Jarrett J. Krosoczka: Why lunch ladies are heroes

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

When my first children's book was published

כשספר הילדים הראשון שלי פורסם

in 2001,

ב 2001,

I returned to my old elementary school

חזרתי לבית הספר היסודי שלי

to talk to the students about being an author

כדי לדבר עם התלמידים על להיות סופר

and an illustrator,

ומאייר,

and when I was setting up my slide projector

וכשהכנתי את מקרן השקופיות שלי

in the cafetorium,

בקפיטריה,

I looked across the room,

הבטתי ברחבי החדר,

and there she was:

ושם היא היתה:

my old lunch lady.

גברת ארוחת הצהריים שלי .

She was still there at the school

היא עדיין היתה שם בבית הספר

and she was busily preparing lunches for the day.

והיא הכינה בקדחתנות ארוחות צהריים לאותו יום.

So I approached her to say hello,

אז ניגשתי אליה להגיד שלום,

and I said, "Hi, Jeannie! How are you?"

ואמרתי, "היי, ג'ני! מה שלומך?"

And she looked at me, and I could tell

והיא הביטה בי, ויכולתי לראות

that she recognized me,

שהיא זיהתה אותי,

but she couldn't quite place me, and she looked at me and she said,

אבל היא לא ממש יכלה למקם אותי, והיא הביטה בי ואמרה,

"Stephen Krosoczka?"

"סטפן קרוסוצקה?"

And I was amazed that she knew I was a Krosoczka,

והייתי המום שהיא ידעה שאני קרוסוצקה,

but Stephen is my uncle who is 20 years older than I am,

אבל סטפן הוא דודי שמבוגר ממני ב 20 שנה,

and she had been his lunch lady when he was a kid.

והיא היתה גברת ארוחת הצהריים כשהוא היה ילד.

And she started telling me about her grandkids,

והיא התחילה לספר לי על הנכדים שלה,

and that blew my mind.

וזה המם אותי.

My lunch lady had grandkids,

לגברת ארוחת הצהריים שלי היו נכדים,

and therefore kids,

ולכן ילדים,

and therefore left school at the end of the day?

ולכן היא עזבה את בית הספר בסוף היום?

I thought she lived in the cafeteria

חשבתי שהיא גרה בקפיטריה

with the serving spoons.

עם כפות ההגשה.

I had never thought about any of that before.

מעולם לא חשבתי על כל זה לפני כן.

Well, that chance encounter inspired my imagination,

ובכן, ההתקלות המקרית הזו נתנה לי השראה,

and I created the Lunch Lady graphic novel series,

ויצרתי את סדרת הנובל הגרפי גברת ארוחת הצהריים,

a series of comics about a lunch lady

סדרה של קומיקס על גברת ארוחת צהריים

who uses her fish stick nunchucks

שמשתמשת בנונצ'אקות מקלות הדגים שלה

to fight off evil cyborg substitutes,

להלחם במחליפים הרובוטיים המרושעים,

a school bus monster, and mutant mathletes,

באוטובוס בית ספר מפלצתי, ומוטנטים ספורטאים מתמתיקאים,

and the end of every book,

ובסוף כל ספר,

they get the bad guy with their hairnet,

הם תופסות את הרשע עם רשת השיער שלהן,

and they proclaim, "Justice is served!"

והן מצהירות, "הצדק מוגש!"

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

And it's been amazing, because the series

וזה היה מדהים, מפני שהסדרה

was so welcomed into the reading lives of children,

התקבלה כל כך טוב לחיי הקריאה של ילדים,

and they sent me the most amazing letters

והם שלחו לי מכתבים מדהימים

and cards and artwork.

וגלויות וציורים.

And I would notice as I would visit schools,

והייתי שם לב כשהייתי מבקר בבתי ספר,

the lunch staff would be involved in the programming

שצוות ארוחת הצהריים היה מעורב בתוכנית

in a very meaningful way.

בדרך מאוד משמעותית.

And coast to coast,

ומחוף לחוף,

all of the lunch ladies told me the same thing:

כל גברות ארוחת הצהריים אמרו לי את אותו הדבר:

"Thank you for making a superhero in our likeness."

"תודה לך שיצרת גיבורי על בדמותנו."

Because the lunch lady has not been treated

מפני שלא התייחסו לגברת ארוחת הצהריים

very kindly in popular culture over time.

מאוד נחמד בתרבות במשך הזמן.

But it meant the most to Jeannie.

אבל זה היה הכי משמעותי לג'ני.

When the books were first published,

כשהספרים התפרסמו לראשונה,

I invited her to the book launch party,

הזמנתי אותה למסיבת השקת הספר,

and in front of everyone there,

ולפני כולם שם,

everyone she had fed over the years,

כל מי שהיא האכילה במשך השנים,

I gave her a piece of artwork and some books.

נתתי לה יצירת אומנות וכמה ספרים.

And two years after this photo was taken,

ושנתיים לאחר שתמונה זו צולמה,

she passed away,

היא נפטרה,

and I attended her wake,

והשתתפתי באזכרה שלה,

and nothing could have prepared me for what I saw there,

ושום דבר לא היה יכול להכין אותי למה שראיתי שם,

because next to her casket was this painting,

מפני שליד הארון שלה היה הציור הזה,

and her husband told me it meant so much to her

ובעלה אמר לי שזה היה כל כך חשוב לה

that I had acknowledged her hard work,

שהכרתי בעבודה הקשה שלה,

I had validated what she did.

