Johanna Blakely: Lessons from fashion's free culture

מתרגם: Gabriela Elazar מבקר: Amit segal

I heard this amazing story about Miuccia Prada.

שמעתי את הסיפור המדהים הזה על מיוצ'ה פראדה.

She's an Italian fashion designer.

היא מעצבת אופנה איטלקית.

She goes to this vintage store in Paris

היא הלכה לחנות וינטג' בפריז

with a friend of hers.

עם חברה.

She's rooting around, she finds this one jacket by Balenciaga --

היא נוברת בין הערימות. היא מוצאת את הז'קט הזה, מבית בלנסיאגה.

she loves it.

היא מתה עליו.

She's turning it inside out.

היא הופכת אותו.

She's looking at the seams. She's looking at the construction.

היא מסתכלת על התפרים. היא מסתכלת על הגזרה.

Her friend says, "Buy it already."

חברה שלה אומרת לה "נו, קני את זה כבר!".

She said, "I'll buy it, but I'm also going to replicate it."

היא אמרה: "אני אקנה אותו אבל אני גם אעתיק אותו"

Now, the academics in this audience may think,

טוב, האקדמאים בקהל בוודאי חושבים

"Well, that sounds like plagiarism."

"זה נשמע כמו גניבה ספרותית"

But to a fashionista, what it really is

אבל כל "פשיוניסטה" יראה בזה

is a sign of Prada's genius:

סימן לגאוניות של פראדה,

that she can root through the history of fashion

שהיא מסוגלת לנבור בתוך תולדות האופנה

and pick the one jacket

ולהרים דווקא את אותו הז'אקט

that doesn't need to be changed by one iota,

שאינו דורש שום שינוי,

and to be current and to be now.

ועדיין ישאר מעודכן ועכשווי.

You might also be asking whether it's possible

אתם אולי שואלים את עצמכם האם יתכן

that this is illegal for her to do this.

שמה שהיא עשתה אינו חוקי?

Well, it turns out that it's actually not illegal.

האמת, מתברר שלמעשה זה די חוקי

In the fashion industry, there's very little

בתעשיית האופנה יש מעט מאוד

intellectual property protection.

הגנה על קניין רוחני

They have trademark protection,

יש להם הגנה על סימני מסחר,

but no copyright protection

אבל אין שום רישום של זכויות יוצרים,

and no patent protection to speak of.

ושום הגנה באמצעות פטנטים.

All they have, really, is trademark protection,

כל מה שיש בתעשייה זו הוא למעשה רק הגנה על סימן מסחרי.

and so it means that anybody

כך שכל אחד

could copy any garment

יכול להעתיק כל בגד

on any person in this room

של כל אחד בחדר הזה

and sell it as their own design.

ולמכור אותו כאילו הוא פרי עיצובו שלו.

The only thing that they can't copy

הדבר היחיד שאי אפשר להעתיק

is the actual trademark label

הוא התג המסחרי עצמו

within that piece of apparel.

המופיע באותו הבגד.

That's one reason that you see logos

זו אחת הסיבות בגללה רואים את כל הלוגואים האלה

splattered all over these products.

מפוזרים על גבי כל המוצרים האלה.

It's because it's a lot harder for knock-off artists

כי הרבה יותר קשה לאומני החיקוי האלה

to knock off these designs

לחקות ולהעתיק את העיצובים האלה

because they can't knock off the logo.

כי הם לא יכולים להעתיק את הלוגו.

But if you go to Santee Alley, yeah.

אבל אם תלכו לסנטי אלי (רובע החיקויים ברובע האופנה בלוס אנג'לס )

(Laughter) Well, yeah.

טוב, כן.

Canal Street, I know.

קאנל סטריט, אני יודעת.

And sometimes these are fun, right?

לפעמים זה נחמד, נכון.

Now, the reason for this, the reason that the fashion industry

הסיבה לכך, הסיבה בגללה לתעשיית האופנה

doesn't have any copyright protection

אין רישום של זכויות יוצרים

is because the courts decided long ago

נעוצה בעובדה שבתי המשפט החליטו לפני הרבה זמן

that apparel is too utilitarian

שביגוד הוא שימושי מדי

to qualify for copyright protection.

