Georgette Mulheir: The tragedy of orphanages

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Across Europe and Central Asia,

ברחבי אירופה ומרכז אסיה

approximately one million children live in large

מיליון ילדים בקירוב חיים

residential institutions, usually known as orphanages.

במוסדות מגורים גדולים, שמוכרים בדרך כלל כבתי יתומים.

Most people imagine orphanages as a benign environment

רוב האנשים מדמיינים בתי יתומים כסביבה נעימה

that care for children.

שדואגת לילדים.

Others know more about the living conditions there,

אחרים יודעים יותר על תנאי החיים שם,

but still think they're a necessary evil.

אבל עדיין חושבים שזהו רע הכרחי.

After all, where else would we put all of those children

אחרי הכל, היכן אחרת נוכל לשכן ילדים אלה

who don't have any parents?

שאין להם הורים?

But 60 years of research has demonstrated

אבל 60 שנות מחקר הראו

that separating children from their families

שהפרדת הילדים ממשפחותיהם

and placing them in large institutions

והשכנתם במוסדות גדולים

seriously harms their health and development,

מזיקים מאד לבריאותם והתפתחותם,

and this is particularly true for young babies.

וזה במיוחד נכון לגבי תינוקות.

As we know, babies are born

כפי שאנו יודעים, תינוקות נולדים

without their full muscle development,

כשרקמת השריר אינה מפותחת במלואה,

and that includes the brain.

וזה כולל את המוח.

During the first three years of life, the brain grows

במשך שלוש השנים הראשונות, המוח גדל

to its full size, with most of that growth taking place

לגודלו המלא, כשרוב תהליך הגדילה קורה

in the first six months. The brain develops

בששת החודשים הראשונים. המוח מתפתח

in response to experience and to stimulation.

בתגובה לחוויות ולגירויים.

Every time a young baby learns something new --

בכל פעם שתינוק לומד משהו חדש --

to focus its eyes,

למקד את עיניו,

to mimic a movement or a facial expression,

לחקות תנועה או הבעת פנים,

to pick something up, to form a word or to sit up --

לקחת משהו ביד, ליצור מילה או להתיישב --

new synaptic connections are being built in the brain.

נבנים קשרים סינאפטיים חדשים במוח.

New parents are astonished by the rapidity of this learning.

הורים חדשים נדהמים מהמהירות של למידה זו.

They are quite rightly amazed and delighted by their children's cleverness.

הם מופתעים ונהנים בצדק מחוכמת ילדיהם.

They communicate their delight to their children,

הם מעבירים את תחושת העונג שלהם לילדיהם,

who respond with smiles,

שמגיבים בחיוכים.

and a desire to achieve more and to learn more.

ותשוקה להשיג יותר וללמוד יותר.

This forming of the powerful attachment between child and parent

צורה זו של הקשר החזק בין ילד והורה

provides the building blocks for physical, social,

מספקת את אבני הבנין להתפתחות הפיסית

language, cognitive and psychomotor development.

החברתית, הלשונית, הקוגניטיבית והפסיכומוטורית.

It is the model for all future relationships with friends,

זה המודל לכל מערכות היחסים בעתיד עם חברים,

with partners and with their own children.

עם בני-זוג ועם ילדיהם שלהם.

It happens so naturally in most families

זה קורה באופן כל כך טבעי ברוב המשפחות

that we don't even notice it. Most of us are unaware

שאיננו מבחינים בכך אפילו. רובנו לא מודעים

of its importance to human development and, by extension,

לחשיבות העניין להתפתחות האנושית, ובמובן הרחב יותר,

to the development of a healthy society.

להתפתחות של חברה בריאה.

And it's only when it goes wrong that we start to realize

ורק כאשר הדברים משתבשים אנחנו מתחילים להבין

the importance of families to children.

את חשיבות המשפחות לילדים.

