Does grammar matter? - Andreea S. Calude

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

You're telling a friend an amazing story,

אתם מספרים לחבר סיפור מדהים,

and you just get to the best part when suddenly he interrupts,

ואתם מגיעים לחלק הכי טוב כשפתאום הוא מפריע,

"The alien and I," not "Me and the alien."

"החייזר ואני," לא "אני והחייזר."

Most of us would probably be annoyed,

רובנו כנראה היו מתעצבנים,

but aside from the rude interruption,

אבל חוץ מההפרעה החצופה,

does your friend have a point?

האם לחבר שלכם יש טענה נכונה?

Was your sentence actually grammatically incorrect?

האם המשפט שלכם היה למעשה לא נכון תחבירית?

And if he still understood it, why does it even matter?

ואם הוא עדיין היה מבין את זה, למה זה משנה?

From the point of view of linguistics,

מנקודת מבט של בלשנות,

grammar is a set of patterns for how words are put together

תחביר הוא סט של תבניות לאיך שהמילים שלנו מתחברות

to form phrases or clauses,

כדי ליצור משפטים ופסקאות,

whether spoken or in writing.

בין אם מדוברות או בכתב.

Different languages have different patterns.

לשפות שונות יש תבניות שונות.

In English, the subject normally comes first,

באנגלית, הנושא בדרך כלל מגיע ראשון,

followed by the verb,

שאחריו בא הפעל,

and then the object,

ואז הנשוא,

while in Japanese and many other languages,

בעוד ביפנית ושפות רבות אחרות,

the order is subject, object, verb.

הסדר הוא הנושא, הנשוא והפועל.

Some scholars have tried to identify patterns common to all languages,

כמה מלומדים ניסו לזהות תבניות משותפות לכל השפות,

but apart from some basic features,

אבל חוץ מכמה תכונות בסיסיות,

like having nouns or verbs,

כמו שיש להן שמות עצם ופעלים,

few of these so-called linguistic universals have been found.

מעטים מהכללים האוניברסליים האלו נמצאו.

And while any language needs consistent patterns to function,

ובעוד כל שפה צריכה תבניות עקביות כדי לתפקד,

the study of these patterns opens up an ongoing debate between two positions

המחקר של התבניות האלו פותח טיעון מתמשך בין שתי הגישות

known as prescriptivism and descriptivism.

שידועות כפרספקטביזם ודסקריפטיביזם.

Grossly simplified,

בהפשטה מוגזמת,

prescriptivists think a given language should follow consistent rules,

פרספקטיביסטים חושבים ששפה נתונה צריכה לעקוב אחרי חוקים עקביים,

while descriptivists see variation and adaptation as a natural

בעוד דסקטיביסטים רואים שינויים והתאמות כדבר טבעי

and necessary part of language.

וחלק הכרחי של השפה.

For much of history, the vast majority of language was spoken.

במשך זמן רב מההסטוריה, רובה המוחלט של השפה היתה מדוברת.

But as people became more interconnected and writing gained importance,

אבל כשאנשים הופכים ליותר מחוברים וכתבים עלו בחשיבות,

written language was standardized to allow broader communication

השפה הכתובה הפכה לסטנדרטית כדי לאפשר תקשורת רחבה יותר

and ensure that people in different parts of a realm could understand each other.

ולהבטיח שאנשים בחלקים שונים של ממלכה יוכלו להבין אחד את השני.

In many languages, this standard form came to be considered the only proper one,

בהרבה שפות, הצורה הסטנדרטית נחשבה היחידה המתאימה,

despite being derived from just one of many spoken varieties,

למרות שהגיעו מרק אחת ממגוון שפות מדוברות,

usually that of the people in power.

בדרך כלל זו של אנשים עם כוח.

Language purists worked to establish and propagate this standard

טהרני שפה עבדו כדי למסד ולחלחל את הסטנדרט

by detailing a set of rules that reflected the established grammar of their times.

על ידי פרוט סט של כללים שמשקפים את התחביר המוסכם של זמנם.

And rules for written grammar were applied to spoken language, as well.

וכללים לתחביר כתוב הוחלו גם על השפה המדוברת.