מכדי להצדיק רישום זכויות יוצרים.

They didn't want a handful of designers

הם לא רצו שלקומץ מעצבים

owning the seminal building blocks of our clothing.

תיהיה שליטה על אבני הבניין של הבגדים שלנו.

And then everybody else would have to license this cuff or this sleeve

ובמקרה זה, כולם יצטרכו להוציא רשיון לחפת או שרוול מסויימים.

because Joe Blow owns it.

רק בגלל שלפלוני אלמוני יש בעלות עליהם.

But too utilitarian? I mean is that the way you think of fashion?

אבל, שימושי מדי? כלומר, האם כך אתם מתייחסים לאופנה?

This is Vivienne Westwood. No!

זו ויויאן וסטווד. לא!!

We think of it as maybe too silly,

אולי אנחנו חושבים שזה טפשי מדי,

too unnecessary.

לא יותר מדי נחוץ.

Now, those of you who are familiar with the logic

אלה מכם המכירים את ההגיון

behind copyright protection --

מאחורי רישום זכויות יוצרים,

which is that without ownership, there is no incentive to innovate --

לפיו ללא בעלות, אין תמריץ לחדשנות,

might be really surprised

יהיו ממש מופתעים

by both the critical success of the fashion industry

מההצלחה הקריטית של תעשיית האופנה

and the economic success of this industry.

וההצלחה הכלכלית של תעשייה זו.

What I'm going to argue today is that

מה שאני רוצה לטעון היום בפניכם הוא

because there's no copyright protection

שמכיוון שאין רישום של זכויות יוצרים

in the fashion industry,

בתעשייה האופנה,

fashion designers have actually been able to elevate

מעצבי אופנה דווקא הצליחו לרומם

utilitarian design,

עיצוב תועלתני,

things to cover our naked bodies,

כלומר דברים המכסים את גופינו,

into something that we consider art.

למשהוא שאנו מתייחסים אליו כאל אומנות.

Because there's no copyright protection

בגלל שאין רישום של זכויות יוצרים

in this industry,

בתעשייה זו,

there's a very open and creative

יש מערכת יחסי גומלין

ecology of creativity.

מאוד פתוחה ויצירתית.

Unlike their creative brothers and sisters,

בניגוד לאחיהם ואחיותיהם היצריתיים,

who are sculptors or photographers

פסלים או צלמים

or filmmakers or musicians,

במאים או מוזיקאים

fashion designers can sample

מעצבי אופנה יכולים לדגום

from all their peers' designs.

מתוך העיצובים של כל עמיתיהם.

They can take any element from any garment

הם יכולים לקחת אלמנטים מכל בגד

from the history of fashion

בתולדות האופנה

and incorporate it into their own design.

ולשלבו בעיצוב שלהם.

They're also notorious for riffing off of the zeitgeist.

הם גם מפורסמים בזכות יכולתם לפרש את רוח הזמן.

And here, I suspect,

וכאן, אני חושדת,

they were influenced by the costumes in Avatar.

הם הושפעו על ידי התלבושות ב"אווטאר"

Maybe just a little.

אולי רק קצת.

Can't copyright a costume either.

אי אפשר לרשום זכויות יוצרים על תלבושת.

Now, fashion designers have

למעצבי אופנה

the broadest palette imaginable

יש את חוש הטעם המגוון ביותר

in this creative industry.

שניתן להעלות על הדעת בתעשייה יצירתית זו.

This wedding dress here

שמלת כלה זו

is actually made of sporks,

עשויה למעשה מכפות ומזלגות.

and this dress is actually made of aluminum.

ושמלה זו עשויה מאלומיניום.

I've heard this dress actually sort of sounds like wind chimes

שמעתי ששמלה זו נשמעת כמו פעמוני רוח

as they walk through.

כשהולכים.

