of education that we usually treat

הפכו את החינוך לנושא גלובלי, למרות שאנו עדיין רואים בו

as an affair of domestic policy.

נושא של מדיניות מקומית.

Look at how the world looked in the 1960s,

הביטו איך נראה העולם בשנות ה-60,

in terms of the proportion of people

מבחינת אחוז האנשים

who had completed high school.

שסיימו תיכון.

You can see the United States ahead of everyone else,

ניתן לראות שארצות-הברית מקדימה את כל היתר,

and much of the economic success of the United States

וחלק ניכר מההצלחה הכלכלית האמריקאית

draws on its long-standing advantage

נסמך על יתרון מתמשך זה

as the first mover in education.

כמדינה המובילה מבחינה חינוכית.

But in the 1970s, some countries caught up.

אבל בשנות ה-70 מספר מדינות הדביקו את הפער.

In the 1980s, the global expansion

בשנות ה-80 נמשכה ההתרחבות העולמית

of the talent pool continued.

של מאגר הכישרונות.

And the world didn't stop in the 1990s.

והעולם לא נעצר גם בשנות ה-90.

So in the '60s, the U.S. was first.

אז בשנות ה-60 ארה"ב הובילה.

In the '90s, it was 13th,

בשנות ה-90 היא היתה במקום ה-13,

and not because standards had fallen,

ולא כי הסטנדרטים ירדו,

but because they had risen so much faster elsewhere.

אלא משום שהם עלו מהר יותר אצל כל השאר.

Korea shows you what's possible in education.

קוריאה הדגימה את האפשרויות הגלומות בחינוך.

Two generations ago, Korea had the standard of living

לפני שני דורות, רמת החיים בקוריאה היתה

of Afghanistan today,

כמו זו ששוררת באפגניסטן היום,

and was one of the lowest education performers.

והיו לה ביצועים מהנמוכים ביותר בתחום החינוך.

Today, every young Korean finishes high school.

היום, כל קוריאני צעיר מסיים תיכון.

So this tells us that, in a global economy,

וזה מראה לנו שבכלכלה גלובלית,

it is no longer national improvement that's the benchmark for success,

השיפור ברמה הלאומית כבר אינו המדד להצלחה,

but the best performing education systems internationally.

אלא מערכות החינוך בעלות הביצועים הטובים ביותר בקנה-מידה עולמי.

The trouble is that

הבעיה היא

measuring how much time people spend in school

שמדידה של הזמן שאנשים שוהים בבית-הספר

or what degree they have got is not always

או איזה תואר השיגו, איננה תמיד

a good way of seeing what they can actually do.

דרך טובה להעריך מה הם אכן יכולים לבצע.

Look at the toxic mix of unemployed graduates on our streets,

ראו את התערובת הרעילה של בוגרים מובטלים שמסתובבים ברחובות שלנו,

while employers say they cannot find the people

בעוד המעסיקים טוענים שהם אינם מוצאים אנשים

with the skills they need.

עם המיומנויות הנדרשות להם.

And that tells you that better degrees don't automatically translate

וזה אומר לכם שתואר גבוה יותר לא בהכרח מתבטא

into better skills and better jobs and better lives.

במיומנויות טובות יותר, במשרות טובות יותר ובחיים טובים יותר.

So with PISA, we try to change this

לכן אנו מנסים לשנות זאת בעזרת "פיסה"

by measuring the knowledge and skills

על-ידי מדידה ישירה של

of people directly.

הידע והכישורים.

And we took a very special angle to this.

ולשם כך נקטנו בגישה מאוד מיוחדת.

We were less interested in whether students can simply

התעניינו פחות ביכולת של תלמידים

reproduce what they have learned in school,

רק לחזור על מה שלמדו בבית-הספר,

but we wanted to test whether they can extrapolate

אלא רצינו לבחון האם הם יכולים להשליך

from what they know

ממה שהם יודעים

and apply their knowledge in novel situations.

וליישם את הידע שלהם במצבים חדשים.

Now, some people have criticized us for this.

היו אנשים שביקרו אותנו על כך.

They say, you know, such a way of measuring outcomes

הם אמרו שמדידה כזו

is terribly unfair to people, because we test students

מאוד לא הוגנת, כי אנו בוחנים את התלמידים

with problems they haven't seen before.

בבעיות שהם לא ראו מעודם.

