What to do when everything feels broken | Daniel Alexander Jones

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

"I've got people in me."

"יש אנשים בתוכי."

So sang the late Abbey Lincoln.

כך שרה אבי לינקולן המנוחה.

I take that lyric as mantra.

אני לוקח את הליריקה כמנטרה.

"I've got people in me."

"יש אנשים בתוכי."

Jomama Jones is the person in me I turn to as a guide.

ג‘ומאמה ג’ונס היא האדם בתוכי שאני פונה אליו כמדריך.

She's my alter ego.

היא האגו החלופי שלי.

I've been embodying her in performance since 1995,

אני מגלם אותה בהופעות מאז 1995,

and she comes around when she has some insight to offer folks.

והיא מגיעה כשיש לה תובנות להציע לאנשים.

At this time of radical change,

בזמן הזה של שנוי רדיקלי,

I'm glad to be the vessel for her message to you.

אני שמח להיות הכלי למסר שלה אליכם.

Jomama Jones: What if I told you

ג'ומאמה ג'ונס: מה אם הייתי אומרת לכם

it's going to be alright ...

שהכל יהיה בסדר...

but what if I told you not yet?

אבל מה אם הייתי אומרת לכם עדיין לא?

What if I told you there are trials ahead

מה אם הייתי אומרת לכם שיש מבחנים לפניינו

beyond your deepest fears?

מעבר לפחדים הכי גדולים שלכם?

מה אם הייתי אומרת לכם שתיפלו...

What if I told you will you fall ...

down, down, down?

למטה, למטה, למטה?

אבל מה אם הייתי אומרת לכם שתפתיעו את עצמכם?

But what if I told you you will surprise yourself?

What if I told you will be brave enough?

מה הם הייתי אומרת לכם שתהיו אמיצים מספיק?

What if I told you

מה אם הייתי אומרת לכם

we won't all make it through?

שלא כולנו נצליח?

But what if I told you

אבל מה אם הייתי אומרת לכם

that is as it must be?

שככה זה צריך להיות?

What if I told you I've seen the future?

מה אם הייתי אומרת לכם שראיתי את העתיד?

Do you like my hands?

אתם אוהבים את הידים שלי?

They're expressive, yeah?

הן מביעות, כן?

Now look at your hands -- now go on.

עכשיו הביטו ביידים שלכם -- נו.

There's so much history recorded through their touches

יש כל כך הרבה הסטוריה מתועדת דרך המגעים שלהן

and marks of the future sketched on their palms.

וסימנים של העתיד שמשורטט על כפותייהן.

Sometimes hands grip tight,

לפעמים הידיים תופסות חזק,

sometimes hands let go.

לפעמים הן משחררות.

What if I told you

מה אם הייתי אומרת לכם

it's all going to come undone?

שהכל יפרם?

Hm.

הממ.

Ladies and gentlemen

גבירותי ורבותי

and otherwise described,

ומתוארים אחרת,

I am Jomama Jones.

אני ג'ומאמה ג'ונס.

Some call me a soul sonic superstar,

כמה קוראים לי סופרסטארית נשמה סונית,

and I agree,

ואני מסכימה,

though even in my past that was from the future.

למרות שאפילו בעבר הייתי מהעתיד.

Let me take you back to girlhood.

תנו לי לקחת אתכם לילדות.

Picture this:

דמיינו את זה:

it was Planting Day,

זה היה יום השתילה,

which was a holiday I invented

שהיה חג שהמצאתי

for the Black youth community group I founded.

לקבוצת קהילת הנוער השחור שיסדתי.

I dashed home to put on my gardening ensemble

רצתי הביתה לשים את בגדי הגינון שלי

when I caught my uncle Freeman red-handed.

כשתפסתי את הדוד שלי פרימן על חם.

He was standing over my piggy bank with his hammer raised high.

הוא עמד מעל הקופה שלי עם הפטיש שלו מורם.

He was fixing to steal my coins.

הוא התכונן לגנוב לי את המטבעות.

And you see,

ואתם רואים,

דודי פרימן היה הנדימן.

my uncle Freeman was a handyman.

He could fix anything --

הוא יכל לתקן הכל --

a broken chair, a shattered pot --

כיסא שבור, עציץ שבור --

even bring grandmother's plants back to life.

אפילו החייה את הצמחים של סבתא שלי.

He had that magic touch with broken things ...

היה לו את מגע הקסם עם דברים שבורים...

and broken people.

ואנשים שבורים.

He would take me with him on his jobs

הוא היה לוקח אותי איתו לעבודות שלו

and say, "C'mon Jo,

ואומר, "נו ג'ו,

let's go do something to make this world a better place."

בואי נעשה משהו כדי לעשות את העולם מקום טוב יותר.”

His hands were wide and calloused,

ידיו היו רחבות ומיובלות,

and they always reminded me of displaced tree roots.

והם תמיד הזכירו לי שורשי עץ שהוזזו.

As we worked he would talk with folks

כשעבדנו הוא היה מדבר עם אנשים

about the change he was sure was just around the corner.

על השינוי שהוא היה בטוח שממש מעבר לפינה.