So, one of the magical side effects

כך שאחת מתופעות הלוואי הקסומות

of having a culture of copying,

הנובעת מתרבות העתקים

which is really what it is,

כי על זה אנחנו מדברים,

is the establishment of trends.

היא קביעת טרנדים.

People think this is a magical thing. How does it happen?

אנשים חושבים שזה משהו קסום. איך זה קורה?

Well, it's because it's legal for people to copy one another.

טוב, זה בגלל שלהעתיק אחד מהשני זה חוקי.

Some people believe that

יש מי שמאמין

there are a few people at the top of the fashion food chain

שמעטים נמצאים בראש שרשרת המזון של האופנה

who sort of dictate to us what we're all going to wear,

והם מכתיבים לכולנו מה נלבש.

but if you talk to any designer at any level,

אבל אם תשוחחו עם כל מעצב, בכל רמה,

including these high-end designers,

כולל מעצבי-על אלה,

they always say

הם תמיד יגידו

their main inspiration comes from the street:

שההשראה העיקרית מגיעה מהרחוב,

where people like you and me remix and match

שם אנשים כמונו מערבבים ומתאימים

our own fashion looks.

את המראה המעוצב הפרטי שלנו,

And that's where they really get a lot of their

וכך למעשה הם שואבים

creative inspiration,

את מירב ההשראה היצירתית שלהם.

so it's both a top-down and a bottom-up kind of industry.

כך שמדובר בתעשייה של מעלה-מטה ומטה-מעלה.

Now, the fast fashion giants have

ענקי רשתות האופנה

probably benefited the most

בוודאי הרוויחו הכי הרבה

from the lack of copyright protection in the fashion industry.

מהיעדר רישום זכויות יוצרים בתעשיית האופנה.

They are notorious for knocking off high-end designs

הם ידועים לשמצה בגין חיקויי אופנת עלית

and selling them at very low prices.

הנמכרים במחירים מאוד נמוכים.

And they've been faced with a lot of lawsuits,

הוגשו נגדם הרבה מאוד תביעות,

but those lawsuits are usually not won by fashion designers.

אבל לרוב, תביעות אלה לא הוגשו על ידי מעצבי אופנה.

The courts have said over and over again, "You don't need

בתי המשפט חוזרים ואומרים, פעם אחר פעם,

any more intellectual property protection."

"אתם לא זקוקים לעוד הגנה על קניין רוחני"

When you look at copies like this,

כשרואים העתקים כאלה,

you wonder: How do the luxury high-end brands

אי אפשר שלא לתהות, כיצד המותגים היוקרתיים

remain in business?

לא פושטים את הרגל?

If you can get it for 200 bucks, why pay a thousand?

אם אפשר לקבל את זה ב-200 דולר, למה לשלם אלף?

Well, that's one reason we had a conference here at USC a few years ago.

מסיבה זו, לפני כמה שנים ערכנו כנס, כאן, באוניברסיטת דרום קליפורניה.

We invited Tom Ford to come --

הזמנו את טום פורד.

the conference was called, "Ready to Share:

שם הכנס היה: "מוכנים לשיתוף:

Fashion and the Ownership of Creativity" --

אופנה והבעלות על היצירתיות"

and we asked him exactly this question.

שאלנו אותו בדיוק את השאלה הזאת.

Here's what he had to say.

וזה מה שהוא ענה.

He had just come off a successful stint as the lead designer at Gucci,

הוא בדיוק סיים קדנציה מוצלחת כמעצב ראשי אצל גוצ'י,

in case you didn't know.

אם במקרה לא ידעתם.

Tom Ford: And we found after much research

טום פורד: "ולאחר מחקר מעמיק

that -- actually not much research, quite simple research --

למעשה לא מעמיק מאוד, דווקא די פשוט,

that the counterfeit customer was not our customer.

הבנו שלקוחות החיקויים אינם הלקוחות שלנו"

Johanna Blakley: Imagine that.

ג'ואנה בלקלי: "תארו לכם...

The people on Santee Alley

האנשים ב"סנטי אלי"

are not the ones who shop at Gucci.

הם לא הלקוחות שקונים בגוצ'י."