But if you take that logic, you know,

אבל לפי הגיון זה

you should consider life unfair, because

גם החיים אינן הוגנים, מכיוון

the test of truth in life is not whether we can remember

שהמבחן האמיתי בחיים אינו אם אנו זוכרים

what we learned in school,

מה למדנו בבית-הספר,

but whether we are prepared for change,

אלא האם הכינו אותנו לשינוי,

whether we are prepared for jobs that haven't been created,

האם הכינו אותנו לעבודות שלא נוצרו עדיין,

to use technologies that haven't been invented,

להשתמש בטכנולוגיות שטרם הומצאו,

to solve problems we just can't anticipate today.

לפתור בעיות שפשוט איננו יכולים לצפות היום.

And once hotly contested,

ובעודה נתונה להתקפות רבות,

our way of measuring outcomes has actually quickly become the standard.

הדרך שלנו למדוד תוצאות הפכה במהירות לתקן המקובל.

In our latest assessment in 2009,

בהערכתנו האחרונה ב-2009,

we measured 74 school systems

מדדנו 74 מערכות חינוך

that together cover 87 percent of the economy.

המכסות יחד 87 אחוז מהכלכלה.

This chart shows you the performance of countries.

הטבלה מראה את ביצועי המדינות.

In red, sort of below OECD average.

באדום, תוצאות נמוכות מעט ממוצע מדינות האו-אי-סי-די.

Yellow is so-so, and in green are the countries doing really well.

בצהוב, ככה-ככה, ובירוק: המדינות בעלות התוצאות הטובות מאוד.

You can see Shanghai, Korea, Singapore in Asia;

אתם יכולים לראות שלשנחאי, קוריאה וסינגפור באסיה;

Finland in Europe;

לפינלנד באירופה;

Canada in North America doing really well.

ולקנדה בצפון אמריקה יש ביצועים טובים מאוד.

You can also see that there is a gap of almost

אתם יכולים לראות גם שישנו פער של כמעט

three and a half school years between

שלוש וחצי שנות לימוד בין

15-year-olds in Shanghai and 15-year-olds in Chile,

תלמיד בן 15 בשנחאי לזה שבצ'ילה.

and the gap grows to seven school years

והפער גדל לשבע שנות לימוד

when you include the countries with really poor performance.

אם כוללים את המדינות בהן הביצועים ממש גרועים.

There's a world of difference in the way in which

קיים הבדל תהומי בין

young people are prepared for today's economy.

הדרכים בהן מכינים את הצעירים לכלכלה הנוכחית.

But I want to introduce a second important dimension

אבל אני רוצה להציג בפניכם מימד משמעותי נוסף

into this picture.

שנכנס לתמונה.

Educators like to talk about equity.

מחנכים אוהבים לדבר על שוויון-הזדמנויות.

With PISA, we wanted to measure how they actually deliver equity,

רצינו למדוד בעזרת "פיסה" איך הם מספקים בפועל שוויון-הזדמנויות,

in terms of ensuring that people

איך הם מבטיחים שאנשים

from different social backgrounds have equal chances.

בעלי רקעים סוציאליים שונים יקבלו הזדמנות שווה.

And we see that in some countries, the impact

ואנחנו רואים כי במספר מדינות

of social background on learning outcomes

הרקע הסוציאלי משפיע מאוד חזק

is very, very strong.

על התוצאות הלימודיות.

Opportunities are unequally distributed.

ההזדמנויות אינן מתחלקות באופן שווה.

A lot of potential of young children is wasted.

פוטנציאל אדיר הגלום בילדים מתבזבז.

We see in other countries that it matters much less

ובמדינות אחרות אנו רואים שחשוב הרבה פחות

into which social context you're born.

מהו ההקשר החברתי לתוכו נולדת.

We all want to be there, in the upper right quadrant,

כולנו רוצים להיות שם, ברביע הימני העליון,

where performance is strong and learning opportunities are equally distributed.

היכן שהביצועים חזקים והזדמנויות הלימוד מתחלקות בצורה שווה.

Nobody, and no country, can afford to be there,

אף אדם או מדינה לא יכולים להרשות לעצמם להיות שם,

where performance is poor

במקום שהביצועים חלשים

and there are large social disparities.

וישנם פערים חברתיים גדולים.

And then we can debate, you know, is it better

ואפשר להתווכח אם טוב יותר

to be there, where performance is strong

להיות שם, היכן שהביצועים חזקים

at the price of large disparities?

במחיר פערים גדולים.

Or do we want to focus on equity and accept mediocrity?

או אם אנו מעוניינים להתמקד בשוויון-הזדמנויות, בתמורה לבינוניות.