חיזקתי את מה שהיא עשתה.

And that inspired me to create a day

וזה נתן לי השראה ליצור יום

where we could recreate that feeling

בו נשחזר את ההרגשה

in cafeterias across the country:

בקפיטריות ברחבי המדינה:

School Lunch Hero Day, a day where kids

יום גיבור ארוחת הצהריים בבית הספר, יום בו ילדים

can make creative projects for their lunch staff.

יכולים לעשות פרוייקטים יצירתיים עבור צוות ארוחת הצהריים שלהם.

And I partnered with the School Nutrition Association,

וחברתי לאיגוד התזונה הבית ספרי,

and did you know that a little over 30 million kids

וידעתם שמעט יותר מ 30 מליון ילדים

participate in school lunch programs every day.

משתתפים בתוכניות ארוחת צהריים על יום.

That equals up to a little over five billion lunches

זה שווה למעט יותר מחמש מיליארד ארוחות צהריים

made every school year.

שמיוצרות כל שנת לימודים.

And the stories of heroism go well beyond

והסיפורים של גבורה עוברים הרבה מעבר

just a kid getting a few extra chicken nuggets

לרק ילדים שמקבלים כמה נגיסי עוף נוספים

on their lunch tray.

על מגש האוכל שלהם.

There is Ms. Brenda in California,

יש את מיס ברנדה בקליפורניה,

who keeps a close eye on every student that comes through her line

ששמה עין על כל תלמיד שנכנס לתור שלה

and then reports back to the guidance counselor

ואז מדווחת חזרה ליועץ

if anything is amiss.

אם משהו לא תקין.

There are the lunch ladies in Kentucky

יש את גברות ארוחת הצהרים של קנטאקי

who realized that 67 percent of their students

שהבינו ש 67 אחוז מהתלמידים שלהן

relied on those meals every day,

מסתמכים על הארוחה שלהן כל יום,

and they were going without food over the summer,

והם לא אכלו כמעט כל הקייץ,

so they retrofitted a school bus

אז הן הפכו אוטובוס בית ספר

to create a mobile feeding unit,

כדי ליצור יחידת האכלה ניידת,

and they traveled around the neighborhoods

והן נוסעות ברחבי השכונות

feedings 500 kids a day during the summer.

ומאכילות 500 ילדים ביום בקיץ.

And kids made the most amazing projects.

וילדים עשו פרוייקטים ממש מדהימים.

I knew they would.

ידעתי שהם יעשו.

Kids made hamburger cards

ילדים עשו כרטיסי המבורגר

that were made out of construction paper.

שהיו עשויים מקרטון ביצוע.

They took photos of their lunch lady's head

הם לקחו תמונות של הראש של גברת ארוחת הצהריים שלהם

and plastered it onto my cartoon lunch lady

והדביקו אותו על הקריקטורה של גברת ארוחת הצהריים שלי

and fixed that to a milk carton

והדביקו את זה לקרטון חלב

and presented them with flowers.

והציגו אותם עם פרחים.

And they made their own comics,

והם עשו קומיקס משלהם,

starring the cartoon lunch lady

בכיכובה של גברת ארוחת הצהריים המאויירת

alongside their actual lunch ladies.

יחד עם גברות ארוחת הצהריים שלהם.

And they made thank you pizzas,

והם עשוו פיצות תודה,

where every kid signed a different topping

בהן כל ילד חתם בתוספת שונה

of a construction paper pizza.

על פיצת קרטון הביצוע.

For me, I was so moved by the response

בשבילי, התרגשתי כל כך מהתגובה

that came from the lunch ladies,

שהגיעה מגברות ארוחת הצהריים,

because one woman said to me, she said,

מפני שאישה אחת אמרה לי, היא אמרה,

"Before this day, I felt like I was

"לפני היום הזה, הרגשתי כאילו אני

at the end of the planet at this school.

בסוף הכוכב בבית הספר הזה.

I didn't think that anyone noticed us down here."

לא חשבתי שמישהו הבחין בנו פה."

Another woman said to me,

אישה אחרת אמרה לי,

"You know, what I got out of this

"אתה יודע, מה שקיבלתי מזה

is that what I do is important."

זה שאני יודעת שמה שאני עושה זה חשוב."

And of course what she does is important.

וכמובן שמה שהיא עושה זה חשוב.

What they all do is important.

מה שכולן עושות זה חשוב.

They're feeding our children every single day,

הן מאכילות את הילדים שלנו כל יום,

and before a child can learn,

ולפני שילד יכול ללמוד,

their belly needs to be full,

הבטן שלו צריכה להיות מלאה,

and these women and men

והנשים והגברים האלה

are working on the front lines to create

עובדים קשה על הקוים הקדמיים ליצור

an educated society.

חברה מלומדת.

So I hope that

אז אני מקווה

you don't wait for School Lunch Hero Day

שלא תחכו ליום גיבור ארוחת הצהריים

to say thank you to your lunch staff,

כדי להגיד תודה לצוות ארוחת הצהריים שלכם,

and I hope that you remember

ואני מקווה שתזכרו

how powerful a thank you can be.

כמה כוח יש לתודה.

A thank you can change a life.

תודה יכולה לשנות חיים.

It changes the life of the person who receives it,

היא משנה את החיים של האדם שמקבל אותה,

and it changes the life of the person

והיא משנה את החיים של האדם

who expresses it.

שמביע אותה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)