(Laughter)

(צחוק)

This is a very different demographic.

מבחינה דמוגרפית זה מאוד שונה.

And, you know, a knock-off is never the same

והעתק לא חוקי לעולם לא יהיה

as an original high-end design,

כמו העיצוב היוקרתי המקורי,

at least in terms of the materials; they're always made of cheaper materials.

לפחות מבחינת החומרים, ההעתקים תמיד עשויים חומרים זולים יותר.

But even sometimes a cheaper version

אבל לפעמים להעתק הזול יותר

can actually have some charming aspects,

יש היבט די נחמד,

can breathe a little extra life into a dying trend.

אפשר להאריך חיים למגמה שהולכת ונעלמת,

There's lots of virtues of copying.

להעתקה הרבה תכונות חיוביות.

One that a lot of cultural critics have pointed to

אחת התכונות עליה הצביעו מבקרי תרבות רבים

is that we now have

היא העובדה שעתה יש לנו

a much broader palette

כר הרבה יותר רחב

of design choices to choose from than we ever have before,

של אפשרויות עיצוב ממנו ניתן לבחור.

and this is mainly because of the fast fashion industry, actually.

וזה למעשה הודות לרשתות האופנה.

And this is a good thing. We need lots of options.

וזה דבר טוב. אנחנו זקוקים להרבה אפשרויות.

Fashion, whether you like it or not,

אופנה, בין אם תרצו או לא,

helps you project who you are to the world.

עוזרת לכולנו להקרין לעולם מי אנחנו.

Because of fast fashion,

בזכות רשתות האופנה,

global trends actually get established much more quickly than they used to.

מגמות עולמיות נקבעות הרבה יותר מהר היום.

And this, actually, is good news to trendsetters;

ואלה למעשה בשורות טובות עבור קובעי המגמות.

they want trends to be set

הם רוצים לקבוע מגמות

so that they can move product.

על מנת להניע מוצרים.

For fashionistas,

עבור ה"פשיוניסטים",

they want to stay ahead of the curve.

הם מעוניינים להשאר בראש הגל.

They don't want to be wearing what everybody else is wearing.

הם לא רוצים ללבוש את מה שכולם לובשים.

And so, they want to move on to the next trend

כך שהם רוצים להגיע למגמה הבאה

as soon as possible.

בהקדם האפשרי.

I tell you, there is no rest for the fashionable.

אני אומרת לכם, האופנתיים לא נחים לרגע.

Every season, these designers have to struggle

בכל עונה, המעצבים האלה נאלצים להיאבק

to come up with the new fabulous idea that everybody's going to love.

על מנת לצאת עם רעיונות מדהימים, שכולם יאהבו.

And this, let me tell you,

וזה, אני מבטיחה לכם,

is very good for the bottom line.

מצויין לשורה התחתונה.

Now of course, there's a bunch of effects

כמובן שלתרבות ההעתקות

that this culture of copying has

יש לא מעט תוצאות

on the creative process.

על התהליך היצירתי.

And Stuart Weitzman is a very successful shoe designer.

סטויארט וייצמן הוא מעצב נעליים מאוד מצליח.

He has complained a lot about people copying him,

הוא מאוד התלונן על כך שאנשים מעתיקים את דגמיו.

but in one interview I read,

אבל באחד הראיונות שקראתי,

he said it has really forced him to up his game.

הוא אמר שזה דווקא אילץ אותו להעביר הילוך.

He had to come up with new ideas,

הוא נאלץ לצאת עם רעיונות חדשים,

new things that would be hard to copy.

דברים חדשים שיהיה קשה להעתיק.

He came up with this Bowden-wedge heel

הוא המציא את העקב המשולש הזה, "משולש באודן"

that has to be made out of steel or titanium;

שחייב להיות עשוי מפלדה או טיטניום.

if you make it from some sort of cheaper material,

אם מייצרים אותו מחומר זול יותר,

it'll actually crack in two.

הוא פשוט נסדק לשניים.

It forced him to be a little more innovative. (Music)

הוא פשוט נאלץ להיות קצת יותר חדשני.