But actually, if you look at how countries come out on this picture,

אבל למעשה, אם מסתכלים על מיקום המדינות בתמונה זו,

you see there are a lot of countries that actually

ניתן לראות שהרבה מדינות למעשה

are combining excellence with equity.

משלבות מצוינות עם שוויון-הזדמנויות.

In fact, one of the most important lessons from this comparison

למעשה, אחד הלקחים החשובים ביותר מההשוואה הזו

is that you don't have to compromise equity

הוא שלא חייבים להתפשר על שוויון-הזדמנויות

to achieve excellence.

כדי להשיג מצוינות.

These countries have moved on from providing excellence

ארצות אלו עברו מאיפשור מצוינות

for just some to providing excellence for all,

לחלק מהאוכלוסיה, לאיפשור מצוינות לכולם,

a very important lesson.

לקח חשוב מאוד.

And that also challenges the paradigms of many school systems

והוא גם חותר תחת הנחות היסוד של מערכות חינוכיות רבות

that believe they are mainly there to sort people.

שמאמינות כי עיקר תפקידן הוא למיין בני אדם.

And ever since those results came out, policymakers,

ומאז שהתקבלו תוצאות אלו, קובעי-מדיניות,

educators, researchers from around the world

מחנכים וחוקרים בכל העולם

have tried to figure out

ניסו לפענח

what's behind the success of those systems.

מה עומד מאחורי ההצלחה של מערכות אלו.

But let's step back for a moment

אך בואו ניקח צעד אחורה לרגע

and focus on the countries that actually started PISA,

ונתמקד במדינות שהחלו את "פיסה",

and I'm giving them a colored bubble now.

ואני מסמן אותן כעת בעיגולים צבעוניים,

And I'm making the size of the bubble

כשגודל העיגול

proportional

תואם

to the amount of money that countries spent on students.

את כמות הכסף שמדינות אלו השקיעו בתלמידיהן.

If money would tell you everything

אם כסף אומר הכול

about the quality of learning outcomes,

על איכות תוצאות הלימוד,

you would find all the large bubbles at the top, no?

היינו מוצאים את העיגולים הגדולים בחלק העליון, לא?

But that's not what you see.

אך לא זה מה שאנו רואים.

Spending per student only explains about,

ההשקעה לתלמיד מסבירה רק,

well, less than 20 percent

ובכן, פחות מ-20 אחוז

of the performance variation among countries,

מהבדלי הביצועים בין המדינות.

and Luxembourg, for example, the most expensive system,

וללוקסמבורג לדוגמא, בה מערכת החינוך היא היקרה ביותר,

doesn't do particularly well.

אין ביצועים טובים במיוחד.

What you see is that two countries with similar spending

מה שאתם רואים זה ששתי מדינות בעלות הוצאה דומה

achieve very different results.

השיגו תוצאות שונות מאוד.

You also see -- and I think that's one of the most encouraging findings --

אתם רואים גם-- ולדעתי זה אחד הממצאים המעודדים ביותר --

that we no longer live in a world that is neatly divided

שאיננו חיים יותר בעולם שמתחלק יפה

between rich and well-educated countries,

בין מדינות עשירות עם חינוך מעולה,

and poor and badly-educated ones,

לבין מדינות עניות עם חינוך לקוי,

a very, very important lesson.

לקח מאוד מאוד חשוב.

Let's look at this in greater detail.

בואו נבחן יותר בפרוטרוט.

The red dot shows you

הנקודה האדומה מראה

spending per student relative to a country's wealth.

את ההשקעה לתלמיד ביחס לעושרה של המדינה.

One way you can spend money is by paying teachers well,

דרך אחת להוציא את הכסף היא לשלם למורים היטב,

and you can see Korea investing a lot

ואתם רואים שקוריאה משקיעה המון

in attracting the best people into the teaching profession.

במשיכת האנשים הטובים ביותר למקצוע ההוראה.

And Korea also invests into long school days,

וקוריאה גם משקיעה ביום לימודים ארוך,

which drives up costs further.

ובכך מגדילה יותר את הוצאות החינוך שלה.

Last but not least, Koreans want their teachers

ואחרון אחרון חביב, הקוריאנים רוצים שהמורים שלהם

not only to teach but also to develop.

לא רק ילמדו, אלא גם יתפתחו.

They invest in professional development and collaboration

הם משקיעים בהתפתחות מקצועית ובשיתוף פעולה

and many other things.

ובדברים רבים נוספים.

All that costs money.

כל זה עולה כסף.