Speech patterns that deviated from the written rules were considered corruptions,

תבניות דיבור שסטו מהכללים הכתובים נחשבו להשחתה,

or signs of low social status,

או סימנים של מעמד חברתי נמוך,

and many people who had grown up speaking in these ways

והרבה אנשים שגדלו מדברים בדרכים אלה

were forced to adopt the standardized form.

הוכרחו לאמץ את הצורות הסטנדרטיות.

More recently, however,

יותר לאחרונה, עם זאת,

linguists have understood that speech is a separate phenomenon from writing

בלשנים הבינו שדיבור הוא תופעה נפרדת מכתיבה

with its own regularities and patterns.

עם תבניות וסדרים משלו.

Most of us learn to speak at such an early age that we don't even remember it.

רובנו לומדים לדבר בגיל כזה מוקדם שאנחנו אפילו לא זוכרים את זה.

We form our spoken repertoire through unconscious habits,

אנחנו יוצרים את הרפרטואר המדובר שלנו דרך הרגלים לא הכרתיים,

not memorized rules.

לא חוקים זכורים.

And because speech also uses mood and intonation for meaning,

ובגלל שדיבור משתמש גם במצב הרוח והאינטונציה למשמעות,

its structure is often more flexible,

המבנה שלה הוא הרבה פעמים גמיש יותר,

adapting to the needs of speakers and listeners.

מותאם לצרכים של הדוברים והמאזינים.

This could mean avoiding complex clauses that are hard to parse in real time,

המשמעות של זה יכולה להיות המנעות מפסקאות מורכבות שקשה לנסח בזמן אמת,

making changes to avoid awkward pronounciation,

לעשות שינויים כדי להמנע מהגיות מוזרות,

or removing sounds to make speech faster.

או להסיר קולות כדי להפוך את הדיבור למהיר יותר.

The linguistic approach that tries to understand and map such differences

הגישה המילולית שמנסה להבין ולמפות כאלה הבדלים

without dictating correct ones is known as descriptivism.

בלי להכתיב נכונים ידועה כדסקריפטיזם.

Rather than deciding how language should be used,

במקום להחליט איך שפות צריכות להיות בשימוש,

it describes how people actually use it,

היא מתארת איך אנשים למעשה משתמשים בה,

and tracks the innovations they come up with in the process.

ועוקבת אחרי החידושים שהם מעלים תוך כדי התהליך.

But while the debate between

אבל בעוד הויכוח בין

prescriptivism and descriptivism continues,

פרסקריפטיזם ודסקריפטיזם ממשיך,

the two are not mutually exclusive.

השתיים לא אקסקלוסיביות הדדית.

At its best, prescriptivism is useful for informing people

במקרה הטוב, פרסקריפטיזם שימושי לידע אנשים

about the most common established patterns at a given point in time.

בנוגע לתבניות המבוססות הכי נפוצות בנקודה מסויימת בזמן.

This is important, not only for formal contexts,

זה חשוב, לא רק להקשר הפורמלי,

but it also makes communication easier between non-native speakers

אלא גם עושה את התקשורת קלה יותר בין דוברים לא טבעיים

from different backgrounds.

מרקעים שונים.

Descriptivism, on the other hand,

דסקריפטיזם, מצד שני,

gives us insight into how our minds work

נותן לנו תובנה לאיך המוחות שלנו עובדים

and the instinctive ways in which we structure our view of the world.

והדרכים האינסטינקטיביות בהן אנחנו בונים את הראיה שלנו על העולם.

Ultimately, grammar is best thought of as a set of linguistic habits

לבסוף, אפשר לחשוב הכי טוב על תחביר כסט של הרגלים לשוניים

that are constantly being negotiated and reinvented

שכל הזמן משתנים ומומצאים מחדש

by the entire group of language users.

על ידי קבוצות שלמות של משתמשי שפה.

Like language itself,

כמו השפה עצמה,

it's a wonderful and complex fabric

זה מארג נפלא ומורכב

woven through the contributions of speakers and listeners,

שנארג דרך התרומות של דוברים ומקשיבים,

writers and readers,

כותבים וקוראים,

prescriptivists and descriptivists,

פרסקריפטיביים ודסקריפטיביים,

from both near and far.

גם מקרוב וגם מרחוק.