And that actually reminded me

וזה דווקא הזכיר לי

of jazz great, Charlie Parker.

אמן ג'אז גדול, צ'רלי פארקר.

I don't know if you've heard this anecdote, but I have.

אני לא יודעת אם שמעתם את הסיפור הזה, אבל אני כן.

He said that one of the reasons he invented bebop

הוא אמר שאחת הסיבות בגללן המציא את סגנון הביבופ היתה

was that he was pretty sure

שהוא היה די בטוח

that white musicians wouldn't be able to replicate the sound. (Laughter)

שמוזיקאים לבנים לא יוכלו לשחזר את הצליל.

He wanted to make it too difficult to copy,

הוא רצה להקשות על המעתיקים.

and that's what fashion designers are doing all the time.

וזה מה שמעצבי אופנה עושים כל הזמן.

They're trying to put together

הם מנסים לחבר

a signature look, an aesthetic

איזו חתימה אופנתית אישית, איזו אסתטיקה,

that reflects who they are.

שתשקף אותם.

When people knock it off, everybody knows

כשאנשים מעתיקים אותם, כולם יודעים

because they've put that look out on the runway,

כי הם העלו את המראה הזה על המסלול,

and it's a coherent aesthetic.

וזו אסתטיקה בעלת משמעות.

I love these Gallianos.

אני מתה על הגליאנו האלה.

Okay, we'll move on. (Laughter)

טוב, נמשיך.

This is not unlike the world of comedy.

זה קצת דומה למה שקורה בעולם הקומדיה.

I don't know if you know that jokes

אני לא בטוחה שאתם יודעים שאי אפשר לרשום זכויות יוצרים

also can't be copyright protected.

על בדיחות.

So when one-liners were really popular,

אז כשמשפטי מחץ היו פופולרים באמת,

everybody stole them from one another.

כולם גנבו אחד מהשני.

But now, we have a different kind of comic.

אבל היום יש לנו קומדיה מסוג אחר.

They develop a persona,

הם מאמצים פרסונה, איזו דמות,

a signature style, much like fashion designers.

חתימה אישית ייחודית, ממש כמו מעצבי אופנה.

And their jokes,

והבדיחות שלהם,

much like the fashion designs by a fashion designer,

ממש כמו העיצובים של מעצב אופנה,

really only work within that aesthetic.

יעילות רק בתוך האסתטיקה הזאת.

If somebody steals a joke

אם מישהו יגנוב בדיחה

from Larry David, for instance,

של לארי דייויד למשל,

it's not as funny.

זה לא יהיה מצחיק באותה המידה.

Now, the other thing that fashion designers have done

מעצבי האופנה עשו דבר נוסף

to survive in this culture of copying

על מנת לשרוד בתרבות ההעתקות.

is they've learned how to copy themselves.

הם למדו להעתיק מעצמם.

They knock themselves off.

הם פשוט מעתיקים ומשכפלים את עיצוביהם.

They make deals with the fast fashion giants

הם עושים עסקאות עם רשתות האופנה,

and they come up with a way to sell their product

וכך מצאו דרך למכור את מוצריהם

to a whole new demographic:

לקבוצות דמוגרפיות חדשות לגמרי,

the Santee Alley demographic.

דמוגרפית "סנטי אלי".

Now, some fashion designers will say,

מעצבי אופנה עשוים להגיד,

"It's only in the United States that we don't have any respect.

"רק בארה"ב אין לנו הגנה, לא מכבדים אותנו.

In other countries there is protection

בארצות אחרות יש הגנה

for our artful designs."

על העיצובים האומנותיים שלנו".

But if you take a look at the two other biggest markets in the world,

אבל אם נתבונן על שני השווקים הגדולים האחרים בעולם,

it turns out that the protection that's offered

מסתבר שההגנה המוצעת

is really ineffectual.

היא למעשה לא מועילה.