How can Korea afford all of this?

איך קוריאה מסוגלת להרשות לעצמה את כל זה?

The answer is, students in Korea learn in large classes.

התשובה היא שהקוריאנים לומדים בכיתות גדולות.

This is the blue bar which is driving costs down.

זו העמודה הכחולה, שמורידה את העלויות.

You go to the next country on the list, Luxembourg,

אם תעברו למדינה הבאה ברשימה, לוקסמבורג,

and you can see the red dot is exactly where it is for Korea,

תראו שהנקודה האדומה נמצאת בדיוק באותו מקום כמו בקוריאה,

so Luxembourg spends the same per student as Korea does.

אז לוקסמבורג מוציאה אותו סכום לסטודנט כמו קוריאה.

But, you know, parents and teachers and policymakers

אבל הורים, מורים וקובעי מדיניות

in Luxembourg all like small classes.

בלוקסמבורג, אוהבים כולם כיתות קטנות.

You know, it's very pleasant to walk into a small class.

מאוד נעים להיכנס לכיתה קטנה.

So they have invested all their money into there,

אז הם השקיעו את כל כספם בכך,

and the blue bar, class size, is driving costs up.

והקו הכחול, גודל הכיתה, מעלה את העלויות.

But even Luxembourg can spend its money only once,

אבל אפילו לוקסמבורג יכולה להוציא את כספה רק פעם אחת,

and the price for this is that

והמחיר לכך הוא

teachers are not paid particularly well.

שהמורים אינם מתוגמלים טוב במיוחד.

Students don't have long hours of learning.

אין לתלמידים הרבה שעות לימוד.

And basically, teachers have little time to do anything else than teaching.

ולמורים יש מעט מאוד זמן לעשות משהו מעבר להוראה.

So you can see two countries spent their money very differently,

אז אפשר לראות שתי מדינות המוציאות את כספן בצורה שונה בתכלית,

and actually how they spent their money

ולמעשה, האופן בו הן מוציאות את כספן

matters a lot more than how much they invest in education.

קובע הרבה יותר מאשר כמה הן משקיעות בחינוך.

Let's go back to the year 2000.

בואו נחזור לשנת 2000.

Remember, that was the year before the iPod was invented.

זיכרו, זו היתה השנה לפני שהומצא ה"אייפוד".

This is how the world looked then

כך נראה העולם אז

in terms of PISA performance.

במונחים של ביצועי מבדק "פיסה".

The first thing you can see is that the bubbles were a lot smaller, no?

הדבר הראשון שאתם רואים הוא שהעיגולים היו קטנים משמעותית, לא?

We spent a lot less on education,

השקענו הרבה פחות בחינוך,

about 35 percent less on education.

כ-35 אחוז פחות בחינוך.

So you ask yourself, if education has become so much more expensive,

ועולה השאלה, אם החינוך שהתייקר כל-כך,

has it become so much better?

גם השתפר באותה מידה?

And the bitter truth really is that, you know,

והאמת המרה היא:

not in many countries.

לא במדינות רבות.

But there are some countries which have seen

אך במספר מדינות כן ניצפו

impressive improvements.

שיפורים משמעותיים.

Germany, my own country, in the year 2000,

גרמניה, המדינה שלי, בשנת 2000

featured in the lower quadrant,

מוקמה ברביע התחתון,

below average performance, large social disparities.

מתחת לממוצע הביצועים, עם פערים חברתיים גדולים.

And remember, Germany, we used to be one of those countries

וזיכרו, גרמניה היתה אחת מאותן מדינות

that comes out very well when you just count people who have degrees.

שהצליחו יפה מבחינת מספר מקבלי התארים.

Very disappointing results.

תוצאות מאכזבות מאוד.

People were stunned by the results.

אנשים היו המומים מהתוצאות.

And for the very first time, the public debate in Germany

ובפעם הראשונה, השיח הציבורי

was dominated for months by education,

העיקרי בגרמניה במשך חודשים היה סביב החינוך.

not tax, not other kinds of issues, but education

לא המיסים, לא עניינים אחרים, אלא החינוך

was the center of the public debate.

הוא שהיה מרכז השיח הציבורי.

And then policymakers began to respond to this.

ואז קובעי המדיניות התחילו להגיב לכך.

The federal government dramatically raised its investment in education.

הממשלה הפדרלית העלתה באורח ניכר את השקעותיה בחינוך.

A lot was done to increase the life chances of students

נעשה הרבה להגדיל את ההזדמנויות שניתנו לתלמידים

with an immigrant background or from social disadvantage.