In August, 1993, I had my first opportunity to witness

באוגוסט, 1993, היתה לי ההזדמנות הראשונה להיות עדה

on a massive scale the impact on children

בקנה מידה גדול להשפעה שיש להכנסה למוסדות

of institutionalization and the absence of parenting.

ולהעדר ההורים, על הילדים.

Those of us who remember the newspaper reports

אלה מאיתנו שזוכרים את הדוחות בעיתונות

that came out of Romania after the 1989 revolution

שהגיעו מרומניה לאחר מהפכת 1989

will recall the horrors of the conditions in some of those institutions.

ייזכרו בתנאים הזוועתיים שבאחדים מהמוסדות האלה.

I was asked to help the director of a large institution to

התבקשתי לעזור למנהל של מוסד גדול

help prevent the separation of children from their families.

לסייע במניעת הפרדת הילדים ממשפחותיהם.

Housing 550 babies, this was Ceausescu's show orphanage,

בבית היתומים הייצוגי של צ'אושסקו שוכנו 550 תינוקות,

and so I'd been told the conditions were much better.

וכך נאמר לי שהתנאים הרבה יותר טובים.

Having worked with lots of young children, I expected

כמי שעבדה עם הרבה ילדים קטנים, ציפיתי

the institution to be a riot of noise,

שהמוסד יהיה רועש והומה,

but it was as silent as a convent.

אבל הוא היה שקט כמו מנזר.

It was hard to believe there were any children there at all,

היה קשה להאמין שיש שם ילדים בכלל,

yet the director showed me into room after room,

אבל המנהל הכניס אותי לחדר אחרי חדר

each containing row upon row of cots,

בכל אחד מהם שורה על שורה של מיטות-תינוק,

in each of which lay a child staring into space.

ובכל מיטה שכב ילד שבהה בחלל.

In a room of 40 newborns, not one of them was crying.

בחדר של 40 תינוקות שזה עתה נולדו, אף אחד לא בכה.

Yet I could see soiled nappies, and I could see

אבל יכולתי לראות חיתולים מלוכלכים, ויכולתי לראות

that some of the children were distressed,

שחלק מהילדים היו במצוקה,

but the only noise was a low, continuous moan.

אבל הרעש היה נמוך, אנחה מתמשכת.

The head nurse told me proudly,

האחות הראשית אמרה לי בגאווה,

"You see, our children are very well-behaved."

"את רואה, הילדים שלנו מאד מחונכים."

Over the next few days, I began to realize

במהלך הימים הבאים התחלתי להבין

that this quietness was not exceptional.

ששקט זה לא היה יוצא דופן.

The newly admitted babies would cry for the first few hours,

התינוקות החדשים שהגיעו בכו בשעות הראשונות

but their demands were not met, and so eventually

אבל צרכיהם לא נענו, וכך בסופו של דבר

they learned not to bother. Within a few days,

הם למדו לא להטריד. בתוך כמה ימים

they were listless, lethargic, and staring into space

הם נהיו נרפים, אדישים ובוהים לחלל.

like all the others.

כמו האחרים.

Over the years, many people and news reports

במהלך השנים אנשים רבים ודוחות עיתונות

have blamed the personnel in the institutions

האשימו את הצוות במוסדות

for the harm caused to the children, but often, one member

בנזק שנגרם לילדים, אבל לעיתים קרובות, איש צוות

of staff is caring for 10, 20, and even 40 children.

אחד היה מטפל ב-10, 20 ואפילו 40 ילדים.

Hence they have no option but to implement a regimented program.

ולכן אין להם ברירה אלא להנהיג משטר נוקשה.

The children must be woken at 7 and fed at 7:30.

הילדים חייבים להתעורר ב-7 ומאכילים אותם ב-7.30.

At 8, their nappies must be changed, so a staff member

ב-8 חייבים להחליף להם חיתולים, כך שלאיש צוות

may have only 30 minutes to feed 10 or 20 children.

יש אולי 30 דקות כדי להאכיל 10 או 20 ילדים.