In Japan, for instance, which I think is the third largest market,

ביפן למשל, לדעתי השוק השלישי בגודלו,

they have a design law; it protects apparel,

קיים חוק עיצוב, המגן על לבוש,

but the novelty standard is so high,

אך תקן החידוש גבוה כל כך,

you have to prove that your garment has never existed before,

שעליכם להוכיח שהבגד שעיצבתם מעולם לא היה קיים קודם לכן.

it's totally unique.

שהוא יחיד במינו.

And that's sort of like

וזה די דומה

the novelty standard for a U.S. patent,

לתקן החידוש עבור פטנט בארה"ב,

which fashion designers never get --

אותו מעצבי אופנה לעולם לא קיבלו,

rarely get here in the states.

בדרך כלל לא קיבלו כאן, בארה"ב.

In the European Union, they went in the other direction.

באיחוד האירופאי הלכו לכיוון השני.

Very low novelty standard,

תקן חידוש נמוך מאוד,

anybody can register anything.

כל אחד יכול לרשום כל דבר.

But even though it's the home of the fast fashion industry

אבל למרות שאירופה היא מעוז רשתות האופנה

and you have a lot of luxury designers there,

ולמרות שיש הרבה מעצבי על ביבשת,

they don't register their garments, generally,

הם לרוב לא רושמים את דגמיהם,

and there's not a lot of litigation.

ואין הרבה תביעות משפטיות.

It turns out it's because the novelty standard is too low.

מסתבר שזה בגלל העובדה שתקן החידוש נמוך מאוד.

A person can come in and take somebody else's gown,

מישהוא יכול לקחת גלימה של מישהו אחר,

cut off three inches from the bottom,

לחתוך כמה סנטימטרים מלמטה,

go to the E.U. and register it as a new, original design.

ללכת לאיחוד האירופאי, ולרשום אותו כעיצוב חדש ומקורי.

So, that does not stop the knock-off artists.

אז זה לא עוצר את אומני החיקוי.

If you look at the registry, actually,

אם מסתכלים במשרד הרישום,

a lot of the registered things in the E.U.

רוב הדברים הרשומים שם

are Nike T-shirts

הם חולצות נייק

that are almost identical to one another.

אשר למעשה זהות זו לזו.

But this has not stopped Diane von Furstenberg.

אבל זה לא עצר את דיאן פון פורסטנברג.

She is the head of

היא עומדת בראש

the Council of Fashion Designers of America,

מועצת מעצבי האופנה של ארה"ב,

and she has told her constituency that

והיא אמרה לבוחריה

she is going to get copyright protection

שהיא מתכוונת להשיג הגנת זכויות יוצרים

for fashion designs.

עבור מעצבי אופנה.

The retailers have kind of quashed this notion though.

הקימעונאים די פסלו את התכנית הזאת.

I don't think the legislation is going anywhere,

אני לא חושבת שהתביעה מתקדמת לאיזה שהוא כיוון

because they realized it is so hard

כי הם הבינו שכל כך קשה להבדיל

to tell the difference between a pirated design

בין עיצוב פיראטי

and something that's just part of a global trend.

לבין משהוא שהפך לחלק ממגמה עולמית.

Who owns a look?

למי יש בעלות על מראה?

That is a very difficult question to answer.

מאוד קשה לענות על השאלה הזאת.

It takes lots of lawyers and lots of court time,

זה כרוך בהרבה עורכי דין והרבה שעות בית משפט.

and the retailers decided that would be way too expensive.

והקימעונאים הבינו שזה יהיה יותר מדי יקר.

You know, it's not just the fashion industry

אבל לא רק לתעשית האופנה

that doesn't have copyright protection.

אי אפשר לרשום זכויות יוצרים.

There's a bunch of other industries that don't have copyright protection,

יש עוד כמה תעשיות החסרות הגנה זו,

including the food industry.

כולל תעשיית המזון.

You cannot copyright a recipe

אי אפשר להעתיק מתכונים

because it's a set of instructions, it's fact,

כי מדובר על מכלול הוראות, עובדות.

and you cannot copyright the look and feel

ואי אפשר לרשום זכויות יוצרים של המראה של

of even the most unique dish.

מנה כלשהיא, מיוחדת ככל שתיהיה.