בעלי רקע של מהגרים או של קיפוח חברתי.

And what's really interesting is that this wasn't just about

ומה שבאמת מעניין הוא שזה לא נגע רק

optimizing existing policies,

למיטוב המדיניות הקיימת,

but data transformed some of the beliefs and paradigms

אלא שהמידע שינה אמונות והנחות יסוד

underlying German education.

שבבסיס מערכת החינוך הגרמנית.

For example, traditionally, the education of the very young children

לדוגמא, באופן מסורתי, חינוך הילדים הקטנים

was seen as the business of families, and you would have cases

היה באחריות המשפחות. והיו מקרים

where women were seen as neglecting their family responsibilities

בהם נשים נתפסו כמזניחות את המחויבויות המשפחתיות שלהן

when they sent their children to kindergarten.

כשהן שלחו את ילדיהן לגן הילדים.

PISA has transformed that debate,

"פיסה" שינתה את הדיון הזה,

and pushed early childhood education right at the center

ודחפה את החינוך של הגיל הרך היישר ללב

of public policy in Germany.

המדיניות הציבורית בגרמניה.

Or traditionally, the German education divides children

או, כשבאופן מסורתי החינוך בגרמניה הפריד ילדים

at the age of 10, very young children,

בגילאי 10, ילדים צעירים מאוד,

between those deemed to pursue careers of knowledge workers

לאלה שעתידים להיות אקדמאים

and those who would end up working for the knowledge workers,

ואלה שבסופו של דבר יעבדו בשביל האקדמאים.

and that mainly along socioeconomic lines,

וזה התבסס בעיקר על רקע סוציואקונומי,

and that paradigm is being challenged now too.

וגם הנחות היסוד האלו נבחנות עכשיו.

A lot of change.

שינוי גדול מאוד.

And the good news is, nine years later,

והחדשות הטובות הן, תשע שנים לאחר מכן,

you can see improvements in quality and equity.

אתם יכולים לראות את השיפור באיכות ובשוויון ההזדמנויות.

People have taken up the challenge, done something about it.

אנשים ניצלו את ההזדמנות ועשו משהו בקשר לכך.

Or take Korea, at the other end of the spectrum.

או קחו למשל את קוריאה, בקצה השני של המישֹרע.

In the year 2000, Korea did already very well,

בשנת 2000, קוריאה כבר היתה בעלת ביצועים טובים,

but the Koreans were concerned that only a small share

אבל הקוריאנים היו מודאגים מכך שרק חלק קטן

of their students achieved the really high levels of excellence.

מהתלמידים שלהם הצטיינו ברמה גבוהה במיוחד.

They took up the challenge,

הם נרתמו לאתגר

and Korea was able to double the proportion of students

וקוריאה הצליחה להכפיל את שיעור התלמידים

achieving excellence in one decade in the field of reading.

המצטיינים בקריאה בתוך עשור.

Well, if you only focus on your brightest students,

ובכן, אם אתה מתמקד בתלמידים המבריקים בלבד,

you know what happens is disparities grow,

ברור שהפערים יגדלו,

and you can see this bubble moving slightly to the other direction,

וניתן לראות זאת במעבר קל של העיגולים לצד השני,

but still, an impressive improvement.

ולמרות זאת, השיפור הוא משמעותי.

A major overhaul of Poland's education

שדרוג כללי של החינוך בפולין

helped to dramatically reduce between variability among schools,

עזר להפחית משמעותית את השונות בין בתי-הספר,

turn around many of the lowest-performing schools,

לשנות את מרבית בתי-הספר בעלי הביצועים החלשים,

and raise performance by over half a school year.

ולהעלות את הביצועים בשיעור של מעל חצי שנת לימודים.

And you can see other countries as well.

וניתן לראות גם מדינות אחרות.

Portugal was able to consolidate its fragmented school system,

פורטוגל הצליחה לגבש את רסיסי מערכת החינוך שלה,

raise quality and improve equity,

העלתה את האיכות ושיפרה את שוויון ההזדמנויות,

and so did Hungary.

וכך גם הונגריה.

So what you can actually see, there's been a lot of change.

אז אתם רואים שהיו שינויים רבים.

And even those people who complain and say that

ואפילו אלה שמתלוננים ואומרים

the relative standing of countries

שמיקומן היחסי של מדינות

on something like PISA is just an artifact of culture,

במשהו כמו מבדק "פיסה" הוא רק תוצאה של תרבות,

of economic factors, of social issues,

של גורמים כלכליים, גורמים סוציאליים,

of homogeneity of societies, and so on,

ההומוגניות של החברה, וכן הלאה,

these people must now concede that education improvement is possible.