If a child soils its nappy at 8:30, he will have to wait

אם ילד ילכלך את החיתול בשעה 8.30, הוא יצטרך לחכות

several hours before it can be changed again.

שעות אחדות עד שיחליפו לו שוב.

The child's daily contact with another human being

המגע היומיומי של הילד עם אדם אחר

is reduced to a few hurried minutes of feeding and changing,

מצומצם למספר דקות חפוזות של האכלה והחלפה.

and otherwise their only stimulation is the ceiling,

לבד מזה הגירוי היחידי שלהם היא התקרה,

the walls or the bars of their cots.

הקירות או סורגי המיטה.

Since my first visit to Ceausescu's institution,

מאז ביקורי הראשון במוסד של צ'אושסקו,

I've seen hundreds of such places across 18 countries,

ראיתי מאות מקומות דומים ב-18 מדינות,

from the Czech Republic to Sudan.

החל מהרפובליקה הצ'כית ועד סודן.

Across all of these diverse lands and cultures,

בכל מגוון המדינות והתרבויות הזה,

the institutions, and the child's journey through them,

המוסדות, וחוויות הילדים בהן

is depressingly similar.

הן דומות באופן מדכא.

Lack of stimulation often leads to self-stimulating behaviors

חוסר גירוי לעיתים קרובות מוליך להתנהגויות גירוי-עצמי

like hand-flapping, rocking back and forth,

כמו לנפנף ידיים, להתנדנד קדימה ואחורה,

or aggression, and in some institutions, psychiatric drugs

או אגרסיביות ובכמה מוסדות משתמשים בתרופות

are used to control the behavior of these children,

פסיכיאטריות כדי לפקח על התנהגות הילדים,

whilst in others, children are tied up to prevent them

בעוד באחרים ילדים נקשרים כדי למנוע מהם

from harming themselves or others.

לפגוע בעצמם או באחרים.

These children are quickly labeled as having disabilities

ילדים אלה מהר מאד מקבלים תווית של בעלי לקות

and transferred to another institution for children with disabilities.

ומועברים למוסד אחר לילדים עם לקויות.

Most of these children will never leave the institution again.

רוב הילדים האלה לעולם לא יעזבו שוב את המוסד.

For those without disabilities, at age three,

אלה שאין להם לקויות, בגיל שלוש

they're transferred to another institution, and at age seven,

הם מועברים למוסד אחר, ובגיל שבע

to yet another. Segregated according to age and gender,

שוב לאחר. כשהם ממוינים לפי גיל ומין.

they are arbitrarily separated from their siblings,

הם מופרדים מאחיהם בצורה שרירותית,

often without even a chance to say goodbye.

לעיתים קרובות אפילו מבלי שתהיה להם הזדמנות להיפרד.

There's rarely enough to eat. They are often hungry.

לעיתים רחוקות יש די אוכל. הם רעבים לעיתים קרובות.

The older children bully the little ones. They learn to

הילדים הגדולים יותר מציקים לקטנים. הם לומדים

survive. They learn to defend themselves, or they go under.

לשרוד. הם לומדים להגן על עצמם, או שהם מתמוטטים.

When they leave the institution, they find it really difficult

כשהם עוזבים את המוסדות, הם מוצאים שזה ממש קשה

to cope and to integrate into society.

להתמודד ולהשתלב בחברה.

In Moldova, young women raised in institutions

במולדובה, נשים צעירות שגדלו במוסדות

are 10 times more likely to be trafficked than their peers,

מועדות לסחר נשים פי 10 מהאחרות.

and a Russian study found that two years after leaving institutions,

ומחקר רוסי מצא ששנתיים לאחר עזיבת המוסדות,

young adults, 20 percent of them had a criminal record,

ל-20% מהמתבגרים הצעירים יש תיקים פליליים.

14 percent were involved in prostitution,

14% היו מעורבים בזנות,

and 10 percent had taken their own lives.

ו-10% התאבדו.

But why are there so many orphans in Europe

אבל למה יש כל כך הרבה יתומים באירופה

when there hasn't been a great deal of war or disaster in recent years?