Same with automobiles.

כנ"ל לגבי מכוניות.

It doesn't matter how wacky they look or how cool they look,

לא חשוב כמה מטורף הרכב ייראה או כמה "קול",

you cannot copyright the sculptural design.

אי אפשר לרשום זכויות יוצרים על העיצוב הפיסולי.

It's a utilitarian article, that's why.

זהו מוצר שימושי, בגלל זה.

Same with furniture,

כנ"ל לגבי ריהוט

it's too utilitarian.

הוא שימושי מדי.

Magic tricks, I think they're instructions, sort of like recipes:

תכסיסי קוסמים דומים למתכונים, הם הוראות.

no copyright protection.

אין עליהם רישום זכויות יוצרים.

Hairdos, no copyright protection.

תסרוקות- אין רישום זכויות יוצרים.

Open source software, these guys decided

לגבי תוכנות קוד פתוח, החבר'ה האלה החליטו

they didn't want copyright protection.

שהם לא מעוניינים ברישום זכויות יוצרים.

They thought it'd be more innovative without it.

הם חשבו שיהיו חדשנים יותר בלי זה.

It's really hard to get copyright for databases.

מאוד קשה לרשום זכויות יוצרים על מסדי נתונים.

Tattoo artists, they don't want it; it's not cool.

אמני קעקוע לא מעוניינים בזה- זה לא "קול".

They share their designs.

הם חולקים את העיצובים שלהם.

Jokes, no copyright protection.

על בדיחות אין זכויות יוצרים.

Fireworks displays,

מופעי זיקוקים.

the rules of games,

הוראות משחק.

the smell of perfume: no.

ניחוח בושם- לא.

And some of these industries may seem

חלק מהתעשיות האלה עשויות להראות

sort of marginal to you,

שוליות בעיניכם,

but these are the gross sales

אבל אלה נתוני המכירות הכוללות

for low I.P. industries,

של תעשיות בעלות קניין רוחני נמוך,

industries with very little copyright protection,

תעשיות עם מעט מאוד הגנה על זכויות יוצרים.

and there's the gross sales of

ואלה נתוני המכירות

films and books.

של סרטים וספרים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It ain't pretty.

זה לא נראה טוב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So you talk to people in the fashion industry

אז כשמדברים עם אנשים בתעשית האופנה

and they're like, "Shhh!

הם אומרים "ששששששששש!

Don't tell anybody

אל תספרו לאף אחד

we can actually steal from each other's designs.

אנחנו למעשה רשאים לגנוב את העיצובים של כל אחד

It's embarrassing."

זה די מביך"

But you know what? It's revolutionary,

אבל אתם יודעים מה? זה מהפכני.

and it's a model that a lot of other industries --

וזהו מודל שהרבה תעשיות אחרות,

like the ones we just saw with the really small bars --

כמו אלה שראינו עכשיו, עם העמודות הנמוכות באמת,

they might have to think about this.

יתכן שהן יצטרכו לחשוב על זה,

Because right now, those industries with a lot of copyright protection

כי כרגע, התעשיות האלה בעלות הגנה גבוהה באמצעות רישום זכויות יוצרים

are operating in an atmosphere

פועלות בסביבה בה נראה

where it's as if they don't have any protection,

כאילו אין להן שום הגנה.

and they don't know what to do.

והן לא יודעות מה לעשות.

When I found out that there are a whole bunch of industries

כשגיליתי שיש עוד כמה תעשיות

that didn't have copyright protection,

ללא זכויות יוצרים,

I thought, "What exactly is the underlying logic?

חשבתי, מה בדיוק ההגיון שעומד מאחורי זה?

I want a picture." And the lawyers do not provide a picture,

רציתי תמונה אך עורכי הדין לא מספקים תמונה.

so I made one.

אז הכנתי אחת.

These are the two main

אלו הם שני הניגודים הבינארים העיקריים

sort of binary oppositions within the logic of copyright law.

החבויים בתוך ההגיון של חוק זכויות היוצרים.

It is more complex than this, but this will do.