אנשים אלו ייאלצו כעת להסכים כי ניתן לשפר את החינוך.

You know, Poland hasn't changed its culture.

הרי פולין לא שינתה את תרבותה.

It didn't change its economy. It didn't change

היא לא שינתה את כלכלתה. היא לא שינתה

the compositions of its population.

את הרכב האוכלוסיה שלה.

It didn't fire its teachers. It changed its education policies

היא לא פיטרה מורים. היא שינתה את מדיניות החינוך שלה

and practice. Very impressive.

ואת העיסוק בחינוך. מרשים מאוד.

And all that raises, of course, the question: What can we learn

וכל זה מעלה, כמובן, את השאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד

from those countries in the green quadrant

ממדינות אלו שברביע הירוק

who have achieved high levels of equity,

אשר השיגו רמות גבוהות של שוויון-הזדמנויות,

high levels of performance, and raised outcomes?

רמות גבוהות של ביצועים, ושיפרו את התוצאות?

And, of course, the question is, can what works in one context

וכמובן, השאלה היא, האם מה שעובד בהקשר אחד

provide a model elsewhere?

מספק מודל בהקשר שונה?

Of course, you can't copy and paste education systems wholesale,

כמובן, לא ניתן לבצע בסיטונות העתק-והדבק של מערכות חינוך,

but these comparisons have identified a range of factors

אבל השוואות אלו זיהו מגוון גורמים

that high-performing systems share.

שמשותפות למערכות בעלות ביצועים גבוהים.

Everybody agrees that education is important.

כולם מסכימים שהחינוך חשוב.

Everybody says that.

כולם אומרים זאת.

But the test of truth is, how do you weigh that priority

אך המבחן האמיתי הוא איך משקללים עדיפות זו

against other priorities?

אל מול עדיפויות אחרות?

How do countries pay their teachers

איך מדינות מתגמלות את מוריהן

relative to other highly skilled workers?

ביחס לעובדים מיומנים אחרים?

Would you want your child to become a teacher

האם תרצו שילדיכם יהיו מורים

rather than a lawyer?

ולא עורכי-דין?

How do the media talk about schools and teachers?

איך התקשורת מתייחסת לבתי ספר ולמורים?

Those are the critical questions, and what we have learned

אלו השאלות הקריטיות, ומה שלמדנו

from PISA is that, in high-performing education systems,

מ"פיסה" הוא שבמערכות חינוך עתירות-ביצועים,

the leaders have convinced their citizens to make choices

המנהיגים שיכנעו את אזרחיהם לבחור

that value education, their future,

להעדיף את החינוך, את עתידם,

more than consumption today.

יותר מאשר את הצרכנות בהווה.

And you know what's interesting? You won't believe it,

ואתם יודעים מה מעניין? לא תאמינו לזה,

but there are countries in which the most attractive place

אך יש מדינות בהן המקום המושך ביותר

to be is not the shopping center but the school.

להימצא בו איננו הקניון אלא בית-הספר.

Those things really exist.

דברים כאלו אכן קיימים.

But placing a high value on education

אבל ייחוּס חשיבות רבה לחינוך

is just part of the picture.

הוא רק חלק מהתמונה.

The other part is the belief that all children

החלק האחר הוא האמונה שכל הילדים

are capable of success.

יכולים להצליח.

You have some countries where students

ישנן מספר ארצות בהן התלמידים

are segregated early in their ages.

מופרדים בגיל צעיר.

You know, students are divided up,

מתבצעת הפרדה בין התלמידים

reflecting the belief that only some children

מתוך אמונה שרק חלק מהתלמידים

can achieve world-class standards.

יכולים להגיע לסטנדרטים בין-לאומיים.

But usually that is linked to very strong social disparities.

אך זה בד"כ קשור לפערים סוציאליים גדולים מאוד.

If you go to Japan in Asia, or Finland in Europe,

אם תלכו ליפן באסיה, או לפינלנד באירופה,

parents and teachers in those countries

הורים ומורים בארצות אלו

expect every student to succeed,

מצפים מכל תלמיד ותלמיד להצליח,

and you can see that actually mirrored in student behavior.

וזה משתקף בהתנהגות התלמידים.

When we asked students what counts

כששאלנו את התלמידים מה נחשב

for success in mathematics,

כהצלחה במתמטיקה,

students in North America would typically tell us,

תלמידים בצפון אמריקה בד"כ יאמרו לנו,

you know, it's all about talent.