כאשר לא היו כל כך הרבה מלחמות או אסונות בשנים האחרונות?

In fact, more than 95 percent of these children have living parents,

למעשה ליותר מ-95% ילדים אלה יש הורים חיים.

and societies tend to blame these parents

והחברה נוטה להאשים הורים אלה

for abandoning these children, but research shows that

בגלל נטישת ילדיהם, אבל מחקרים מראים

most parents want their children, and that the primary drivers

שרוב ההורים רוצים את ילדיהם, והגורמים המרכזיים

behind institutionalization

מאחורי ההכנסה למוסדות הם

are poverty, disability and ethnicity.

עוני, נכות ורקע אתני.

Many countries have not developed inclusive schools,

הרבה מדינות לא פיתחו בתי ספר מקיפים,

and so even children with a very mild disability

וכך, אפילו ילדים עם מוגבלות קטנה מאד

are sent away to a residential special school,

נשלחים לפנימיות מיוחדות.

at age six or seven.

בגיל 6 או 7.

The institution may be hundreds of miles away from the family home.

המוסד יכול להיות במרחק של מאות קילומטרים מבית המשפחה.

If the family's poor, they find it difficult to visit,

אם המשפחה ענייה, הם מתקשים לבקר,

and gradually the relationship breaks down.

ובהדרגה היחסים מתנתקים.

Behind each of the million children in institutions,

מאחורי כל אחד ממיליוני הילדים במוסדות,

there is usually a story of parents who are desperate

יש בדרך כלל סיפור של הורים מיואשים

and feel they've run out of options, like Natalia in Moldova,

שמרגישים שאין להם יותר אופציות, כמו נטליה במולדובה,

who only had enough money to feed her baby,

שרק היה לה מספיק כסף להאכיל את תינוקה.

and so had to send her older son to the institution;

ולכן נאלצה לשלוח את בנה הגדול יותר למוסד;

or Desi, in Bulgaria, who looked after her four children

או דזי בבולגריה, שטיפלה בארבעת ילדיה

at home until her husband died,

בבית עד שבעלה נפטר,

but then she had to go out to work full time,

אבל אז היא נאלצה לצאת לעבוד במשרה מלאה,

and with no support, felt she had no option

וללא תמיכה, הרגישה שאין לה ברירה

but to place a child with disabilities in an institution;

מלבד להכניס את ילדה עם המוגבלויות למוסד:

or the countless young girls too terrified to tell their parents

או אינספור הנערות הצעירות שפחדו מדי לספר להוריהן

they're pregnant, who leave their babies in a hospital;

שהן בהריון, ועזבו את תינוקותיהן בבית החולים;

or the new parents, the young couple who have

או הורים חדשים, הזוגות הצעירים שגילו

just found out that their firstborn child has a disability,

זה עתה שתינוקם הראשון נולד מוגבל

and instead of being provided with positive messages

ובמקום לקבל חוות דעת חיוביות

about their child's potential, are told by the doctors,

אודות הפוטנציאל של ילדתם, הרופאים אמרו להם,

"Forget her, leave her in the institution,

"שכחו ממנה, השאירו אותה במוסד,

go home and make a healthy one."

לכו הביתה ותעשו ילדה בריאה."

This state of affairs is neither necessary nor is it inevitable.

מצב דברים כזה אינו הכרחי ולא בלתי נמנע.

Every child has the right to a family, deserves

כל ילד זכאי למשפחה, מגיע לו,

and needs a family, and children are amazingly resilient.

והוא זקוק למשפחה, וילדים הם בעלי יכולת שיקום טובה להפליא

We find that if we get them out of institutions and into loving

אנחנו מוצאים שאם אנו מוציאים אותם מהמוסדות לתוך משפחות

families early on, they recover their developmental delays,

אוהבות מספיק מוקדם הם משיגים את הפיגורים בהתפתחות,

and go on to lead normal, happy lives.

וממשיכים לנהל חיים נורמלים ומאושרים.