ראיתי אותו מתקן תקוות עייפות

I saw him mend flagging hopes

and leave folks with their heads held high.

ומשאיר אנשים עם ידייהם מוחזקות גבוה.

His hands stirred the sunshine.

הידיים שלו הנחו את אור השמש.

And now he was about to break my piggy bank.

ועכשיו הוא עמד לשבור את הקופה שלי.

I said "Step back, man, and show me your hands."

אמרתי, “תתרחק, איש, ותראה לי את היידים שלך.”

You know the irony was

אתם יודעים שהאירוניה היתה

he used to give me all the old coins he'd find under floorboards while working.

שהוא היה נותן לי את המטבעות הישנים שהוא היה מוצא תחת לוחות הרצפה בזמן שעבד.

And I put them in the piggy bank

ושמתי אותן בקופה שלי

along with the money I earned through my childhood side hustles.

יחד עם הכסף שהרווחתי בעבודות הילדות שלי.

אבל עד אביב 1970,

But by the spring of 1970,

דוד פרימן איבד את המגע שלו...

Uncle Freeman had lost his touch ...

along with most of his jobs.

יחד עם רוב העבודות שלו.

He saw a heavy future

הוא ראה עתיד כבד

of civil wrongs and Black power outages in his palms.

של עוולות אזרחיות וכוח שחור יוצא מידיו.

The last straw had come the previous winter

הקש האחרון הגיע בחורף הקודם

when they had gunned down Fred Hampton.

כשהם ירו בפרד המפטון.

Overwhelmed with fear

מוצף רגשית מהפחד

and rage

וזעם

and grief,

ויגון,

Uncle Freeman tried to game his future.

דוד פרימן ניסה לשחק את העתיד שלו.

He gripped too tight,

הוא תפש חזק מדי,

והוא התחיל לשחק במספרים.

and he started playing the numbers.

"Well, one of these numbers is gonna hit, little girl.

"ובכן, אחד המספרים האלה יצליח, ילדה.

You got a quarter for your uncle Free -- "

יש לך רבע לדוד פרי --"

Now some of y'all have that relative.

עכשיו לכמה מכם יש את הקרוב הזה.

But I knew right then and there I had to do something.

אבל ידעת אז ושם שהייתי צריכה לעשות משהו.

I jumped up and I grabbed that hammer

קפצתי למעלה ותפשתי את הפטיש ההוא

and I brought it crashing down on that pig.

וריסקתי אותו על החזיר.

And Uncle Freeman started to weep as I gathered up all the coins.

ודוד פרימן התחיל לבכות כשאספתי את כל המטבעות.

"We're not buying no lottery ticket, Uncle Freeman.

"אנחנו לא קונים כרטיס לוטו, דוד פרימן.

C'mon."

באמת."

We spent every last cent at the seed store.

הוצאנו כל סנט בחנות הזרעים.

You know, the kids in my gardening group?

אתם יודעים, הילדים בקבוצת הגינון שלי?

They didn't bat an eye when I had Uncle Freeman get down

הם לא התבלבלו כשביקשתי מדוד פרימן לרדת

and put his hands in the earth again

ולהכניס את ידיו לאדמה שוב

and start breaking up that soil for our seeds.

ולהתחיל לפורר את האדמה בשביל הזרעים.

And my little friend Taesha even came over and started slapping him on the back

וחברתי הקטנה טיאישה אפילו באה והתחילה לטפוח לו על הגב

saying, "Cry it out, Uncle Freeman.

ואמרה, "תבכה את זה החוצה, דוד פרימן.

Cry it out."

תבכה את זה החוצה."

"אני לא יכול לתקן את זה," הוא בכה.

"I can't fix this," he sobbed.

It's an ancient-future truism, that.

זה אמת עתידנית עתיקה, זו.

He wasn't the first to feel that way, and he wouldn't be the last.

הוא לא היה הראשון להרגיש ככה והוא לא יהיה האחרון.

Right now, it feels as though everything is breaking beyond repair.

ממש עכשיו, זה מרגיש כאילו הכל מתפרק מעבר ליכולת תיקון.

It is.

זה באמת ככה.

But that breaking apart can be a breaking open,

אבל ההתפרקות הזו יכולה לפתוח,

no matter how violent and uncertain

לא משנה כמה אלימה ולא בטוחה

and fearsome it seems.

ומפחידה היא נראית.

The thing is ...

העניין הוא...

we can't do it alone.

אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד.

Uncle Freeman cried so much that day as we planted our seeds,

דוד פרימן בכה כל כך באותו יום כשזרענו את הזרעים שלנו,

he was our very own irrigation system.

שהוא היה מערכת ההשקיה שלנו.

"I don't know who I am anymore, little girl,"

"אני לא יודע מי אני יותר, ילדה קטנה,"

he said to me at sundown.

הוא אמר לי בשקיעה.

"Good, Uncle Freeman.

"מעולה, דוד פרימן.

Good.

מעולה.

You're new again,

אתה חדש עכשיו,

and that's just how we need you."

וזה בדיוק איך שאנחנו צריכים אותך."