שהכל תלוי בכישרון.

If I'm not born as a genius in math, I'd better study something else.

אם לא נולדתי גאון במתמטיקה, מוטב שאלמד משהו אחר.

Nine out of 10 Japanese students say

תשעה מתוך עשרה תלמידים יפנים אומרים

that it depends on my own investment, on my own effort,

שזה תלוי בהשקעה שלי, במאמץ שלי,

and that tells you a lot about the system that is around them.

וזה אומר הרבה על המערכת שסביבם.

In the past, different students were taught in similar ways.

בעבר, ההוראה היתה זהה לכולם.

High performers on PISA embrace diversity

מצטיינות "פיסה" מעודדות גיוון

with differentiated pedagogical practices.

והתאמה של שיטות פדגוגיות.

They realize that

הן מבינות כי

ordinary students have extraordinary talents,

לתלמידים רגילים יש כישורים בלתי-רגילים,

and they personalize learning opportunities.

והן מתאימות אישית את הזדמנויות הלמידה.

High-performing systems also share

המערכות עתירות הביצועים מתאפיינות גם

clear and ambitious standards across the entire spectrum.

בתקנים ברורים ושאפתניים לכולם.

Every student knows what matters.

כל תלמיד יודע מה חשוב.

Every student knows what's required to be successful.

כל תלמיד יודע מה נדרש כדי להצליח.

And nowhere does the quality of an education system

ובשום מקום איכות מערכת החינוך

exceed the quality of its teachers.

אינה עולה על איכות המורים.

High-performing systems are very careful

מערכות עתירות-ביצועים נזהרות מאוד

in how they recruit and select their teachers

כיצד הן מגייסות ובוחרות את מוריהן

and how they train them.

וכיצד הן מאמנות אותם.

They watch how they improve the performances of teachers

הן בוחנות איך לשפר את ביצועי מוריהן

in difficulties who are struggling,

בקשיים בהם הם נתקלים,

and how they structure teacher pay.

ואיך לתגמל את המורים.

They provide an environment also in which teachers work together

הן מספקות גם סביבה שבה המורים עובדים ביחד

to frame good practice.

ליצירת פרקטיקה טובה.

And they provide intelligent pathways for teachers to grow

והן מאפשרות למורים צמיחה מקצועית

in their careers.

בדרכים חכמות.

In bureaucratic school systems,

במערכות בתי-ספר ביורוקרטיות,

teachers are often left alone in classrooms

הרבה פעמים המורים נעזבים לנפשם בכיתות

with a lot of prescription on what they should be teaching.

עם המון מגבלות על חומר הלימוד.

High-performing systems are very clear what good performance is.

מערכות עתירות-ביצועים מגדירות בבירור מהם ביצועים טובים.

They set very ambitious standards, but then they enable

הן מציבות סטנדרטים שאפתניים מאוד, אך מאפשרות

their teachers to figure out,

למוריהן להחליט,

what do I need to teach to my students today?

מה עלי ללמד היום את תלמידי?

The past was about delivered wisdom in education.

החינוך בעבר עסק בהעברת חוכמה.

Now the challenge is to enable user-generated wisdom.

היום האתגר הוא לאפשר למשתמש לייצר את החוכמה.

High performers have moved on from professional

המערכות עתירות הביצועים עברו מצורות מקצועיות,

or from administrative forms of accountability and control --

או ניהוליות, של בקרה ונשיאה באחריות --

sort of, how do you check whether people do what they're supposed to do in education --

כלומר, איך בודקים אם האנשים בחינוך מבצעים את מה שמצופה מהם --

to professional forms of work organization.

לצורות מקצועיות של ארגון העבודה.

They enable their teachers to make innovations in pedagogy.

הן מאפשרות למורים שלהן להכניס חידושים פדגוגיים.

They provide them with the kind of development they need

הן מספקות להם את ההתפתחות הנחוצה להם

to develop stronger pedagogical practices.

כדי לפתח פרקטיקה פדגוגית חזקה יותר.

The goal of the past was standardization and compliance.

המטרה בעבר היתה סטנדרטיזציה וציות.

High-performing systems have made teachers

מערכות עתירות-ביצועים הפכו את המורים

and school principals inventive.

ואת המנהלים ליצירתיים.

In the past, the policy focus was on outcomes,

בעבר, המדיניות התמקדה בתוצאות,

on provision.

במתן התנאים.