It's also much cheaper to provide support to families

זה גם הרבה יותר זול לתמוך במשפחות

than it is to provide institutions.

מאשר לספק מוסדות.

One study suggests that a family support service

מחקר אחד קובע ששרות תמיכה משפחתי

costs 10 percent of an institutional placement,

עולה 10 אחוז מעלות השמה במוסדות,

whilst good quality foster care

בעוד שטיפול אומנה טוב

costs usually about 30 percent.

עולה בערך כ-30 אחוזים.

If we spend less on these children but on the right services,

אם נוציא פחות על ילדים אלה אבל יותר על השרותים הנכונים,

we can take the savings and reinvest them in high quality

אנחנו יכולים להשתמש בכספים שחסכנו ולשוב ולהשקיע אותם

residential care for those few children with extremely complex needs.

בסידורי מגורים איכותיים לאותם ילדים מעטים עם צרכים מאד מורכבים.

Across Europe, a movement is growing to shift the focus

ברחבי אירופה, מתגברת המגמה להסיט את המיקוד

and transfer the resources from large institutions

ולהעביר את המשאבים ממוסדות גדולים

that provide poor quality care to community-based services

שמספקים איכות ירודה לשרותים מבוססי-קהילה

that protect children from harm and allow them to develop

שמגנים על ילדים מפני נזק ומאפשרים להם להתפתח

to their full potential. When I first started to work in Romania

למלוא הפוטנציאל. כשהתחלתי לראשונה לעבוד ברומניה

nearly 20 years ago, there were 200,000 children living

לפני 20 שנה בערך, היו 200,000 ילדים

in institutions, and more entering every day.

במוסדות, ומדי יום הגיעו עוד ילדים.

Now, there are less than 10,000, and

כעת, יש פחות מ-10,000,

family support services are provided across the country.

וברחבי המדינה ניתנים שרותי תמיכה משפחתית.

In Moldova, despite extreme poverty and the terrible effects

במולדובה, למרות העוני הגדול והתוצאות הנוראות

of the global financial crisis, the numbers of children

של המשבר הכלכלי הגלובלי, מספר הילדים

in institutions has reduced by more than 50 percent

במוסדות פחת ביותר מ-50%

in the last five years, and the resources are being

בחמש השנים האחרונות, והמשאבים

redistributed to family support services and inclusive schools.

מחולקים מחדש לשרותי תמיכה במשפחה ובתי ספר מקיפים.

Many countries have developed national action plans for change.

הרבה מדינות פיתחו תוכניות פעולה לאומיות לשינוי.

The European Commission and other major donors

הנציבות האירופית ותורמים ראשיים אחרים

are finding ways to divert money from institutions

מוצאים דרכים להפנות כספים מהמוסדות

towards family support, empowering communities

לתמיכה במשפחות, לעודד את הקהילות

to look after their own children.

לטפל בילדים שלהן.

But there is still much to be done to end the systematic

אבל עדיין נותר הרבה לעשות כדי לסיים את

institutionalization of children.

ההכנסה השיטתית של הילדים למוסדות.

Awareness-raising is required at every level of society.

העלאת-מודעות נחוצה בכל רמה של החברה.

People need to know the harm that institutions cause to children,

אנשים צריכים להכיר את הנזק שהמוסדות גורמים לילדים,

and the better alternatives that exist.

ואת האלטרנטיבות הטובות יותר שקיימות.

If we know people who are planning to support orphanages,

אם אנו מכירים אנשים שמתכננים לתמוך בבתי יתומים,

we should convince them to support family services instead.

עלינו לשכנע אותם לתמוך בשרותי משפחה במקום זה.

Together, this is the one form of child abuse

יחד, זוהי אחת הצורות של התעללות בילדים

that we could eradicate in our lifetime.

שאנו יכולים לבער בתקופתנו.

Thank you. (Applause)

תודה רבה {מחיאות כפיים}

(Applause)

{מחיאות כפיים}