זה הרבה יותר מורכב מזה, אבל זה יספיק.

First: Is something an artistic object?

ראשית, האם מדובר בחפץ אומנותי?

Then it deserves protection.

אם כן, הוא זכאי לרישום זכויות יוצרים.

Is it a utilitarian object?

האם זהו חפץ שימושי?

Then no, it does not deserve protection.

אם כך, הוא לא זכאי לרישום זכויות יוצרים.

This is a difficult, unstable binary.

זהו קיטוב בעייתי, לא יציב.

The other one is: Is it an idea?

השני הוא, האם מדובר ברעיון?

Is it something that needs to

האם זהו משהו שצריך

freely circulate in a free society?

להסתובב באופן חופשי בחברה?

No protection.

אם כך, אין זכויות.

Or is it a physically fixed

או שמא מדובר בביטוי מוחשי ויציב

expression of an idea:

של רעיון,

something that somebody made

משהו שמישהו עשה,

and they deserve to own it for a while and make money from it?

ומגיע לו לדרוש בעלות עליו לפרק זמן מסוים, ולהרוויח מכך כסף?

The problem is that digital technology

הבעיה היא שהטכנולוגיה הדיגיטלית

has completely subverted the logic

ערערה לגמרי את ההגיון

of this physically fixed, expression

של הביטוי הפיזי הקבוע

versus idea concept.

לעומת מושג הרעיון.

Nowadays,

כיום,

we don't really recognize a book

אנחנו לא מזהים ספר

as something that sits on our shelf

כמשהו שמונח על המדף אצלנו

or music as something that is

או מוזיקה כחפץ

a physical object that we can hold.

מוחשי בו ניתן להחזיק.

It's a digital file.

זהו קובץ דיגיטלי.

It is barely tethered to any sort of

זה בקושי מחובר לאיזה שהוא סוג

physical reality in our minds.

של ממשות פיזית במוחינו.

And these things, because we can copy and transmit them so easily,

והדברים האלה, בגלל שניתן להעתיק אותם ולהעביר אותם בקלות רבה כל כך,

actually circulate within our culture

למעשה נעים בתוך התרבות שלנו

a lot more like ideas

יותר כרעיונות

than like physically instantiated objects.

מאשר כחפצים בעלי ממשות מוכחת.

Now, the conceptual issues are truly profound

הסוגיות התפיסתיות עמוקות באמת

when you talk about creativity

כאשר מדברים על יצירתיות

and ownership

ועל בעלות.

and, let me tell you, we don't want to leave this just to lawyers to figure out.

ותאמינו לי, אנחנו לא רוצים להשאיר את ההכרעה הזאת בידי עורכי הדין.

They're smart.

הם חכמים.

I'm with one. He's my boyfriend, he's okay.

אני מכירה אחד כזה. הוא החבר שלי. הוא בסדר.

He's smart, he's smart.

הוא חכם. הוא חכם.

But you want an interdisciplinary team of people

אנחנו רוצים צוות בינתחומי של אנשים

hashing this out,

שיפרקו את הסוגיה הזאת לגורמים,

trying to figure out: What is the kind of ownership model,

שינסו להבין מהו מודל הבעלות

in a digital world,

בעולם דיגיטלי,

that's going to lead to the most innovation?

שמסוגל להוביל לחדשנות הרבה ביותר.

And my suggestion is that

הצעתי היא

fashion might be a really good place

שתעשית האופנה עשויה להיות

to start looking for a model

מקום טוב להתחיל בו את החיפוש אחר המודל

for creative industries in the future.

שישמש תעשיות יצרתיות בעתיד.

If you want more information about this research project,

אם תרצו לקבל מידע נוסף אודות פרוייקט המחקר הזה,

please visit our website: it's ReadyToShare.org.

בקרו באתר שלנו, ReadyToShare.org

And I really want to thank Veronica Jauriqui

ואני באמת רוצה להודות לורוניקה ג'אוריקי

for making this very fashionable presentation.

על המצגת האופנתית כל כך שהכינה.

Thank you so much. (Applause)

תודה רבה.