The high-performing systems have helped teachers

המערכות עתירות הביצועים עזרו למורים

and school principals to look outwards to the next teacher,

ולמנהלים להסתכל החוצה, אל המורה הסמוך

the next school around their lives.

ואל בית-הספר הסמוך שקיימים בחייהם.

And the most impressive outcomes of world-class systems

והתוצאה המרשימה ביותר של מערכות ברמה העולמית

is that they achieve high performance across the entire system.

היא שהן השיגו ביצועים גבוהים בכל המערכת כולה.

You've seen Finland doing so well on PISA,

ראיתם את הצלחתה של פינלנד ב"פיסה",

but what makes Finland so impressive

אבל מה שהופך את פינלנד למרשימה כל-כך

is that only five percent of the performance variation

זה שרק 5% מהשונות בהישגי

amongst students lies between schools.

התלמידים תלויים בשוני בין בתי הספר.

Every school succeeds.

כל בתי הספר מצליחים.

This is where success is systemic.

כאן ההצלחה היא מערכתית.

And how do they do that?

ואיך הם עושים זאת?

They invest resources where they can make the most difference.

הם משקיעים במקומות בהם ניתן להשיג את השינוי הגדול ביותר.

They attract the strongest principals into the toughest schools,

הם מושכים את המנהלים המצטיינים לבתי הספר הקשים ביותר,

and the most talented teachers

ואת המורים המוכשרים ביותר

into the most challenging classroom.

לכיתות המאתגרות ביותר.

Last but not least, those countries align policies

ואחרון אחרון חביב, מדינות אלו מיישמות את המדיניות שלהן

across all areas of public policy.

בכל תחומי המדיניות הציבורית.

They make them coherent over sustained periods of time,

הן עקביות במדיניותן לאורך זמן,

and they ensure that what they do is consistently implemented.

והן מוודאות שהמדיניות תיושם בעקביות.

Now, knowing what successful systems are doing

אך עצם הידיעה מה עושות המערכות המוצלחות

doesn't yet tell us how to improve.

עדיין לא אומרת לנו איך להשתפר.

That's also clear, and that's where some of the limits

גם זה ברור, וכאן טמונות כמה מהמגבלות

of international comparisons of PISA are.

של ההשוואות הבין-לאומיות של "פיסה".

That's where other forms of research need to kick in,

כאן צריך לשלב מערכי מחקר אחרים,

and that's also why PISA doesn't venture into

וזו גם הסיבה לכך ש"פיסה" אינה לוקחת על עצמה

telling countries what they should be doing.

להורות למדינות מה עליהן לעשות.

But its strength lies in telling them

אלא החוזק שלה הוא בכך שהיא אומרת להן

what everybody else has been doing.

מה עשו כל השאר.

And the example of PISA shows that data

והדוגמה של "פיסה" מראה שנתונים

can be more powerful than administrative control of financial subsidy

יכולים להשפיע יותר מפיקוח מינהלי על השימוש בסובסידיות פיננסיות,

through which we usually run education systems.

שבאמצעותו אנו בד"כ מפעילים את מערכות החינוך.

You know, some people argue that

אומרים,

changing educational administration

שלשנות את אופן ניהול החינוך

is like moving graveyards.

הוא כמו להעביר בית-קברות:

You just can't rely on the people out there to help you with this. (Laughter)

אי אפשר לסמוך על עזרת האנשים בשטח. (צחוק)

But PISA has shown what's possible in education.

אבל "פיסה" הראתה את האפשרויות הגלומות בחינוך.

It has helped countries to see that improvement is possible.

היא עזרה למדינות לראות שהשיפור הינו אפשרי.

It has taken away excuses from those who are complacent.

היא שמטה את הקרקע מתחת לתירוצים של השאננים.

And it has helped countries to set meaningful targets

ועזרה למדינות לקבוע מטרות משמעותיות

in terms of measurable goals achieved by the world's leaders.

וניתנות למדידה, המושגות על-ידי מנהיגי העולם.

If we can help every child, every teacher, every school,

אם אנחנו יכולים לעזור לכל ילד, לכל מורה, לכל בית-ספר,

every principal, every parent see what improvement is possible,

לכל מנהל ולכל הורה לראות את השיפור האפשרי,

that only the sky is the limit to education improvement,

שהשמיים הם הגבול מבחינת השיפורים בחינוך,

we have laid the foundations

הרי שהנחנו את היסודות

for better policies and better lives.

למדיניות טובה יותר ולחיים טובים יותר.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)